ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הכנות לפסח

בית מדרש חגים וזמנים פסח חמץ, מצה וכשרות לפסח הכשרת כלים וכשרות לפסח Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

ניסן תשס"ט

הכנות לפסח


נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

שלושים יום קודם הפסח
לחזור על הלכות הפסח
הגמרא (במסכת פסחים ו.) "שואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם הפסח שלשים יום". גם מי שלמד כבר את הלכות הפסח שנה שעברה ואפילו לומד זאת מספר שנים, צריך לחזר עליהם בזמן שקבעו חז"ל שלשים יום לפני החג. הטעם הפשוט כי שר השכחה קיים ולפעמים יכול להתבלבל בין אסור למותר. ועוד שתמיד יש הלכות שמתחדשות בכל שנה לפי המציאות המשתנה.
האר"י הקדוש אומר שעל ידי הלימוד - נמנע האדם ממכשול. שהלומד תורה בורא מלאך השייך לאותה התורה. כשלומד הלכות פסח - בורא מלאך השייך להלכות הפסח. כשיבוא אותו האדם למציאות הנוגעת למה שלמד, לא יניח לו אותו המלאך לטעות בהלכה, אלא יאמר לו הרי נבראתי ממה שלמדת באותה ההלכה בסעיף כזה וכזה בשולחן ערוך, ואל לך לעשות אחרת. אבל מי שלא לומד או שלמד בשנה שעברה - אין מי שיצילו ממכשול, שכן המלאך שנברא מלימודו מלפני שנה או יותר לא שייך לשנה זו ולא יבוא למנוע אותו מטעות בשנה זו.

לסייע לאשה בנקיונות של ערב פסח
רוב הנשים עוסקות בימים אלו בניקיונות של הבית מחמץ ומכל לכלוך. ותבוא עליהם ברכת טוב מן השמים. מו"ר הרב שליט"א אמר כמה וכמה פעמים שצריך מאוד להיזהר לא ללגלג על הנשים שעושות כן לשם מצווה. לומר להם בידענות: "אבק זה לא חמץ". אסור אף פעם ללגלג על כל מי שעושה מצווה או חומרה, בודאי לא על הנשים שטורחות כל כך בשביל בני הבית לכבוד חג הפסח. במיוחד בהלכות פסח יש להזהר מלגלוג כיון שהאר"י הקדוש ז"ל היה אומר שאין לזלזל בפסח בשום חומרא. אפילו אם אתה לא נוהג בה.
ובמיוחד שהגברים לפעמים נדרשים בגלל הנקיונות הללו לאכול בחוסר נוחות או להימנע מלהכניס חמץ למקומות נקיים. שלא יתרעמו על כך. אלא יעריכו את הנשים שטורחות כל כך למען כשרות הבית שיהיה למהדרין מן המהדרין. ומצווה שהבעל יסייע לאשתו בעבודות הללו בערב בפסח כמו בכל ערב שבת.

החלקום של מר חביליו
בכל השנה כולה ובמיוחד בשלושים יום אלו יש צורך להיזהר לא לשים חמץ במקום שעלולים לשכוח אותו בעת בדיקת חמץ. המקומות המועדים לפורענות הם המקומות שבהם אדם שם חמץ ובטוח שיזכור להוציא אותו ברגע המתאים שהוא בדיקת חמץ. ושוכח.
היה מעשה עם אדם אחד צדיק ושמו "חביליו" שהיה לו מפעל לממתקים. אחרי פורים נצטבר אצלו הרבה "חלקום", והוא שם אותו במחסן מיוחד שנשכר לשם כך. בשעה שבדק במפעל את החמץ בליל ערב פסח, נשכח ממנו אותו המחסן של החלקום ולא בדק שם כלל. לפני ליל הסדר אחרי חצות היום נזכר מר חביליו בסחורה הזאת ובא בשאלה דחופה אל מו"ר הרב שליט"א מה לעשות עם החלקום הזה?
הרב שאל אותו האם מדובר בחמץ ודאי? אמר חביליו: הסחורה הזאת היא חמץ למהדרין. החלקום עשוי קמח תירס ויש עליו קמח חיטה שלא ידבק. שאל הרב: האם מדובר בהפסד מרובה. שמחפשים בו את השיטות המקלות. אמר חביליו: הפסד מרובה ביותר. זו סחורה יקרה ביותר. ויש במחסן ארגזים רבים של חלקום. שאל הרב: האם כשביטלת את החמץ ואמרת "כָּל חֲמִירָא וַחֲמִיעָא דְאִיכָּא בִרְשׁוּתִי דְלָא חֲמִתֵּיהּ וּדְלָא בִעַרְתֵּיהּ לִבָּטֵל וְלֶהֱוֵי כְּעַפְרָא דְאַרְעָא" האם אתה באמת יכול לחשוב את הכל כאילו הוא עפר הארץ? אמר חביליו: אי אפשר לי לחשוב על כל כך הרבה סחורה יקרה כאילו היא עפר הארץ בעיני.
עצר חביליו ואמר: אני רואה שהרב מחפש לי קולות! אני מבקש לקיים את ההלכה הזאת כמו שצריך. אם יעלה לי כסף – יעלה. אמר לו הרב: אם כן. צריך לשרוף את הכל לפני החג. שאל חביליו: האם מותר לתת את הסחורה לעובדים הנכרים שלי? אמר לו הרב: החמץ הזה אסור בהנאה.
הלך אותו צדיק, הביא פועלים. הוציאו את כל החלקום מהמחסן, שפכו עליו נפט ושרפו את כולו לפני הפסח. לקיים מה שנאמר "וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ". שנים ארוכות אחר כך סיפר הרב את הסיפור של חביליו ללמד כמה גדולה צדקתם של יהודים שמוכנים להפסיד ממון רב ובלבד שלא יעברו על אות אחת מדברי תורה.

