ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

קל וחומר

בית מדרש סיפורים ותולדות צדיקים סיפורים נוספים Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

אדר תשס"ט

קל וחומר


סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
הרב מרדכי צמח בן מזל

רבי משה גלאנטי, ראש רבני ירושלים לפני כ-350 שנה, היה צדיק וחסיד וגם חכם בשבע חוכמות העולם, הלא הן - חוכמת ההיגיון, המספר, המידות, הטבע, התכונה, הניגון וחוכמת האלוקות. לא היה כמוהו בדורו, פרט לשייח ערבי שגם הוא התמצא בשבע החוכמות. ויתירה מכך - מי שהיה חולה בביתו, בא לשייח וביקש ממנו להתפלל לרפואתו. השייח התבודד שעה קלה, ואמר "זה יחיה" או "זה ימות", ותמיד קלע למטרה, כמו להבדיל רבי חנינא בן-דוסא.
כאשר הגיעו הדברים לאוזני רבי משה, תמה: כיצד ייתכן שנגלו לפני הגוי תעלומות ספרי החיים וספרי המתים, ואפילו יהודים משחרים לפתחו?!
הלך הרב לבית השייח. הלה קיבלו בכבוד גדול, וכאשר התיישבו אמר:
"שמעתי עליך כי איש חכם אתה. האם יש לך ידיעה בחוכמת ההיגיון?"
הרב השיב כי ה' חננו מעט באותה חכמה. השייח החל לחוקרו, וראה כי כל הגיונו הוא כאין וכאפס לעומת היגיון הרב. הוא ביקש ללמוד ממנו עוד ועוד עד שהיום העריב.
למחרת נכסף השייח לחוכמת המספר ושלח את מרכבתו להסיע את הרב. הם נשאו ונתנו בחוכמת המספר, ושוב נוכח השייח שאין חקר לחכמת הרב. וכך נפגשו מדי יום ורבי משה החכים את השייח בשאר חוכמות העולם. לבסוף השייח שאל:
"האם יש לך ידיעה בחוכמה השביעית, הלא היא חוכמת האלוקות?"
"תהילה לה', בקי אני מעט באותה חוכמה".
"נא למדני חוכמה זו עד תכליתה!" ביקש השייח.
"חוכמה זו עלתה לי ביוקר רב", אמר הרב, "ולכן לא אלמדה בחינם".
"ידיעה זו חוצצת ביני לבין שלמות ההשגה", אמר השייח, "אמור לי את שכרך, ואוכל לתת לך ממון ככל שתחפץ".
"חלילה לי למכור את החוכמה תמורת ממון!", אמר הרב, "אני מוכן ללמדה רק תמורת חוכמה אחרת".
"ומה היא?", תמה השייח.
"מכיר אתה בחולים אשר התפללת עליהם, אם יחיו ואם לאו. חוכמה זו נעלמת ממני. אם תלמדני אותה, אלמד אותך את חוכמת האלוקות".
"הקשית לשאול", קדרו פני השייח, "לא אוכל לגלותה לשום נברא".
"אם כך", אמר רבי משה גלאנטי, "גם אני לא אוכל לגלות לך את החוכמה השביעית!"
"אבותיי השביעוני שלא אגלנה בעד שום הון שבעולם".
"אין אתה מוכרה בעד ממון, אלא מחליפה בחוכמה אחרת. אבותיך לא השביעוך על דעת כן".
לאחר הפצרת הרב, נעתר השייח ואמר:
"אם כן, שמע בקולי. לך לביתך וקבל על עצמך תענית ליומיים. בארוחה המפסקת לא תאכל בשר ולא תשתה יין. ביומיים הללו תטבול בבוקר ובערב".
"אעשה כאשר דיברת", הבטיח הרב.
"לך לשלום", אמר השייח, "וביום השלישי אודיעך מהו הסוד הנורא".
הלך הרב לביתו, וצם במשך שלושה ימים. בבוקר לאחר התפילה בא לשייח:
השייח חרד לקראתו, ולאחר שווידא שהרב קיים את התנאי ואף הוסיף עליו, אמר:
"בוא נטבול בטרם נבוא למקום הקודש".
לאחר שטבלו הגיעו לביתן מלכותי עם שער כסף מגולף בפיתוחי חותם. השייח הוציא מכיסו מפתח כסף ואמר: "היזהר להיכנס לביתן במורא, כמוני".
הוא פתח את הדלת, ואז התגלה אולם מפואר ביותר, וממול תלויה פרוכת רקומה באבנים טובות ומרגליות. השייח נכנס בחרדה והשתחווה שבע פעמים כנגדה.
הרב חרד מאוד, פן יש שם עבודה זרה. השייח פנה אליו בקול נמוך:
"קרב אל ההיכל, הסט את הפרוכת, ותמצא את מבוקשך!"
הרב קרב, הסיט את הפרוכת ולפניו נגלו דלתות זהב משובצות יהלומים. הוא פתח אותן וראה לוח זהב מרהיב ובו מגולפת צורת המנורה ומעליה חרוט:
"שיוויתי ה' לנגדי תמיד", כאשר אותיות שם הויה גדולות ביותר.
אמר השייח ברעדה:
"דע לך, רב היהודים, שאותיות גדולות אלה הן שמו של הבורא הכל-יכול, שברא את העולם יש מאין ומקיימו גם עתה". השייח היה סבור שהיהודים אינם יודעים רז זה.
"ועוד דע לך, שכאשר בא אדם ומבקש שאתפלל על חולה", המשיך השייח, "אני טובל ומגיע לכאן ביראה ומתפלל לפני ההיכל. בסיום תפילתי אני מסיט את הפרוכת ופותח את הדלתות. אם אני רואה שאותיות השם מאירות מעל מנורת הזהב, אני יודע שהחולה יתרפא, ואם הן כבויות, מובטחני שימות".
חזר הרב לביתו והתייפח בלב נשבר:
"אוי לנו מיום הדין! אם גוי זה, מתוך שידע שזה שמו של ה', עשה לו כבוד כה גדול וירא מפניו, וזכה בשל כך לכבוד ויקר, אנו, בניו של המקום וקוראי שמו, מה היה עלינו לעשות, וכמה היה עלינו לחרוד, ובפרט בהזכירנו את שמו הגדול, ולמה היינו זוכים, אילו היינו יראים כך מפני קדושת שמו יתברך ומכבדים אותו כראוי..."
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il