ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

משיח בן יוסף והציונות החילונית ;">

דף הבית בית מדרש משפחה חברה ומדינה גאולה ונבואה דרכי הגאולה Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

אדר תשס"ט

משיח בן יוסף והציונות החילונית


נערך על ידי הרב

מוקדש להצלחת
עם ישראל

מבוא
על משיח-בן-יוסף דובר כל כך מעט בחז"ל (פעם אחת(!) במפורש בש"ס), 1 שהיו חוקרים שפקפקו ב"אמינותו" של המושג, וחשדו שמדובר על מגמתיות פוליטית או דרשנית מאוחרת וכדומה. 2
ברצוננו להוכיח שהמקור של מב"י הוא קדום ביותר, ושורשו מופיע כבר בתנ"ך , אך מסיבות שנסביר, בכוונה מיעטו עליו הדיבור. בין הגורמים לכך, היא העובדה שקיימת מסורת שיתכן ואפילו לא מדובר על אדם אחד מסוים אלא על תקופה. גם לרעיון הזה נציע מקור שקדם בהרבה לספר "קול התור", והוא, התנ"ך.
לאלה, כמו הראי"ה קוק זצ"ל, הרואים בתנועה הציונית, חלק מתקופת מב"י, 3 למרות (ואולי, כפי שנראה, אף בגלל ) פניה החילוניות, יש לביסוס רעיון זו השלכות אקטואליות ביותר. 4

חזון העצמות היבשות ומורדי שבט אפרים
בחזון העצמות היבשות של יחזקאל, 5 מתייחס הנביא לגאולה של "בעתה" איפה שהגאולה הלאומית קודמת לתשובה הרוחנית.
נעיר כמה הערות שלא תמיד עומדים עליהן:
א. מההקשר של הפרקים שלפניו ושלאחריו, מתברר שבפשט, מתייחס יחזקאל לגאולה הלאומית ולא לתחיית המתים. 6
ב. קיימת הפסקה באמצע הנבואה המחלקת אותה ל שני שלבים ברורים: "וְהִנֵּה עֲלֵיהֶם גִּדִים וּבָשָׂר עָלָה וַיִּקְרַם עֲלֵיהֶם עוֹר מִלְמָעְלָה וְרוּחַ אֵין בָּהֶם ... וַתָּבוֹא בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ...". כלומר, שלא נהיה מופתעים אם יהיה מצב-ביניים של מדינה חילונית, שהגוף הלאומי התגבש אך הרוחניות טרם הגיעה. בעקבות כך, ערכו חז"ל את סדר הברכות בעמידה (מהברכה התשיעית ואילך), לפי סדר הגאולה המתחיל עם התחייה הלאומית (פריחת ארץ ישראל וקיבוץ גלויות), ורק אחר כך, מתמקד בתוספת הפן הרוחני (המעבר למשפט העברי (השיבה שופטנו... בנין בית המקדש, ומשיח-בן-דוד). 7
ג. הנביא חוזר פעמיים על כל פרטי סדר התחייה (קיבוץ העצמות, גידים, בשר, עור, ורוח). יתכן וכוונתו להדגיש שמדובר על תהליך הדרגתי, וגם שסדר התהליך, החומרי לפני הרוחני, הוא משמעותי.
ד. סדר הדברים מוכר לנו גם מהתפתחות החיים במיקרו-קוסמוס, באדם הפרטי. בשנותיו הראשונות, הצורך הוא לבסס ולפתח קודם את צרכיו הפיזיים , ורק לאחר מכן, מתווסף התוכן הרוחני-ערכי. כך גם במקרו-קוסמוס, בתהליך התחייה הלאומית.
ה. גם בפרק הקודם (פל"ו), מתייחס יחזקאל למציאות של "לא זכו", בה, השיבה לציון קודמת לשיבה לתורה. כתוב שם: " לא למענכם אני עושה בית ישראל כי אם לשם קדשי אשר חללתם בגוים... וקבצתי אתכם מכל הארצות ... וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם" (שם, לו, כב-כה). נדייק, שלמרות שדרך הטהרה המצויה היא שהאדם טובל במקווה, במידה ולא נעשה כן, הקב"ה " יזרוק את המקווה עלינו". כלומר, יואץ המעבר לשלב השני של הכנסת הרוח למדינה, בעזרת זירוז א-לוהי חיצוני.
חז"ל מוסרים לנו תוספת מעניינת לגבי זיהוי אותן העצמות היבשות, דווקא בעקבות קושי בכמה פסוקים בספר דברי הימים:
"וּבְנֵי אֶפְרַיִם... וּבֶרֶד בְּנוֹ וְתַחַת בְּנוֹ... וַהֲרָגוּם אַנְשֵׁי גַת הַנּוֹלָדִים בָּאָרֶץ כִּי יָרְדוּ לָקַחַת אֶת מִקְנֵיהֶם. וַיִּתְאַבֵּל אֶפְרַיִם אֲבִיהֶם יָמִים רַבִּים...". (דהי"א ז,כ-כג)

השאלה היא, כיצד יתכן שצאצאי אפרים נמצאים באזור גת, בארץ ישראל, בתקופה שהם אמורים להיות עבדים במצרים? 8 עונים חז"ל במדרש:
"אמר רב אלו בני אדם שמנו לקץ וטעו, ואותם מתים החיה יחזקאל שאמרו 'יבשו עצמותינו אבדה תקותנו וגו'', ר' אליעזר אומר... היו בני אפרים יושבים בטח שאנן ושלו, עד שבא נון מבני בניו של אפרים ואמר נגלה עלי הקב"ה להוציא אתכם, בגאות לבו שהם מזרע המלוכה ושהם גבורי כח במלחמה , עמדו... ויצאו ממצרים ועמדו המצריים 9 והרגו כל גבוריהם...". 10

נדגיש שמרדם של מעפילי אפרים אינו מדרש אלא שכך מסביר המסורת את פשט הפסוקים בספר דברי הימים. בנוסף, המדרש המקשר בין מורדי אפרים לומר שאלו העצמות שהחיה יחזקאל, מופיע במקומות רבים במיוחד. 11
כצפוי, מביא האדמו"ר מסאטמר זצ"ל, המתנגד החריף ביותר לציונות, את חטאם ועונשם של בני אפרים, כהוכחה שיש איסור לקרב את הקץ בידיים. אדרבה, לדעתו, מוכח מכאן שצריכים לחכות באופן פסיבי עד שתבוא גאולה שמימית. 12
אם נדייק, נמצא שאין מסורת ברורה מדוע לא חיכו שבט אפרים לקץ, אלא קיימת מחלוקת בין כמה אפשרויות. 13 כך גם רבים מהראשונים מציינים רק את עצם ההעפלה , מבלי להכריע במה שחלקו המדרשים, מדוע לקחו את גורלם בידם? 14 עובדה זו היא מה שחשוב לאדמו"ר מסאטמר, וגם לנו.
יש להוסיף שהרמז במקרא למדרש, שמתי יחזקאל הם המורדים מאפרים, הוא על פי הנאמר: "הנה אומרים: יבשו עצמותנו , ואבדה תקותנו , נגזרנו לנו". הנקודה המרכזית היא שלא חיכו לקץ, והטעם, אם מדובר בטעות בחשבון, נבואת שקר או עיקרון האקטיביזם וייאוש מגואל חיצוני (כפי שמשתמע במיוחד מהביטוי "אבדה תקותנו"), היא נקודה משנית וצדדית.
למרות שהציונות האקטיביסטית לא טעתה בספירת איזו קץ, ולא עמד איזו "נון" לפני מאה שנה לחדש את הציונות על פי איזו גילוי רוח הקודש, גם האדמו"ר מסאטמר וגם רבני הציונות-הדתית מאמינים שיש הקבלה מובהקת בין אותו מדרש לבין השאלה: האם צדקו או טעו הציונים בגישתם של אתערותא דלתתא? שתי הגישות הקוטביות גם מסכימות שרשמו חז"ל את דבריהם מתוך מגמה חינוכית לעתיד. 15
לענייננו, חשוב לציין שהאקטיביסטים שלא חיכו בפסיביות במצרים, הם משבט אפרים. כפי שנראה בהמשך, המעשה הוא אופייני ביותר לתכונותיהם של שבט זו לאורך כל התנ"ך .

