ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

שיטת רש"י בנאמנות המוכר ;">

בית מדרש גמרא בבא מציעא Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

כ"ח שבט תשס"ט

שיטת רש"י בנאמנות המוכר


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
חנה בת חיים

וזו לשון המשנה בתחילת מסכת בבא מציעא:
"שנים אוחזין בטלית, זה אומר: אני מצאתיה, וזה אומר: אני מצאתיה. זה אומר: כולה שלי, וזה אומר: כולה שלי. זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, ויחלוקו..."

בסוגיה מבואר שבגלל אריכות המשנה צריך לומר שהמשנה מדברת בשני מקרים תחילתה מדברת במציאה וסופה מדברת במקח וממכר. אולם הסוגיה שואלת מדוע שלא נשאל את בעל המקח מי מבין שני בעלי הדין נתן לו את דמי המקח (דף ב, ב):
"מקח וממכר; ולחזי זוזי ממאן נקט! - לא צריכא, דנקט מתרוייהו, מחד מדעתיה ומחד בעל כרחיה, ולא ידענא מי הוא מדעתיה ומי הוא בעל כורחיה."

וזו לשון רש"י שם:
" ולחזי זוזי ממאן נקט - נשאל את המוכר ממי קיבל דמיה, דתניא בקדושין (עג, ב): 'נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי'. ואף על גב דמסיים 'במה דברים אמורים שמקחו בידו' אבל אין מקחו בידו אינו נאמן; שלא נתן לב לדבר כל כך להיות זכור, מאחר ששניהם חזרו אחריו בפיסוק דמיה. - הא אוקימנא התם בדנקט זוזי מתרוייהו, מחד מדעתיה ומחד בעל כרחיה, דכיון דלא עליה רמיא לאסהודי, לא דק כולי האי להיות נזהר, משהלכו מלפניו , הי מדעתיה והי בעל כורחיה, אבל היכא דלא קיבל דמים אלא מחד מידכר דכיר ליה.
לא צריכא דנקט זוזי מתרוייהו - הכי גרסינן: ולא ידעינן מהי מדעתיה ומהי בעל כורחיה. ולא גרסינן ולא ידע. דאפילו ידע - בזו אין המוכר נאמן משהלכו, כדמוקי התם."

רש"י קושר בין הסוגיה בבבא מציעא לבין הסוגיה במסכת קידושין, מפני שיש שני מקורות מהן ניתן ללמוד את נאמנות בעל המקח. ורש"י רוצה ללמדנו שסוגית התלמוד בתחילת מסכת בבא מציעא בנויה על סוגית נאמנות בעל המקח - כפי שהיא נלמדת בסוגיה במסכת קידושין.

שיטת רש"י בסוגיה במסכת קידושין
כדי להעמיק בשיטת רש"י יש לעיין בסוגיה בקידושין (דף ע"ג ע"ב):
"תנו רבנן: נאמנת חיה לומר זה כהן וזה לוי, זה נתין וזה ממזר; במה דברים אמורים - שלא קרא עליה שם ערער, אבל קרא עליה ערער - אינה נאמנת.
ערער דמאי? אילימא ערער חד ...
נאמן בעל מקח (- סיפא דברייתא דלעיל. רש"י) לומר לזה מכרתי ולזה אין מכרתי; במה דברים אמורים - בזמן שמקחו בידו , אבל אין מקחו בידו - אינו נאמן.
וניחזי זוזי ממאן נקט? לא צריכא דנקט מתרוייהו, ואמר: חד מדעתאי וחד בעל כורחי, ולא ידיע הי מדעתו והי לא מדעתו .
נאמן דיין לומר לזה זכיתי ולזה חייבתי; במה דברים אמורים - שבעלי דינים עומדים לפניו , אבל אין בעלי דינים עומדים לפניו - אינו נאמן "


הסוגיה בקידושין מקדימה, שבדיני יוחסין כאשר המצב מסופק וטרם הוגדר - החיה (המיילדת) נאמנת. אולם מצב דומה של ספק ייתכן גם בממון. בב"מ דף ג' ע"א הסוגיה הגדירה חפץ ששנים אוחזין בו כ"ספיקא" 1 . ורש"י לקמן בדף ח' ע"א נקט שהחלוקה היא מדין - "ממון המוטל בספק". 2