שלושים יום קודם הפסח – זהירות יתירה
גם בבית פרטי יכול לשכוח אדם חמץ. בשביל זה עושים את בדיקת חמץ למרות כל הנקיונות. דבר זה יכול לקרות כשמנקים את המקרר ואחר כך משאירים אוכל בתוך תא ההקפאה לשימוש עד החג. משאירים פיתות, נקניקיות צמחיות, בורקס קפוא שכולם חמץ גמור. ולפעמים עלולים לשכוח את המוצרים הללו עד פסח עצמו. לכן צריך לשים במקומות שעלולים לשכוח ואם שמים – לעשות איזו תזכורת.
ואם אדם שכח פיתות בתא ההקפאה ומצא אותם בחג ביום טוב, לא יוכל לשרוף אותם שזה מוקצה. גם לנגוע בהם אסור, וגם לא יוכל לשים אותם במקום אחר ולכוף כלי עליהם. על כן צריך לשים עליהם מגבת ולכסותם עד מוצאי יו"ט, והוא כעין מה שכתוב בגמרא שכופה עליו כלי עד המועד וישרוף אותם. (כה"ח סי' תל"ה ס"ק י"ב).

קמחא דפסחא וקמחא דסוכותא
שלושים יום לפני פסח אוספים צדקה לעניים ודואגים לצרכיהם, אבל לא רק לפני פסח אלא גם לפני שאר החגים. וידועים דברי האר"י הקדוש בשם הרשב"י שבחג הסוכות צריך לשלוח לכבוד אושפיזין ונותנין לעניים אוכל.
הרב סיפור שהדרך שבה הוא הכיר את האדמו"ר מחב"ד זצוק"ל הייתה דרך ה"קמחא דסוכותא". וכך סיפר: "בפעם ראשונה שקבלתי את עלון כפר חב"ד קראתי מדברי האדמו"ר ובהם נאמר מדוע רק בפסח נותנים קמחא דפסחא גם בשאר החגים יש לעשות כן ולחלק לעניים צדקה, וכן בחג הסוכות. והיה אצלי אחד מראשי חב"ד ואמרתי לו, מה הרב מחדש, הרי דברים אלו כתובים בזוה"ק ובדברי האר"י. הלך מיד אותו אדם וצלצל לאמריקה (וזו הפעם הראשונה שהאדמו"ר שמע את שמי) ואמר שיש רב אחד שמקשה על הרב, שאל האדמו"ר במה הענין, ואמרו לו כך וכך. אמר להם: אני אמרתי שכך מובא באר"י ובזוהר, ודברי רק תזכורת לאנשים שיתנו, ולא שאני מתקן דבר חדש, אלא כמזכיר ומזהיר".

בדיקת חמץ בחודש אדר
בדיקה לפני הזמן . מי שיוצא מביתו אחר פורים, אם אשתו בבית או אחד מבניו הגדולים, לא צריך לבער ובודאי שלא לברך שכן אשתו תבדוק ותברך בזמן וגם תבטל בזמן את החמץ. אבל אם יוצא וגם אנשי ביתו עמו. ולא יהיה איש בבית עד פסח, חייב לבדוק כל החורים והסדקים שבבית שלא יהיה שום חמץ בביתו. וחייב לבדוק לילה לפני שיוצא לאור הנר. (עיין מש"ב ס"ק ב', וכה"ח ו). ודבר זה יכול להיות גם בחודש אדר שבלילה לפני שיוצא מביתו יבדוק את החמץ לאור הנר כמו שעושים כל האנשים בליל י"ד בניסן.
ברכה כשבודק לפני התאריך הקבוע לבדיקה בי"ד ניסן, לדעת הרמ"א לא יברך. ולדעת הריטב"א (פסחים ז') תוך שלשים יום צריך לברך. כך גם סברת הב"ח והפר"ח לברך כי כך חז"ל חייבו אותו לבדוק (ועיין לכה"ח ס"ק י' וס"ק ט"ל, ומש"ב בביאור להלכה שם). להלכה אנחנו לא מברכים במקרה זה. רק בלי שם ומלכות.
ביטול ליוצא מביתו גם לביטול החמץ צריכים לתת את הדעת שכן הוא יוצא מביתו ועדיין אוכל פעמים רבות עד פסח. ואיך יבטלו כעת? יש האומרים שכונתו לבית זה ותו לא. דבר זה נתון במחלוקת הפוסקים. לדעת הט"ז לא יבטל אחרי בדיקתו שהרי הוא עוד אוכל חמץ וחשוב אצלו מאוד (ס"ק ב'). אבל המג"א (ס"ק א') חולק ואומר שצריך לבטל ודעתו על בית זה בלבד, ויאמר 'כל חמירא וחמיעא דאיכא בביתא דין דלא חזיתיה' וכו' (ועין לכה"ח שם ס"ק ח' ולפוסקים שציין שם ולמש"ב ס"ק ג' ולגר"א שם ס"ק ד').

