ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

שוב עגל ומחולות ;">

דף הבית בית מדרש מדורים רביבים Bookmark and Share



גירסת הדפסה
שלח לחבר

ישיבת הר ברכה
ויקהל-פקודי, תשס"ט

שוב עגל ומחולות

על שיחרור גלעד שליט



נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

גלעד שליט
שוב אישי שמאל בסיוע התקשורת מארגנים מחולות סביב עגל הזהב החדש שלהם. הפעם זו הדרישה לעשות הכל כדי להחזיר את גלעד הביתה. כותבים שירים, מדליקים נרות, נזכרים שיש לעם היהודי שבתות וחגים, וגם בהם משתמשים כדי להעצים את המחולות סביב העגל החדש. דמגוגים מקצועיים מתחרים זה בזה בהפרחת טענות מוסריות כביכול. אחד טוען כי מדינת ישראל כרתה ברית עם כל חייל שיחזירו אותו הביתה ואסור לה להפר את הברית, והמקהלה עונה אחריו בכסילותה שיש לעשות הכל כדי להחזיר את גלעד הביתה.
לא יאומן לאיזה טמטום הגיעו. מדינת ישראל שולחת חיילים להיהרג למען ביטחון ישראל. היא גם שולחת חיילים לסכן את נפשם כדי לתפוש מחבלים. ופתאום, כשחייל נופל בשבי, צריך לעשות 'הכל' כדי להחזירו?! ועוד יש חצופים שטוענים כי הם מדברים בשם החיילים. הלא החיילים הם הראשונים שישלמו את המחיר אם ח"ו יתנו 'הכל' כדי להחזיר את השבוי הביתה.

המניע הנסתר
יש לכל זה מניע. אישי השמאל מעוניינים לשחרר מחבלים גם בלי גלעד שליט. הרי לפני כל חג מוסלמי עורכים כאן איזה טקס של שחרור מחבלים. אמנם מדובר על דגי רקק, אבל עדיין זה שחרור לפני הזמן. לדעת אישי שמאל אלה המלחמה במחבלים היא חסרת טעם, כי רק כניעה של ישראל לדרישותיהם, כולל הענקת שלטון ביהודה ושומרון לערבים וזכות להתנחל בכל רחבי הארץ, רק היא תוביל לשקט ושלווה. אל אלה מצטרפים המוני טיפשים קצרי רואי, שכוונתם טובה, לעזור לשבוי, אבל ראייתם קצרה.
אילו היו מבקשים מאותם אישי שמאל לוותר על אלפיים ש"ח ממשכורתם לאורך כמה שנים למען גלעד שליט, היה פתאום מתברר שאין לעשות 'הכל' למענו. 'הכל' פירושו ויתור על הצדק של מדינת ישראל ועל בטחון אזרחיה.

עבודה זרה
כך היא דרכה של עבודה זרה, להעלות על נס ערך אחד ותוך כך לבטל ערכים אחרים. זה נשמע טוב, הרעיון קצר וקליט. "שלום עכשיו" וכל הבעיות יפתרו. או בסגנון החדש: "שתי מדינות לשני עמים" וכל הבעיות יפתרו. כך גם גלעד שליט עכשיו.
לפני חטא העבודה זרה והטמטום, מדובר באנשים שמערכת הערכים שלהם דלילה. אלו אנשים שאינם מבינים את עניינו של עם ישראל וערכה של ארץ ישראל. לכן הם מוכנים לוותר בשם השקט המובטח. כך היה גם כשרצו את עגל הזהב, ולא היתה להם סבלנות להמתין למשה רבנו אפילו יומיים. הם כנראה לא מאוד רצו שמשה רבנו יחזור, לכן היו מוכנים לקבל תחליף של עגל זהב, שדרישותיו הדתיות מתונות יותר ומלאכת הכנתו קלה ומהירה.
שאלה: נשאלתי, איך כתבתי בוודאות שאסור להחליף שבוי שלנו עבור מספר מחבלים, והלא הרב גורן זצ"ל והרב ישראל זצ"ל התירו זאת?
תשובה: אף הם הסכימו שמעיקר הדין אסור להחליף שבוי שלנו תמורת כמה מחבלים, וכפי שאמרו חכמים (גיטין מה, א): "אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם". אלא שהואיל והממשלה וגורמי הביטחון טענו כי הדבר נחוץ, מצאו לכך היתר בדוחק. אבל כיום, לאחר שכבר התברר בפועל כי המחבלים שהשתחררו מהכלא רצחו עשרות ומאות יהודים, נראה בבירור שלא היו מסכימים להתיר. ונפרט יותר.