לשיטת רש"י, יש דמיון בין טלית שמוחזקת בידי שני בעלי הדין - לבין תינוק שנולד לאחת משתי נשים ואין יודעים לאיזו מהן; ומצב ה'ספק' הוא דומה. ולפיכך, רש"י אומר שהברייתא של נאמנות בעל המקח - היא המשך הברייתא של נאמנות המיילדת. כשם שבדיני יוחסין החיה נאמנת במצבי ספק אלו, ואע"פ שהיא רק עד אחד; כך במצבי הספק במקח וממכר - המוכר נאמן. אולם דווקא כששני בעלי הדין אוחזין, שאז זהו "ממון המוטל בספק".

נראה, שרש"י סבור שחז"ל הם שתיקנו שהמוכר יהיה נאמן במקרים אלו, והם תיקנו את התקנה הזו באופן שיהיה דומה לנאמנות המיילדת. כמו שהמיילדת נאמנת לזמן קצר 3 כך המוכר נאמן לזמן קצר.

הסבר רש"י בקושיית הסוגיה בקידושין - 'וניחזי זוזי ממאן נקט?'.

הסוגיה בקידושין הקשתה - 'וניחזי זוזי ממאן נקט?'.
רש"י מסביר שם בסוגיה בקידושין, שהקושיה היתה מדוע - כששניהם אוחזין במקח וזהו ממון המוטל בספק - נאמנות המוכר מוגבלת רק לזמן שהם עדיין בפניו. אם המוכר קיבל כסף משניהם, האחריות המוטלת עליו היא קטנה - מכיוון שהוא לא יגרום הפסד ממון לאף אחד מהם. במצב זה המוכר יעיד לטובת אחד מהם, ואותו אחד יקבל את המקח והשני יקבל את כספו בחזרה. אולם בעל הדין השני שיקבל את כספו בחזרה ולא את המקח, יטען שהמוכר חזר בו כעת מדיבורו - והוא יחייב את המוכר לקבל את קללת " מי שפרע " 4 . ולפיכך, המוכר משתדל לזכור למי התרצה, כדי שלא יתבעו אותו לקבל קללת 'מי שפרע'.
אך אם המוכר קיבל כסף רק מאחד מהם מוטלת עליו אחריות כבידה - שלא להפסיד ממון למי שנתן לו את הממון. ואם כך, זכרונו לא נפגם גם כשהלכו מלפניו. ומדוע הנאמנות שלו מוגבלת כל עוד הם לפניו?
ולשיטת רש"י הסוגיה תירצה שם, שאם המוכר קיבל כסף מאחד, זכרונו לא נפגם; אך הברייתא מדברת כשקיבל כסף משניהם . רש"י מוסיף לגרוס בסוגיה - " ולא ידיע הי מדעתו והי לא מדעתו ". כלומר, מכיוון שהוא קיבל משנים זכרונו נפגם בקלות; ואף אם המוכר יעיד - המצב ייחשב לגבינו כמצב 'לא ידוע'.

מדקדוק 5 לשון רש"י בפירושו לסוגיה בבבא מציע עולה, שרש"י פרש את הבטוי "שמקחו בידו" כביטוי מושאל. דהיינו, שבעלי הדין שאוחזים במקח - עדיין לא הלכו מלפניו; והם נמצאים ב"ידו", כלומר - בקרבתו; וכפי שהסוגיה בקידושין נוקטת בנאמנות הדיין. 6
ובדומה לכך רש"י כתב בשמות (ב', ה') על הפסוק "... וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר...", וזו לשונו: - "עַל יַד הַיְאֹר - אצל היאור, כמו (שמואל ב יד, ל) 'רְאוּ חֶלְקַת יוֹאָב אֶל יָדִי', והוא לשון 'יד' ממש, שיד האדם סמוכה לו..."

