ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

שבת הראי"ה פרשת כי תישא

דף הבית בית מדרש מדורים שבת הראי"ה Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר הורד דף מקורות

אדר תשס"ט

שבת הראי"ה פרשת כי תישא

גליון מס' 65



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לרפואת
רחל בת חנה

אורות הפרשה

וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת [לא, טז].


"ואמרו על כך במכילתא "ביני ובין בני ישראל, ולא ביני ובין עכו"ם". ובמקום אחר: "עכו"ם ששבת חייב מיתה" [סנהדרין נח:].
וצ"ע, הרי באות פסוק הנ"ל נתנה התורה נימוק: "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, וביום השביעי שבת וינפש". וכן הנימוק בדברות ראשונות [שמות כ, יא]. כלום טעם זה לא שייך גם אצל הגוי, שישמור ידיעה אמונית זו? [ואמנם בדברות השניות נתנה תורה טעם נוסף, "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים וכו' על כן צוך ה' אלוקיך לעשות את יום השבת" [דברים ה, טו]. וישמרו כולם שבת, גם ישראל וגם אומות העולם, הא כדאיתא והא כדאיתא?].
לעקרון של מעשה בראשית שותפות גם אומות העולם. ואילו יציאת מצרים הייתה רק לישראל בלבד. מעשה בראשית יצר החברה האנושית, זו הבנויה על עזרה וסיוע הדדיים, ומכאן שיתוף היצירה בין בני האדם. בן נח ששבת ביום השביעי, מבלי שנצטווה לכך, ניתק את קשריו החברתיים, הפסיק את מלאכת יצירתו ["יום ולילה לא ישבותו" בראשית ח, כב]. ובזה איבד את זכותו להמשיך לחיות בעולם שביסודו הוא עולם היצירה ולכן בן נח ששבת חייב מיתה. לעומת זאת יציאת מצרים הקנתה קשר סגולי בין כל יוצאי מצרים, שאינו עומד על בסיס חברתי או כלכלי, ומכוחו הם נתחייבו בשמירת שבת" ['שמועות ראי"ה' פרשת ויקהל תרצ"א].
וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ [...] וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל הָעָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה [לג, טז].


ודרשו חז"ל: ביקש משה מלפני הקב"ה וכו' ביקש שתשרה שכינה על ישראל, ושלא תשרה על אומות העולם" וכו' [ברכות ז.].
"אין בקשה זו משום צרות עין חלילה, אלא טובת המין האנושי. כי הנה הדרכת ישראל ע"פ התורה ומצוותיה היא הדרכה נפלאה שהרבה תקופות צריך המין האנושי להתקדם עד שיהיה ראוי לה. כי התוכנית המוסרית של תורתנו הקדושה היא גבוהה מאוד. על כן לסוף הימים, כשתמלא הארץ דעה את ד', ישובו הכל לשאוב מבארן של ישראל. אמנם אפשר היה שתחול השפעה אלוקית על איזה אומה להדריכה לפי מצבה. אבל אז יאבד העולם מרכזו ולא יהיה כח המושך אל פסגת השלמות האנושי האצור בתורת ישראל. על כן ביקש שלא תשרה שכינה כי אם על ישראל, כדי שיהיה רק עם ישראל מרכז של שלמות העולם, ויגרום דבר זה שתי טובות. האחת שיתרכז העולם כולו במרכז אחד המביא שלום ואחדות המין האנושי באהבה. והשניה, כי יזכו למעלת ההצלחה הגבוהה שהיא נתונה באוצר תורת חיים של ישראל" ['עין אי"ה' ברכות פ"א פסקה עב].

