ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מגלה או יוצר ;">

דף הבית בית מדרש הלכה מחשבה ומוסר תורה ולימודה רב ותלמיד Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

אדר תשס"ט

מגלה או יוצר

מאמר מס' 3



נערך על ידי הרב

מוקדש להצלחת
עם ישראל

מעשה דשלמה או אותיות התורה
עם כל מעלתו של הרב, יש להדגיש שהרי הוא רק מגלה את ההלכה, וכעיקרון (ראה לקמן) אין הוא יוצר אותה 1 :

ויקרא רבה פרשה יט

תני ר' שמעון ספר משנה תורה עלה ונשתטח לפני הקב"ה אמר לפניו רבש"ע עקרני שלמה ועשאני פלסתר שכל דייתיקי ששנים וג' דברים בטלין הימנה כולה בטילה, והרי שלמה המלך ביקש לעקור יו"ד ממני כתיב (שם /דברים/ יז) ולא ירבה לו נשים והרבה לו ירבה לו סוסים והרבה לו סוסים לא ירבה לו כסף וזהב והרבה לו כסף וזהב. אמר לו הקב"ה צא לך הרי שלמה בטל ומאה כיוצא בו ויו"ד ממך אינה בטילה לעולם


כאשר שלמה נשא את בת פרעה, היה חשש שכעת יאמרו ישראל שלמרות שכתוב בתורה שלא להרבות נשים, למעשה מותר הדבר למלך. עלולים היו החכמים לומר שכח נשמתו של שלמה הכריעה שדין זה אינו צריך לבוא לידי ביטוי בעולם, והראיה שישנו "מעשה רב" 2 , להתיר זאת 3 . על כך בא המדרש ואומר שיתבטלו מאה מעשים של צדיקים, ולא יהא בכוחם לעקור את החיוב הנובע אפילו מאות אחת של התורה 4 .

דברי תורה לעומת דברי חלומות
עקרון זה שדברי התורה הם אמת עצמית, ותלמידי החכמים רק מגלים אותה, ממוחש יפה בדברי הזהר:

זוהר משפטים דף צה ע"א

הני קראי כמשמען אבל מלין דאורייתא מלין סתימין אינון, וכמה אינון מלין דחכמתא דסתימין בכל מלה ומלה דאורייתא ואשתמודען אינון לגבי חכימין דידעין ארחין דאורייתא, דהא אורייתא לאו מלין דחלמא אינון דקא אתמסרן למאן דפשר לון ואתמשכן בתר פומא.

[דברי התורה הם סתומים. והרבה דברי חכמה סתומים בכל מלה ומלה של התורה, ומתגלים הם לחכמים שיודעים את דרכי התורה. שהרי התורה איננה דברי חלומות הנמשכים אחר הפה]

בחלומות מצינו שהתממשות החלום תלוי בפתרונו בפה 5 . ואומר הזהר הקדוש, שאין כן דברי התורה, אלא בכדי שתורתו תהיה תורת אמת, עליו לדעת את דרכי התורה ומתוך כך לגלות את דבריה.

ואמרו חז"ל, על דרך האמור:

פתרון תורה פרשת והיה כי תבוא עמוד 281
אמר ר' יוחנן כל העושה תורה לאמיתו מעלין עליו כאילו הוא נתנה מסיני שנ' ועשית אותם (פירוש: והכתיב הוא: "אתם" – כאילו אתם עשיתם את התורה).


