ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

שבת הראי"ה פרשת צו

דף הבית בית מדרש מדורים שבת הראי"ה Bookmark and Share



גירסת הדפסה
שלח לחבר הורד דף מקורות

ניסן תשס"ט

שבת הראי"ה פרשת צו

גליון מס' 68



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לרפואת
אפרת בת מרים

אורות הפרשה

אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ [ז, יב].


"אמרו חז"ל שכל הקרבנות בטלין לעתיד, ותודה אינה בטלה. התודה באה להודות על הטוב הבא ע"י גלגולי סיבות רעות. השמחה שאחרי הפחד והסכנה, שעצם השמחה היא דבר טוב, ולא יצוייר היותה כי אם בהקדמת הרע, כמ"ש חז"ל [ילקוט שמעוני, מיכה, רמז תרכ"ח] "אלולי שישבתי בחושך, לא היה ד' אור לי". על כן אף שנוח לו לאדם שלא נברא [עירובין יג:] מצד ההרפתקאות שרבו עליו, הגשמיות והרוחניות. אבל סוף כל סוף השלמות בטוח, והכל מתוקן לסעודה [אבות, ד]. על כן לעתיד יַראה ד' שהכל לטובה, וכי כל הרעות הכינו את הטוב האמיתי, לא תהיה התודה בטלה. שרק על פי התודה מכירים אנו את צורך הרע לשלמות הטוב. על כן בא בו גם חמץ, מה שאין כן בכל הקרבנות, שהחמץ מורה על הרע והקלקול. על כן המשמח חתן ומודה בבטחון השלימות האנושי, הוא כאילו הקריב תודה" (עיין ברכות ו:) ['עין אי"ה ברכות פ"א פסקה סב].

אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה [ו, ו].

"את הצמאון הא-להי, הבוער וסוער בשלהבת עוזו בלב, אסור לכבות. אם כל המכבה גחלת מעל המזבח הגשמי, עובר הוא בלאו של "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה", קל וחומר המכבה גחלת רוחנית עליונה מעל גבי המזבח הרוחני, המלא חיי קודש, הלב הישראלי. אמנם צריכים תמיד להוסיף אש מן ההדיוט, בשכל טוב, בחכמה ובבינה, באור תורה ונר מצוה, כדי שתהא השלהבת עליה ומתרוממת, עולה ומוסיפה כח וגבורה, בכל הדרגות של החיים, מרום רקיעא עד ארעית תהומא" [מרן הראי"ה, 'שמונה קבצים' קובץ ג' פסקה רטז].