"אפרתי": שם או תיאור?

1. לדמותו של שבט אפרים בתנ"ך
נראה שאם נעקוב אחרי מעשיהם של אנשי אפרים, כשבט וגם כיחידים, נמצא אופי קבוע לאורך התנ"ך. אופיים כל כך ברור שכנראה במשך הזמן, נהפך "אפרים" משם פרטי לשם-תואר, "אפרתי" .
א. שתי הברכות, של יעקב ושל משה, מציינים את בני יוסף בגבורתם ("ותשב באיתן קשתו"; "בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו בהם עמים ינגח יחדו אפסי ארץ"), מנהיגותם ("ולקדקד נזיר אחיו", בשתי הברכות); פוריות ארצם ("בן פורת יוסף... ברכות שמים מעל, ברכות תהום רובצת תחת"; "מבורכת ה' ארצו, ממגד שמים... וממגד ארץ ומלואה..."); בפוריות זרעם ("בן פורת יוסף... ברכות שדיים ורחם"; "והם רבבות אפרים").
ב. בנוסף לברכות ההפריה שקיבל, אפילו שורש שמו של אפרים הוא במפורש "כי הפרני אלקים".
ג. יהושע בן נון, המנהיג הלאומי הראשון משבט אפרים, בנוסף לעמידתו בראש הקרב הישראלי הראשון נגד עמלק, הוא מככב, לעומת עשרת המרגלים, באומץ לבו ובאהבתו לארץ ישראל . רוב ספרו עוסק בכיבוש וחלוקת ארץ ישראל , "ספר יהושע... ערכה של ארץ ישראל הוא". 16
ד. לאחר מלחמת סיסרא, דבורה הנביאה משבחת את אפרים כאחד מהשבטים שהתנדבו לעזרת אחיהם במלחמה. הם מפוארים בשבח "מני אפרים שורשם בעמלק" (שופ' ה, יד), שיש להם אותו אומץ מלחמתי שיש לעמלק.
ה. בימי גדעון, הגאווה הלאומיות ורוח ההתנדבות הצבאית של אפרים הגיע כמעט עד מלחמת אחים כשנפגעו (!) שלא קראו להם להשתתף במלחמה (שם, ח). אנו מכירים היום ב"ה, אלטרואיסטים רבים, אך כמה מהם ממש יתלוננו אם לא יקבלו צו-מילואים!
ו. אותן התכונות של גבורה, התנדבות, צבאיות, ואף אלימות , בולטות שוב במקרה כמעט זהה שאירעה בימי יפתח, "ויצעק איש אפרים... ויאמרו ליפתח, מדוע עברת להלחם בבני עמון ולנו לא קראת ללכת עמך? ביתך נשרף עליך באש!" (שם, יב, א).
ז. ירבעם בן נבט בולט בתור " גבור חיל " (מל"א יא, כח), מורד , מנהיג והמקים של ממלכת ישראל, וגם עובד עבודה זרה .
ח.
עמרי, שרשעותו באלילות הייתה כל כך חמורה, שהיא הביאה את חז"ל להקשות "מפני מה זכה עמרי למלכות? מפני שהוסיף כרך אחד בארץ ישראל . שנאמר 'ויקן את ההר שמרון... ויבן את ההר ויקרא את שם העיר... שמרון'" (מל"א טז, כד). 17
ט.
אחאב בנו, שהיה לא רק עובד ע"ז אלא גם שופך דמים , היה מלך חזק ביותר בתחום הצבאי והמדיני , 18 עד כדי שאמרו שהוא "מלך בכיפה" על כל העולם, 19 ושלא היה עשיר כמוהו. 20
י. כך גם בדורות המאוחרים, משתבח אפרים במידות הגאוה והשמחה, למשל: "הוי עטרת גאות שכורי אפרים..." (ישע' כח, א) וכן "והיו כגבור אפרים ושמח לבם כמו יין..." (תה' עח, ט).
יא.
הכישלון בתחום הרוחני מופיע במשך רוב שלטונם בממלכת ישראל, "חבור עצבים אפרים... סר סבאם הזנה הזנו..." (הושע ד, יז-יח).
יב.
אופי הגבורה מופיע שוב בפסוק "בני אפרים נושקי רומי קשת ..." (תה' עח, ט).
התמונה העקבית המצטיירת מהתכונות של שבט אפרים הן אלו של גבורה , גדולה , מנהיגות , פוריות , אומץ, מרדנות, גאווה, שמחה, ונאמנות לעם ישראל ולארץ ישראל ובמיוחד בתחומי הבניין והצבא. למרות שהם לא תמיד הצטיינו בתחום הדתי, הם עושים חיל בתחום החומרי והלאומי . אם תרצו, דמות ה סטריאוטיפ של "הציוני" במאה שנים האחרונות. בהתאם לכך, נבין שתיאורם של חז"ל, ש" בגאות לבו שהם מזרע המלוכה ושהם גבורי כח במלחמה , עמדו... ויצאו ממצרים", לא מתייחס רק לתכונות מקריות של האפרתיים של אותו דור.

