ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

קנייני מציאה והשפעתם על שנים אוחזין ;">

בית מדרש גמרא בבא מציעא Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

ט"ו אדר תשס"ט

קנייני מציאה והשפעתם על שנים אוחזין

בבא מציעא דף ב; דפים ה-ו; דף י



נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
יעקוב בן בכורה

הבנת שיטת הרמב"ם והרי"ף בפסיקת סוגיית "קנין מציאה" מאירה ומסבירה את פסיקתם בסוגיית "שנים אוחזין".

שיטת הרמב"ם בסוגית קנין מציאה
וזו לשון המשנה בבבא מציעא דף י' ע"א:
" משנה. ראה את המציאה ונפל עליה, ובא אחר והחזיק בה - זה שהחזיק בה זכה בה."

וזו לשון הסוגיה שם:
" גמרא. אמר ריש לקיש משום אבא כהן ברדלא: ארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום. [מאי טעמא] תקינו רבנן - דלא אתי לאנצויי ...
אמר רבא, מותיב רבי יעקב בר אידי נזיקין: ראה את המציאה ונפל לו עליה , ובא אחר והחזיק בה - זה שהחזיק בה זכה בה. ואי אמרת ארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום, נקנו ליה ארבע אמות דידיה! - הכא במאי עסקינן - דלא אמר אקני. - ואי תקון רבנן, כי לא אמר מאי הוי?- כיון דנפל עליה - גלי דעתיה דבנפילה ניחא ליה דנקני , בארבע אמות לא ניחא ליה דנקני. רב ששת אמר : כי תקינו רבנן - בסמטא , דלא דחקי רבים, ברשות הרבים דקא דחקי רבים - לא תקינו רבנן. - והא בכל מקום קאמר! - כל מקום לאתויי צידי רשות הרבים."

הרמב"ם פסק בפרוש המשניות כדעת רב ששת; אולם ב"יד החזקה" הוא חזר בו, וזו לשון הרמב"ם בהלכות גזלה ואבדה פרק י"ז הלכות ח'-ט':
"חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו ואם נפלה בה מציאה הרי היא של בעל החצר, במה דברים אמורים בחצר המשתמרת אבל בשדה וגנה וכיוצא בהן אם היה עומד בצד שדהו ואמר זכתה לי שדי זכה בה, ואם אינו עומד שם או שהיה עומד ולא אמר זכתה לי שדי כל הקודם זכה. וכן ארבע אמות של אדם שהוא עומד בצדן הרי אלו קונים לו, ואם הגיעה המציאה לתוך ארבע אמות שלו זכה בה .
חכמים תקנו דבר זה כדי שלא ינצו המוצאין זה עם זה, במה דברים אמורים בסימטא או בצדי רשות הרבים שאין הרבים דוחקין בהן או בשדה שאין לה בעלים, אבל העומד ברשות הרבים או בתוך שדה חבירו אין ארבע אמות קונות לו ואינו קונה שם עד שתגיע מציאה לידו."

הרמב"ם מצריך כאן שהאדם שרוצה לקנות את המציאה יעמוד, ושלאחר מכן המציאה - תגיע - לתוך ארבע אמותיו של הקונה. ומבואר בדבריו, שמציאה אינה נקנית על ידי כניסת האדם המוצא לתוך ארבע אמותיה; אלא להיפך!! צריך שהאדם יעמוד והמציאה תגיע לתוך ארבע אמות שהוא עומד בהן 1 . דברי הרמב"ם כאן הם נגד שיטת רב ששת, שאמר שאדם שנכנס לתוך ארבע אמות של מציאה שנמצאת בסימטה - קנה אותה.


שיטת הר"יף בקנין מציאה ושיטת הירושלמי

גם דברי הרי"ף שם צריכים ברור. וזו לשון הרי"ף:
"אמר ריש לקיש משום אבא כהן ברדלא ארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום. מאי טעמא - תקינו להו רבנן כי היכי דלא ליתו לאינצויי. וכל מקום דקאמרינן לאו כל מקום ממש אלא בשדה דעלמא אי נמי בסימטא אי נמי בצידי רה"ר דלא דחקי רבים בהו, אבל ברה"ר דדחיקי בהו רבים אי נמי בשדה חבירו לא קנו ליה ארבע אמות דיליה."

הרי"ף מביא את הדין שקונים מציאה דווקא בסימטא - על דברי ריש לקיש, ולא בתור תרוץ דברי המשנה. וקשה מדוע הרי"ף אינו מביא את מהלך הסוגיה שמשנתנו מועמדת ברה"ר או בשדה חבירו; ומפני שלולי זאת, היה קונה את המציאה ע"י כניסה לד' אמותיה? ואם הרי"ף סבור כתרוץ אחר בסוגיה - מדוע לא הביאו?