מכירת חמץ

לגמור עם החמץ לפני הפסח

לא להשאיר חמץ - לא ישאיר אדם בביתו חמץ בפסח על דעת שימכור אותו לנכרי בערב פסח, מכירת החמץ נועדה רק למקרים מיוחדים. אדם בביתו צריך לבער את החמץ על ידי אכילה כבר חודש לפני פסח. לא לקנות על דעת שיצטרך אותו אחר הפסח. עיקר האזהרה היא לגבי אטריות, בסקוטים, בירה, מוצרי דגנים ואפילו קמח. כי אלה הם חמץ ממש. אמנם דברים שאינם חמץ ואינם עם הכשר לפסח כגון קופסא של קפה או קטניות – אין צורך לבער מן הבית.
לא לאגור חמץ למימונה. במיוחד העניין אמור על אנשים שאוגרים חמץ בביתם לצורך המימונה או כדי לאכול חמץ מיד במוצאי החג. אנשים אלו עושים דבר גרוע מאוד. ומה שהיו עושין כן בחו"ל זה רק שם שהיו קונים באמת קמח מנכרי שהיה ברשות הנכרי בפסח, והיו עושין ממנו מופלטה וכד' . אך להשאיר בבית קמח של חמץ ולמוכרו לנכרי כשהקמח בבית זה דבר שלא יעשה וצריך למונעו. ואפשר לחגוג את המימונה בלי חמץ וכד' אלא במיני מתיקה ובצניעות הראויה.
ולמה קמח הוא חמץ? כיוון שתהליך העשייה של הקמח היום הוא על ידי שריה של גרעיני החיטה במים לפני הטחינה. ובקמח שמיועד למצות פסח - לא שורים את החיטים במים לפני הטחינה. לכן כל קמח רגיל הוא בחזקת חמץ.
מה יעשה עם החמץ? ומה יעשה אדם שיש בביתו הרבה חמץ לפני פסח? יש היום עמותות שאוספות חמץ, מוכרות אותו לנכרי בפסח ומחלקות אותו אחר הפסח. ויבורכו מן השמים. כי מכירתם של עמותות אלו היא מכירה הרבה יותר טובה ממכירה של אדם פרטי שיש בביתו כמה שקיות של אטריות. כיון שהעמותות הללו לא מתכוונים להשתמש בחמץ בעצמם. ואם הנכרי ירצה לבוא לקחת את החמץ בפסח - יגידו לו "מברוך". וישתמשו בכסף על מנת לחלק אותו למשפחות נצרכות.
כמו כן יכול אדם לתת בקבוק ויסקי סגור לבעל חנות מכולת הקבועה שלו. כשהחנות מוכרת את החמץ שלה, המכירה הרבה יותר אמיתית ממכירה של אדם פרטי. כיון שחנות מיועדת למכירה של חמץ והמכירה היא הרבה יותר אמיתית. אבל כשאדם פרטי מוכר את החמץ שלו – אנחנו לא בטוחים שיש פה גמירות דעת של מכירת חמץ. ולעיתים רבות הקונה או המוכר חושבים שיש בזה "עקיפה של ההלכה".

"מכירה" לרב היא רק "מינוי שליחות"
מכירת חמץ על ידי הרב בערב פסח. מקובל אצל אנשים למכור את החמץ לנכרי לפני פסח. ועושים זאת דרך הרבנות. מכירת החמץ נעשית בדרך כלל ביום ערב פסח בבוקר והיא נעשית על ידי כל רבנות במקומה. מכירה זו מועילה לכל מי ששלח את הרבנים למכור את החמץ שלו. ולמעשה כשאדם בא לרב למכור חמץ הוא לא מוכר את החמץ לרב. הוא רק ממנה את הרב להיות שליח למכור את החמץ שלו בערב פסח. לכן רק כשהרב מוכר את החמץ לנכרי - החמץ נמכר. עד שעת המכירה בפועל, החמץ שייך לאדם המוכר ומותר בשימוש. אני מזכיר את זה כי בכל שנה ושנה באים אנשים בערב פסח ממש לרבנות צפת למכור את החמץ (ואולי גם למקומות אחרים) הם חושבים שאחרי שהם חותמים אצל הרב אסור להם להשתמש בחמץ, ולא היא. הם יכולים לבוא שבוע קודם או חודש קודם, למנות את הרב למכור להם את החמץ בערב פסח. ורק כשהרב ימכור – החמץ ימכר לנכרי.
אפשר למנות דרך טלפון - מכיוון שזו שליחות, אדם יכול למנות את הרב שליח באמצעות הטלפון או האינטרנט או אפילו דרך ס.מ.ס. בכל דרך שאדם נמצא או יכול למנות את הרב שליח למכור את החמץ שלו. מכיוון שזו שליחות, אם הרב נהיה חולה, חלילה, ולא מכר את החמץ לנכרי. כל מי שמינה אותו שליח חייב למנות רב אחר במהירות. כי החתימה על השטר היא לא "מכירה", רק "מינוי שליחות"

מכירת החמץ של צה"ל והמדינה
מכירת החמץ של המדינה שנעשית על ידי הרבנים הראשיים לישראל לא מוכרת את החמץ הפרטי של כל אדם ואדם. ואם לאדם יש חמץ בבית או במפעל או בחנות המכירה שלהם לא פוטרת אותו ממכירת החמץ הפרטי שלו. הרבנים הראשיים מוכרים רק את החמץ של משרדי הממשלה, של השגריריות וכד'. אפילו מי שיש לו חמץ הפרטי במשרד ממשלתי, כגון שעובד שם ויש לו בסקויטים במגירה. החמץ הזה לא נמכר עם החמץ של המדינה וחייב האדם לבער או למכור את החמץ שלו בנפרד.
בודאי כך הדין במחנות צבא. מי שלקח לחם מהמטבח לחדרו. כשהרב הראשי לצה"ל מוכר את החמץ של צה"ל. הוא לא מוכר את החמץ של האדם שבחדרו. כי ברגע שאדם לקח את החמץ מחדר האוכל לחדרו, אם לקח אוכל בכמות הגיונית – האוכל הוא שלו באופן פרטי. יכול לאכול אותו מתי שירצה. אמנם לא יכול למכור אותו אבל גם איש אחר לא יכול לקחת אותו ממנו. ולכן הוא צריך לבטל אותו או למכור אותו בנפרד.