2. היחס בין שם, תיאור, ותואר בתנ"ך ובימי קדם
מוכרת לנו התופעה איפה שתכונה בולטת כל כך אצל אדם מסוים, עד ששמו נהפך לשם-תואר. לדוגמה, לאדם חכם כינו פעם "משה", 21 או היום, "איינשטיין", ומדגישים את חוזקו של חומר מסוים כשקוראים לו "Samsonite" (על שמו של שמשון). כך מזוהה גם משמעות ברורה לשמות כהנא, יורם או אדולף.
כפי הנראה, כך גם בנדון, אפרתי , נהיה לכינוי למי שיש לו את התכונות המתארות את שבט אפרים . 22 בכך הוא דומה לתואר הרשעות: "אגגי", שהרי קצת קשה לומר שהמן בא מצאצאי אגג/עמלק ממש, שנאבד זכרם כמה פעמים לפניו. 23
קשר זו, בין התואר אפרתי לבין שבט אפרים, מופיע כבר במדרש:
"'אפרתים'... כל אותה העטרה שנתעטר אפרים מיעקב אבינו... אמר לו אפרים ראש השבט ראש הישיבה, המעולה והמשובח שבבני יהיה נקרא לשמך , בן תוחו בן צוף אפרתי (שמ"א א) וירבעם בן נבט אפרתי (מל"א, יא), ודוד בן איש אפרתי (שמ"א יז), מחלון וכליון, אפרתים (רות א)." 24

לכך התכוונו חז"ל:
"... 'ויקח לו כלב את אפרת' (דהי"א ב,יט), ולמה נקרא שמה של מרים 'אפרת'? אלא פלטני של בת מלכים גדולי הדור שכל נשיא וגדול שעמד בישראל נקרא שמו אפרתי . וכן 'ודוד בן איש אפרתי' (שמ"א יז, יב), וכי אפרתי היה? והלא משבט יהודה היה! אלא פלטי בן מלכים גדולי הדור, 'וירבעם בן נבט איש אפרתי' (מל"א יא, כו)...". 25

למרות שניתן לפרש שישי, אלימלך, מחלון, וכליון הם מהעיר אפרת, וירבעם בא משבט אפרים, ואלקנה גר בהר אפרים, נראה שחז"ל התכוונו לפשוטו של מקרא כשפרשו שאפרתי הוא תואר כבוד, כדעת רש"י, 26 מהסיבות הבאות:
1. אם אפרתי בא רק לומר "מאפרת", הרי כתוב בהמשך הפסוק שהוא "מבית לחם יהודה" שכבר ידוע לנו שנקרא גם אפרת. 27 אם "אפרתי" הוא רק לזיהוי מקומו, הוא מיותר לגמרי.
2. כתוב בתחילת הפסוק "ויהי איש אחד מן הרמתים צופים מהר אפרים", אז מיותר להוסיף שוב בסוף אותו פסוק(!) שהוא "אפרתי", אלא אם כן מדובר על תואר, ולא זיהוי מקום מגוריו.
3. ברור גם שאין הפסוק בא לציין את שבטו של אלקנה שהרי הוא לוי ולא מאפרים.
4. יכלו לקרוא לישי או לאלימלך "בית הלחמיים", אך העדיפו "אפרתי". השווה למשל, השופט "אבצן מבית לחם" (שופ' יב, ח) שלא נקרא אפרתי.
5. ירבעם אינו מכונה "איש אפרים" כפי שמופיע אצל אחרים, 28 שמשמעותו, שם השבט בלבד, אלא נקרא אפרתי.

לסכם, כשם שיתכן ותכונה או תיאור נהפך לשמו של אדם (יש שהסבירו כך גם בשמות התנ"כיים אדום=שעיר, כליבי, 29 נמרוד, 30 נבל, 31 עיקש, 32 נחבי, 33 געל 34 ), כך יתכן ששם אדם (אפרים, אגג) או חיה המזוהה עם תכונה ברורה (כגון רחל, לאה, חולדה, דבורה, צביה, יעל, גמלי, נחש, זאב, וכלבי, ובדורות מאוחרים: אריה, דב, צבי, וכדומה), ייהפך לשם-תואר לכנות גם אחרים. קיים יחס מובהק בימי קדם בין שם לבין תכונה, וכך נראה שיש להבין את השמות "אפרתי", "אגגי" וכדומה. ע"כ נראה להבין לפחות חלק מהדרשות על ריבויי השמות של דמויות בתנ"ך, כפשוטו של מקרא, ואכמ"ל.

3. אפרים ככינוי לעם ישראל בתור ה"ציוני-חילוני"
ראינו למעלה, ששבט אפרים מצטיין יותר בתחומים הלאומיים והחומריים אך פחות בתחום הדתי. ממלכת ישראל שמלכיה מאפרים, הייתה יותר גדולה וחזקה, אך פחות נאמנה להקב"ה, מאשר ממלכת יהודה.
כך מפורש, אך לא תמיד שמים לב, שאכן מכנה הקב"ה את העם כולו בכינוי "אפרים" בהקשר של גאולה "בעתה" דווקא, כש"לא זכו" בצדקתם. במסלול זו, מחזירנו הקב"ה לציון, לא בזכות תשובה רוחנית אלא מסיבות אחרות, ולא בצורה ניסית אלא בתהליך טבעי. למשל, בירמיהו לא:
1. עם ישראל איננו זוכה לגאולה במעשיו ("כְּעֵגֶל לֹא לֻמָּד הֲשִׁיבֵנִי", "הבת השובבה") אלא מסיבות אחרות-
א. מתנת חינם (חן... כְּעֵגֶל לֹא לֻמָּד הֲשִׁיבֵנִי וְאָשׁוּבָה... בֹּשְׁתִּי וְגַם נִכְלַמְתִּי כִּי נָשָׂאתִי חֶרְפַּת נְעוּרָי...").
ב. אהבה היסטורית ("מֵרָחוֹק ה' נִרְאָה לִי...").
ג. אהבה נצחית שאינה תלויה בדבר ("וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ עַל כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד").
ד. כאהבת אב לבנו בכורו ("כִּי הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל לְאָב וְאֶפְרַיִם בְּכֹרִי הוּא... הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם ה'.").
ה. בכייתה של רחל ("רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיה... כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ...").
2. מדובר על תהליך קשה לעם מסכן , ולא גאולה ניסית מהירה ("עַם שְׂרִידֵי חָרֶב הָלוֹךְ לְהַרְגִּיעוֹ יִשראל... שארית ישראל... עִוֵּר וּפִסֵּחַ הָרָה וְיֹלֶדֶת... וּגְאָלוֹ מִיַּד חָזָק מִמֶּנּוּ... וְלֹא יוֹסִיפוּ לְדַאֲבָה עוֹד... וְהָפַכְתִּי אֶבְלָם ... וְשִׂמַּחְתִּים מִיגוֹנָם... בִּבְכִי יָבֹאוּ... רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ... אֶפְרַיִם מִתְנוֹדֵד יִסַּרְתַּנִי וָאִוָּסֵר...").
3. מודגשת שהחזרה לארץ ישראל, הגאולה החומרית והלאומית, קודמת לחזרה בתשובה רוחנית ("עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל ... עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים בְּהָרֵי שֹׁמְרוֹן ... כִּי יֶשׁ יוֹם קָרְאוּ נֹצְרִים בְּהַר אֶפְרָיִם... מֵבִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ צָפוֹן וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ... יבאו... אוֹבִילֵם... מְזָרֵה יִשְׂרָאֵל יְקַבְּצֶנּוּ... וְרִנְּנוּ בִמְרוֹם צִיּוֹן וְנָהֲרוּ אֶל טוּב ה' עַל דָּגָן וְעַל תִּירֹשׁ וְעַל יִצְהָר וְעַל בְּנֵי צֹאן וּבָקָר... וְעַמִּי אֶת טוּבִי יִשְׂבָּעוּ... ושבו מארץ אויב... ושבו בנים לגבולם... שׁוּבִי בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל שֻׁבִי אֶל עָרַיִךְ אֵלֶּה... בְּשׁוּבִי אֶת שְׁבוּתָם... איכרים ונסעו בעדר...").
4. ישראל נקרא לאורך כל הפרק: אפרים (שכבר ראינו מה הסמליות של שם זו)- אפרים (ארבע פעמים), הרי שומרון, הר אפרים, רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ (=אפרים).
5. אתערותא דלתתא - יוזמה אנושית בדרך הטבע לחזור לארץ ישראל ("... שׁוּבִי בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל שֻׁבִי אֶל עָרַיִךְ אֵלֶּה. עַד מָתַי תִּתְחַמָּקִין הַבַּת הַשּׁוֹבֵבָה כִּי בָרָא ה' חֲדָשָׁה בָּאָרֶץ נְקֵבָה (=ישראל) תְּסוֹבֵב גָּבֶר ").