עמדת הרב גורן

הרב גורן זצ"ל (תורת המדינה ע' 424) התייחס לעסקת ג'יבריל, בה שוחררו 1150 מחבלים, וביאר בהרחבה את הסכנות העצומות הנשקפות לישראל מעסקה זו, ועל כן הסיק שלכל הדעות אסור לפדות שבוי שלנו עבור מספר מחבלים. ורק בסוף דבריו העלה אפשרות שאולי, כיוון שמדובר בחייל שנשלח על ידי המדינה, מותר לפדותו גם ביותר מכדי דמיו. ואע"פ כן דעתו אינה נוחה מזה כלל, וכפי שכתב: "יוצא אפוא שכל מה שעשינו היה כנגד ההלכה הקדומה של המשנה והפוסקים, וכנגד בטחונו של עם ישראל בארץ ובתפוצות ובטחונה של המדינה. מאחר שמדינת ישראל נשארה חשופה לחבלה, לרצח ולטרור, מבלי שיש בידה אמצעי ענישה... להרתיע את הרוצחים והמחבלים... אבל לאחר שכבר נעשה מעשה והוצגנו כלפי העולם כולו כמדינה ללא חוק ומשפט, והיינו למשל בין כל אומות העולם בכניעתנו לארגוני המרצחים... אין לנו דרך אחרת כדי לתקן את המעוות הנורא שנעשה, ואשר פגע באושיות הביטחון של מדינת ישראל, אלא לקבוע עונש מוות בבתי דין צבאיים ואזרחיים על כל מי שיבצע חבלה, רצח, וניסיון לרצוח חפים מפשע, כשליח ארגוני הטרור הנלחמים בישראל. אולי עונש זה ירתיע אותם ויחזיר את השקט והביטחון למדינתנו ואזרחנו".
התחזיות הקשות אכן התגשמו. בעקבות עסקה זו פרצה האינתיפאדה הראשונה, ובעקבותיה הסכמי אוסלו הארורים, שהובילו לרציחתם של אלפי הרוגים. וכידוע, עונש מוות לא נגזר על המחבלים. לכן ברור לי בוודאות כי הרב גורן זצ"ל לא היה מוצא כיום שום היתר לעסקה מן הסוג הזה.

עמדת הרב ישראלי
הרב ישראלי זצ"ל (חוות בנימין טז), מצא לכך היתר, מצד שכמו שמותר לאדם לפדות את עצמו בכספו גם במחיר מופקע, מעין זאת צה"ל יכול לפדות את חייליו במחיר מופקע. אולם הוא מסכים שאם יש בכך פגיעה בביטחונה הכללי של המדינה, הדבר אסור. אלא שהוא סומך בזה על גורמי הביטחון.

האם אפשר לסמוך על גורמי הביטחון
אולם כמדומה שאף הרב ישראלי היה מסכים שכיום אין לתת אמון מלא בגורמי הביטחון. שתי סיבות לכך. ראשית, התברר בשנים האחרונות כי גורמי הביטחון היו שותפים לכמה טעויות אסטרטגיות חמורות, החל מחתימת הסכמי אוסלו ועד הגירוש מגוף קטיף, מלחמת לבנון השנייה ומבצע עופרת יצוקה. ואף הרב ישראלי, בעקבות הסכמי אוסלו, כבר לא נתן אמון מלא בראשי המדינה וגורמי הביטחון.
הסיבה השנייה, במשך השנים השפעתה של התקשורת על מערכת קבלת ההחלטות הישראלית הלכה וגברה. מצב זה מהווה סכנה קיומית, מפני שאישי התקשורת אינם נושאים בשום אחריות. ומכיוון שהתקשורת נוטה שמאלה, היא מושכת תמיד לעמדות פרו-ערביות, ומעת לעת היא מוצאת דרך לרתום לשיגיונותיה ציבור רחב, מעבר למעגל המצומצם של השמאל הקיצוני. כך היה בהסכמי אוסלו, בגדר ההפרדה, בגירוש מגוש קטיף, וכך במקרה של קרנית גולדווסר ומשפחת שליט. אגב, רק לאחר שהוחזרה גופת אהוד ז"ל, התברר כי קרנית לא היתה עגונה כלל, כי לא התקיימו נישואין כשרים בינה לבין אהוד. אבל את זה התקשורת לא גילתה, כי זה היה עלול לפגוע בהירתמות של הציבור הרחב לאג'נדה התקשורתית.
ראשי השלטון, בהיותם חסרי עמוד שדרה לאומי ומוסרי, מיישרים קו עם הרוח הנושבת בציבור כדי לזכות בפופולאריות, וראשי מערכת הביטחון עונים אחריהם אמן, כדי שקידומם לא ייפגע.
במצב כזה, לצערנו הרב, אין אפשרות לתת אמון בעמדות של אישים פוליטיים והכפופים להם. וחזר הדין לקדמותו, שאין לפדות שבויים יתר על כדי דמיהן משום תיקון העולם.