מכירת חמץ של ילדים
גם ילד מעל בר מצווה בבית של ההורים שלו. אם יש לו חמץ פרטי שלו. הוא לא נמכר במכירה של ההורים אלא אם כן הוא מסכים שהם יעשו שליח את הרב למכור גם בשמו. ובדרך כלל אדם מסכים לכל זה. אבל צריך לדעת שבאופן רגיל צריך להגיד להורים אם אתם מוכרים חמץ. תמכרו גם את החמץ הפרטי שלי. שנמצא במכונית או במשרד או בישיבה באולפנא או בכל מקום אחר.

מכירה גמורה
המכירה צריכה להיות מכירה גמורה. היה עכשיו פסק דין של בית משפט על מכירת הקרקעות של השמיטה שאומרת שהמכירה הזאת לא תקפה כי היא לצורך דתי בלבד. ואם באמת המכירה לא חלה על פי חוקי המדינה, כל המכירה לא שווה כלום. כי אין בה גמירות דעת.
בצפת כשעשינו מכירת חמץ הבאנו קונה נכרי שהוא גם עורך דין על מנת שיהיה ברור שזאת מכירה גמורה. הבאנו גם שופט מבית המשפט בצפת שיהיה נוכח במכירה על מנת שיחווה דעתו האם המכירה הזאת תופסת מבחינה חוקית. הוא עבר על החוזה ומצא שהוא קביל לחלוטין מבחינה משפטית.
ליתר בטחון היו נוהגים פעם לתת מפתח של הבתים לקונה הנכרי על מנת שהוא יוכל לבוא לקחת את החמץ. היום שמוכרים בבת אחת מאות דירות של אנשים ממקומות שונים בארץ אי אפשר לעשות כן. לכן לא נותנים מפתח לקונה אבל אומרים לו אם תרצה לממש את הקניה שלך. תוכל לבוא ולפרוץ את הדירה. אם לא יתנו לך להיכנס.

מקור מכירת חמץ
בתוספתא פסחים פרק ב' הלכה ו' נאמר "ישראל וגוי שהיו באין בספינה וחמץ ביד ישראל. הרי זה מוכרו לנכרי, ונותנו במתנה. וחוזר ולוקח ממנו לאחר הפסח. ובלבד שיתנו לו במתנה גמורה". על סמך זה פסק הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה (פרק ד הלכה ו ז) "ישראל וגוי שהיו באין בספינה והיה חמץ ביד ישראל והגיעה שעה חמישית הרי זה מוכרו לגוי או נותנו לו במתנה וחוזר ולוקחו ממנו אחר הפסח, ובלבד שיתננו לו מתנה גמורה. אומר הוא ישראל לגוי: עד שאתה לוקח במנה בוא וקח במאתים. עד שאתה לוקח מגוי, בוא וקח מישראל. שמא אצרך ואקח ממך אחר הפסח. אבל לא ימכור לו ולא יתן לו על תנאי, ואם עשה כן הרי זה עובר על 'בל יראה ובל ימצא'". וכך פסק בשו"ע תמח ס"ע ד.
מכירה גמורה. רואים מהתוספתא ומהרמב"ם והשו"ע שמכירה זו היא מכירה גמורה או מתנה גמורה. ולא על תנאי וכד'. ולא יכול היהודי להבטיח לנכרי שיקנה ממנו אחר הפסח את החמץ כי אז יש חוסר גמירות דעת במכירה. צריך להיות מכירה גמורה לכל דבר. ואם ירצה הנכרי - יקנה אחר הפסח מהיהודי את החמץ. כך מדייק רבינו מנוח: "אולי אקנה ממך אחרי הפסח". אבל לומר בודאות אקנה ממך אחר הפסח - אסור. כי הנכרי במקרה זה כמו שלוח שלך.

במוצאי החג לא מבטלים את המכירה
פעם הייתי במכירת חמץ במוצאי החג ורציתי לראות את הרב קונה את החמץ מהנכרי. והנכרי הגיע ובא בלי הכסף שהוא חייב להשלים על המקדמה שהוא נתן לפני הפסח. ולא הביא אז הרב אמר לו המכירה מבוטלת. אמרתי לאותו רב. אם כן מה שאנשים אוכלים עכשיו זה "חמץ שעבר עליו הפסח" כי התברר עכשיו שבפסח היה חמץ של יהודי. רמז לי הרב: "אתה לא מבין, שתוק". שתקתי. אבל אחר כך באתי למו"ר אבא ושאלתי אותו ואמר לי אמת שכך הדין. לא מבטלים את המכירה אלא עושים קנין מחודש.
מכירת חמץ –
שיוציאו מביתו

בשולחן ערוך (סימן תמח סעיף ג) כתוב: "ואם מכרו או נתנו לאינו יהודי שמחוץ לבית קודם הפסח, אע"פ שהישראל מכרו לאינו יהודי ויודע בו שלא יגע בו כלל אלא ישמרנו לו עד לאחר הפסח ויחזור ויתננו לו – מותר, ובלבד שיתננו לו מתנה גמורה בלי שום תנאי, או שימכרנו לו מכירה גמורה בדבר מועט; אבל מתנה על מנת להחזיר לא מהני". כתב השו"ע שבמכירת חמץ צריך החמץ להיות "מחוץ לבית" של ישראל.
ולכן מכירת החמץ כשהוא נשאר בביתו של היהודי היא לא בסדר. הפתרון שעושים לפתור את הבעיה היא השכרת המקום לנכרי. ולכן אם אדם באמת נאלץ למכור את החמץ שלו לנכרי שלא היה יכול לגמור את הכל. והיה קשה לו לשרוף את הכל. אדם זה צריך לשים את החמץ במחסן בחוץ שהנכרי יהיה יכול לשכור את המקום ובאמת יוכל הגיע אליו בקלות. זה הרבה יותר הגיוני משכירת הארון של המטבח הסגור. כשיהודי משתמש בכל המטבח והוא אומר לנכרי השכרתי לך את הארון. איזה רצינות יש כאן?
יש שואלים הרי אם יש חמץ של נכרי מופקד בבית ישראל (שו"ע סי' ת"מ סעי' ב') צריך היהודי רק לעשות מחיצה בפניו. אם כן למה כשמוכרים חמץ צריך לפי דעת השו"ע להוציאו מהבית? ענה על זה בשו"ת רדב"ז (חלק א סימן רמ) "ולא מיבעיא אם הוא בביתו של ישראל דפשיטא דאסור דאיכא למיחש שמא יבא לאוכלו ואע"ג דחמצו של עכו"ם עושה לו מחיצה. הכא איכא למיחש דכיון דדידיה הוה מעיקרא לא בדיל מיניה אלא אפילו בתוך ביתו של עכו"ם אסור משום חומרת חמץ בפסח" "וצריך שיכוין להוציאו מלבו לגמרי שאם לא כן ה"ל חמצו של ישראל מופקד בבית העכו"ם".
עיקר דבריו כי חמץ שהיה של היהודי קודם, הוא רגיל בו ויש בו חשש יותר גדול שיבוא לאוכלו. ועוד שיחשוב שהמכירה אינה אמיתית. ולכן יש הכרח שיוציאו מביתו (עיין במש"ב שם ס"ק ב' וכה"ח ס"ק מ"ג מ"ה).