משיח-בן-יוסף במקורות- תחיית האפרתי
בהתאם, בספרות חז"ל, מגלם משיח –בן-יוסף את האופי של שבט אפרים בתהליך של "לא זכו". תפקידו של אפרים= בן יוסף בגאולה, הוא בתור מנהיג צבאי ולאומי , המחזיר את הגאווה הלאומית לישראל לאחר שואה של סבל נוראי:
"[התרגשו האומות] אמרו לפניו רבש"ע, מי הוא זה שאנחנו נופלים בידו...? אמר להם הקב"ה [הוא] משיח, ושמו אפרים משיח צדקי , 35 [ ומגביה] קומתו וקומת דורו ומאיר עיני ישראל ומושיע עמו, ואין כל אומה ולשון יכולה לעמוד [בו] ... אמר לו הקדוש ברוך הוא: אפרים משיח צדקי כבר קיבלת עליך (=סבל רב) מששת ימי בראשית, עכשיו יהא צער שלך כצער שלי ...". 36

ההדגש כאן הוא על חזרת כבודם של ישראל בתור ביטוי לכבוד ה' השורה עלינו. כל זה נדרש על הפסוקים "קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח" (="ונותנים לו על צוארו עד שנכפפה קומתו...", ואז מב"י מגביה קומתו וקומת דורו), ו-"כי הנה החשך יכסה ארץ (=צרות) וערפל לאומים ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה" (ישע' ס,א-ב).
בדרשה הבאה בפסיקתא רבתי, ממשיכים לדרוש על מב"י על רקע ירמיהו פרק לא (שם, כאמור, נקרא ישראל בשם אפרים), המנבא לישראל שמתנהג כאפרתי:
"...מלמד שעתידים אבות העולם לעמוד בניסן 37 ואומרים לו: אפרים משיח צדקנו, אף על פי שאנו אבותיך, אתה גדול ממנו, מפני שסבלת עונות בנינו, ועברו עליך מדות קשות שלא עברו על הראשונים ועל האחרונים, והיית שחוק ולעג באומות העולם בשביל ישראל, וישבת בחושך ואפילה ועיניך לא ראו אור , 38 ...ועיניך [חשכו] מצום וכחך יבש כחרס, כל אילו מפני עונות בנינו... [אומרים] לו אבות העולם: אפרים משיח צדקנו תנוח דעתך שהנחת דעת קונך ודעתינו. אמר רבי שמעון בן פזי באותה שעה מגביהו הקדוש ברוך הוא למשיח עד שמי השמים ופורש עליו מזיו כבודו מפני [אומות] העולם בפני הפרסיים הרשעים , אומר לו אפרים משיח צדקנו הוי דיין על אילו ועשה בהם מה שנפשך חפיצה , שאלמלא רחמים שגברו עליך ביותר כבר איבדוך מן העולם ברגע אחד, שנאמר 'הבן יקיר לי אפרים ... על כן המו מעי לו רחם ארחמנו נאם ה'' (יר' לא, יט) ...". 39

גבורה צבאית וכיבוש ארץ ישראל הם התכונות הבולטות של שבט אפרים, וכך גם במב"י שתפקידו לנקום בגויים ולכבוש את הארץ תחת כל מה שעשו לנו:
"...מטול יהושע... דעל ידוי עתידא ארעא דישראל לאיתפלגא ומשיחא בר אפרים דנפיק מניה דעל ידוי עתידין בית ישראל למנצחא לגוג ולסיעתיה בסוף יומיא." 40
"שאין זרעו של עשו נמסר אלא ביד זרעו של יוסף, שנאמר "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש..." (עובד' א,יח). 41
"לעתיד לבא משוח מלחמה עתיד לעמוד מיוסף...". 42
"שור זה משיח-בן-יוסף שנמשל לשור". 43