לשיטת רש"י, מכיוון שהמוכר אינו אוחז את החפץ, אנו זקוקים ל"נאמנותו". ולשיטת רש"י, בנאמנות המוכר יש אופן שהוא נאמן יותר מדיין, ואם המוכר קיבל כסף רק מאחד, זכרונו לא נפגם; והוא נאמן אף משהלכו לפניו - דהיינו שהחפץ לא בקרבתו - לא ב" ידו ". 7

קושיית הרא"ש על רש"י
הרא"ש הביא את שיטת רש"י ואת שיטת הרי"ף והקשה עליהם; וזו לשונו:
"וקשה לפירושם, דכשאין מקחו בידו אפילו אי נקיט זוזי מחד מינייהו - אמאי מהימן טפי מאיניש דעלמא כיוון שנסתלק מן המקח וקיבל מעותיו? וכן משמע לשון התוספתא דקתני 'אבל אין המקח יוצא מתחת ידו הרי הוא ככל אדם'?"

הרא"ש מצטט את התוספתא בבבא-מציעא, שאמרה שנאמנות המוכר מוגבלת לזמן שהמקח 'יוצא מתחת ידו'. ומכוח התוספתא הזו הוא דחה את פירושו של רש"י לסוגיה. הבטוי 'יוצא מתחת ידו' משמעו שדין נאמנות בעל המקח נאמר - כאשר המוכר אוחז במקח. ואילו לפי פרוש רש"י דין נאמנות בעל המקח נאמר - כאשר המוכר אינו אוחז כבר במקח, אלא שבעלי הדין נמצאים בסמוך לו.

אולם לפי מה שהתבאר רש"י הקדים שסוגית התלמוד בבא מציעא אינה בנויה על התוספתא - אלא על הסוגיה במסכת קידושין!! ולשיטת רש"י קיימת מחלוקת בין התוספתא בבבא מציעא לבין הסוגיה בקידושין. ובסוגיה בקידושין משמע שנאמנות בעל המקח היא נאמנות מיוחדת!! והיא דומה לנאמנות המיוחדת של מיילדת. ואכן בסוגיה בקידושין לא מופיעה הלשון המגבילה של התוספתא - 'המקח יוצא מתחת ידו' - שמשמעותה שהמוכר נאמן רק כל עוד הוא מחזיק במקח. והלשון שמופיעה בברייתא שבקידושין היא 'בזמן שמקחו בידו'. ורש"י מבאר שלשון זו מתפרשת כלשון שאולה; ו'ידו' פירושה הסביבה שסמוכה למוכר.


^ 1 "...הא נמי כשאר דמי, דספיקא היא! ..."
^ 2 וזו לשונו שם: "ממשנה יתירה - ... והוה ליה ממון המוטל בספק, וחולקין בשבועה משום שלא יהא כל אחד ואחד הולך ותוקף, כדאמרינן לעיל ..."
^ 3 "דתניא: חיה נאמנת לומר זה יצא ראשון וזה יצא שני, במה דברים אמורים - שלא יצתה וחזרה, אבל יצתה וחזרה - אינה נאמנת; רבי אליעזר אומר: הוחזקה על עומדה - נאמנת, ואם לאו - אינה נאמנת. מאי בינייהו? איכא בינייהו דאהדר אפה." (קידושין דף עג, ב)
^ 4 "נתן לו מעות ולא משך הימנו פירות - יכול לחזור בו. אבל אמרו: מי שפרע מאנשי דור המבול ומדור הפלגה הוא עתיד להפרע ממי שאינו עומד בדבורו." (בבא מציעא דף מד, א)
^ 5 ועיין גם במגיד משנה על הרמב"ם בפרק כ' מהלכות מכירה הלכה ד'; והשווה לדברי רש"י אצלנו.
^ 6 הר"ן (במסכת קידושין) כתב שמסתבר שרש"י אמר את דבריו, רק כל עוד בעלי הדין לא הסתלקו מן המוכר. אולם בפרוש רש"י במסכת בבא מציעא משמע שכשרק אחד נתן מעות - המוכר יהיה נאמן גם משהלכו לפניו.
^ 7 ועיין ב"אוצר הגאונים" שהגאונים פרשו את הסוגיה כרש"י.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il