^ 1. קידושין ו ע"ב
^ 2. רש"י שם, ד"ה אינה מקודשת
^ 3. ב ע"ב (בדפי הרי"ף), ד"ה בהנאת מלווה
^ 4. מו ע"א
^ 5. וקצת צ"ע, מאי שנא מדברי הראשונים [עיין ר"ן, א ע"ב בדפי הרי"ף, ד"ה בשטר], שאם אדם מקדש בשטר ששו"פ, אז אפילו אם השטר פסול – האישה מקודשת מדין קנין כסף, ולא אמרינן שאין דעתה על השטר. וי"ל.
^ 6. הל' אישות פרק ה יג, טו
^ 7. שם
^ 8. סג ע"א
^ 9. סי' כח סק"ד. הציורים העיקריים שבהם הוא דן: אדם גזל, הבעלים התיאשו, ולאחר מכן הגזלן קידש בגזילה. הגזלן לא קנה את החפץ, דהוי יאוש כדי. אולם האישה קנתה, דהוי יאוש ושינוי רשות. הוא, אם כן, לכאורה לא נתן, והיא קיבלה [עיי"ש, שטוען שלשיטת הרמב"ם (בביאור הדין של יאוש ושינוי רשות), ניתן לומר שבשעת קבלתה אף הוא זכה בחפץ, וקנייתו וקידושיה באין כאחד]. ציור נוסף – המקדש באיסורי הנאה אישה חולה, שמותר לה להנות מממון זה.
ודין 'עבד כנעני' (ז ע"א) אינו נוגע בהכרח לדיון זה – ששם ניתן לפרש, שנתינת האדם השלישי חשיב כנתינת המקדש [ולא שחידשה התורה שאין צורך בנתינה אלא מספיקה קבלת האישה]. ואם נבין כך – הרי שיש כאן נתינה [ולר' חיים, שלומד שבגוי, שאין בו דין שליחות גם דין 'עבד כנעני' לא נתחדש (הל' מלוה ולווה פ"ה ג, ד"ה אכן נראה; הזכרנוהו בשיעור 'קנין סודר', הערה 23) – ודאי שכך הביאור].
ובגזל עכו"ם [לסוברים שאישה אינה מתקדשת בגזל] ג"כ האישה אינה מקודשת, אפי' לשיטות שגזל עכו"ם מותר. דכאן אפי' קבלה אינה קיימת, דהחפץ לא נעשה שלה, וכל אחד יכול לחטוף ממנה [עיין בשיעור 'הרצון בקידושין ובנישואין', פרק ראשון, אות ה1 באריכות].
^ 10. בשיעור 'הרצון בקידושין ובקנינים', פרק ראשון אות ב
^ 11. חו"מ סי' רמה א. ועיין שם סעיף ב
^ 12. משנה, כתובות נד ע"ב
^ 13. תוס' שם, ד"ה אעפ"י
^ 14. תוס' שם. ועיין תוס' ב"ב ג ע"א, ד"ה קנין דברים. נרחיב מעט בדברי התוס' בכתובות - הוא מבאר שהתחייבות החתן מועילה אפי' אם אין לו נכסים, מצד שגופו משתעבד. והוכחה לזה הוא מביא מדין 'מתנה שומר חנם להיות כשואל' (משנה, ב"מ צד ע"א). דנים האחרונים מה מוצא התוס' בדין זה יותר מהענין שהוא עוסק בו - התחייבות החתן. שהרי אם אנו נעמיד את יכולת ההתחייבות בעשיר דווקא, שנכסיו משתעבדים, אף דין מתנה שומר חנם נעמיד כך [עיין שם במהרש"א]! ומבאר רע"א, שש"ח אינו יכול לשעבד נכסיו להיות כשואל. והטעם – כיוון שפוסקים רבים סוברים שחיוב שואל הוא רק בזמן מיתת הפרה (כתובות לד ע"ב), ולא בשעת שאילה, יוצא שאם הש"ח מתחייב בשעת ההפקדה, לא יוכל אז לעשות קנין, שהרי כלתה קנינו (נדרים מח ע"ב. ועיין גם כתובות פב ע"א, ותוד"ה הא), שכן החיוב הוא רק בשעת האונס, וכנ"ל. וע"כ ההתחייבות היא מצד שעבוד הגוף.
^ 15. ב"ב ג ע"א
^ 16. קידושין נב ע"ב
^ 17. כך מבאר הנצי"ב (העמק דבר, ויקרא פרק ז יג) את חיוב התורה לאכילת ארבעים חלות בקרבן תודה, במשך יום ולילה בלבד. הרי ברור שאדם בעצמו אינו מסוגל לאכול זאת. אלא שרצתה התורה שיזמין אחרים לאכול עימו, ע"מ לפרסם את הנס.
