בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • פרק א
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

עם ישראל

undefined
7 דק' קריאה
בפיסקה זו ישנם חמישה משפטים:
אי-אפשר לאדם להפרד מדבקות האלהית, ואי-אפשר לכנסת ישראל להפרד מצור ישעה אור ד' אלהי ישראל.

הרב מדבר בחלק הראשון על האדם שהוא נברא בצורה כזו שללא קשר לאלקים לא יהיו לו חיים. זו המציאות הבסיסית בחיי האדם הפרטי. החלק השני מדבר על כנסת ישראל כאומה. כאן החיבור הוא מצד מה שהקב"ה גאל אותנו ממצרים. מצד מה שהקב"ה דואג לקיום האומה והצלתה מכל אלאו שבאים כנגדה. נראה שגם בהמשך הרב מדבר על שני צדדים: "על דבר שמד ועל דבר כפירה" - שמד הוא פרישה של האדם הפרטי מן האומה, והכפירה היא ההיפרדות מן ההכרה שהקב"ה הוא משגיח ומושיע..
אי האפשרות לא להיות מחובר לקדוש ברוך הוא מופיע בשני צורות: א. תיאור עצמי - עצם בריאת האדם בצורה כזו שיש בו צלם אלקים, שיש בו מציאות בסיסית שמחברת אותו לאינסוף, והיא זו שגורמת לאדם להביא לידי ביטוי את השייכות שלו לאינסוף בצורה של דביקות לאלקים. ב. ההשגחה בעולם- במפגש עם העולם הזה כשהאדם לא מחובר לקדוש ברוך הוא הוא מרגיש כבול לצמצום העולם. ההכרח להיות מחובר לקדוש ברוך הוא נובע גם מכך שללא ראיית הנהגת ה' וקרבת השגחתו אלינו אנו חשים משועבדים. "צור" מורה על חוזק - אור ה' המשגיח על האומה.
גם כשהרב ידבר על ההפרדות הרב ידגיש שההיפרדות היא זמנית, בחינת "ירידה צורך עליה", כי באמת המציאות הבסיסית בחיי האדם וחיי האומה הישראלית היא שאי אפשר להיפרד.
אבל אי-האפשרות הזאת, ההולכת ומופיעה בכל הדורות, יש בה הכרח טבעי, שאיננו נותן מקום לבהירות הדעת לגלות את פעולתה.

בכל מיני דורות היו נסיונות להיפרד והם כשלו. כל פעם היה כוח שהניע את עם ישראל לבדוק האם יש מקום להיפרדות, וככל שהדורות הלכו התגלה שבכל מצב שהוא לא ניתן להיפרד. אי האפשרות הזו מופיעה בדרך של הכרח טבעי. הרב מדבר על כך שיש אפשרות שהחיבור בין האדם לבוראו, בין כנסת ישראל לאלקיה, יהיה חיבור שבא מצד הטבע, ויש אפשרות שהחיבור הזה יהיה מצד הדעת.

על כן באים ימים שתרדמה נופלת על האדם, והפרצופים ננסרים זה מזה, עד שהפירוד הגמור נעשה אפשרי, ובכללות התרדמה במקום צלע מחוברת, חיבור טבעי, גב לגב, עומדת תפארת אדם בכליל הדרה, שהבחירה השכלית מכרת לומר "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי", והעולם מתכונן בהופעת חיים ותולדות קיימות עדי עד.