פרק א':

השקפתו הגאולית של הרי"צ ריבלין

'העילוי מטולצ'ין'
הגאון ר' יצחק צבי ריבלין זצ"ל נולד בעיירה טאלאצ'ין, בשנת תרי"ז, להוריו הרב בנימין ורייזל, שהיו שניהם נכדי רבי משה ריבלין המגיד משקלוב, ומנהיג העדה האשכנזית בירושלים, בנו של רבי הלל ריבלין בעל 'קול התור', תלמידו וקרובו של הגר"א.
האב, רבי בנימין, היה שנים רבות רב ואב"ד בעיר טאלאצי'ן, ונימנה עם מייסדיה של אגודת חובבי ציון בעיר.
אורות הראי"ה
מרן הראי"ה ור' יצחק צבי ריבלין זצ"ל (א')
ר' יצחק צבי למד תורה בבית אביו, ולאחר מכן למד אף הוא כאביו בישיבת וולוז'ין. ישיבה מפוארת זו, הצמיחה את רוב גדולי ישראל של אותה תקופה. כך למשל אבות משפחתו של מרן הראי"ה לכל דורותיהם, למדו בישיבה זו. סבו זקנו של הראי"ה – ר' דב בער מטורץ, היה מגדולי תלמידיו של ר' חיים מוולוז'ין מייסד הישיבה. סבו של הראי"ה – ר' נחום, היה אף הוא מהבחורים המעולים בישיבה זו. וגם האבא – ר' שלמה זלמן קוק, למד בה שנים ארוכות. כהמשך טבעי לכך, הגיע מרן הראי"ה למקום גדול זה, ובהיותו שם הגיע לדרגות מופלאות של שקידה והתמדה בתורה, מוסר ויראת שמים, עד שזכה ליחס אישי מיוחד במינו מצד רבו הנצי"ב מוולוז'ין (ראש הישיבה), שאמר עליו שהוא "בחיר התלמידים", והיה שולח אליו בחורים להתחזק ביראת שמים.
שמונה שנים לפני שהגיע מרן הראי"ה לישיבה זו, למד בה ר' יצחק צבי ריבלין. הוא היה בשעתו מבחירי בני הישיבה, ונתפרסם בתור עילוי. הוא זכה לכבוד מיוחד מאת ראש הישיבה – הנצי"ב, ושמר עמו על קשר בהמשך חייו. בתקופת היותו בישיבה הגיע לבקיאות עצומה בש"ס ובפוסקים, עד שהיה נקרא 'העילוי מטולצ'ין' או 'הש"ס החי'. בגיל שבע עשרה נשא אשה, והמשיך את לימודיו בוולוז'ין במשך שנתיים. בעת לימודיו שם פנה לרעיון חיבת ציון, ורצה להגשים שאיפתו בעליה ארצה. אשתו, אם חמשת ילדיו, התנגדה לצעד זה, והוא נתן לה גט ועלה יחידי לארץ ישראל, בשנת תרמ"ד. עמו הוא לקח 5,000 רובל כסף, שהעניק לו חותנו.

פעילותו בישוב הארץ
כשהגיע לארץ, התיישב הרי"צ בירושלים בשכונת מאה שערים, והקדיש את רוב שעות היום ללימוד. ואם כי מרובים היו גדולי תורה בירושלים, בכל זאת התבלטה גאונותו המופלגת, בייחוד בכוח זכרונו הבלתי רגיל, בבקיאותו הנפלאה בש"ס ובפוסקים ובשקידתו העצומה. ר' נחום כהנא שפירא זצ"ל, שהיה מקרוביו ותלמידיו של הרי"צ, התבטא עליו כי "הוא היה יודע באילו מקומות נמצא כל דבר שבש"ס במידה מדוייקת יותר מאשר במסורת הש"ס". כוח תפיסתו היה עצום, עד שהיה יכול להגיד במהירות את מספר המרצפות שבחדר או מספר האבנים שבבנין.
מספר ר' יהודה אהרן ווייס: "הרי"צ היה יהודי יקר ואישיות אצילה ובולטת בין יהודי ירושלים. עודנו זכור לי בהיותי לומד בבתי המדרשות במאה שערים. בין כל הלומדים בלט הרי"צ ריבלין בהתמדתו ובשקדנותו הרבה. היה רגיל לעמוד כפוף עשר שעות על יד השולחן הנמוך ולומד בקול רם ולא זז ממקומו לרגע" ['בשעריך ירושלים' עמ' 47].
לצורך פרנסתו פתח חנות, אולם מרוב היותו שקוע בתורה ובמטרות ישוב ארץ הקודש, לא הצליח במסחרו. הוא הפסיד בה את כל כספו ונאלץ לנטוש את החנות.
במשך הזמן הוא נשא את אשתו השנייה.
מייד עם עלייתו ארצה החל לחפש דרכים להרחבת הישוב. הוא התעסק בהקמת מושבות חקלאיות ברחבי הארץ, וכך היה בין הפועלים הראשונים על אדמת המושבה פתח תקווה ['מוסד היסוד' עמ' 106]. בהקמת מושבה זו השתתפו מספר רב של בני ישיבות וגדולי תורה מפורסמים. ר' מאיר אויערבך, רבה של ירושלים, שהקדיש את רוב כספו בהקמת חברות השכונות, השתתף אף הוא בקניית קרקע המושבה ['מוסד היסוד' עמ' 100 הערה 133].