ביעור חמץ שנמצא במדינה אחרת
הבא"ח בספר 'הוד יוסף' (סי' נ"א) שאל על אדם נמצא בבבל ויש לו חמץ באמריקה. וכידוע פסח נכנס בישראל או בבבל כמה שש או שבע שעות לפני אמריקה. מתי עליו לשרוף חמץ? לפי האדם או המקום?
הבא"ח אומר לפי האדם, היכן שהאדם נמצא ישרפו את החמץ ובמקרה זה ישרפו את החמץ או ימכרו אותו לפי שעון של ישראל או בבל ולא לפי שעון אמריקה. הרב עונג יום טוב (סי' ל"ו) אומר שהחמץ נחשב לפי המקום שבו הוא נמצא שנאמר 'מבתיכם'. (ועיין שד"ח סי' ה' אות י"ח).
למעשה אנו נוהגים כדעת הבן איש חי. וראוי להחמיר כדעת העונג יום טוב היכא שלא הוי הפסד מרובה. (ועיין בסוד ישרים ת"ב סי' ד').

קניות לפסח
מדבקות "כשר לפסח"
בענין קניות לפסח ראוי לחזור ולהזהיר ממדבקות של "כשר לפסח". יש מדבקות של "כשר" על אוכל "לא כשר". וצריך שיהיה הכשר רציני. לפמעים המפעל או הסוכנות של המפעל מדביקים מדבקות של כשר על אוכל שאינו כשר לפסח.
מו"ר הרב שליט"א סיפר פעם על בעל המכולת שהיה מול בית הכנסת שבו הוא התפלל שמכר ביסקוויטים חמץ לגמרי עם מדבקות של כשר לפסח. ילד אחד בא בערב פסח עם ביסקוויטים לבית הכנסת. כשהגבאי צעק עליו שהכל כשר, אמר הילד: "זה כשר לפסח" . הרב שאל את הילד מאיפה קנית את העוגות הללו? אמר לו הילד את שם החנות. בא הרב לחנות וביקש לקנות מהעוגיות הללו. אמר לו המוכר: כבוד הרב העוגות הללו לא בשבילך. שאל הרב למה?
המוכר החויר וגמגם. אמר לו הרב: אתה מכשיל את כל הציבור באכילת חמץ והעוון על ראשך. אתה צריך עכשיו ללכת לכל אלו שמכרת להם את החמץ ולהודיע להם שזה חמץ. אחרת הם יכשלו בעוון גדול.
הסיפור הזה היה עם הרב. אבל לא בכל מקום יש רב שמזהיר את בעל המכולת. ולכן צריך כל אדם להזהר בעצמו. כבר ראיתי פעמים רבות שאנשים נכשלים בדבר זה. לכן לא יקנה אדם אוכל לפסח עם מדבקות. שלפעמים מדביק בעל המכולת, ולפעמים הסוכן ולפעמים המפעל בעצמו שלא רוצה להתקע עם סחורה ומכשיר את כל החמץ שלו על ידי מדבקות.

מצות מכונה או מצות יד
במצות מכונה רבתה המחלוקת (עיין בשד"ח חו"מ סי' י"ג אות י"ב באורך) יש אומרים חמץ גמור מכמה טעמים ויש אומרים אינה חמץ רק שאי אפשר לעשותה לשמה וע"כ טובה רק לשאר ימי החג ולא לליל הסדר ויש אומרים שאין בה שום חשש חמץ ונעשית לשמה בזמן הפעלתה ע"י הכפתור וכשרה למהדרין למצת מצווה.
למעשה אומר מו"ר הרב שליט"א שהיום עדיף מצות מכונה מחברה טובה. ומהי חברה שאינה טובה? שעל המצות יש חתיכות בצק קטנות אפויות שמודבקות על המצה. הם בדרך כלל חלקים של בצק שהיה לפני הבצק הזה הם עפו ממנו ונדבקו למכונה. אחר כך הם נפלו על הבצק הזה. בנתיים הם היו דבוקים על המכונה זמן רב והחמיצו. דבר זה בודאי הוא חמץ, כיון שזה נופל על המצה מהמכונה שהיה שם יותר משמונה עשרה דקות. וזה לא בטל כי זה ניכר שהוא חתיכה בפני עצמה ולא חלק מהמצה.
עוד יש הבדל בין מצות מכונה הישנות למצות מכונה כיום שהיום נעשות ביתר הידור והקפדה וזהירות מהחמצה וי"א שיש בה יתרון על האדם שהמכונה אין סכוי "שתעצור לנוח", ויחמיץ הבצק וכדומה משא"כ אדם.

