"ההסבה" סביב שולחן הסדר בליל פסח, מה מבקשת היא להביע? לכאורה, התשובה פשוטה: יש בה זיכרון העבר והכרת תודה לה' על הנסים שקרו בעבר. אך תשובה זו אינה מיישבת את הדעת, מפני שלא לכל "דבר" שהיה בעבר, יש ערך נצחי המחייב את זכירתו. את העבר חשוב לזכור רק כאשר הוא משמעותי בהווה, כל עוד הוא אקטואלי. "זיכרון" לעבר שאיבד את משמעותו האקטואלית, הוא נוסטלגיה בלבד. לאור הנחה זאת, עלינו לבחון את מהות יציאת מצרים עבורנו - האם משמעותה אקטואלית או שמא הוא עבר שחלף והלך לו?
"יציאת מצרים" פתחה לפני אלפי שנים בפני עם ישראל את השער אל החירות, אבל אחריה באו תהפוכות רבות על בני עמנו אשר שללו אותה לכאורה, מאיתנו. אחרי שיצאנו ממצרים ונכנסנו לארץ ישראל, גלינו פעמיים מארצנו. תולדותינו מורכבות מגאולה וגלות הבאות לסירוגין: שעבוד מצרים - גאולת מצרים; גלות בבל - שיבת ציון בימי עזרא ונחמיה; גלות רומי - ושיבת ציון הנוכחית. לכאורה, כל ההישגים של יציאת מצרים, נמחקו עם התרחשותן של הגלויות. במיוחד נכון הדבר בעניינה של הגלות האחרונה שארכה כאלפיים שנה. תובנה זו הכבידה על קיום ליל הסדר במיוחד בשעות קשות בהיסטוריה היהודית. שהרי ליהודים אשר סבלו והתענו בגלות, ולא היו בני חורין, היה קשה להרגיש את המשמעות האקטואלית של יציאת מצרים. עבורם, התחלפה גלות מצרים בגולה אחרת - גולת ספרד או גולת גרמניה, על כן הם שאלו את עצמם מה הטעם להסב בליל הסדר ולהודות לה' על יציאת מצרים, אם עתה חזרנו להשתעבד שעבוד קשה? הד לתהיות אלו מצאנו בכתבי המהר"ל: "יש מקשים מה הועילה לנו היציאה ממצרים, הרי אנו משועבדים בשאר מלכויות, מאי שנא [= מה ההבדל] מלכות מצרים משאר מלכויות?!" (גבורות ה'. פרק סא 61). את זהותם של ה"יש מקשים" אין המהר"ל מגלה לנו, אך סביר להניח שקושיה זו מבטאת רחשי לב של רבים בתקופת הגלות המרה.
כדי לצאת מן המבוך הזה, הוצעו כמה "דרכי מילוט", ביניהם: הפניית המבט מן העבר אל העתיד. שכן אם העבר חלף, הרי ניתן להתמקד בעתיד ולהפנות את המבט אל הציפייה, אל לשון חתימת הסדר "לשנה הבאה בירושלים הבנויה". ליל הסדר הופך, אם כן, ללילה של כמיהה לחירות, לעתיד טוב יותר. ומאחר שמושג החירות כולל בתוכו מרכיבים שונים שטרם הושגו, מצאו רבים, גם בימינו, משמעות אקטואלית לליל הסדר - בכמיהה לחירות מלאה; רוחנית, נפשית, מדינית, סוציולוגית, פסיכולוגית, בתפילה לפדיון שבויים (חיילי צה"ל ויהודים בארצות ערב), ועוד ועוד. אחרים, הוסיפו לליל הסדר משמעויות אוניברסאליות, כגון: גאולת האנושות מכל שעבוד, הפסקת כל סוג של דיכוי והחזרת כל הזכויות שנשללו. הדגש עבר מ"חופש מ.. ."ל"חופש אל.. ." (מונחים שפיתח הפסיכולוג אריך פרום).
למרות כל האמור, עלינו לשאול את עצמנו האם באמת עיקרו של ליל הסדר הוא בכמיהה אל העתיד? האין המשמעות הפשוטה והבסיסית של פסח בהודיה לה' על ניסי העבר?! האין בהטיית המשקל מהעבר אל העתיד ביחס למשמעותו של החג סילוף משמעותו המקורית? ! הרי עיקרה של ההגדה עוסקת בעבר, "מתחיל בגנות ומסיים בשבח". גם הגנוּת וגם השבח מתייחסים לעבר! אם עיקרו של החג הוא העבר, שוב צצה ועולה שאלת המהר"ל: "מה הועילה לנו היציאה ממצרים, הרי אנו משועבדים בשאר מלכויות, מאי שנא [= מה ההבדל] מלכות מצרים משאר מלכויות?!".