'אתחלתא דגאולה' בהשקפתו של הרי"צ ריבלין
הרי"צ הצטרף גם לפעילים מבני משפחתו (כר' יוסף ריבלין ועוד) בהקמת שכונות חדשות בירושלים מחוץ לחומת העיר העתיקה. בקניית הקרקעות הוא ראה מעשה של גאולה, כדבריו: "המצווה על כל איש ישראל להשתדל בקניית שדות בארץ ישראל, כי בזה הוא כובש את הדרך לגאולה" [ספר 'הרב יצחק צבי ריבלין זצ"ל' (ירושלים תשכ"א) עמ' 60].
מספר ר' בנימין ריבלין: "שמעתי מפי דודי אהובי הר' יעקב ליב פוטרמן, מה ששמע מפי הרב יצחק צבי, כי כאשר יהיו בארצנו הקדושה מאה ישובים של אחינו בני ישראל, לא יבכו עוד על חורבן הארץ" [שם]. בדרשותיו היה מרבה לדבר על 'מצוות הרחבה' – "הרחיבי מקום אהלך" שתופסת מקום גדול בתורת הגאולה של הגר"א ['מוסד היסוד עמ' 61]. את השקפתו הגאולית ינק הרי"צ – דרך אבותיו – מתורת מרן הגר"א. וכך מספר שאר בשרו ומקורבו של הרי"צ, ר' שלמה זלמן ריבלין, בנו של ר' יוסף (יושעה) ריבלין זצ"ל:
"הרי"צ ריבלין, המכונה 'דרשן הגאולה', היה תמיד פותח בנאומיו לזכרו של הגר"א (שהתקיימו מדי שנה בחוה"מ סוכות ביום פטירת הגר"א) בדברים אלה: "לא באנו כאן לדבר על גודל גאונותו של רבנו הגר"א ולא גם על ערך חיבוריו הקדושים בנגלה ובנסתר. (על כך) כבר כתבו הראשונים כמלאכים מגדולי תלמידיו. מי אנו מה אנו להשיג גם אפס קצהו של מעלת גאון ישראל, קודש הקודשים, רבינו הגר"א. מה שמוטל עלינו לדבר הוא אך ורק על אותה שליחות-שמים גבוהה של רבינו ותלמידיו בקיבוץ גלויות, ע"פ המדרש "עיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים", כדי למשוך אלינו את זכותם והשפעתם מעולם העליון לחזק ישובנו בקודש, כידוע ע"פ סוד קדושים, שכל צדיק בעולם העליון עושה ופועל לחיזוק הגנת מעשיו ומפעליו הטובים בהם עסק בעולם התחתון" ['מדרש שלמה' עמ' 26].
וכך היה מספר הרי"צ ריבלין, כי בנסיעתו של רבינו הגר"א לארץ ישראל, לקח עמו מעדר חפירה, לקיים דברי המדרש [מד"ר פרשת קדושים] על הפסוק "כי תבואו אל הארץ ונטעתם": אף אתם כשתכנסו לארץ לא תתעסקו אלא במטע תחילה, הדא הוא דכתיב (זהו שכתוב) כי תבואו אל הארץ ונטעתם וכו', כיוון שנכנסו ישראל לארץ אמר להם משה כל אחד ואחד מכם יטעון מכושיה ויפוק וינצוב ליה נציבן, הה"ד כי תבואו אל הארץ ונטעתם". וכתב בפירוש 'מתנות כהונה' [שם]: "יטעון מכושיה – ישא על כתיפו מרא חצובה שחופרין בו לנטוע נטיעות. ויפוק וינצוב – ויצא וייטע לו נטיעות". לאחר שחזר הגר"א מנסיעתו ארצה, מסר את המעדר הזה לשארו ותלמידו ר' הלל משקלוב (בעל 'קול התור'), שהביא אותו לארץ ישראל. יש שמספרים, כי כל תלמידי הגר"א בנסיעתם לארץ ישראל לקחו עמם מעדרי חפירה, כפי שעשה רבם ['מוסד היסוד' עמ' 291]. עוד סיפר הרי"צ, כי הגר"א אמר רמז לתלמידו ר' הלל, כי 'קץ המגולה' הוא בגימטריא של שמו – 'הלל בן בנימין' ['רבי יוסף ריבלין' עמ' 41].
ר' יצחק צבי היה דורש בדברים שוטפים כנחל, בבתי כנסת ובאסיפות פומביות, בארץ ובחו"ל, במשך תקופה של למעלה מחמישים שנה, ברעיונות הגר"א ותלמידיו בענייני קיבוץ גלויות ומצוות ישוב ארץ הקודש. בדרשותיו, הוא היה זועם ביותר ומדבר בריתחה נגד המתנגדים לחיבת ציון וישוב הארץ, ואף נגד הרבנים שבהם, שנחשבו לגדולי הדור, והיה מכנם בשם 'מרגלים', בציינו כי גם המרגלים ששלח משה היו "כולם אנשים" והיו לכתחילה במדרגה אחת עם יהושע בן נון, ובכל זאת רואים אנו מה גדול היה חטאם בהוציאם דיבה על הארץ ומה שגרמו לעצמם ולכל ישראל על ידי זה [שם. ועיין דברי הגר"א ראם זצ"ל (ראב"ד ירושלים) בספר 'מדרש שלמה' עמ' יא – יג שמביא דברים אלו בשם הרי"צ].
כשהיה עובר הרי"צ על פני השורות הארוכות בחוצות ירושלים, כשעמדו בתור לקבל חצי רוטל קמח וחצי פח פחמים (בימי מלחמת העולם הראשונה), היה אומר: "אילו היו שומעים ל'קול התור' של ר' הלל משקלוב תלמיד הגר"א, לא היו זקוקים לעמוד עכשיו בתור הזה" ['מדרש שלמה' עמ' 181].