משיח-בן-יוסף בכתבי הגר"א
הספר המקיף ביותר בנושא מב"י הוא של הרב הלל משקלוב, מגדולי תלמידי הגר"א. הוא עלה, יחד עם אחרים מתלמידי הגר"א, לקיים את צוואת רבם לקרב את קץ הגאולה על ידי עלייה אקטיבית, אתעורותא דלתתא, ליישב את ארץ ישראל. ספר "קול התור", מבוסס על משנתו המפורטת של הגר"א בנושא. 44
"על פי רבנו הגר"א, כל עבודת קבוץ גלויות , בנין ירושלם והרחבת ישוב אר"י להחזרת השכינה... נאחזים ביעודו ובתפקידו של משיחא דאתחלתא משיח הראשון, מב"י שהוא הכח הנסי המסייע לכל פעולה הנעשית באתערותא דלתתא על דרך הטבע , כי מב"י מארץ, ומשיח-בן-דוד משמים... כנודע בעקבות משיחא וקץ המגולה (=הפרחת שממת ארץ ישראל)." 45
אולי החידוש הגדול ביותר המיוחס לגר"א בנושא הוא, שלעומת משיח-בן-דוד, קיימת אפשרות שמב"י אינו אדם אחד אלא:
"מב"י השרוי בכל בית ישראל בכלל, בסוד 'שארית יוסף' שנאמר על כל ישראל ובכל איש ישראל בפרט, ...ברבים מבני ישראל אנשי המעשה הזוכים לעשות בקבוץ גלויות וכו' ... באותן הפעולות שהן בתכונותיו של מב"י הרי הוא ניצוץ משרש נשמתו דמב"י , כל אחד לפי דרגת-המעשים." 46 הגר"א אף הצביע על כך ש"יוסף" שווה בגימטרייה ל"ציון".
ברם, לפי מה שראינו, הצגת מב"י כתופעה לאומית ולא כאדם מסוים, אינו חידושו של הגר"א. ראינו שכבר בתנ"ך, השם אפרים (=בן-יוסף) עבר להיות שם תואר (אפרתי) לכל מי שיש לו את התכונות הללו, ומזמן אינו דווקא שם פרטי.
יושם אל לב שברוב המקורות שהבאנו למעלה, לוחם המלחמות בשיבת ציון השלישית נקרא "אפרים" או "מיוסף" או "זרעו של יוסף", 47 ולא "משיח-בן-יוסף". הדבר מדגיש אף יותר שהרעיון או התקופה של חזרת הכבוד והגבורה הלאומית (=ה"אפרתיות") עוד לפני משיח-בן-דוד הרוחני, הוא העיקר, ולא השם: "משיח-בן-יוסף", שהוא משני.
במיוחד, לאחר גלות עשרת השבטים ואובדנו של שבט אפרים הביולוגי, סביר ביותר שחז"ל התכוונו במאמרים הללו למי שיש לו את התכונות של אפרים, האפרתיים (כמו בלשון התנ"ך), ולא לאדם מסוים משבט אפרים. כשאמרו "שאין זרעו של עשו נמסר אלא ביד זרעו של יוסף" יש להבין: כמו שאותו"זרעו של עשו" , או "אגגי", 48 או "עמלק", שמדובר היום, לאחר סנחריב, מכוון לממשיכי דרכם האידיאולוגי ולא הביולוגי, 49 כך אותו"זרעו של יוסף" , או "אפרים", או "אפרתי", שמנצח אותם, מכוון אף הוא לממשיכי דרכם האידיאולוגי או התכונתי, ולא הביולוגי .
כשהחוקרים מצביעים על מה שהכינוי "מב"י" אינו מופיע עד תקופה מאוחרת יחסית, 50 זה לא מפתיע וגם לא מפריע, כי לפי מה שראינו, העיקר אינו אדם מסוים אלא התקופה של תחיית הגאווה והגבורה הלאומית, על ידי תחיית "זרעו של יוסף", ה"אפרתיים", אנשי אתערותא דלתתא. יתכן אף שהשם "משיח אפרים" שראינו במדרש, סובבה בתקופה מאוחרת יחסית ל"משיח-בן-יוסף", על משקל "משיח-בן-דוד". זה, למרות ההבדל ש"בן-דוד" הוא אדם אחד מסוים שקשרו הביולוגי לבית דוד הוא עקרוני ומחייב, לעומת "בן-יוסף" שאפילו עצם מציאותו איננו מחויב (במידה ו"זכו"), וקשרו הביולוגי לשבט אפרים הוא גם מסופק ביותר, מאז גלות עשרת השבטים. כל שכן כשכבר מצאנו בתנ"ך אפרתיים שאינם מאפרים אלא ממשיכי דרכו ותכונותיו.

ו. הצעת מקור בתנ"ך ובחז"ל למשיח-בן-יוסף כתקופה וכחילוני
בהספדו של הרב קוק להרצל, מזכיר הרב ש"בתור עקבא דמב"י, נתגלה חזיון הציונות בדורנו...". עד היום שומעים מחלק ממתנגדיו, שכאילו הרב קוק אמר ש"הרצל הוא המשיח". 51 אין ספק שמקורו של הרב קוק הוא בתורת הגר"א שהזכרנו, ובחכמה הפנימית. 52 כוונתנו לדברי הגר"א שראינו שבוודאי שייכים להרצל:"...הזוכה לפי מעשיו וזכות אבות (!) לעשות באותן הפעולות שהן בתכונותיו של מב"י הרי הוא ניצוץ משרש נשמתו דמב"י...". 53
מה שאנו רוצים להציע הוא שקיים מקור לדבריהם, לראות מב"י כתקופת הציונות (ולאו דווקא כאיש בודד), גם בתנ"ך ובחז"ל.

כשם שראינו בתנ"ך ש"אפרתי" אינו דווקא מי שבא מאפרים אלא כינוי לכל מי שפועל בתכונותיו של אפרים, כך מב"י (=אפרים) מתייחס לכל אחד מישראל הפועל בדרכו של אפרים בגבורה בצבא ישראל, גאווה לאומית, והרחבת יישוב ארץ ישראל. אפילו אם אינו דתי במיוחד , בדומה לרבים מהאפרתיים. אדרבה, ראינו ביחזקאל פל"ו-לז ובירמיהו פל"א, בנבואות המתייחסות לאפרים, עצמות אפרים, ותהליך מב"י, שמדובר דווקא כש"לא זכו". 54
עכשיו מובנים לנו דברי חז"ל שהבאנו בתחילת דברנו, שהעצמות היבשות שהחיה יחזקאל הן אלה משבט אפרים המסופר עליהם בספר דברה"י, שלא חיכו לקץ וניסו לעלות ממצרים ביוזמה אנושית, באתערותא דלתתא. צודק האדמו"ר מסאטמר שרואים חז"ל בפעולתם של מורדי אפרים מעשה שלילי, ועל כן הם נענשו ונהרגו. אך אי אפשר להתעלם מסוף הסיפור שם, שהחלוצים הללו יקומו לתחייה באחרית הימים בנבואת הנחמה (!) של יחזקאל. אין הסבר אחר לסיום המדרש אלא לומר שחז"ל מוסרים לנו שבזמנם, טעו האפרתיים . אך תחייתם בזמן הגאולה הלאומית האחרונה מסמלת שתבוא הזמן לגישתם האקטיבית , 55 דהיינו בתקופת מב"י , שדווקא נקרא כך עקב תפקידו כאפרתי, באתערותא דלתתא. על פי זה מובן נבואת הנחמה המכוונת כלפי "אפרים", "כִּי בָרָא ה' חֲדָשָׁה בָּאָרֶץ, נְקֵבָה (= פסיבית בעבר) תְּסוֹבֵב גָּבֶר" (ירמ' לא, כא) להיות אקטיבית באתערותא דלתתא של גאולת "בעתה", בדומה לניסיונם של סבי-סביהם, בדבה"י. 56
על פי זה גם מובן מדוע קבעו פרק "העצמות היבשות" להפטרת שבת חול המועד פסח. 57 לא רק משום הקשר הקלושה שהיה זה (פסח) מועד ה"קץ" אליו לא (!) חיכו מורדי אפרים, אלא במובן החיובי, שהוא גם הרעיון המרכזי של הפרק, נבואת הנחמה, של בוא זמנה של שיטתם בחג החרות העתידי (שאף הוא יהיה גאולה מסוג "ניסן", 58 ו"לא זכו").
עכשיו מובן מדוע לעומת משיח-בן-דוד, לא מדברים הרבה על מב"י, היות והוא רק בדיעבד . רק בהעדר זכויות, אנו זקוקים לגאולת אפרים , לישועת "לא למענכם (=בזכויותיכם)... כי אם לשם קדשי", ל"המו מעי" לילד שעשועים אפרים, ולדמעות רחל, אמו. רק בעקבות כל זה, "ושבו בנים", עם כל מרדנותם וגבורת נעוריהם (ואולי דווקא בגלל התכונות האפרתיות הללו), לגבולם.
ראוי להוסיף שמדברי המשנה האחרונה במסכת סוטה, עולה שתופעת מרדנות הצעירים בעקבתא דמשיחא הייתה ידועה מראש כבר מלפני כ-1,700 שנה. על כן חייבים לומר שהייתה מסורת שמרד זו הוא חלק מהתהליך, ואולי אף מרמז על הקמת הבסיס האפרתי שעליו יורכב בהמשך את ה"הייתה יהודה לקדשו".
במסלול זו, נזדקק לייסורים הקשים בסוף הגלות ("עם שרידי חרב... שארית ישראל... יסרתני ואיוסר"), וגם אחרי חזרתנו לארץ נתמודד עם מלחמות מרות 59 נגד הערבים. 60 הצרות הללו אינן רק במישור הסגולי של ייסורים ממרקים, אלא גם ב"נגלה", כדי לחזור להיות אפרתיים, "להגביה קומת הדור", לצאת מהמנטליות הגלותית, לחשל אותנו ולהכניס אותנו ל"ראש" של גור אריה יהודה, סגולת העמים. או אז, אם עדיין מדובר על מצב שישראל אינם רוצים להיטהר מבחירתם, "וזרקתי עליכם מים טהורים".
כל זה מפורש בדברי רב סעדיה גאון,
"...ר"ל אם לא נחזור בתשובה ויהיו המאורעים של בן-יוסף, ואם נחזור בתשובה ולא יהיו, יראה לנו משיח-בן-דוד פתאום...". 61