דבר ה' – אפילו שמעו מקטן
מכיון שכוחו של הרב הוא גילוי בלבד של ההלכה, מובן מדוע כאשר סברא היא אמיתית אין זה חשוב מי אמרה, אלא באשר היא הרי היא מאירה כיהלום גם אם היא מונחת אצל עני ודל. וכך אמרו חז"ל:

תלמוד ירושלמי מסכת סנהדרין פרק י דף כח טור א /ה"א
ניתנו מרועה אחד אמר הקב"ה אם שמעתה דבר מפי קטן ישראל והנייך (נהנת ממנו והתקבל על דעתך) לא יהא בעיניך כשומעו מפי קטן אלא כשומעו מפי גדול (כי אין זה משנה אם היהלום נמצא בכלי קטן או בכלי גדול), ולא כשומעו מפי גדול אלא כשמעו מפי חכם (כי נצנצה בקטן זה רוח חכמה), ולא כשמעו מפי חכם אלא כשומעו מפי נביא (כי כוחו של החכם לקלוע לדבר ה' יש בה בחינה של רוה"ק ונבואה), ולא כשומעו מפי נביא אלא כשומעו מפי רועה (כי כוח כל נביא הוא מהארת נשמת משה רבנו אבי הנביאים), ואין רועה אלא משה כמה דת מר (כמו שנאמר) ויזכר ימי עולם משה עמו איה המעלם מים את רועה צאנו איה השם בקרבו את רוח קדשו, לא כשמעו מפי רועה אלא כשמעו מפי הגבורה (כי כוחו של הנביא הוא ממה שדבר ה' בתוכו): ניתנו מרועה אחד ואין אחד אלא הקב"ה כמה דתמר (כמו שנאמר): שמע ישראל יי' אלהינו יי' אחד 6 .


תלמיד אפילו קטן שבקטנים שאמר דבר אמת, הרי המשיך את רצון ה' וגילויו לעולם. יש להתיחס לדברים כאילו ה' אמרם בכבודו ובעצמו, כי לא האומר את דברי התורה הוא הנותן כח ותוקף לדברים, אלא הדברים הם החשובים בהיותם דבר ה', ואדרבה הם הנותנים תוקף וחשיבות לאומר ולא להפך.

תפילה שיתקבלו דבריו
לאור האמור ברור שאין ראוי לו לאדם להתפלל שיקבלו את דבריו – שהרי אם דבריו בטעות יסודם, גם קבלתם אינה ראויה, ומה בכך שהוא אמרם:

תלמוד בבלי מסכת ביצה דף לח
כי סליק רבי אבא אמר: יהא רעוא דאימא מלתא דתתקבל (כשעלה רבי אבא לארץ ישראל אמר: יהא רצון שאומר דבר תורה שיתקבל על החכמים).

כי סליק אשכחיה לרבי יוחנן ורבי חנינא בר פפי ורבי זירא, ואמרי לה רבי אבהו ורבי שמעון בן פזי ורבי יצחק נפחא, ויתבי וקאמרי:... אמר להו רבי אבא:... אחיכו עליה (כאשר עלה רבי אבא, אמר דבר תורה לפני החכמים, והם צחקו על חוסר ההגיון שראו בדבריו). אמר להו: גולתיכו שקלי (את גלימותיכם לקחתי בתשובתי 7 )! הדור אחיכו עליה (חזרו וצחקו עליו).

במעשה בגמ' נראה דבר מוזר שרבי אבא התפלל לומר דבר תורה שיהיה מקובל בעיני החכמים, והנה לא זו בלבד שתפילתו לא התקבלה, אלא אדרבה כאילו טרפו לו תפילתו בפניו. לא רק שלא נתקבלו דבריו, אלא אף נתבזה עליהם.

נראה טעם הדבר מפני ששאל שלא כהוגן. אין לו לאדם להתפלל שיתקבלו דבריו, אלא שתתגלה האמת. יכול הוא להתפלל לקלוע לאמת, אך להתפלל שמה שיאמר יתקבל כאמת – זה ודאי לא, ולא יקדם כבוד העבד לכבוד רבו 8 .