מה המקור לכורש חדש?
הרי"צ היה חוזר ומספר בשם זקנו ר' משה מגיד (ראב"ד ירושלים, מנהיג העדה האשכנזית, ובנו של ר' הלל ריבלין) "רעיון נפלא של הגר"א":
"כנודע כתב הגר"א שהאתחלתא דגאולה תהיה בתחילתה כמו בימי כורש [היינו, ע"י רשיון האומות], כבימי בית שני, ואח"כ תבוא הגאולה הניסית השלימה (ביאורי הגר"א לתקוני זוהר חדש דף כ"ז, על הפסוק "ברחמים גדולים אקבצך", שבו ראה הגר"א גם רמז לשמו שעולה בחושבנא "אליהו בן שלמה זלמן"). פעם שאלהו תלמידו ר' הלל משקלוב, מה סמוכין מצא לכך שעוד נצטרך לכורש חדש. אמר לו הגר"א: בישעיה [סב, ד] נאמר: "לא יאמר לך עוד עזובה ולארצך שממה כי לך יקרא חפצי בה ולארצך בעולה [...] יבעלוך בניך ומשוש חתן על כלה ישיש עליך א-לוהיך", והנה משוש חתן על כלה זוהי הגאולה האחרונה והשלמה (ע"פ תורת הקבלה שמובנה יחוד קוב"ה ושכינתיה), אבל לפני כן צריך להיות "חפצי בה", שבזה כלולה שליחותו של כורש אשר גם עליו נאמר בלשון זו [ישעיה מד, כח] "האומר לכורש רועי וכל חפצי ישלים", ובמה יתקיים "וחפצי בה?" כשתהיה "ארצך בעולה יבעלוך בניך", בעילה בעבודת אדמת הארץ, ובזה צפון סוד 'קץ המגולה' שיקרב את הגאולה. הגר"א גם הוסיף "כי לך יקרא חפצי בה" בגימטריא "ירושלים", רמז על תחילתה מירושלים, ומשוש "חתן על כלה" בגימטריא תרי"ג" עכ"ל הגר"א.
בספר הפזמונים 'ברית אבות בסערת אליהו' [עסקנו בו בגליון 60] שכתב הצדיק המקובל ר' יוסף (יושעה) ריבלין זצ"ל, מובאים ומשולבים רעיונות רבים ועמוקים של הגר"א ותלמידיו בעניין זה של קץ המגולה ואתחלתא דגאולה. רובם באים ברמזים, וכמעט כולם נמצאו ונתבררו מתוך ספרי הגר"א וביאוריו לתורת הקבלה. הרי"צ ריבלין היה נוהג להכריז אף בפני המלגלגים, ש"הישוב נבנה על גימטריאות – גימטריאות הגר"א ותלמידיו" ['חזון ציון' עמ' 139].
היה ידוע ומפורסם בירושלים, כי הרי"צ ריבלין מדבר 'דברי עתידות' ברמזים נפלאים ע"פ חשבונות ידועים של הגר"א בענין דרכי האתחלתא דגאולה. גם בייחס לעצמו, האמין הרי"צ שהוא שייך ליעודו של 'משיח בן יוסף', לפי הגימטריא של שמו "יצחק צבי בן בנימין ולאה" (566) ['מגילת יוסף' עמ' 28 (בסוף הספר 'מדרש שלמה')].