הרי"ף לא העמיד את המשנה ברה"ר בגלל תרוץ אחר. אלא שתרוץ זה אינו מובא בסוגיית הבבלי שם, אלא בסוגיית הירושלמי בבבא מציעא פרק א' ה"ד, וזו לשונה:
""ראה את המציאה כו' ריש לקיש אמר אבא כהן ברדלייה אדם זכה במציאה בתוך ד' אמות שלו, רבי יוחנן אמר והוא שתפול לתוך ' ידו '. ...והתנינן 'ראה את המציאה ונפל עליה, ובא אחר והחזיק בה, זה שהחזיק בה זכה בה'? עוד היא בשלא אמר יזכו לי בד' אמות שלי ..."


הרי"ף והרמב"ם סבורים, ש"ידו" שנקט רבי יוחנן - אינה ידו ממש; שהרי אילו כן, רבי יוחנן היה אומר "והוא שיטלנה בידו" 2 . ולשיטתם כוונת רבי יוחנן היתה לארבע אמות הסמוכות לו. 3 רבי יוחנן מגלה בירושלמי, שהמשנה משמיעה - שאין קונים מציאה אלא כאשר המציאה נכנסת לתוך ד'-אמותיו של האדם. לפי הבנת הרי"ף והרמב"ם - הצורך לתרץ את המשנה ולומר "בשלא אמר יזכו לי בד' אמות שלי" הוא רק לריש לקיש.

לשיטת הרי"ף והרמב"ם, רבי יוחנן חלוק על ריש לקיש בהבנת המימרא של אבא כהן ברדלייה; ורבי יוחנן סבור שחכמים תיקנו שה"יד" הזו קונה, רק אם נפלה המציאה לתוכה. והלשון " נפלה בה מציאה", שהרמב"ם כתב בהלכות גזלה ואבדה פרק י"ז הלכה ח', לקוחה מלשון רבי יוחנן בירושלמי. והרמב"ם מבאר שכוונת רבי יוחנן היתה שהמציאה נכנסה לתוך ד' אמותיו; וחכמים תיקנו שד' אמותיו תיחשבנה - באופן כזה - כחצרו; וחצרו של אדם קונה לו מה שנפל לתוכה.

אמנם קשה, שהרי הרי"ף כתב בסוף עירובין, שהאמוראים שבבבלי היו בקיאים בירושלמי יותר מאיתנו; ומכיוון שסוגית הבבלי בדף י' מתעלמת מדברי רבי יוחנן הללו; מדוע הרי"ף פסק כירושלמי?

הצריכותות לשיטת רבי יוחנן
הרי"ף סבור, שהמחלקת שבין הסוגיה בדף י' לבין דעת רבי יוחנן שבירושלמי, קשורה להבנת הצריכותא שב"סיפא במקח וממכר" שמובאת בסוגיה בתחילת המסכת.
בפרק הקודם "רבנו חננאל והבאור החדש בשנים אוחזין" התבאר שלשיטת רבי יוחנן המשנה מועמדת כאשר שני בעלי הדין עומדים ואינם תוקפים זה את זה. ורבי יוחנן סבור שצורת אחיזתם מגלה שהם שותפים בטלית הזו, אלא שהתגלע בינם ריב, והם רוצים שבית הדין יפשר בינם לפי הטענות שהם טוענים.

והתברר שאם היה לאחד מהם עדים - שראו בעבר את הטלית בידו, הוא היה מביא את העדים ומוציא את הטלית מיד חבירו; ולאחר מכן היה נותן לו מה שהיה רוצה. אולם אין להם עדים כאלו. המציאות שאין עדים של חזקת "מרה קמה" על הטלית היא נדירה; ולפיכך צריך להעמיד את המשנה שהיא מדברת ב"מציאה". כלומר שאחד מהם מצא את הטלית, ולאחר מכן הוא מכר חלק ממנה לחבירו; ולכן אין לאף אחד מהם עדים שהיא היתה שלו בעבר.
ונמצא שבעלי הדין עצמם טוענים טענות אחרות ואפילו טענת "אני ארגתיה" - שאינה נותנת כל הצדקה לאחיזה של השני בטלית. אלא ש"רישא במציאה" הוא המציאות שבית הדין משער שארעה באמת.