שתקבע הלכה כמותו – יצירת הלכה
על אף האמור ישנו מקום מסויים לכוחו של הלומד בהכרעת ההלכה.
אחר שנלמדת סוגיה על בוריה, נטענו בה כל הטענות, והובאו כל הראיות, וכל זה בצורה נכונה ועמוקה כפי אמיתה של תורה – לא אחת עדיין אנו ניצבים בפני מציאות של מחלוקת, שמקורה אינו שוני בראיות וכד', אלא נטיית הסברא של כל לומד.
כנגד מציאות כזו אמרה התורה: "אחרי רבים להטות":

מסכתות קטנות מסכת סופרים פרק טז הלכה ה
אמר ר' ינאי תורה שנתן הקדוש ברוך הוא למשה, ניתנה לו בארבעים ותשעה פנים טמא ובארבעים ותשעה פנים טהור, שנאמר ודגל"ו, בגימטריא ארבעים ותשעה הוא, אמר לו האיך עבידת, אמר לו רבו המטמאין טמא, רבו המטהרין טהור.


אחרי שנחקרה הסוגיה על מ"ט פניה לכאן ולכאן, אז בא מקום נטיית דעתו של החכם כיצד לפסוק למעשה 9 .

מדוע הנבראים מחליטים מהי ההלכה
לא בכדי כח ההכרעה מסור בידי הנבראים. ישנן שאלות שנתינת התשובה עליהם היא גם יצירת התשובה.
לדוגמה, כאשר אדם מתלבט אם להשקיע את עצמו בעולמה של תורה בתור אברך, או שמא אין זה מתאים לו ויצא קרח גם מלימוד התורה וגם משמחה גשמית בעבודת ה' – את פשיטתה הסופית של התלבטותו, אין אדם יכול לפשוט לו אלא הוא.
הסיבה לכך היא, שאם באמת יחליט החלטה פנימית שאין לו דבר בעולם מלבד התורה הקדושה, וכל מותרות העוה"ז כאין בפני התורה, ואף אם נזקק להם מהוים הם לו אילוף נפשי שיש להתחשב בו בלבד – יצליח בדרכו בתורה.
מאידך אם יכפה את עצמו בכפיה חיצונית, דהיינו ששכלית יכריח את עצמו להקדיש את כל חייו לתורה, לא מתוך הזדהות והפנמה, אלא מתוך יסורי מצפון כי שמע באיזה שיעור שמי שלומד תורה מרויח הכי הרבה - אדם כזה עלול באמת לצאת קרח מכאן ומכאן.
נמצא שכל הכרעה שיקבל בענין המשך דרכו היא נכונה לו, כי כיון שכך החליט, גילה ממילא מה מתאים לו. (איננו באים לשלול מציאות של מתוך שלא לשמה בא לשמה, אלא להמחיש כיצד קביעת התשובה יוצרת את נכונותה המעשית).

על דרך האמור כן הוא בעניננו. התורה מלמדת אותנו מה הם שני הגישות האידאליות שניתן להנהיג את המציאות לפיהן. ההכרעה בסופו של דבר מה מתאים למציאות תלויה באיזו מציאות מדובר. לא די בכך שהדרך תהיה נכונה וטובה, אלא יש צורך עוד שתהיה מתאימה לאדם או למציאות שבפנינו. למשל הסבר סוגיה בעיון עמוק ודאי שהוא דבר טוב ועדיף על פני הסבר שטחי, אך אם אנו באים לדון מה מתאים לילד בכתה א' יוגדר שיעור בעיון עמוק כ"לא נכון להלכה".
או לדוגמה ילד שמחליט שהוא קטן מידי לשמור על האחים שלו בגן שעשועיים, בעצם הכריע בכך שהוא גם קטן מידי לצאת לטיול של יומיים – תפיסת המציאות היא כמכלול.
על כן אחר בירור מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור, ההכרעה מה מתאים למציאות, מהו הלך רוחו של המציאות, תתבטא בנטיית ההגיון של החכמים, ובכך גילו מהי ההלכה המתאימה למציאות הנתונה.