ניתן להבין באופן פשוט, שהנקודה המיוחדת בחיבור הטבעי היא ההכרח כנגד הבחירה החופשית, והחיבור השלם צריך להתגלות בשני הצדדים . יש לברר מהו הצד הבסיסי יותר. יש להבין שבסיס הבחירה יכול לבוא רק על בסיס זה שהיא מוטבעת בטבע הבריאה. כלומר, אם לא היתה הבריאה הטבעית הראשונית הזו לא היתה גם יכולת לבחור, שכן לא ניתן לבחור מה שהוא בניגוד לטבע. מאידך, לא די בהכרח הבסיסי כיון שהתכלית היא שהחיבור ייעשה מצד הבחירה החופשית של האדם. וכיון שהבחירה החופשית של האדם היא בדעת, ממילא כדי שהדעת תוכל לבוא לידי גילוי יש צורך בסילוק הצד הטבעי. החיבור הטבעי נרמז תמיד במובן של "אחורים" - אחור אל אחור, גב לגב. זהו המצב קודם התרדמה. בכל עולם ההסברה של הדרך בה העולם יכול להתפתח ולהתאחד מובאים שני הכוחות: כוח הזכר וכוח הנקבה. יצירת האיש והאשה היא בעצם דרך היצירה של האורות בעולם, שתחילה נבראו בדרך של "אחור לאחור" ולאחר מכן נעשתה הנסירה. מצב זה נקרא כך כיון שבמצב זה פני האיש פונים לכיוון אחד ופני האשה לכיוון אחר. לאחר התרדמה האיש נפרד מן האשה. יעוד האדם בעולם הוא בניית דבר נצחי על ידי האיש והאשה. במצב הראשוני לא יכולות להיות תולדות והמשכיות נצחית. תולדות תיתכנה רק על ידי הבחירה השכלית שנולדה עם הנסירה. כוחו הנצחי האינסופי של האדם יכול להתגלות רק דרך עשיית דברים מתוך בחירה חופשית ולא מתוך הכרח. המצב הבריא שלנו הוא המצב שיש לנו בחירה חופשית, שאנו יכולים להביא לעולם נצחיות, צד אלוקי. הבחירה היא זו שיכולה לגלות את צלם האלקים שבאדם. מדוע? ניתן להבין זאת כך - צלם האלקים שלנו בא לידי גילוי בזה שכפי שהקדוש ברוך הוא אינו פועל מתוך הכרח כך האדם יכול לפעול מתוך חופש רצון. [מתן תורה יכול לבור רק לאחר קניית החירות]
בשבע ברכות: הברכה הראשונה, "יוצר האדם" - קודם התרדמה, בחינת אחוריים. הברכה השניה, "בצלמו בצלם דמות תבניתו והתקין לו ממנו בנין עדי עד" - גילוי צלם האלקים שבאדם, היצירה השניה היא היצירה שלאחר הנסירה.
אם כן יש לשאול, אם כל כך ברור שהמצב האידיאלי של האדם הוא שיהיה בעל בחירה חופשית, מדוע יש צורך בבריאתו באופן של הכרח? חייבים לומר שבאמת החיבור השלם כולל את שתי הבחינות. כל צד מגלה דבר חיובי שלא קיים בצד האחר. גם כשיש בחירה חופשית, אף פעם זה לא פירוד גמור אלא פירוד זמני. בהכרח יש צד טבעי ישר פשוט יותר. כל הבחירה החופשית נועדה כדי לגלות את זה שמה שהקדוש ברוך הוא ברא בטבע הוא הדבר השלם ביותר. ללא הטבע הראשוני, לא היינו יכולים להגיע להתאחדות הגמורה על ידי הבחירה החופשית. האדם לא יכול בבחירתו לייצר יש מאין, אלא לתת ליש את צורתו. מאידך, אם החיבור יהיה רק מוכרח, כל החיבורים יהיו שווים, אדם לא יגלה את עצמיותו. ההכרח הוא היצירה בכוח, ותפקיד האדם בבחירתו הוא להוציא לפועל מה שבכוח, ובכך להפוך את הכל להיות מקושר לאינסופיות כיון שהכל נמצא תמיד בתהליך של השתלמות, של הולדת תולדות נצחיים. בכך האדם שותף למעשה בראשית. ממילא לא יתכן חיבור שלם מצד אחד בלבד.
ניתן ללמוד את הסעיף באופן נוסף. בעולם נבראו צדדים שונים של אורות: איש ואשה, נותן ומקבל, חסד ודין. הבריאה הראשונה היתה באופן שלא כל אור עמד בפני עצמו. למשל: החסד לא היה חסד גמור אלא היה קשור לדין. כשהקשר של האיש לאשה מבוסס על התלהטות, על הכרח טבעי ללא הסבר שכלי, הוא נובע מחוסר גיבוש עצמי של האדם שגורם לו להרגיש הכרח להתחבר עם כוח אחר. וכך גם האור השני. כלומר, החיבור הראשוני הוא חיבור שלא יכול להביא תולדות כיון שהוא מבוסס על מה שכבר קיים במציאות. באדם יש כוחות נמוכים, בחינת אחוריים, ויש כוחות גבוהים. החיבורים הנובעים מן הכוחות הנמוכים הם חיבורים של כוחות שלא הושלמו, ועל כן במקום ליצור על ידי זה יצירה חדשה מתוך רוממות הכוחות מתבטלים הכוחות אחד כלפי השני. חיבור כזה יכול אף לגרוע ולהמעיט את הכוחות. רק חיבור מתוך דעת, מתוך מודעות האדם לאור שבו, נעשה בניין שלם של הכוחות ונוצר תהליך של יצירה מחודשת, שלא היתה קודם בעולם, כביכול יש מאין כבבריאת העולם. אדם צריך להביא להופעה שלמה של כוחו ורק אז להתחבר עם כוח אחר ועל ידי כך להוציא לפועל את הטמון בכוח בבריאת העולם.

סיכום ביניים
נראה בדברי הרב שיש צורת חיבור שהיא חיבור טבעי, ויש בה מעלה - אין אפשרות שיהיה בו קלקול. מה שהקדוש ברוך הוא יצר כדבר טבוע נשאר קיים, ואין סכנה שיתמוטט. זהו הבסיס שעליו אפשר לבנות את השלב השני - ההתפתחות. המצב הראשוני הוא שיש חיבור טבעי, אחור באחור (לא חיבור של הצדדים העליונים, צורת האדם). החיסרון בצורה זו הוא שהיא רק שומרת על הקיים, ולא מאפשרת התפתחות. כשמתרקמת התפתחות, נוצרת מציאות חיה, שבה האדם יכול לגלות את הצד האלוקי שבו. על כן יש צורך בשינוי המצב לחיבור שבא על ידי הדעת. מציאות הפירוד גורמת לכך שכל אחד משני הצדדים נהיה מודע לעצמו ללא השני. כל אחד משלים את ההתפתחות של עצמו, ואז מתחבר אל השני מתוך רצון, ונוצרת מציאות חדשה. החיבור הראשון בא מתוך התלהטות הכרחית ועל גביה באה היכולת להתפתח.