על כך משיב המהר"ל: "ודברי הבאי הם [= דברי הבל הם]. כי כאשר יצאו ישראל ממצרים קיבלו את הטוב בעצם עד שהיו ראויים להיות בני חורין מצד עצם מעלתם. ודברי מקרי לא יבטל דבר עצמי כלל, כי עדיין על ישראל המעלה הזאת שהם בני חורין בעצם, עם שעבוד במקרה..." (שם). המהר"ל מבחין בין המהות לבין התופעות המקריות. ביציאת מצרים הוגדרה מהותנו - מהות של בני חורין. מהות זו נקבעה בנפשנו, ומאז ועד עתה יש לנו תודעה פנימית של בני חורין, שכל הגלויות לא יכלו לעקור. מכוח אותה חירות פנימית, החזקנו מעמד בגלות הארוכה, לא התייאשנו, לא ויתרנו, לא נשברנו, אלא ייחלנו לגאולה, לקיבוץ גלויות, לבנין ירושלים ולצמח דוד. ועל כן הצלחנו לשרוד אלפי שנות גלות, לחלוף על פניהן ולשוב לציון. מהות זו גם נחרתה בדפי ההיסטוריה, של עם ישראל. ביציאת מצרים, הקב"ה הקנה לעם ישראל את " הטוב בעצם עד שהיו ראויים להיות בני חורין מצד עצם מעלתם". ההנהגה האלוקית את ההיסטוריה, העניקה לנו ביציאת מצרים את החירות הלאומית וסופה להוביל אותנו אליה. אמור מעתה כי הגלויות הן "מקרה", משברים חולפים, נפילות זמניות. דינה של הגלות הוא ככל מקרה - סופה לחלוף ולעבור. כדרך שכותב המהר"ל בפרק הראשון של ספרו "נצח ישראל": "הגלות בעצמה היא ראיה והוכחה ברורה על הגאולה". מדוע? מכיון שהגלות היא חריגה מהסדר הראוי - עם ישראל עצמאי בארצו - וכל חריגה מהסדר לא תתמיד, מפני שהטבע לא משתנה. ומתי כל זה נקבע? מתי נקבע ה"טבע" הזה? ביציאת מצרים! לכן, גאולת מצרים איננה עבר נוסטלגי, שנמחק על ידי יציאתנו לגלות אלא הווה חי ופועל, שדוחף אותנו אל הגאולה, אל החירות הרוחנית והלאומית המלאה.בעת שאנו מסבים לשולחן הסדר ועוסקים ביציאת מצרים, איננו משתתפים בזיכרון אירוע מהעבר הרחוק שתהפוכות היסטוריות רוקנו אותו מכל תוכן, אלא מצויים אנו בתוכו של אירוע אקטואלי הממשיך להשפיע עלינו, על נפשנו ועל ההיסטוריה שלנו העכשווית.
מרן הראי"ה קוק זצ"ל כותב שאת תולדות עם ישראל אין לראות כבנויים מפרקים-פרקים, פרקי גאולה ופרקי גלות המנטרלים זה את זה, אלא כתהליך רציף עם עליות ומורדות. ראשיתו של התהליך ביציאת מצרים, סיומו - בגאולת העתיד.

המתאר את המעורבות האלוקית ביציאת מצרים, מפרש הרב (בספרו עולת ראיה,) כדחיפה אלוקית מתמשכת לקידום הגאולה שהחלה ביציאת מצרים. הזרוע האלוקית נטוייה על פני כל הדורות, על פני כל ההיסטוריה הישראלית, להוביל את הגאולה - שניצניה הראשונים החלו להופיע ביציאת מצרים ¬- אל יעדה הסופי. הזרוע האלוקית דוחפת את גאולת מצרים להגיע לקו הגמר שלה: גאולת העתיד.
בניגוד לתפיסה הרואה בגאולת העתיד יחידה עצמאית, שמתחילה בסוף הגלות האחרונה, רואה הרב את כל ההיסטוריה של עם ישראל כתהליך רצוף אחד שיש בו עליות וירידות, ולא שרשרת שברים. אל העלייה האחרונה נגיע מכוח העלייה הראשונה, הממשיכה לפעול עלינו. "אנכי ה' אלוקיך המעלך מארץ מצרים" - "המעלך" בלשון הווה. "העלייה ממצרים לא נפסקה... ועל כן היא תמיד פועלת, פועלת עליה, על כל הנשמות השייכות לה, ואין גבול לעלייה, ואין קץ לרוממות השאיפה".(עולת ראיה חלק א, עמ' רכ).
לסיכומו של ענין, חג הפסח איננו חג העבר, אין בו התרפקות נוסטלגית אל ימים שחלפו להם ואינם, אלא זהו חג ההווה, העולה אל העתיד. חג העלייה המתמדת שלנו,"ואין גבול לעלייה ואין קץ לרוממות".