מקומם של עובדי חברה - פרק ג'

בשיעור שעבר הבאנו את הגישה, שיש לקבל את התפיסה הכללית ביחס לחברה, ולטעון שהיא מהווה ישות כלכלית עצמאית.

החולקים על גישה זו טוענים, שלא ניתן ליצור 'יצירה' חדשה אותה אין ההלכה מכירה. העקרון של 'כל תנאי שבממון קיים', אינו מתייחס ליצירת מושגים, אלא רק לתנאים הסכמיים כאלו ואחרים. לדוגמא, ניתן לבצע עסקת מכר ולהתנות 'על מנת שאין לך עלי הונאה'. כלומר, גם אם המחיר הוא מופקע, הקונה מוותר על זכותו לבטל את המקח בטענה זו. לעומת זאת מושג הבעלות, על פי ההלכה, לעולם מיוחס לאדם פלוני או לקבוצת אנשים, ולא ניתן ליצור מציאות הלכתית חדשה שתחשב כבעלים של ישות ערטילאית.

נבחן את האפשרות להגדיר את פעולת החברה כשותפות של בעלי המניות בנכסי החברה. השאלה הקלאסית הנשאלת היא מדוע לא ניתן לחייב את נכסיהם האישיים של השותפים בחברה בשל חובות של החברה?

התשובה לשאלה זו פשוטה, והיא שכל העוסק עם החברה יודע שאין לו בסיס לתביעה אישית כנגד בעלי המניות, יהיה מצבם הכלכלי אשר יהיה. על כן הרי זה כמו כל "תנאי שבממון", התנאי הוא ששעבוד הנכסים לתביעה מכח מערכת היחסים עם החברה, מוגבל לנכסי החברה בלבד.

נעלה נקודה נוספת לדיון: מדוע מוטלות על החברה התוצאות ההלכתיות-משפטיות של מעשי עובדיה? מדוע כאשר עובד של החברה חותם על חוזה בשם החברה מעשה זה מחייב את החברה (=את בעלי המניות שהם השותפים בחברה)? מדוע כאשר עובד של החברה משיא ח"ו עצה רעה (בשם החברה) או מבצע פשע וכד', יש בסיס לתבוע את החברה?

התפיסה של חברה כישות עצמאית, כוללת בתוכה תשובה לשאלות אלו. אותה יצירה משפטית, חייבת לפעול על ידי זרועותיה האנושיים בדמות עובדי החברה (האורגנים של החברה).

לכאורה, יש לראות את עובדי החברה כשליחים של בעלי המניות, ותוקף פעילותם הוא על בסיס דיני השליחות.

בשיעור הבא נציג את המגבלות של דיני השליחות על פי ההלכה, המקשים על ההבנה ששליחות היא הבסיס ההלכתי העקרי להסבר "תוקף" פעילותם של עובדי חברה.