אחד הדברים שהיה אומר ברמזים אלה היה שבשנת תרע"ח תהיה התחלה ממה שנאמר "יכירו וידעו כל יושבי תבל" וכו', וכידוע בתחילת שנת תרע"ח הייתה הכרזת בלפור ['מוסד היסוד' עמ' 292], שהיא בעצם חלק מ'רשיון המלכויות' עליו דיבר הגר"א.
עניין זה שהגאולה תבוא בדרך הטבע ע"י רישיון המלכויות, היה מוסכם על כל יושבי הארץ בתקופת תלמידי הגר"א, וכך העיד הגאון ר' יעקב ליב לעווי ראש המקובלים בירושלים: "בארץ ישראל מוסכם אצל כולם כי בטרם יבוא המשיח גאולה תהיה לנו ע"י רישיון מלכי האומות יר"ה ויבנה בית מקדשנו כאשר היה בימי בית שני ונקריב קורבנות ואחר כך יתגלה משיח צדקנו" [מובא בספר 'דורש לציון' עמ' רט].
ואלה הם חלק מדברים שכתב מרן הראי"ה, במאמרו לזכר הלורד בלפור:
"המנוח הגדול לורד בלפור ז"ל, אשר ההצהרה, בעלת השם הגדול, נקראת בצדק על שמו, אישיותו ועדינות נפשו היו שייכים לה ומקושרים עמה בקשר אמיץ [...]. אומרים על בלפור, שהוא דומה בהצהרתו לכורש מלך פרס בשעתו, שהיה גם הוא בעל ההצהרה הקדושה של "מי בכם מכל עמו יהי ה' אלוקיו עמו ויעל" [עזרא א, ג].
אבל באמת נעלה הוא המנוח – השר, מכורש – המלך. כורש היה מלך כשר, בשעה שנתן את ההצהרה, אבל לא עמד בכשרותו, והחמיץ. [...] אבל בלפור לא החמיץ, הוא עמד בצדקו מתחילת ההתנוצצות של הרעיון הגדול הזה במוחו, שהבריק אליו מתוך ההשפעה הנפלאה של ספרנו הגדול (התנ"ך) עד סופו, עד נשמתו האחרונה.
ומלאי אומץ ד' הננו עומדים כעת, אחרי כל המוקשים אשר שתו סביב לנו כל המתחמצים למיניהם, ובבטחון עצום, כי כשם שחמיצותו של כורש לא יכלה לבטל את פעולת ההצהרה בשעתה, ככה לא יוכלו כל המתחמצים לבטל את הכוח של ההצהרה, שהיא תולדה מאור ד' המאיר כל מחשכי תבל מדבר ד' במגילה הנצחית, תורת החיים לכל.
[...] אצל כורש, ההצהרה שלו נצחית הייתה, היא באה מדבר ד' ועל כן הוא נקרא בגללה גם בשם 'משיח', "כה אמר ה' למשיחו לכורש" [ישעיהו מה, א]. אבל כאשר החמיץ, כאשר פעלו עליו האינטריגות לצאת מכשרותו, אז היה גוי ככל הגויים, והפעולה של האמרה המשיחית לא חדלה להימשך גם אחרי שנתחמץ, וסוף כל סוף הייתה לנו על ידה התקופה, שגם היא מזהרת ומופיעה לנו לעולם, תקופת הבית השני.
וכמו אז כן עתה, התוכן ההצהרתי כפי מה שנשאר בתומתו של הלורד בלפור, שעמד למעלה ממדרגתו של כורש ולא נתחמץ, הוא יקום לעד [...]" ['מאמרי הראי"ה' עמ' 248].