הלכה כב"ה המעולים בפועל
דוגמה לאמור מצאנו במחלוקת ב"ש וב"ה:

מסכת עירובין דף יג עמוד ב
אמר רבי אבא אמר שמואל: שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלהים חיים הן, והלכה כבית הלל.

וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלהים חיים מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן - מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן.

ב"ש וב"ה נחלקו במשך שלוש שנים. מחלוקתם של בית שמאי ובית הלל יש בה מן העקביות התואמת את אופיים השמימי של בית שמאי לעומת אופיים של בית הלל המתחיל את דרכו מהארץ כלפי השמיים, ומהלל את ה' על כל תוספת קדושה שזכה לה מעבר לארציות.
והנה יוצאת בת קול ומכריזה ששתי הגישות הינן גישות נכונות ואמיתיות, וא"כ, שואלת הגמ', מדוע זכו בית הלל שתקבע הלכה כמותם?
תשובת הגמ' היא שמכלול דרכם של בית הלל תופס בצורה טובה יותר במציאות. דרך זו של בית הלל הצמיחה אנשים שנוחים לבריות, נעלבים ואינם עולבים, ואף מקדימים לשנות את דברי ב"ש קודם לדעת עצמם. כיון שכך ממילא ראוי יותר להנהיג את המציאות לפי דרך זו, ולכן נקבע משמים שהלכה למעשה, המציאות תונהג כב"ה.

שבטי י-ה – והלכה כיהודה
לאור האמור מובן מדרש חז"ל בענינו של יהודה:

תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף צב עמוד א
דאמר ר' שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, מאי דכתיב: +דברים ל"ג+ יחי ראובן ואל ימות ויהי מתיו מספר, וזאת ליהודה? כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר היו עצמותיו של יהודה מגולגלין בארון, עד שבא משה ובקש רחמים, אמר לפניו: רבונו של עולם, מי גרם לראובן שיודה? יהודה, מיד שמע ה' קול יהודה! על איבריה לשפא;

לא הוו קא מסקי למתיבתא דרקיעא, +דברים ל"ג+ ואל עמו תביאנו;
לא הוה ידע מאי קאמרי רבנן ולמשקל ומיטרח בהדי רבנן, +דברים ל"ג+ ידיו רב לו;
לא הוה סליק ליה שמעתתא אליבא דהלכתא, +דברים ל"ג+ ועזר מצריו תהיה.

שנים עשר שבטי י-ה 10 הינם שנים עשר בחינות של גילוי קדושה בעולם, שכולם בחינות אמיתיות ומבוררות של קדושה. כל שבט מבטא מכלול שלם שדרכו אפשר לראות את המציאות. במישור העקרונית אפשרי להנהיג את העולם לפי כל אחת מהבחינות הללו – ניתן לפסוק הלכה ככל אחד מהשבטים.
משה רבנו התפלל שהמציאות תונהג כבחינתו של שבט המלוכה המנהיג את המציאות – שבט יהודה, וע"כ התפלל שתפסק ההלכה כיהודה 11 .


^ 1 ועי' מהר"ל נתיבות עולם, תוכחה, פ"ג.
^ 2 'מעשה רב' המופיע בגמרא כטעם להכריע כאותו היתר, אין כוונתו שמותר כיון שישנו מעשה של הרב. כוונת הביטוי הוא שכיון שסמך המורה לנהוג הלכה כאותו מעשה, סימן הוא שברורה לו דעתו להיתר:

:
רש"י מסכת שבת דף קכו עמוד ב
מעשה רב - למילף מיניה. דכיון דסמיך למיעבד עובדא לקולא - שמע מינה הלכתא היא.
^ 3 לא רחוק מזה מצינו שיש כח לחכמים לעקור דבר מן התורה ב'שב ואל תעשה' (שאין זה נחשב עקירה ממש, שאינו עושה דבר) לצורך תיקון המציאות, ובגמ' נראה שהיתה אף הוו"א להתיר ב'קום עשה':