תלמוד תורה 'שערי תורה'
בחודש תמוז תרנ"ח נתמנה הרי"צ למשגיח על מחלקות התלמידים וסדר הלימודים בתלמוד תורה 'שערי תורה' שביפו. את הת"ת הקים (בשנת תרמ"ו) רבה של יפו דאז, הגאון ר' נפתלי הרץ הלוי זצ"ל, יחד עם ר' יואל משה סלומון ורבנים נוספים ['חיי הראי"ה' עמ' ערב].
בהודעה שנתפרסמה על מינויו, בעיתון החבצלת (י"ח בתמוז תרנ"ח), נאמר:
"מי זה מאחינו בירושלים איננו יודע את ר' יצחק צבי ריבלין נ"י [...] לבד בקיאותו העצומה בים התלמוד וטוב מזגו, הוא חובב ציון נלהב שמעטים מאוד כמותו, וחיבתו לציון וירושלים ממלאה את כל חלל ליבו, ורק בה שיחו והגיונו כל היום. הכול יודעים את מעשיו ופעולותיו לטובת יסוד חברת ישוב ארץ הקודש בירושלים והפצת רעיון הישוב בעיר הקודש בכלל [...]". במשך מספר חודשים (קרוב לשנה) עבד הרי"צ במשרה זו.
תלמוד תורה זה (שברבות השנים נוספה לצידו ישיבה לבחורים) היה קשור גם למרן הראי"ה. כשהגיע הראי"ה לכהן כרבה של יפו (תרס"ד), הוא נתן את דעתו לחיזוק החינוך הנאמן בעיר. מתוך כך הוא פרש את חסותו על תלמוד תורה חשוב זה, כפי שכותב באחת מאגרותיו: "הנני מוחזק מאז לעומד בראש המפעל 'שערי תורה'" ['אגרות הראי"ה א שטז, ועיין בהרחבה 'מכותבי הראי"ה' עמ' סט]. באותה תקופה למדו בת"ת כארבע מאות תלמידים [ראה: 'זכרון לחובבים ראשונים' ה' עמ' 50]. הראי"ה היה פטרונו של הת"ת; כל דבר הקשור לתחום הארגוני או החינוכי היה צריך לעבור את אישורו של הראי"ה. כך למשל הנהיג שם הראי"ה שהשפה בה ילמדו תהיה העברית. גבאי הת"ת התנגדו בתחילה לחידוש זה, אך אחר שהראי"ה דיבר איתם בסבלנות מרובה ובדרכי נועם, עד שזכה ובת"ת לימדו עברית [שבחי הראי"ה' עמ' קב]. נקודה זו, של הנחלת השפה העברית בקרב הציבור, הייתה משותפת לשני גדולי עולם אלו – הרי"צ והראי"ה.
הראי"ה לא הסתפק בדיווחים שנמסרו לו ע"י מנהלי הת"ת, ואף לא בביקוריו במאורעות חגיגיים שנערכו בת"ת, אלא הפך להיות מפקח-בוחן קבוע במוסד: "כבוד הרב מבקר מעתה את הת"ת 'שערי תורה' פעם בשבוע, ובוחן את התלמידים" ['השקפה' גליון כ"ו, ח' טבת תרס"ה. וראה עדותו של הראי"ה עצמו ב'אגרות הראי"ה' אגרות ב תקע]. תשומת לב מרובה זו נתנה את אותותיה, ועל תוצאותיה הברוכות הננו שומעים מפי ר' שלמה רוהלד ז"ל:
"אחרי פטירת הרה"ג הצדיק מו"ה ר' נפתלי הירץ הלוי ז"ל, נתעטרה עירנו בעטרת תפארת של רבנו העיר והסביבה, מרן הגאון הגדול, תפארת ישראל ופאר הדור, מוה"ר אברהם יצחק הכהן קוק שליט"א, אשר עלה בקיץ תרס"ד לשבת כבוד בעירנו, ואז נוסף פאר והדר למוסדנו 'שערי תורה'. תחת ראשותו נתגדל ונתרחב המוסד, ונעשו בו תיקונים טובים ומועילים, כדרכו בקודש הכניס בתוך המוסד רוח טהור וקדוש, ועיניו הטהורות היו צופיות עליו, והתאמץ להחזיקו בכל מאי דהוה בידו הגדולה, ולמנהלים הוקמו הרב הגאון הגדול מוהר"ר יוסף רבי זצ"ל (גיסו של מרן הראי"ה), שהיה מפורסם בלמדנותו ובקיאותו בכל הש"ס והראשונים ונושאי כליו והרה"ג ר' יעקב מאיר לרנמן ז"ל [...]" [לוח 'ארץ הצבי' בשנת היובל ל'שערי תורה' ה'תרצ"ו]. ר' יוסף רבי זצ"ל, ששימש כר"מ ומנהל הת"ת, (וגם ניהל את ישיבת 'שערי תורה' – שקמה כחלק מהמוסד), היה גאון עצום בתורה. הוא למד הרבה אצל הגאון ר' חיים עוזר גרודזינסקי מווילנא, וזכה להוקרה וחיבה מיוחדת ממנו.
השד"ר (אחראי לגיוס כספים) של מוסד זה, היה שייך אף הוא למשפחת ריבלין הענפה והנכבדת – ר' אביגדור ריבלין ז"ל. הוא היה למדן מופלג בתורה, והגיד שיעורים ברב אלפס ועין יעקב בבית המדרש בבויסק. הוא היה ממקורביו ומעריציו של הראי"ה בהיותו רב העיירה בויסק. מספר שנים שימש ר' אביגדור שד"ר של הת"ת שערי תורה, בעת שמרן הראי"ה עמד בראשו. מאמרי אגדה שכתב, הופיעו בעתון הירושלמי 'החבצלת'.
נציין עוד, כי בת"ת זה היה מתפלל מרן הראי"ה מדי בוקר ['שבחי הראי"ה' עמ' פז].