כלומר, כולם יכירו בבואו פתאום של משיח-בן-דוד, אך בתהליך הטבעי של מב"י, זאת תהיה מבחינת "ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו" (בר' מב,ח), "ומעשה שטן הוא המסתיר את תכונותיו של מב"י שאין מכירין בעקבות משיחא וגם מזלזלים בהם בעוה"ר." 62
על כן מובן שלא רק יתכן לראות בתקופת הציונות המדינית את תקופת מב"י למרות החילוניות שבו, אלא בגלל החילוניות שבו.
על פי כל זה, גם מוסבר בקול התור כיצד תתכן תופעה תמוהה:
"רבים מתופשי תורה לא ידעו ולא יבינו שנתפשו בחטא המרגלים... ומי גדול לנו בכל הדורות האחרונים כרבינו הגר"א... אשר בדברים חוצבים להבות אש האיץ בתלמידיו לעלות לאר"י ולעסוק בקיבוץ גלויות והרבה לזרז את תלמידיו להחיש את קץ המגולה לקרב קץ הגאולה ע"י ישוב אר"י. כמעט בכל יום דבר אלינו רבינו ברתת והתרגשות כי 'בציון ובירושלים תהיה פליטה' (יואל ג,ה) ולא לאחר את המועד... ומי יתאר את גודל דאגתו של רבינו בדברו אלינו הדברים כאלה וכאלה ברוח קדשו ובדמעות בעיניו." 63

ראוי להוסיף עוד שני מקורות המתייחסים לאפשרות של מדינת ישראל כפי שאנו מכירים אותה היום:
1. המהר"ל, שמתייחס הרבה לחשיבות שלב ה"העדר" לפני המילוי, כותב כך גם על המדינה באחרית הימים:
"... ולעתיד מלכות המשיח שתתחדש מלכות חדשה היא, יוצאה מן המלכות הראשונה שלפני זה. וזה כי מלכות ישראל הקדושה שיש לה מדריגה א-להית פנימית, היא צומחת מתוך מלכות בלתי קדושה ...". 64

כיצד ידע המהר"ל, כבר לפני 400 שנה, שלא רק יתכן מדינה ראשונה לפני בואו של משיח, אלא שהיא תהיה "חילונית"=בלתי קדושה! יתכן, שהמסורת הזאת מבוססת על נבואתו של מיכה:
2. "וְאַתָּה מִגְדַּל עֵדֶר עֹפֶל בַּת צִיּוֹן עָדֶיךָ תֵּאתֶה וּבָאָה הַמֶּמְשָׁלָה הָרִאשֹׁנָה מַמְלֶכֶת לְבַת יְרוּשָׁלִָם." (מיכה ד,ח)
וכך פירש המלבי"ם:
"'ואתה מגדל עדר'… אתה הר ציון, שאתה מגדל של… עדר הצאן הצולעה והנדחה, תחלה תהיה כמגדל של צאן (= רפת מיסכן ומסריח, א.ש.), ואח"כ תהיה 'עופל' שהוא מבצר חזק. ומפרש שזה יהיה בשלש מדרגות. תחלה, 'בת ציון עדיך תאתה'- שהגליות יתחילו להתקבץ ... ואח"כ 'ובאה הממשלה הראשונה '- תבוא ממשלה קטנה , שיהיה להם קצת ממשלה והנהגה כמו שהיו לישראל בימים הראשונים לפני מלוך מלך לבני ישראל שהיה להם שופטים מנהיגים אותם. ואח"כ תבא 'ממלכת לבת ירושלים'- יהיה להם מלכות קבוע שהוא מלכות בית דוד,שאח"כ תמלוך המלך המשיח בממלכה קבועה… שמלכות בית דוד תתגלה בהדרגה …". 65

אם נסכם את דבריהם, נראה שאותה ממשלה ראשונה, המכונה בפי חז"ל: מב"י, עליה דיבר הנביא מיכה, תהיה ממשלה קטנה, דמוקרטית (=רפובליקה, הוא מדייק "ממשלה" ראשונה, ורק אחר כך "מלכות"), וחילונית, אך ממנה תצמח מלכות בית דוד.

סיכום
א. מצאנו שאכן ישנם מקורות קדומים בתנ"ך ובחז"ל שמב"י, המשיח הלאומי-מדיני-צבאי-ציוני קיים, אך יתכן ששם זה הוסב מאוחר יחסי, על-משקל "משיח-בן-דוד".
ב. סיבה נוספת לאי-שימוש בשם הנ"ל היא שיתכן ומדובר בתקופה ולא באדם, בדומה ל"אפרתי" שנהפך משם פרטי לשם תואר.
ג. סיבה נוספת למיעוט העיסוק בו: שיתכן ומדובר על תקופה חילונית-"אפרתית" של "בדיעבד", כבנבואות אם "לא זכו".
ד. למרות דברי האדמו"ר מסאטמר, כוונתם של חז"ל במדרש, שהעצמות היבשות שהחיה יחזקאל הן של מורדי אפרים שהעפילו ממצרים, היא לומר שבזמנם, הם טעו. ברם, אין ספק שתחייתם בנבואת הנחמה בזמן הגאולה, מסמלת שתבוא הזמן לגישתם האקטיביסטית.
ה. בן-יוסף ה"אפרתי" הרעיוני (ולא ביולוגי) עתיד לנצח את עמלק ה"אגגי" הרעיוני .