"הציונות הגר"אית"
הרי"צ היה דורש כנחל שוטף בתורת המשיחיות דאתחלתא, ובמצוות ישוב אר"י בשיטת הגר"א ותלמידיו מייסדי הישוב. הוא היה מגדולי הבקיאים בתורת הגאולה של הגר"א, ואולי הגדול שבהם [עיין במכתבו של הרמי"ל זק"ש בפתיחת הספר 'מדרש שלמה']. כמו כן הוא הוציא (בשנת תרס"ח) חוברת בשם 'הציונות הגר"אית', בה הוא מבאר את תורת הגאולה של הגר"א. וכך הוא כותב באותה חוברת: "למדו היטב את 'הציונות הגר"אית', למדו היטב את ההיסטוריה ואת האידיאולוגיה של הגר"א ותלמידיו מייסדי הישוב, למדו היטב את תורת המשיחיות דאתחלתא של שיטת הגר"א ואת מסירות נפשם של תלמידיו בעבודת קיבוץ גלויות ויסוד הישוב בארצנו הקדושה.
למדו היטב את כל זאת למען קידוש השם, למען חיזוק והרחבת הישוב, למען כבוד תורתנו הקדושה, למען חיזוק 'האמונה המשיחית' בלב כל בית ישראל, למדו היטב את כל הפרשה הגדולה והנשגבה הזאת למען קירוב הגאולה השלימה בב"א" ['מוסד היסוד' עמ' 21]. "הציונות הגר"אית היוותה את יסוד היסודות של כל יישובנו בקודש, לקיומו, התפתחותו והצלחתו, מכל הבחינות", היה קורא בקול גדול הרי"צ ['מדרש שלמה' עמ' 167, עי"ש המשך דבריו]. והוסיף: "אילו לא הושכחה ההיסטוריה הגדולה והקדושה הזאת, אילו לא הושכחה בזדון 'הציונות הגר"אית', הייתה ארץ ישראל מיושבת כבר מאחינו בני ישראל על דרך התורה והמצוות" ['מדרש שלמה' עמ' 180]. כשיצאה חוברת זו, הוציאו קנאים קיצוניים כרוז איסור נגד החוברת הזאת, בגלל הביטוי המופיע בה: 'ציונות'... פעם אחת, ביום השנה של פטירת הגר"א בחוה"מ סוכות, דרש הרי"צ בנוכחות קהל רב בבית הכנסת בשכונת 'זכרון משה' (בשנותיו האחרונות הוא היה הרב של זכרון משה והסביבה). בדרשתו הוא דיבר על עליית תלמידי הגר"א ועל תורת המשיחיות דאתחלתא בשיטת הגר"א ותלמידיו מייסדי הישוב. באמצע המעמד, התפרץ קנאי קיצוני אחד ואמר: "מה מספר הרב, היתכן שהגאון הקדוש (הגר"א) היה ציוני?" – ור' יצחק צבי ענה: "כן, כן, הגר"א היה ציוני, הרב בעל התניא היה ציוני, יהושע בן נון היה ציוני, משה רבינו היה ציוני, הקב"ה הוא ציוני ככתוב: "כי בחר ד' בציון, אווה למושב לו!" ['מוסד היסוד' עמ' 320. 'מדרש שלמה' עמ' 180 עיי"ש].
