^ 1. קידושין ו ע"ב
^ 2. עשין מצוה מד. מובא בהגהות מיימוניות הל' לולב פ"ח י, אות ר.
^ 3. או"ח סי' תרנח, אות ג- ה, ד"ה הלכך ביום
^ 4. הערת העורך: רואים שהרמ"ך מבין את הסמ"ג, שאם לא יתנה תנאי כפול, אז מקבל האתרוג לא יצא י"ח, ולכן תמה. אולם לולא דבריו נראה היה לי לומר, שלשון הסמ"ג מורה שכוונתו הפוכה – אם לא יתנה תנאי כפול, לא יתחייב המקבל להחזיר לנותן. שהרי כותב שצריך לקיים את ארבעת הכללים של תנאי, ואם לא עושים כן המעשה קיים והתנאי בטל, וכמו כן הכא צריך תנאי כפול.
^ 5. שם, ד"ה לא החזירו
^ 6. מט ע"ב
^ 7. ב"ב קמז ע"א
^ 8. כיוון דאתא לידן, נזכיר יסוד חשוב הנוגע לדברים אלו של התוס' –
דוגמא זו, של מעוברת, עוסקת בעובדה מוטעית, שהיתה כבר בעבר, ולא בדבר עתידי. ואומר המשנה למלך (הלכות אישות, פ"ה ד, ד"ה ואז), שמוכח שהתוס' סובר שגם תנאי דלשעבר, שזו בעצם טעות גרידא, ניגדר כתנאי ובעינן הלכות תנאים, ואין אנו אומרים שזו טעות בעלמא, שאין צורך במשפטי התנאים ע"מ לבטלה. ומסיק מכאן הרע"א (שו"ת, מהדורא תניינא, סי' קו), שבאמת כל חלות מוטעית מתבטלת רק מכח הלכות תנאים! וממילא במקום שאין מועיל תנאי [חליצה, חופה (לשיטתו)] – גם טעות לא תבטל את המעשה [ועיין בשיעור עמ"ס כתובות - 'גדר הנשואין' אות ה]! כל המדובר כאן הוא בטעות ממין אחד. כגון, הקונה יין והתברר שהוא יין רע [ובזה רק הקונה יכול לחזור בו מהקנין]. אבל הקונה יין ונתברר שזה שמן – לא הוי קנין כלל [ובזה גם המוכר יכול לחזור בו].
ויש להעיר – הרע"א מתייחס לטעות כלתנאי דלשעבר. אולם בטעות הביטול של החלות הוא עתידי – שרק אם הצד שהתנאי לטובתו לא ירצה בחלות, רק אז היא תיבטל! וראיה לדבר – דברי התוס' שלדעת ר"מ (בכורות יט ע"ב), החושש למיעוט, ולכן אוסר ליבם קטנה שמא תימצא איילונית, לא אמרינן שאם תימצא איילונית יתברר שהקידושין היו קידושי טעות, דשמא כשהיה נודע לבעלה [אילו לא מת] היה רוצה לקיים את הקידושין.
^ 9. מט ע"ב, ד"ה דברים שבלב
^ 10. משנה גיטין עד ע"א
^ 11. משנה קידושין סא ע"א
^ 12. ויותר מכך – אין צורך אפילו בתנאי סתם [שאינו כפול], אלא מספיק גילוי מילתא, ע"מ שלא יהיה גדר של 'דברים שבלב'.
^ 13. עיין תוס' כתובות צז ע"א, ד"ה זבין
^ 14. משנה מח ע"א
^ 15. קידושין ב סוף ע"ב (בדפי הרי"ף), ד"ה הא לך
^ 16. שם, ד"ה כל מתנה
^ 17. מכאן ישנה עצה להרבה מקומות שקיימת בעיית הערמה – "לעקוף" את ההערמה ע"י נתינה גמורה בתנאי!
^ 18. ויתכן לומר שאה"נ, דבאמת לא מפורש בגמ' שהנתינה תחול. ויתכן לחלק בין מתנה למכירה. דבמכירה לא אמרינן שאומדן הדעת הוא שזו הערמה בעלמא, דלא שדי איניש זוזי בכדי.
^ 19. בכורות נא ע"ב
^ 20. סי' רמא סק"ט
^ 21. יבמות קו ע"א
^ 22. שם, פי"ב אות טו.
^ 23. וכן כתבו הרמב"ן והרשב"א ביבמות שם. וז"ל הרשב"א: "איכא למידק, היכי היה מחייב לה אביי למיתן ליה…והא הכא כיוון דאתני ליה בלשון על מנת לא מיחייב ליה מידי, משום דכל האומר על מנת אין מחייבין אותן לקיים התנאי, אלא אם רוצה – יקיים, ואם ירצה - לא יקיים, לפי שכבר נתפרשה כפייתו, אם יקיים תנאו יתקיים המעשה, ואם לא יקיים התנאי יתבטל המעשה. ולעולם אין מחייבין את הזוכה לקיים התנאי כדי שיתקיים לו המעשה. והגע עצמך, הנותן מתנה לחברו על מנת שיתן לו מאתים זוז, אע"פ שהחזיק במתנתו אין מחייבין אותו ליתן ותתקיים לו המתנה, אלא אם יתן - תתקיים לו, ואם לאו – תתבטל. וכן הנותן גט לאשתו על מנת שתתן לו מאתים זוז - אלו לא רצתה ליתן אין מחייבין אותה, אלא שהגט תלוי ועומד, אם תתן - יהא גט, ואם לא תתן - לא יהא גט... הכא נמי לימא ליה: 'לא בעינא בחליצה ולא יהיבנא' והרי החליצה ממילא קיימת, והיא פטורה".
^ 24. ומדייק כך גם מרש"י, הכותב (ד"ה הב ליה) שחיוב התשלומים הוא 'כשאר שכירות דעלמא'.
^ 25. ובלשון הרשב"א (שם): "וי"ל דכיוון שאי אפשר לה לחליצה להתבטל הרי זה כשכירות, ולפיכך אי הגון לה הוא מחייבינן לה ליתן מדין שכירות, דלאו אנוסה היא".
^ 26. רא"ש, סוכה פ"ג סי' ל
^ 27. תוס' גיטין מ ע"ב, ד"ה הקדש
^ 28. סוכה מא ע"ב
^ 29. שבועות לו ע"א
^ 30. במדבר ה כב
^ 31. דברים כז כו
^ 32. ירמיהו כח ו
^ 33. גליון הש"ס שם
^ 34. ויתכן שבכל זאת יודה לרש"י, אבל רק לגבי גט, שניתן בעל כרחה. וצ"ע.