תלמוד בבלי מסכת יבמות דף פט עמוד ב
ומשום דלמא פשע אפקוה רבנן לחולין? וכי ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה? א"ל: ואת לא תסברא?...
^ 4 שוב נאמר שמעלת המעשה שמצינו אצל גדולי ישראל איננה מצד שקובעים בזה את ההלכה, אלא מחמת שמגלים שכך ברורה ההלכה לדעתם.
^ 5 מקור לזה ניתן לראות מפרשת פתרון החלומות של שר המשקים ושר האופים. התורה מספרת כיצד יוסף פותר לשר המשקי ולשר האופים את חלומותיהם. אח"כ מספרת התורה את התגשמות פתרון החלומות בדמות תליית שר האופים והחזרת שר המשקים על קנו. אלא שבסיכום הפרשה כותבת התורה:

בראשית פרק מ כא-כב
וַיָּשֶׁב אֶת שַׂר הַמַּשְׁקִים עַל מַשְׁקֵהוּ וַיִּתֵּן הַכּוֹס עַל כַּף פַּרְעֹה.
וְאֵת שַׂר הָאֹפִים תָּלָה כַּאֲשֶׁר פָּתַר לָהֶם יוֹסֵף.

ולכאורה הסיומת ש"כאשר פתר יוסף כך קרה", הרי היא מיותרת, שהלא מקריאת הסיפור אנו רואים זאת בעצמנו. אלא שבאה התורה לומר לנו שכיון שכך פתר להם יוסף, לכן כך נהיה. וכך אמרו במדרש:

פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרק מ ד"ה כב) ואת שר
ואת שר האופים תלה כאשר פתר להם יוסף. הוא שאמרו ז"ל כל החלומות הולכים אחר הפה.
^ 6 טעם פנימי יותר לכך שנקרא "כאילו שמעו מפי הגבורה", הוא משום שבאמת פירוש זה, ניתן לאותו תלמיד מהר סיני, שכך הוא בנבואת הנביאים שניתנה להם מסיני, והרי הם רק מגלים את הניתן להם כבר מאת ה':

שמות רבה (וילנא) פרשה כח ד"ה ו ד"א וידבר
ד"א וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר, א"ר יצחק מה שהנביאים עתידים להתנבאות בכל דור ודור קבלו מהר סיני, שכן משה אומר להם לישראל (דברים כט) כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום ואת אשר איננו פה עמנו היום, עמנו עומד היום אין כתיב כאן אלא עמנו היום אלו הנשמות העתידות להבראות שאין בהם ממש שלא נאמרה בהם עמידה, שאע"פ שלא היו באותה שעה כל אחד ואחד קבל את שלו,
וכה"א (מלאכי א) משא דבר ה' אל ישראל ביד מלאכי, בימי מלאכי לא נאמר אלא ביד מלאכי שכבר היתה הנבואה בידו מהר סיני ועד אותה שעה לא נתנה לו רשות להתנבאות, וכן ישעיה אמר (ישעיה מח) מעת היותה שם אני, אמר ישעיה מיום שנתנה תורה בסיני שם הייתי וקבלתי את הנבואה הזאת, אלא (ישעיהו מ"ח) ועתה אלהים שלחני ורוחו, עד עכשיו לא ניתן לו רשות להתנבאות, ולא כל הנביאים בלבד קבלו מסיני נבואתן, אלא אף החכמים העומדים בכל דור ודור כל אחד ואחד קבל את שלו מסיני, וכה"א (דברים ה) את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם, קול גדול ולא יסף, ר' יוחנן אמר קול א' נחלק לז' קולות והם נחלקים לע' לשון, רשב"ל אמר שממנו נתנבאו כל הנביאים שעמדו, רבנן אמרי שלא היה לו בת קול, א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן מהו (תהלים כט) קול ה' בכח אפשר לומר כן, והלא מלאך אחד אין כל בריה יכולים לעמוד בקולו שנאמר (דניאל י) וגויתו כתרשיש וקול דבריו כקול המון, והקב"ה שכתוב בו (ירמיה כג) הלא את השמים ואת הארץ אני מלא צריך לדבר בכח, אלא קול ה' בכח בכח כל הקולות, ועל דעתיה דרבי יוחנן הדא קרא מסייע ליה, שנאמר (תהלים סח) ה' יתן אומר המבשרות צבא רב.