^ 1 סוכה נב,א-ב.
^ 2 יש שהציעו שמדובר אף על השפעות חיצוניות וד"ל, עיין אצל י' היינימן, אגדות ותולדותיהן, עמ' 131-142; א"א אורבך, חז"ל: פרקי אמונות ודעות (להלן: אורבך), עמ' 618-620; י' קלוזנר, הרעיון המשיחי בישראל, עמ' 289-295, שמביאים את הדעות השונות בין החוקרים. עיין מה שהבאנו בין הערות 36- 43, שזאת הכחשת המציאות!
^ 3 "המספד בירושלים", מאמרי הראי"ה, עמ' 94-99; אורות, עמ' קס.
^ 4 עיין עוד במאמרנו, "לא תהיה גלות נוספת- על אמרתו של הרב הרצוג", צוהר כא (אביב, תשס"ה), עמ' 111-122, ו"כדאי שנפסיק לראות את הגלות כאלטרנטיבה", צוהר כד (חורף, תשס"ו), עמ' 55-64.
^ 5 יחז' לז,א-יד.
^ 6 בסנהדרין צב,ב וברש"י, מלבי"ם, ומצודות מובאות שתי הדעות, ולא הכריעו, אך לרד"ק, רמב"ם, מורה נבוכים ח"ב, פמ"ו, ובפירוש דעת-מקרא, פשוט שמדובר על התחייה הלאומית. כן סברו בעלי הפשט שבדורות האחרונים כמו הרטום, קסוטו, ערך "יחזקאל", אנצ"מ, ח"ג, ע' 652, ועוד.
^ 7 מגילה יז,ב.
^ 8 כך עולה מרוב הפרשנים, לעומת שיטת הרד"ק והמאירי, ואכמ"ל.
^ 9 למרות שבמקרא כתוב ש"הרגום אנשי גת הנולדים בארץ", הם מזוהים ע"י חז"ל כמצריים. נציין שהמצריים אכן השתלטו בארץ באותה תקופה.
^ 10 ילק"ש דהי"א רמז תתרעז. מוזכר בקיצור בסנהדרין צב, ב שאלו המתים שהחיה יחזקאל, ובמכילתא ר"פ בשלח יג,יז, בילק"ש ח"א, רנא, מוסבר שבעקבות ניסיון ה"נפל" של בני אפרים, החשש "פן ינחם העם בראותם מלחמה". והשווה לשהש"ר ב,א; פסיקתא דרב כהנא יא,י; תרג' יונתן (דהי"א ז,כג); שמו"ר כ,יא.
^ 11 עיין בהערה הקודמת, ובתרג' על תה' עח,ט; אוצר המדרשים (אייזנשטיין) ע' קמו; ילק"ש ח"א, רכו; שם, רכז; שם, ח"ב, שעו. האירוע כל כך במודעות שי"א שעפ"ז קבעו חז"ל את ההפטרה של שבת חוה"מ פסח, עי' בהערה 57.
^ 12 ויואל משה, שלש שבועות, סי' כד ו-כו.
^ 13 עיין למעלה בהערות 10-11.
^ 14 רש"י ביחז' לז,א ובמגילה לא,א; מחזור ויטרי; אור זרוע; שבלי הלקט (שהבאנו למעלה בהערה 57); מלבי"ם דהי"א ז,כ, ואחרים.
^ 15 על פי יומא ה,ב.
^ 16 נדרים כב,ב.
^ 17 סנהדרין קב,ב.
^ 18 דב"ר ה,ו.
^ 19 מגילה יא,א, ועיין אסת"ר א,ה.
^ 20 תנדב"א ט.
^ 21 סוכה לח,א; ביצה לט,ב.
^ 22 מצאתי אחר כך סברה זו אצל החוקר ש' ייבין, ערך "אפרים", אנציקלופדיה העברית, ח"ה, ע' 273.
^ 23 מובא ע"י ר"ע חכם ב דעת-מקרא, אסתר ג,א, וכ"כ י' אורמן, ערך "אגגי", אנצ"מ, ח"א, ע' 71. הגר"ח סולובייצ'יק בונה מהלך הלכתי שלם מסביב לפירוש זו, עיין הגרי"ד סולובייצ'יק, "קול דודי דופק", איש האמונה, עמ' 101-102. לדבריהם, צריכים להבחין בין עמלק הרעיוני לבין "עמלק ביולוגי". הר"י גרשוני "מצות מחיית עמלק", בצומת התורה והמדינה, ח"ב, עמ' 76-81, מוכיח דבריהם מהירושלמי יבמות פ"ב,ה"ו, "'המן בן המדתא האגגי' וכי המן בן המדתא האגגי?! ודוק.
^ 24 רות רבה ב,ה.
^ 25 פרדר"א פמ"ד.
^ 26 בפירושו על שמ"א א,א; רות א,ב.
^ 27 "בדרך אפרתה הוא בית לחם" (בר' לה,יט); "בית לחם אפרתה" (מיכה ה,א); "ועשה חיל באפרתה ...בבית לחם" (רות ד,יא).
^ 28 למשל שופט' ז,כד; ח,א; יב,א.
^ 29 שמ"א כה,ג, עיין ברלב"ג ורד"ק, ובמסורת: "כלבו".
^ 30 בר' י,ח-יב. עיין במאמרנו "נמרוד-צדיק או רשע: הצעה חדשה לחטא דור הפלגה", טללי אורות ח (תשנ"ט), עמ' 11-19.
^ 31 שמ"א כה,ג, וברד"ק: "נבל זה לא היה שמו שקראו לו אבותיו אלא מרוב גריעות היו קוראין אותו בני אדם: "נבל", וכן באברבנאל.
^ 32 שמ"ב כג,כו, עיין ד' קמחי, אנציקלופדיה לאישים בתנ"ך, ע' 717.
^ 33 במ' יג,יד, ע"פ ד' קמחי שם, ע' 632, פירושו בערבית: פחדן.
^ 34 שופ' ט,כו.
^ 35 לפי דברי הרב, עי' בהערה 3, והמקורות האחרים המרמזים שמשיח-בן-יוסף אינו מצטיין בצדקות, יתכן והכינוי "צדקי" שבכל המקורות מלווה דווקא את משיח-בן-יוסף (אף בצורה מוגזמת), ואף פעם (!) לא מלוה את משיח-בן-דוד, אינו אלא לשון סגי-נהור וכדומה. ועיין בהערה 54.
^ 36 פסיקתא רבתי פל"ו.
^ 37 ניסן מסמל את הגאולה כשלא זכו כפי שהיה ביציאת מצרים (כשיטת ר' יהושע), לעומת תשרי, חודש התשובה (כר"א). עיין ר"ה יא,ב, וסנהדרין צז,ב.
^ 38 השווה לדרשה הקודמת "ומאיר עיני ישראל".
^ 39 פסיקתא רבתי פל"ז.
^ 40 תרג' יונתן שמות מ,יא. אורבך, עמ' 618-620, התייחס למשיח-בן-יוסף כדמות שבעיקר סובל, אבל המקורות שהבאנו (ועיין גם אליה רבה יח) מוכיחות להפך, שעיקרו של מב"י כנוקם. המעיין בהשוואותיו של אורבך, יבין מהיכן הושפע בהדגשו המטעה, וד"ל. למרות שקיימת דעה שעתיד משיח-בן-יוסף להיהרג (סוכה נב,א), כל ניצחונותיו שנזכרו במקורות מוכיחות שגם לפי אותה דעה, מב"י יזכה קודם בקרבות רבות.
^ 41 בבא בתרא קכג,ב.
^ 42 תנחומא ויגש ג.
^ 43 תנחומא בראשית א.