מחיר מצות יד
היום מחירי מצות שמורה מלאכת יד יקרים עד מאד צריך לקחת מצות מכונה. דבר חמור מאד עושים המוכרים, כי אסור להפקיע המחירים. ויזכרו שכל בעה"ב צריך לתת לכל בני ביתו לכל הפחות 4 כזיתות ועוד לכל ימי החג ולעיתים זה על חשבון אוכל אחר לילדים.
היה אדמו"ר אחד שחייב את כל מי שבא לגור אצלו בקהילה לחתום על כך שהוא אוכל רק מצות יד ולא מכונה. היו גרים בבנינים שלו גם הרבה ספרדים שלא מקפידים לאכול כל הפסח רק מצות יד. אבל הם קנו את המצות הללו כי כך הם היו חייבים בגלל הדירה שקנו. בא מו"ר הרב שליט"א לאותו אדמו"ר ואמר לו דע לך כי רבים שגרים בבנינים של הקהילה שלך הם בעלי משפחות מרובות ילדים והחובה לאכול רק מצות יד יקרות פוגעת באוכל של הילדים שלהם. אמר לו האדמו"ר: לדעתי מצות מכונה הם חמץ. אמר לו מו"ר הרב שליט"א אם כן תשלם להם קמחא דפסחא על מנת שיוכלו לקנות מצות יד בפשע לכל ילדים הבית. וקיבל אותו אדמו"ר את הדברים.
בכל מקרה עדיף כל הפסח לאכול מצות מכונה. ובליל הסדר לארבע הכזיתות, לאכול מצות שמורה של יד, אם המצות באמת נעשו כתיקנם.

חומרות של אחרים
בכל חומרה, מי שרוצה להחמיר – יחמיר, אך יקפיד תמיד שיהא בלא נדר. ויזהר לא לומר: "אני לא אוכל מצת מכונה" פעמים דזה הוי נדר (ועיין שו"ע יו"ד סי' רי"ד) ואפילו אם הרהר כן בליבו יש מחלוקת אם מועילה התרת נדרים וכתב המשאת משה שאכן תועיל התרה ע"י חרטה אך יזהר תמיד בלשונו ולפני שינהג בחומרא מסוימת יאמר או אפילו יחשוב "בלי נדר" (ועיין כה"ח תנ"ג ס"ק ס"ה).
וודאי שגם למי שמקפיד לא לאכול מצת מכונה, אין כלי חבירו האוכל ממנה נאסרים בשבילו ואל ירבו מחלוקות בישראל! (ועיין לכה"ח סי' תנ"ג ס"ק ס"ה וסי' תמ"ז ס"ק כ"ז). וכן לכל חומרה וחומרה לא יחשוב אדם שכליו של חברו הם חמץ אפילו הוא לא אוכל כמותו, קטניות או כל המיני הכשרים שהוא נוהג בהם וחברו לא נוהג בהם.

ירקות ללא חרקים - האמנם?
למעלה ממיליון ראשי חסה ועוד אלפי ראשים של סלרי (כרפס) יימכרו לקראת חג הפסח לליל הסדר. חלק גדול מירקות אלה יהיה גידול מיוחד ללא חרקים. הם עולים פי שניים או שלושה מירקות בגידול רגיל, ובצדק. החקלאים המגדלים משקיעים הרבה מאמץ על מנת לשווק ירקות נקיים מחרקים. הם בונים חממות עם רשת דקה במיוחד. מרססים בריסוסים מיוחדים ומידי פעם זורקים סחורה שלא נקייה כל צרכה. במבחן התוצאה השאלה היא האם הירקות האלה באמת נקיים מחרקים? התשובה לצערינו היא - לא!
הרבנות הראשית לישראל באמצעות מחלקת הכשרות הארצית בדקה כמה וכמה פעמים ירקות מרוב החברות המשווקות ירקות ללא חרקים, ומצאה שברוב השקיות שנבדקו היו חרקים. כמות מועטה, אבל היו.
הבאנו את הממצאים לפני הרבנים נותני הכשרות והם אמרו לנו שהם מחלקים בין חרקים שיורדים בשטיפה לבין חרקים שאינם יורדים בשטיפה. הכל לפי סוג הירקות ולפי סוג החרקים. הם אמרו שיש להם אפשרות לאלץ את החברות לשווק ירקות נקיים לגמרי מחרקים אך זה ייאלץ את המגדלים להשתמש בחומרי הדברה חריפים וזה מסוכן. לכן הם מעדיפים לאשר להם פחות ריסוסים אע"פ שישארו חרקים, רק כאלה שיורדים בשטיפה.
חייבים לפרסם את הנוהל הזה כדי שכל עקרת בית וכל בעל מסעדה. כל רב וכל מורה הוראה ידע כי גם בשקית של חסה, כרוב, פטרוזילה, סלרי וכל השאר שהיא קונה לקראת חג הפסח (ובכל זמן אחר), עלולים להיות זבובים או עכבישים שיורדים בשטיפה.
צריכים לזכור צריך לפני כל שימוש ב"ירקות ללא חרקים" חייבים לשטוף את העלים בזרם מים חזק. הרבה יותר טוב להשרות את העלים במי סבון ואחר כך לשטוף במים זורמים. חייב לציין שהיו חברות שבכל הבדיקות הסחורה שלהם הייתה יותר נקייה באופן יחסי, והם: יק"מ. כהן מן. חסל"ט ועלי הבשור. וגם הירקות של החברות הללו צריכים שטיפה כנ"ל.
לשם השוואה בדקנו גם חסה או סלרי מן השוק. כאלה שלא גודלו בחממות, מצאנו בהם עשרות ומאות חרקים. שטיפה במי סבון לא תועיל להם כי החרקים שנמצאים עליהם הם מהסוג שלא יורד בשטיפה. והם נמצאים בכמות כל כך גדולה ששטיפה לבדה לא מועילה. אם רוצים להשתמש בהם צריכים לבדוק עלה עלה לאור השמש לפני השימוש. ואולי.