"הרב הגאון המפורסם לתהילה"

בכרוז מיוחד שכתבו רבני ירושלים – ר' שמואל סלאנט והאדר"ת (חותנו של הראי"ה), הם מפרטים את חשיבותו של המוסד 'שערי תורה', ומתייחסים לעומד בראשו – מרן הראי"ה:
"אנחנו החתומים מטה היושבים בירושלים ת"ו, הננו יודעים כי זה רבות בשנים מעת אשר נתרבו בעה"ק יפו ת"ו כמה אנשים יראי ה' מירושלים ומשאר מקומו, נתייסדו שמה כמה מוסדות ומפעלי חסד, ובתוכם הכי נכבד המפעל הגדול העומד ברומו של עולם "ת"ת שערי תורה" לתורה ולתעודה לילדי בני ישראל, המתנהגים ע"פ גבאים ונכבדים יראי ד' העוסקים באמונה, ואשר עמדו תחת השגחת הרב הגאון הצדיק מו"ה נפתלי הירץ הלוי ז"ל שהיה אב"ד בק"ק יפו והמושבות, וזה כשנתיים מעת שחל"ח בפה עה"ק ירושלים ת"ו השתדלו מנהלי עה"ק יפו למצוא רב גדול למלא מקום הרב המנוח ז"ל, ומה מאוד נשמח כי ב"ה עלה בידם למלא מבוקשם, והרב הגאון המפורסם לתהילה מו"ה אברהם יצחק הכהן קוק שליט"א שהיה אב"ד בק"ק בויסק נאות להיות רב ומנהל את עה"ק יפו והמושבות ומפעליה הטובים יהי ד' אתו, ולכן הננו לבקש ולעורר את כל נדיבי עמנו בכל מקום שהם, כי מעתה ישלחו נדבותיהם לבתי החסד אשר ביפו ת"ו ע"ש הרב הגאון הנ"ל שיחי', וידעו בטח כי בא נדבתם ליסוד הנרצה. ברכתנו תחול על ראש העושים וגדולי המעשים כברכת החותמים בברכה,
שמואל סלאנט (מקום החותם) אלי' דוד ראבינאוויץ תאומים (מקום החותם)" [מתוך 'לוח ארץ ישראל' תרס"ד עמ' לד – לה].
יש להזכיר, כי באותה תקופה הייתה יפו מרכז של תורה ויראת שמים. שכונת נווה צדק בה גר הראי"ה דמתה לשכונת מאה שערים של היום. הרחובות היו מלאים חסידים, ות"ח גדולי עולם הסתובבו שם. היו שם עשרות בתי כנסת מפוארים מלאים מתפללים.

פעילות הראי"ה להחזקת המוסד
גם כעבור שנים רבות, המשיך הראי"ה לדאוג לקיומו של מוסד תורני זה, ובקריאה ל"אחינו בני ישראל הקרובים והרחוקים", הוא פונה בבקשת עזרה למוסד זה, שהיה נתון במצב חומרי קשה:
"מרגלית יקרה יש לנו בעיה"ק יפו ת"ו, בסף כניסת ארץ מחמדנו [...] שם במקום ראשית כניסת עולי גולה, הונח יסוד מוסד לתורת אמת [...] לבית שמגדלין בו תורה ויראת שמים [...] המוסד הקדוש 'שערי תורה', אשר הייתי תמיד קשור עמו בכל עוז חיבת קודש, בעת שבתי שמה. וכאז כן עתה, מדי שבתי בעיר קודשנו ותפארתנו פה ירושלים עיה"ק תובב"א, נפשי קשורה עם המוסד הזה, כי ידעתי את ערכו המרומם להחיות את נשמת עם ד' על ארץ סגולתנו, ביחוד במקומו בעיה"ק יפו, במרכז הישוב החדש ועבודת שכלולו" [מובא ב'שבחי הראי"ה' עמ' רעג עיי"ש]. מכתבים דומים (המופיעים ב'אגרות הראי"ה') שלח הראי"ה לאישים שונים בעלי מעמד ציבורי, בבקשה שיפעלו לטובת מוסד זה.