סיפור דומה אנו מוצאים אצל מרן הראי"ה, שבדברי קודשו האחרונים, טרם פטירתו מן העולם, התייחס לתופעת ההתנגדות לציונות, ואמר: "הרי אנו רואים שהקב"ה הוא ציוני!" ['לשלושה באלול' ח"ב סע' קיג].
גאון נוסף שהיה משתמש בביטוי זה 'הציונות הגר"אית', היה ר' יוסף גרשון הורוויץ זצ"ל, רבה של שכונת וישיבת מאה שערים [הרחבנו עליו בעלונים הקודמים]. הוא היה דיין בבי"ד של ירושלים, תחת הנהגתו של מרן הראי"ה. ציוני נלהב היה ר' יוסף גרשון, ממקימי סניף המזרחי בירושלים, ואף התמנה לתפקיד היו"ר בסניף זה. בהיכל ישיבתו במאה שערים, התקיימו הועידות החשובות של המזרחי, בהם נאם יחד עם גדולי ישראל רבים, ביניהם מרן הראי"ה.
וכך היה קורא הרי"צ בקול גדול בדרשותיו: "אילו היו אחינו בני ישראל לומדים ומחזיקים כראוי ב'ציונות הגר"אית' ואילו לפחות לא היו מפריעים (מחוגים ידועים) את העבודה הכבירה ותוכניתם הענקית של ירושיהם להרחבת הישוב, שנעשו בתקופה הישנה על ידי גדולי אנשי מעשה של המוסד העליון שבימים ההם, הועד הכללי כנסת ישראל בירושלים, – הייתה ארץ ישראל כולה כבר מיושבת מאחינו בני ישראל. ואם תקיימו את הכתוב "הביטו אל צור חוצבתם וכו'", יתקיים גם הכתוב הסמוך אליו "כי ניחם ד' ציון ניחם כל חורבותיה וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ד' וכו'" ['מוסד היסוד' עמ' 118].
באחת מדרשותיו שנתן בירושלים בקרב קהל רב, שנערכה ע"י חברת ישוב אר"י, הדגיש הרי"צ שחובה עלינו ליתן כבוד לכל חברות המשתדלים ברעיון הזה ולקרב את החופשים. והתריע נגד המסרבים לעלות, בהזכירו את היראים שלא רצו לעלות מבבל לאר"י בימי נחמיה בעטיים של אלה שהיו דורכים גתות בשבת, וע"י שיטה זו גרמו לנו את הגלות המרה הזאת: "גם המרגלים היו גדולי הדור אז וטעו ועי"ז מתו יותר מחצי מליון יהודים. עיקר מצוות ישוב אר"י היא בנין ונטיעת אדמתה, ולא המדש עיקר אלא המעשה – עלינו להתעורר מלמטה, ואז תהיה התעוררות מלמעלה, ועלינו לתקן את עוון המרגלים ואח"כ ירחם ד' את יעקב" ['מוסד היסוד' עמ' 61 ועמ' 292].
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il