כלים לפסח

האם להכשיר כלים שלא משתמש בפסח

הגמרא במסכת פסחים (דף ל עמוד א) מספרת על מחלוקת שהיתה בין רב לשמואל על קדרות חרס שאי אפשר להכשירם, וסיפור שהיה בעקבות כך. "אמר רב: קדירות של חרס בפסח - ישברו" כיון שלדעתו יעברו באיסור "חמץ שעבר עליו הפסח" בגלל החמץ הבלוע בכלים אם לא ישברו אותם. "ושמואל אמר: לא ישברו" ולכן שומרים את הכלים בתוך כלי החמץ ומשתמשים בהם אחרי הפסח.
הוא הדין גם לכלי מתכת שלא מתכוונים להשתמש בהם בפסח שאין צורך להכשירם כיון שלדעתו של שמואל אין דין "חמץ שעבר עליו הפסח" בחמץ הבלוע בכלים. (עיין רש"י ד"ה רב) ולדעת רב צריך להכשירם כדי להשתמש בהם אפילו אחרי פסח.
פעם אחת התארח שמואל בעירו של רב וראה שהסוחרים מפקיעים את המחירים של הקדרות כיון שכולם נהגו כדעת רב, והיו שוברים את כל קדרותיהם ומחליפים אותם כל שנה. אמר להם שמואל: תורידו את המחירים או שאלך ללמד בציבור שאין צורך להחליף קדרות, וכל המחירים ירדו מאליהם. שואלת הגמרא: אם כן למה לא לימד כן לצבור בלי קשר לסוחרים? "אתריה דרב הוה" בעירו של רב לא רצה שמואל לפסוק הלכה בניגוד לדעתו של רב כיון שזו היתה עירו של רב, אבל לאיים על הסוחרים - אפשר לומר להם שיפסוק כמו רבי שמעון.
ולכן כלי חמץ ממתכת או חרס שאינם עומדים לשימוש בפסח, צריך לנקותם היטב ולהצניעם במקום סגור שלא יבואו להשתמש בהם, ואין צורך למוכרם במכירת חמץ. (שו"ע תנ"א סע' א'. כה"ח שם ס"ק ה').
אם יש כלי שאי אפשר לנקותו מחמץ הדבוק עליו - ישפוך על החמץ הדבוק ובסדקים חומר ניקוי בכדי לפגום את החמץ מאכילה, ויצניע את הכלי עד לאחר הפסח. (עיין שו"ע תנ"א סע' א'). ואם לא ניקהו קודם הפסח - צריך לנקותו אחר הפסח כיוון שהחמץ הדבוק אסור באכילה, כדין חמץ שעבר עליו הפסח. (כה"ח תנ"א ס"ק ז'. מ"ב שם ס"ק ו').

טבילת כלים

מקור החיוב
הגמרא בעבודה זרה (עה/ב) מלמדת שיש הכשרת כלים והיא לכלים שהשתמש בהם הנכרי. ויד הטבלת כלים לכלים של נכרי שנקנו על ידי ישראל אפילו שהנכרי לא השתמש בהם. וכמו שנכרי שרוצה להיות יהודי - צריך טבילה. כל כלי של נכרי שנהיה של יהודי - צריך טבילה. אבל אם הוא נשאר כלי של נכרי והוא שאול אצל יהודי – אינו צריך טבילה.
הגמרא ורוב הפוסקים סוברים שטבילת כלים מהתורה (עיין באורך פר"ח שם ס"ק ו' ובשד"ח כללים מערכת ט' בכלל ב' ובד"ת ס"ק כ"א). והבא"ח (פרשת מטות ש"ש אות ב') כתב: "ויש אומרים דגם טבילת כלי מתכות טבילתן מדרבנן (לא רק כלי זכוכית), וקרא אסמכתא בעלמא, וסברא ראשונה עיקר דסבירא ליה כלי מתכות מדאורייתא (ועיין פר"ח ופר"ת וערך השולחן ושאר האחרונים". ועין שו"ת רדב"ז ח"א סי' ל"ד שגם הוא סובר בדעת הרמב"ם שזה מדרבנן)
.
אופן טבילת כלים
שיהיה הכלי רפוי- כתוב בשו"ע: "צריך שיהיה הכלי רפוי בשעת טבילה, שאם מהדקו בידו הוי חציצה". הש"ך חולק ואומר: אם תופס כלי אפילו רפוי - אין זה טבילה (ועיין ש"ך שם ובה"ט ס"ק ג'). שהרי הרמב"ם כותב: אדם שקשה לו לטבול במקוה וחברו עוזר לו או אשה שקשה לה וחברתה עוזרת לה ומחזיקה בה - לא מועילה הטבילה. אפילו שזה רפוי גזרה אטו לא רפוי. א"כ איך כתוב בשו"ע שמותר לטבול כלי שמחזיק בו רפוי? ונשאר בצ"ע. למעשה אנו נוהגים כמו השו"ע לאחוז את הכלי רפוי.
וממשיך השו"ע וכותב: "ואם יש לחלח ידו במים תחילה אין לחוש" - כלומר, אם אדם שם את ידיו במקוה, ידיו כעת רטובות, ולוקח את הכלי שרוצה להטביל בידיו ומטבילו, המים של המקוה נוגעים במים שבידיו ונמצא שבמקום הזה נכנס מים. כותב הבא"ח: אעפ"כ יהדק את ידו רק באופן חלש (שם אות ט').
כלים לא מהודקים - בכל מקרה אם מטביל הרבה צלחות ביחד. לא יניחם אחת על השניה אלא יטבילם אחת אחת שלא יהיו חציצה אחד לשני.
בלי בועות אויר. כשמטביל כוס, לא יטבילו דרך פיו מכיון שהאויר שבכוס דוחף את המים והם אינם נכנסים, אלא יטהו על צידו ויטבילו. והפוחד שהכוסות שלוקח להטביל ישברו וכדו' מה יעשה? ימלא את הכוס במי ברז וישים ידיו בתוך המקוה ויטביל את הכוס, ומי המקוה יעלו על המים שבכוס ועלתה טבילתו.
כלים עם חלודה או מדבקה - אסור שיהיה דבר חוצץ כמו בטבילת אשה או בנטילת ידים. ולכן צריך להוריד קודם את החלודה שעל הכלי ורק אח"כ להטבילו. וכן יעשה במדבקה שעל הכלי. פתק של בית החרושת או המחיר שמודבק על הכלי - אם לא אכפת לאדם שיהיה על הכלי, אם הטבילו כך מועיל. אבל אם מקפיד שלא תהיה מדבקה זו - לא עלתה הטבילה עד שיוריד את המדבקה.
כלי שיש בו הרבה פינות – כלים אלו צריכים טבילה פעמיים. כמו אשה שטובלת שצריכה לטבול פעמים שמא המים לא הגיעו לכל מקום ומקום, אבל כשטובלת פעמים ועולה ויורדת במים כל המקומות באו במגע עם המים והטבילה מהודרת. כך גם בכלים שיש בהם הרבה פינות. טוב להטבילם פעמים ואז המים הספיקו להכנס לכל המקומות.