וכן מצינו בפירוש לגבי מה שתלמיד וותיק עתיד לחדש, שהוא מהנאמר למשה בסיני, וניתן לחלקו של אותו תלמיד, וכעת הוא בא ומגלהו:

קהלת רבה (וילנא) פרשה א ד"ה ב יש דבר
יש דבר שיאמר ראה זה חדש הוא, כתיב (דברים ט') ויתן ה' אלי את שני לוחות האבנים כתובים באצבע אלהים ועליהם ככל הדברים, אמר ר' יהושע בן לוי עליהם ועליהם כל ככל דברים הדברים המצוה כל המצוה ללמדך שמקרא ומשנה הלכות תוספתות והגדות ומה שתלמיד ותיק עתיד להורות (יש מקומות שכתוב "להורות בפני רבו". לדוגמה ירושלמי מגילה פ"ד ה"א. וא"כ אפשר שר"ל שגם אם מורה באופן מחוצף, עכ"פ הדברים עצמם מסיני) כבר היה וניתן הלכה למשה מסיני, מניין ממה שכתוב יש דבר שיאמר ראה זה חדש הוא והרי חבירו מוכיח עליו כבר היה לעולם.
ר' ברכיה בש"ר חלבו לאחד שהיתה סלע צרורה בכנפיו ונפלה ממנו, ליתן גדולה ממנה אין המקום מחזיק, ליתן קטנה ממנה אינה מתמלאה, ליתן כיוצא בה המקום מתמלא, כך שמעת תורה מפי תלמיד חכם יהי בעיניך כאלו שמעוה אזניך מהר סיני,
הוא שהנביא מקנתרן ואומר להם (ישעיה מח) קרבו אלי שמעו זאת לא מראש בסתר דברתי מעת היותה שם אני, אמרי ליה למה לא אמרת לן אמר להם שלא נבראו בי קינים ועכשיו שנבראו בי קינים (ישעיהו מח) ועתה ה' אלהים שלחני ורוחו.

ומהמשל שהביא עולה עוד, שלא רק שדברי התלמיד הם מהנאמר לו בסיני, אלא עוד שאיננו יכול להורות יותר או פחות ממה שנאמר לו.
^ 7 תורתו של האדם נקראת 'שמלתו', ומלבושו:

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קב עמוד א
+מלכים א' י"א+ וימצא אתו אחיה השילוני הנביא בדרך והוא מתכסה בשלמה חדשה ושניהם לבדם בשדה. מאי בשלמה חדשה? אמר רב נחמן: כשלמה חדשה, מה שלמה חדשה אין בה שום דופי, אף תורתו של ירבעם לא היה בה שום דופי. דבר אחר: שלמה חדשה - שחידשו דברים שלא שמעה אזן מעולם.

תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף יד עמוד א
אמר רב קטינא: אפילו בשעת כשלונה של ירושלים לא פסקו מהם בעלי אמנה, שנאמר +ישעיהו ג'+ כי יתפש איש באחיו בית אביו (לאמר) שמלה לך קצין תהיה לנו, דברים שבני אדם מתכסין כשמלה ישנן תחת ידך, +ישעיהו ג'+ והמכשלה הזאת מאי והמכשלה הזאת? - דברים שאין בני אדם עומדין עליהן אלא אם כן נכשל בהן, ישנן תחת ידך, +ישעיהו ג'+ ישא ביום ההוא לאמר לא אהיה חבש ובביתי אין לחם ואין שמלה לא תשימני קצין עם. ישא, אין ישא אלא לשון שבועה, שנאמר +שמות כ'+ לא תשא את שם ה' אלהיך, לא אהיה חבש, לא הייתי מחובשי בית המדרש, ובביתי אין לחם ואין שמלה - שאין בידי לא מקרא ולא משנה ולא תלמוד.
ואכמ"ל.
^ 8 שו"ת חתם סופר חלק א (או"ח) סימן רח:
"ומרגלא בפומי הוא, סוף פרק משילין [ל"ח ע"א] כדסליק ר' אבא אחיכו עליה, אמר גולתיכו קשקלי, הדר אחיכו עליה, ושוב אמרינן שפיר אחיכו עלה, מה רצו חז"ל לספר בבזיונו של ר' אבא, הוי מצי למישקל ומיטרי בלי סיפור הלעג הלזה. אך מוסר השכל נשמע מזה, יען כי סליק ר' אבא התפלל יהא רעוא דאימא מילתא דתתקבל, ואין זה דומה לתפלת רחב"ד +צ"ל: ר' נחוניא בן הקנה+ שלא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חברי [ברכות כ"ח ע"ב], אבל הוא יתרה עשה שיאמר מילתא דתתקבל, מה לו אם /יתקבל/ יקבל אם לא, אמור דבריך לשם שמים, ועל כן נכשל דמחכו על כל דבריו".
^ 9 וראה עוד לקמן בענין חידוש בתורה אפילו יותר ממה שנאמר למשה בסיני.
^ 10 תהילים קכב, ד.
^ 11 ספירת המלכות היא סיכום כל השיקולים והרמות שלפני המעשה עצמו, ע"כ נכון הדבר שמי שמנהיג את המציאות בפועל, הוא יהיה גם זה שיהיה לו גם הכח לקבוע את מסלול ההנהגה הרוחנית הנכונה של המציאות (אם כי אין הוא חייב להיות החכם ביותר).
לאור האמור מובנת קפידתו של שאול על כך שאמרו לו שבדוד נמצאת הנהגה שהלכה כמותו בכל מקום:

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צג עמוד ב
דכתיב +שמואל א' ט"ז+ ויען אחד מהנערים ויאמר הנה ראיתי בן לישי בית הלחמי ידע נגן וגבור חיל ואיש מלחמה ונבון דבר ואיש תאר וה' עמו וגו'. ואמר רב יהודה אמר רב: כל הפסוק הזה לא אמרו דואג אלא בלשון הרע: ידע נגן - שיודע לישאל, גבור - שיודע להשיב, איש מלחמה - שיודע לישא וליתן במלחמתה של תורה, (איש תאר - שמראה פנים בהלכה, ונבון דבר - שמבין דבר מתוך דבר) +מסורת הש"ס: ונבון דבר - שמבין דבר מתוך דבר. איש תואר - שמראה פנים בהלכה+. וה' עמו - שהלכה כמותו בכל מקום.
בכולהו אמר להו: יהונתן בני כמוהו. כיון דאמר ליה [וה' עמו] מילתא דבדידיה נמי לא הוה ביה - חלש דעתיה, ואיקניא ביה. דבשאול כתיב +שמואל א' י"ד+ ובכל אשר יפנה ירשיע, ובדוד כתיב, ובכל אשר יפנה יצליח,
מנלן דדואג הוה? כתיב הכא +שמואל א' ט"ז+ ויען אחד מהנערים - מיוחד שבנערים, וכתיב התם +שמואל א' כ"א+ ושם איש מעבדי שאול ביום ההוא נעצר לפני ה' ושמו דאג האדמי אביר הרעים אשר לשאול.

אין זו סתם קנאה במעלה שלא נמצאה בשאול, אלא זו קנאה בתכונה שמתאימה למלך, ומאיימת על המשכיות מלכותו של שאול.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il