בית המשפט העליון
לו היה בית המשפט העליון נאמן לצדק ולמוסר, היה בוודאי פוסל שחרור מחבלים שנשפטו למאסר עולם. אבל הוא מתערב כנגד החלטות הממשלה רק כאשר ההתערבות היא לטובת עמדות השמאל. כך בשינוי תוואי הגדר, איחוד משפחות, נוהל שכן, הוראות פתיחה באש וכו'. אבל אין סיכוי שבג"ץ ידרוש צדק כאשר הדבר נוגע ליהודים. זאת המציאות העגומה. ועוד יש שמבקשים להעצים את מעמדו של בית המשפט הזה על חשבון בית הדין הרבני (ארגון 'קולך' למשל). כל העוולות והפגמים שנעשים בבתי הדין הרבניים במאה שנה אינם מגיעים לעוולות הללו של בית המשפט העליון, שפוגעות בעם היהודי ככלל ובחייהם של יהודים כפרט.

אזלת היד של הציבור הדתי
הציבור הדתי, שלומד תורה ויודע שאין לפדות שבויים יתר על כדי דמיהן, ומכיר את הסיפור על מהר"ם מרוטנבורג, היה יכול להוביל מסע ציבורי שפוי, ולהראות לציבור הרחב, שרגיל לשמוע דברים בגנות המסורת וההלכה, כי דווקא עמדות אלה הן החכמות והצודקות. וגם אם בפועל העסקה הזו תצא ח"ו אל הפועל, במשך הזמן יילך ויתברר כי האזהרות היו מוצדקות.
אולם רבים מבני הציבור הדתי מעדיפים שלא לעורר ויכוחים עם הציבור החילוני. וכך הציבור הדתי מאבד את יכולתו להוביל ולהנהיג, והתורה נשארת לעסוק בענייני כשרות וכיוצא בזה, תוך הזנחת רשות הרבים לרוחות אופנתיות.
יש לקוות כי העמדות שהובעו לאחרונה על ידי חברי הכנסת ר' יעקב כץ ופרופ' אריה אלדד מהאיחוד הלאומי, מבשרות התחלה של קו חדש.

לאחר דחיית העסקה
הדברים הקודמים נכתבו ביום ראשון, ובינתיים התברר שאפילו הממשלה הכושלת הזו הבינה כי מדובר על כניעה ותבוסה. הבעיה שהממשלה ושליחיה כבר הסכימו לשחרור מאות מחבלים, והתקשורת המופקרת תמשיך כדרכה בחוסר אחריות לדרבן את ראשי המדינה להיכנע יותר ויותר. כדי למנוע זאת, צריכה לקום מנהיגות שפויה שתשמיע אזהרה חמורה כלפי אנשי התקשורת וכלפי אישי הציבור שמובילים את המסע הציבורי למען שחרור מאות מחבלים. יש לומר להם כי במידה והעסקה תצא לפועל, וכפי שצפוי הטרור יגבר ואנשים ייהרגו, האשם יהיה בראשם, ובכל הזדמנות, עד יומם האחרון, יזכירו להם את אחריותם. לא יתכן שהם יובילו קמפיין מופקר שיוביל לחורבן משפחות בלי לשאת באחריות.
ויהי רצון שמתוך כך יתקיימו בנו דברי הנביא (ישעיה לה, י): "ופדויי ה' ישובון, ובאו ציון ברינה, ושמחת עולם על ראשם, ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה".
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il