איזה כלים צריכים טבילה?
כלים חד פעמיים - אפי' הם מזכוכית או ממתכת אינם צריכים טבילה, אפילו אם אחר השימוש בהם החליט להשתמש בהם פעם נוספת.
משפך - העשוי ממתכת ע"י גוי צריך טבילה (שו"ע שם סעי' ז' ובא"ח אות י').
סכין לפרוס לחם או לאוכל - טבילה עם ברכה (שו"ע סעי' ה', ובא"ח י').
סכין של פירוק בשר עוף חי - צריך טבילה בלי ברכה.
מכונת טחינה לבשר - טבילה בלי ברכה (יש אומרים שצריך לפרק ולטבול, ויש אומרים שטובל אותה כמות שהיא, ויש טובלים פעמיים).
פותחן קופסאות – לא צריך טבילה
תרמוס - טבילה עם ברכה ויש טובלים פעמיים בגלל שיש בו הרבה כיסים של אויר.
מכונת טחינת פלפל - טבילה עם ברכה (בא"ח י"ב).
מכונת טחינת קפה - טבילה בלי ברכה (שם).
מכסה של סיר - צריך טבילה עם ברכה
קומקום חשמלי, טוסטר - הטוב שילך אצל חשמלאי אומן שיפרק לו אותו, ויחזור וירכיב, ואז אין צורך בטבילה.
מיקסר - סכין העשוי ממתכת וכן כלי קיבול העשוי מזכוכית צריך טבילה עם ברכה, וכן חלק מתכת של המיקסר שבא במגע עם האוכל כגון מערבל וכדו'. – חייב טבילה עם ברכה
מגשים לשימוש קבע של תנור - עם ברכה.
מגשים חד פעמים של תנור – ללא טבילה.
מגשים להגשת כלי אוכל - בלי ברכה.
פומפי'ה - טבילה עם ברכה.

הקניית כלי לנכרי
כלי גדול - או שאין אפשרות לטובלו מכל סיבה שהיא או שנזכר בשבת, יקנה לגוי במתנה ע"מ שיהא רשות ליהודי לשאול ממנו, ומותר להשתמש בו.
הב"ח מביא את הירושלמי (המובא בב"י): שאם כל הדין של טבילת כלי נלמד מכל מדין שהם עשו את הכלים הללו. א"כ בימינו שהגוי כלל לא נגע בכלי אלא זה נעשה ע"י מכונה – אולי הכלי לא יצטרך טבילה. כמו כן אם מכר כלי לגוי ועדיין לא נתן לו עד שהתחרט וחזר לרשותו והיה בביתו - לא יצטרך טבילה. והרי ההלכה שצריך טבילה (עיין שו"ע סי' ק"כ סעי' י"א), אלא הטעם הוא שהכלי עולה מטומאת קנין גוי לקנין קדושת עם ישראל.
ולכן אם אדם מוכר את הכלי עצמו לגוי – צריך טבילה. אבל אנו מוכרים את החמץ הדבוק. ובאמת אלו שמתעצלים ברחיצת הכלים (שו"ע או"ח סי' תנ"א סעי' א' "משפשפן היטב"), ונמצא לעיתים שדבוק עליהם עוד חמץ. כלים אלו צריכים טבילה מאחר ונמכרו לגוי, וע"כ יצטרכו לנקותם היטב כדי שלא תהיה חציצה.
ושמא תאמר, שמכר את החמץ ולא את הכלי שבתוכו נמצא החמץ, הרי במוכר חמץ בעין ומכניסו לתוך סיר ומוכר, צריך בכליו של קונה. ומה שהבא"ח מזכיר דין זה ולא מצריך טבילה, אין זה ראיה שהרי סלי נצרים ושקי עצים לא צריכים טבילה, ובזה היו משתמשים אז (עיין בא"ח פרשת צו אות ט').
ולכן צ"ל שהחמץ שנמצא בתוך כלי, הכלי הוא בהשאלה או בהשכרה, אבל מכיון שבמוכר חמצו לא עושה כן, לכן יזהר להניחו בתוך שקיות ניילון, וסגי בהכי.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il