אולם אריכות המשנה באה לגלות שיש מציאות נוספת שהמשנה מועמדת בה, והיא "סיפא במקח וממכר". אריכות המשנה מגלה שיש מציאות שאי אפשר לתלות אותה ב"מציאה" וחייבים לתלות אותה ב"מקח וממכר".
לשיטת לרבי יוחנן, זכיה באמצעות "קנין ד' אמות" נעשית רק כאשר המציאה נכנסה לתוך ד' אמותיו של האדם, ולא להיפך כאשר האדם התקרב אל המציאה. ולשיטתו, אריכות המשנה מרמזת ל"ערימה של חיטים" ששני בעלי הדין רבים ביניהם וטוענים לבעלות עליה. במצב זה, איני יכול לתלות שבעל הערימה הפקיר אותה, ושאחד מבעלי הדין נכנס לתוך ד' אמותיה - וזכה ב"מציאה" הזו. שהרי לשיטתו אין זוכים במציאה באופן כזה. וממילא צריך לתלות שמדובר במקח-ממכר. 4 דהיינו, שאחד מהם קנה את הערימה מן המוכר, ולפני שעדים ראו את הערימה בידו, הקונה מכר חלק ממנה לחבירו; ואח"כ התגלע ריב בינם, וכדלעיל. או ששניהם קנו אותה בשותפות מן המוכר.

המחלוקת שבין ר' יוחנן לבין שאר האמוראים
רבי יוחנן מדייק את שיטתו, מתוך יתור הלשון של המשנה שבתחילת הפרק. ולשיטתו, כשהמשנה הוסיפה ואמרה "זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי", היא רמזה - ביתור זה - לערימה של חיטים; שצריך לתלות במקח-וממכר. ומפני שאם היתה של מציאה והתקרב אליה לא היה זוכה בה.
לשיטת ר' יוחנן מה שכתוב במשנה בהמשך הפרק - "ראה את המציאה ונפל עליה, ובא אחר והחזיק בה - זה שהחזיק בה זכה בה" - מסביר את יתור לשון המשנה שבתחילת הפרק. והוא מגלה שמציאה אינה נקנית על ידי כניסה לתוך ד' אמותיה.

אולם האמוראים שבסוגייה בדף י' חלקו על דיוקי רבי יוחנן, וסברו ש"זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי" נועד לצריכותות שבתחילת המסכת; ולכן הם נדחקו להעמיד את המשנה שבדף י' באוקימתא אחרת. ומאידך, האמוראים שבסוגיה בדפים ה'-ו' מודים כולם לעיקר דינו של רבי יוחנן, שהשבועה לא נועדה לצורך החלוקה עצמה, אלא למנוע בעתיד מקרי תקיפה ע"י אנשים שלא הבינו את פסיקת ביה"ד. ומפשטות הסוגיה עולה שהם חולקים על הצריכותות שבתחילת המסכת.

הרמב"ם פסק מתחילה - בפרוש המשניות - כסוגיה בדף י'. אולם אח"כ הוא חזר בו, ופסק כדעת הרי"ף שהכריע כסוגיה בדפים ה'-ו' שקיבלה את שיטת ר' יוחנן. ולפי מסקנת הרי"ף והרמב"ם - הצריכותא של מקח-וממכר אינה כשיטת הסוגיה שבתחילת המסכת; אלא היא נועדה לגלות, שלא קונים מציאה ע"י כניסה לתוך ד' אמותיה.

סיכום
המקרה של "שנים ... יושבין בצד ערמה של חטים ומונחת בסמטא או בחצר של שניהם", שמופיע ברמב"ם בפרק ט' מטוען ונטען הלכה ז'; הוא המשמעות של של "סיפא במקח וממכר" לפי שיטת הרי"ף. בפרוש המשניות הרמב"ם נקט כשיטת הצריכותות שמרומזת בדברי רבנו חננאל. אולם ביד החזקה הוא חזר בו ונקט כרי"ף, שפסק את הצריכותות לפי שיטת רבי יוחנן שבירושלמי.


^ 1 ועיין בקצוה"ח בסימן ר'
^ 2 ועיין בגיטין דף ע"ח ע"ב. ועיין בלשון הרמב"ם דלעיל - "עד שתגיע מציאה לידו".
^ 3 ובדומה לכך כתב רש"י בשמות (ב', ה') על הכתוב "וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר...", וזו לשונו: - "עַל יַד הַיְאֹר - אצל היאור, כמו (שמואל ב יד ל) ראו חלקת יואב על ידי, והוא לשון יד ממש, שיד האדם סמוכה לו. ..."
^ 4 המהלך הזה הוא שלא כדברי נתה"מ בסימן קל"ח ס"ק א' בסיום דבריו. ועיין בפרקים הבאים בישוב קושייתו מ'רכוב ומנהיג'.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il