^ 18. שם, ד"ה המקדש בחלקו
^ 19. משנה, סג ע"א
^ 20. ועיין בתוס' ישנים שם, וגם האמור שם צריך הבהרה.
^ 21. בעיקר אות ג
^ 22. ואין דברים אלו נוגעים למ"ד 'טובת הנאה ממון' (קידושין נח ע"א). דכלל זה אמור בתרומה, שנועדה להינתן דווקא, וכשניתנת שייכת באמת למקבל. משא"כ בענייננו, שזו רשות גרידא, וא"כ אינה ממון.
^ 23. הערת העורך: אולי ניתן לומר שרש"י ותוס' [ואף הרמב"ם כתוס', לאור שיעור זה] נחלקו בשאלה האם בעינן נתינה או שמספיק שהאישה תקבל [עיין לעיל, סוף אות ג].
^ 24. ושאלה זו נשאל אף למ"ד שהמקדש בגזל – מקודשת, דסבירא ליה שלא בעינן נתינה [אא"כ נילמד כאבני מילואים, שסובר שגם בזה יתכן לפרש שישנה נתינה. עיין לעיל הערה 9].
ואולי ניתן ליישב את רש"י, שבנתינת המע"ש הוא יכול לחזור בו מהסכמתו שתאכל. משא"כ בהנאת מחילה – ההנאה מהמחילה היא מוחלטת, דאינו יכול לחזור בו, דברגע שמחל – מחל. וצ"ע.
ועוד ניתן לומר, שכשם שרש"י מחלק בין מחילת מלוה להנאת מחילת מלוה, כך יחלק בין מקדש במע"ש למקדש בהנאת המע"ש. ובאמת אם יאמר שמקדשה בהנאה – תהיה מקודשת [ולפי הר"ן (לעיל אות א) יתכן שלא תהיה מקודשת, דיש כאן גם הנאה וגם נתינת מע"ש, ושמא דעתה אמעשר שני].
^ 25. ז ע"א
^ 26. קידושין ג ע"א (בדפי הרי"ף), ד"ה והני מילי באדם חשוב
^ 27. ב"מ מז ע"א
^ 28. קצות החושן סי' קצ ג
^ 29. ב"מ מז ע"א
^ 30. וצ"ע לסוברים שגם בקידושי אישה יש לראות ענין ממוני [עיין שיעור 'קנין כסף' פרק שני] – מדוע אין כאן איסור ריבית, הרי שקל ושקל מידי מינה!
^ 31. מסתבר שטעם הדבר, מחמת שמלווה שמקבל ריבית דרבנן, אינו חייב להחזיר אותה. ואמנם עדיין צ"ע – האם אין כאן חסרון של 'כסף החוזר' [לדעת הסמ"ע, חו"מ סי' קצ א. עיין בשיעור 'קנין כסף' באריכות]. שהרי אם היה מבקש פרוטה תמורת הרווחת הזמן לא היתה צריכה לתת, מחמת האיסור, וא"כ נתינה זו אינה חוזרת.
^ 32. חו"מ סי' רד
^ 33. חו"מ סי' קצ סק"א
^ 34. ואף אם יתן את השדה במתנה – אם לא נותנה עקב ההלוואה, אין זו ריבית.
^ 35. שער ה פרק ג. הוא תולה את שיטתו בריטב"א (קידושין ו ע"ב, ד"ה ריבית מעלייתא).
^ 36. כדמוכח במסכת מכות (ג ע"א), שיש שווי ממוני לשהיית כסף אצל לווה.
^ 37. ואף במשנה למלך (הל' מלוה ולווה פ"ח א, ד"ה מי) סובר כך [ללא התייחסות לסוגייתנו]: "זה הריבית חוב הוא שנתחייב הלווה, וחייב הוא לשלם, אלא שהתורה גזרה שאף שנתחייב שלא יתן… לא בשביל זה נאמר שהלווה לא היה חייב, אלא שאף שחייב, נצטווה שלא יקח".
^ 38. ויש להסתפק, האם יסוד זה יתרץ גם את הקושיא על הטור. נקודת הספק – הטור עוסק בהנאת מחילת מלווה, ובציורו של השערי ישר ספק אם ישנה הנאה. דאמנם ישנו חוב, אך ללא יכולת גבייה, ויש לומר שאינו מהנה אותה מאומה במחילה.
^ 39. ואף החזו"א (אהע"ז, סי' מב סק"א) האריך לחלוק על האמור, ועיי"ש שמבאר את הריטב"א שלא כשערי ישר.
^ 40. דברים יח ג
^ 41. רמב"ם, הל' תרומות פי"ב טו
^ 42. במדבר טו כ
^ 43. כדמוכח במשנה, פסחים מו ע"א, ורש"י שם: "דלאו דידיה הוא לאחר שקרא עליה שם".