פרק ד'
ת"ת 'שערי תורה'
סיפרנו בשבועות הקודמים על דמותו המיוחדת של הגאון ר' יצחק צבי ריבלין זצ"ל, שהיה מגדולי הת"ח בדורו. אחרי שצמח לתפארה בישיבת וולוז'ין המעטירה, היה מראשי בוני הארץ ומיישביה, מתוך השקפת עולם של 'אתחלתא דגאולה' של הגר"א כפי שקיבל במסורת רצופה מאבותיו.
השבוע נעסוק בתחנה נוספת בחייו של הרי"צ ריבלין – והיא עבודתו כ'משגיח' בתלמוד התורה 'שערי תורה' בעיה"ק יפו, שהיה אחד המוסדות החשובים והמפורסמים באותה תקופה, במיוחד כאשר מרן הראי"ה עמד בראשו כנשיא המוסד.

אורות הראי"ה
אחרי חצות היום (בי"ד ניסן) היה מרן הראי"ה הולך אל הכותל המערבי לומר שם סדר הקרבת קרבן פסח כמנהג ירושלים, ולמרות טרדות ערב החג המרובות, היה מאריך בתפילתו, וקשתה עליו הפרידה משריד בית מקדשנו. לתפילת "מלך רחמן" של שלוש רגלים, הוסיף גם "ובכן תן פחדך" מתפילת ר"ה ויוה"כ, ורבה הייתה התרגשותו בפיסקא: "שמחה לארצך וששון לעירך" וכו'.
בלב מלא רגשות קודש היה הרב חוזר וצועד לביתו, ומשתדל להאיר פניו לכל הנפגשים עמו בדרכו ומברכים אותו בחג כשר ושמח.
הגר"י הוטנר זצ"ל (שהיה מתלמידיו ומעריציו של הראי"ה) מספר, שבערב פסח אחד, ליוה גם הוא את הראי"ה בשובו מן הכותל, והנה הולך ובא לקראתם הגרי"ח זוננפלד זצ"ל. הרב הזדרז והקדים וברך אותו בברכת חג כשר ושמח, והגרי"ח החזיר לו ברכת חג, והוסיף: "אני מברך אותו שלשנה הבאה אראהו שוב כאן, כשהוא טובל רגליו היחפות בדם!" (כוונתו הייתה שהרב שכהן הוא יזכה להקריב קרבנות פסח בבית המקדש, ורמז לדברי הגמרא [פסחים סה:] "שבח הוא לבני אהרן שילכו עד ארוכובותיהם בדם" של קרבנות הפסח).
כיוצא בזה סיפר הרב מנחם יהודה אושפיזאי זצ"ל, שליווה את מרן הראי"ה לכותל המערבי בבוקרו של חג השבועות, אחרי תפילת וותיקין בבית מדרשו, ונפגשו בסימטא שעל יד הכותל המערבי עם הגרי"ח זוננפלד ז"ל שחזר מתפילתו שם, ובירך הגרי"ח את הראי"ה שיזכה להיות כהן גדול בבית המקדש. כידוע, הגרי"ח חזר על כך כמה פעמים, שבאם יבנה ביהמ"ק בימיו, הרי שהראי"ה קוק הוא הכי ראוי להיות הכהן הגדול.