^ 44 חשוב לציין שלמרות שיש עוררים על מקוריותו של ספר קול התור וזמן כתיבתו, יש לעיין בתשובת הרמ"מ כשר במהדורתו של הספר, עמ' תנב-תנה, ובספרו ארבעת הרועים, ע' כה ואילך. במישור האקדמי, ספריו ומחקריו הרבים של ד"ר אריה מורגנשטרן בנושא לא מותירים מקום לספק שהרעיונות הללו באים ישר מהגר"א ומבית מדרשו. המגמתיות של החוגים האנטי-ציוניים מחד (עיין הר"מ שטרנבוך, תשובות והנהגות ח"ד, שכח), ומאידך, של חוקרים אנטי-דתיים התובעים מונופול על הציונות, נראית בעליל לאור דבריו המתועדים של מורגנשטרן.
^ 45 קול התור, ע' תסג. ועיין שם, עמ' תעא-תעב, ב"בנין ונטיעה כדין חזקת קרקע בכללות... ולעת הצורך גם בחזקה (=כיבוש) וזאת בטוריא 'יהושע'," שהוא מצאצאי אפרים, הנלחם בעמלק.
^ 46 שם, ע' תעז.
^ 47 אורבך, ע' 619 הערה 44 ו-597, מביא ממגילות כתות עתיקות גם את השם "משיח ישראל" שהוא בניגוד למשיח יהודה או בן דוד.
^ 48 י' אורמן, שהבאנו למעלה בהערה 23, בשם האופט שמזהים "אגגי" עם אותו "גוג" שעתיד "משיח-בן-יוסף" לחסל.
^ 49 עיין בהערה 23.
^ 50 עיין למעלה בהערות 2 ו-36- 43.
^ 51 מעיד הרב שאפילו מיד לאחר ההספד להרצל "שאחדים גילו פנים בדברי שלא ככונתי", עיין באגרתו לחמיו האדר"ת להסביר את דבריו במספד, גנזי הראי"ה, ע' 72.
^ 52 עיי"ש בע' 70-71, וכך אמר לי ד"ר אריה מורגנשטרן (עיין למעלה בהערה 44) בשיחה בע"פ, שאין לו ספק שראה הרב קוק את תורת הגר"א בנושא משיח-בן-יוסף ואתערותא דלתתא.
^ 53 הרב קוק השתמש בביטוי זה של "ניצוץ מאורו של משיח" בהקשר של הציונות החילונית, עיין מאמרי הראי"ה, עמ' 309 ו-360; ואוצרות הראי"ה ע' 889.
^ 54 לא מצאתי בשם הגר"א מקור לזה שמשיח-בן-יוסף עלול להיות לא-דתי (אדרבה, ראו תלמידיו את רבם כמשיח-בן-יוסף, וכך משתמע מהביטוי בפס"ר לו-לז שתמיד מכנהו "אפרים משיח צדקי", עי' למעלה בהערה 35), אך גם אצלו ההדגש וחידוש של מב"י הוא בתחום החמרי-לאומי ולא הרוחני. ברם, הדבר מפורש אצל הרב קוק, ב"המספד בירושלים", מאמרי הראי"ה, ע' 95, המתייחס לציונות החילונית של דורו, ובהקשר של המשך נבואת יחזקאל (לז, טו ואילך) על לקיחת עץ אפרים (החומר) ועץ יהודה (צירוף הרוח), והרכבתם ביחד. יש שהסבירו את האיחוד כדרך הרכבה חקלאית, איפה שצריכים בסיס או "נרכב" חזק, ועליו "רוכב" יותר איכותי שיכלול בסוף גם את הטוב שבנרכב. כך הסביר הרב קוק שמשיח-בן-דוד הוא מבחינה "אדמוני" אך גם "יפה עינים". גם תלמידו המובהק של הרב קוק , הגרי"מ חרל"פ, מתייחס בהרחבה למה שמשיח-בן-יוסף הוא בבחינת "לא זכו" ישראל במעשיהם הדתיים אלא הלאומיים (ממעיני הישועה, עמ' מז-מח). כך עולה גם מאוצר המדרשים (אייזנשטיין), ע' קסב, "פני שור (=סמל הגבורה, א.ש.) כנגד משיח-בן-יוסף שכתוב בו 'בכור שורו הדר לו', ואם יחטאו ישראל גועה כשור ומיד מרחם (=ה') עליהם". כך עולה גם מדברי הרס"ג ומקורות אחרים שהבאנו.
^ 55 רעיון דומה נמצא אצל ר' צדוק מלובלין, דברי סופרים, ע' מד, המדייק במה שכתוב אצל המעפילים, "והיא לא תצלח" אבל לעתיד לבוא, אכן תצלח.
^ 56 הרב קוק לא הזכיר את הקשר עם תחילת הנבואה, לעצמות היבשות, או למדרש שאלו מתי אפרים שניסו להעפיל ממצרים, או לאופיו של אפרים וה"אפרתים" בתנ"ך, אך דברינו בהחלט מעמיקים ומחזקים דברי קדשו.
^ 57 עיין מגילה לא,א ובפרש"י, שם; מחזור ויטרי סי' שפא; אור זרוע ח"ב סי' שצג; שבלי הלקט, סי' ריט ודוק.
^ 58 עיין הערה 37.
^ 59 פס"ר לז, בדרשה על משיח-בן-יוסף מרחיבים על כך שגאולתו קשורה לייסורים שעבר בגלות ובתחילת הגאולה (על כן הכפילות של "רחם ארחמנו") שלא רק ממרקים אלא גם מכריחים את האב להתערב (עיין רש"י סנהדרין צז, ב, ד"ה דיו לאבל). עפ"ז מובנים דברי תלמידי הרשב"א (שטמ"ק, כתובות קיא,ב), על שבועת הגוים שאם ישעבדו בניו מדי, זה יעורר את חמלת ה', ויגאלם לפני הזמן.
^ 60 קול התור, ע' תצז, "'קרני ראם קרניו בהם עמים ינגח', שכל עיקרו הוא על משיח-בן-יוסף כביאור רבנו באריכות על פסוק זה (בחיבורו אדרת אליהו) כי מב"י הוא בטוריא דיהושע, מלחמה לה' בעמלק מדור דור. ...עיקרם על מלחמת גוג ומגוג המתחלקת לחלקים רבים, וכלל גדול הוא כל סבל וכל צער שישראל סובלים מגויים... ומכש"כ בעבודת קבוץ גלויות, ממעטין ומנכין מהיסורים של מלחמת גוג ומגוג,... אשריהם ב"צ (=בני ציון) היקרים העומדים בפרץ נגד פראי אדם מבני הגר...".
^ 61 ר' סעדיה גאון, אמונות ודעות, מאמר ח', פ"ו, דומה ללשון המדרש באוצר המדרשים (אייזנשטיין), ע' תקנא "אם לא זכו משיח בן אפרים בא ואם זכו יבוא משיח-בן-דוד".
^ 62 קול התור, ע' תפה.
^ 63 שם, ע' תקלד.
^ 64 מהר"ל, גבורות ה', ע' פב.
^ 65 מלבי"ם, מיכה ד,ח.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il