^ 44. עיין משנה פאה פ"ה ו: "מי שאינו מניח את העניים ללקוט… הרי זה גוזל את העניים".
^ 45. ויקרא יט ט. דברים כד יט
^ 46. רמב"ם, הל' מתנות עניים פ"א ח
^ 47. משנה ב"ק טז ע"ב
^ 48. שם לג ע"א, כר"ע
^ 49. שמות כא כז
^ 50. קידושין כד ע"ב
^ 51. ואפי' הסוברים שבעינן גט שחרור [וכמותם פסק הרמב"ם, הל' עבדים פ"ה ד], אין זה אלא בגלל ששחרור יוצר גם ענין איסורי – העבד נהיה ישראל. לשם יצירה זו נדרש גט או כסף.
^ 52. לסוברים ששעבוד דאורייתא (קידושין יג ע"ב). והחולקים – מודים ליסוד דברינו, אלא שסוברים שהוא תקף רק בחפץ מסוים, שבעלותו עוברת לגמרי. או שסוברים דבר כללי יותר – אין בכלל מושג של שעבוד, דאין 'קנין לחצאין'.
^ 53. ולפי"ז ניתן להבין את פסק התוס' (קידושין יג ע"ב, ד"ה אמר ר"פ), ששעבוד נוצר מדאורייתא דווקא במלווה הכתובה בתורה. דדווקא במצוה שהתורה מחייבת היא אמרה שיווצר גם שעבוד. אבל במה שאדם מחייב את עצמו, התורה לא מתערבת, וממילא לא נוצר שעבוד כתוצאה מהמצוה.
^ 54. אמנם מצאנו במרדכי שלווה נשאר חייב למרות השמיטה. וכן מצאנו בדעת הבית יוסף (שו"ת אבקת רוכל, סי' כד), שלא כמבי"ט (סי' יא, כא), שהפירות בשביעית אינם הפקר, אלא רק ישנה מצוה על הבעלים להפקירו. וצ"ע בטעם הדבר.
^ 55. וממילא ניתן להבין את הריטב"א כשערי ישר, שהרי הוא אינו מדבר אלא בענין ריבית.
^ 56. ב"מ סא ע"ב, סב ע"א
^ 57. ויקרא כה לו
^ 58. ואף מקורו של דין זה נלמד מפסוק זה גופו - ב"ק קיב ע"א.
^ 59. ב"מ סב ע"ב
^ 60. אלא שניתן לטעון שאפי' אם האיסור מבטל את החוב, בכל זאת חשיב ריבית קצוצה, דהוי כחמץ שעוברים עליו בבל יראה, אעפ"י שהוא אסור בהנאה, וא"כ הוא אינו בעליו (עיין פסחים ו ע"ב). [אמר העורך - ] ואולי ניתן להוסיף גם את חיוב מלקות לרבא, הסובר ש'אי עביד לא מהני' (תמורה ד ע"ב) – 'דעבר על מימרא דרחמנא'.
^ 61. יו"ד סי' יד
^ 62. הל' מלוה ולווה פ"ח א, סוף ד"ה עוד (השלישי). ועיין גם בחוו"ד סי' קסא סק"ה.
^ 63. עיין שיעור 'קנין כסף' פרק ראשון אות ג.
^ 64. ב"ק ע ע"ב
^ 65. ואפי' אם אח"כ התאנה אינה בעין – חייב, דאז אין כבר קלב"מ.
^ 66. הל' מכירה פ"א ד. ועיין שיעור 'קנין כסף' פרק שני אות א.
^ 67. סי' לח סק"א
^ 68. כתובות לד ע"ב
^ 69. ב"מ עב ע"א
^ 70. שמות כב כד
^ 71. עיין בקצות שכותב: "ואפילו למאי דאמרינן בריש פרק איזהו נשך (ב"מ סב ע"א), דמלוה הוא בקום עשה לענין לא תשימון, משום דמצי לקרועי שטרא, משמע דהיינו דווקא מלוה, אבל עדים מלקי לקי, דלאו בידייהו לקרוע שטרא, וכמ"ש הראשונים, עיין תוס' ב"מ שם, דעדים פסולי מהאי טעמא. וא"כ הוא הדין לוה, דהוי כמו עדים, ואין בידו לקרוע שטרא".
^ 72. ואפי' אם המעות כבר אינן בעין – החיוב עומד בעינו. והטעם - כיוון שבשעת האיסור, שאז אמור לחול הפטור מחמת קלב"מ, המעות עדיין בעין, וא"כ לא הוחל הפטור באותה שעה [עיין לעיל הערה 65].