כדרכו של רבי עקיבא, היה גם הראי"ה "מחלק קליות ואגוזים לתינוקות בערב פסח, כדי שלא יישנו וישאלו" [פסחים קט.]. והיה רגיל להזהיר על כך גם בדרשת שבת הגדול, והדגיש "שהוא דינא דגמרא, וחייב כל אחד להזהר בזה" [ובשו"ת 'אורח משפט' סי' קכ"ח אות כ"ז, מוסיף הראי"ה "שיש להתרעם למה נשתכח לגמרי זה הדין"].

איש בויסק, הרב זאב אריה רבינר זצ"ל מוסר, כי בלילי פסח היה הראי"ה נוהג להתפלל בבית הכנסת של חסידי חב"ד, וקורא אתם את ההלל, ולפני תפילת ערבית היה דורש לפני הציבור בענייני יציאת מצרים, על פי מאמרי האדמו"ר הזקן ז"ל, בעל ה'תניא', ב'תורה אור' ו'ליקוטי תורה'.
משעלה הראי"ה לא"י, שוב לא היה צריך ללכת בליל פסח לביכנ"ס חב"די הואיל וכאן גם בתי הכנסת שבהם מתפללים בנוסח אשכנז, נוהגים כדעת הב"י [שו"ע סי' תפ"ז] וקוראים את ההלל בביהכנ"ס ברוב חגיגיות.

מרוממת הייתה ההרגשה בשעת הבוקר, אחרי תפילת החג, כשהרב קידש על היין, בעודנו מעוטף בטליתו, ומיד פתח בדברי תורה מעניינא דיומא, כששולחנו עטור באורחים מהארץ ומחו"ל, שעלו לחגוג את חג הפסח בירושלים, והידרו להתפלל במחיצתו של הראי"ה. וכך מתאר זאת הסופר יצחק שפירא ז"ל:
"מחזות מרהיבי עין, היו חוזרים ונשנים במועדות, כשהיו נוהרים לבית הרב אגודות אגודות, רבנים גדולים מכל העדות, פרנסי ציבור, עסקנים ונדיבים, והרב אשר כל רז לא אניס ליה, היה מפזר ומעניק להם דברי תורה ביד רחבה – הלכה, אגדה ומחשבה, לרבות סיפורים. וסיפוריו על גדולי ישראל – סיפורים קדושים היו, מושכים את הלב ומרתקים את הנשמה".
וכך כותב הרב מאיר ברלין זצ"ל:
"לא רק החובות שבאיברים נתקיימו אצלו בהידור רב, אך גם הנפש, נפשו הטהורה, כולה הייתה רננה לאל חי, אמונה תמימה נצנצה מתוך עיניו, ממאור פניו. כשהגיעו ימי חג, ימי שמחה, אור חדש נגה עליו, ולמי שבא אליו מן החוץ, היה נראה שהוא מוצא לפניו אדם מאושר כאילו באושר בלתי צפוי, כאילו באה אליו שמחה אשר הפתיעתו. הייתה אצלו השמחה עמוקה, לא רק מתוך הציווי, כי אם מתוך ההרגשה, כי האמונה התמימה השפיעה עליו לקבוע את מצב נפשו, את רגשי ליבו.

מספר הרב שמעון גליצנשטיין ז"ל, מזכירו של הראי"ה:
היה זה בלונדון, בימי הפסח, נכנסתי לחדר לימודו של הרב, ומצאתיו צועד לאורך החדר בהתרגשות. על השולחן היה מונח ה'ליקוטי תורה' של האדמו"ר הזקן בעל ה'תניא' זצ"ל, כשהוא פתוח במאמרי שיר השירים.
כשראה אותי הרב, רמז לי לגשת לשולחן, והראה לי באצבעו על קטע במאמר "שחורה אני ונאווה" (השני), ואמר: דא איז אפענע רוח הקודש! ("כאן רוח הקודש גלוי!").
[הסיפורים לקוחים מתוך: 'מועדי הראי"ה' (הגרמ"צ נריה), פסח].
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il