שלב התרדמה וגמר הנסירה
האפשרויות לדבר "גבוהה גבוהה", על דבר שמד, על דבר כפירה, על דבר פירודים מוחלטים, הן תולדותיה של הנסירה, המביאה לידי ההתאחדות הגמורה, הצורית החפשית, "כמשוש חתן על כלה ישיש עליך אלקיך". החזיון מתגלה ביחושה של התורה אל האומה, שהחיבור הטבעי הולך ומתפרד על ידי הנסירה התרדמית, וגמר הנסירה הוא תוכן הבנין, המביא לאחדות משוכללת, ותורה חוזרת ללומדיה, וכל בניך למודי ד' ורב שלום בניך.


למעשה אין כאן רק שני שלבים כי אם שלושה: א- שלב החיבור אחור אל אחור קודם התרדמה. ב-שלב התרדמה שבו נטמנים הזרעים של הבניין החדש. ג -בגמר התרדמה נשלמת הנסירה וניתן להוציא אל הפועל את שלב ההתפתחות. גמר הנסירה הוא כבר עצם הבניין.

[הרב לא מרחיב כאן מה עניינה של התרדמה, אבל על פי מקומת אחרים יש להסביר שבתקופת התרדמה מתחזק ההכרח - האדם עוד פחות מודע לחיבור. ודווקא מתוך המצב של שיא התרדמה אפשר לעשות את הנסירה. מדוע זה נעשה בצורה הזו? כיון שבתהליך הנסירה יש סכנה לחיבור ההכרחי. רק כשמעמיקים את צד ההכרח שבשייכות אחד אל השני אפשר אחר כך לנסר. חייב להיות ביטחון שהחיבור הוא עמוק ולא יהרס {- הרב חזר בו מפירוש זה}].
נראה שמשמעות התרדמה היא מיעוט החיים, אי האפשרות להמשיך לחיות על פי חיבור ההכרח. זהו סילוק ההכרח ותחילת הנסירה. שלב זה מביא לחיפוש עצמי של כל אחד, שמתוך כך נוצר חיבור אמיתי המבוסס על אדני הדעת. הרב אומר ששלב התרדמה הוא שלב הכפירה. עצם זה שיש בדור תופעה של כפירה זה משפיע על המאמין שיהיה בעל אמונה מתוך בחירה חופשית.
במקום אחר אומר הרב ששלב התרדמה הוא הגלות. בזמן הגלות החיים הרוחניים השלמים נמצאים בתרדמה.


ש: האם לא ניתן לומר שהתרדמה מסמלת דווקא שלב של אובדן החיבור, כחלק מן הנסירה?

ת: יתכן שיש להסביר כך, אך נראה אחרת מדברי הרב בקובץ א סעיף תרמג - "וכל זמן שלא נתגבר כוח הרצון של הטוב בעולם כראוי אין יכולת להתנתק ממנו". כלומר, כל עוד הטוב לא התבסס זה מסוכן להתנתק ממנו. "רק בעקבתא דמשיחא יבוסם העולם בכללו עד שהרצון העצמי יהיה בתכלית הטוב ולעומתו תתגבר היכולת גם על הניתוק הגמור, ובחירת ההתדבקות בטוב האלוקי תהיה ברצון גמור וחושי לגמרי. כשהנסירה נגמרת יש אפשרות לבנין העלם של תולדות עדי עד. ומתגלה רז זה בחוצפא דעקבתא דמשיחא שחלק ממנו כבר יצא לאור...". משמע מכאן וממקומות אחרים ב"אורות" שבעצם השלב של הכפירה אינו באמת רע, הרס, אובדן מוחלט אלא רק "ביש מלבר, כלומר הכופר אינו מצליח לבטא את עצמו בצורה הנכונה, ובאמת אפשר למצוא בדבריו הרבה אמונה. לנו נראה שהשמד מאיים עלינו כיון שהוא מופיע בצורה של הריסת הרבה דברים קדושים, אבל באמת יש דברים קדושים יותר כיון שהחיבור העליון כבר נברא בכוח בעולם. וזה מה שנאמר כאן ש"גמר הנסירה הוא תוכן הבניין" - באמת כבר הצליח האדם להיולד בצורתו השלמה, במלוא הרצון להתחבר לאלוקיו. הפנים כבר שלם ונותר לתקן רק את הצד החיצוני. התורה תיהפך אצלנו לנצחית, "תורה חוזרת ללומדיה", רק בעת בוא המשיח, עת החיבור המוחלט.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il