ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

המידע החסוי ממלחמת עמלק ;">

בית מדרש פרשת השבוע חומש שמות בשלח Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

א' ניסן תשס"ט

המידע החסוי ממלחמת עמלק


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
חלווה בת פרחה

כשהגיע זמנו של משה להסתלק מן העולם, הוא ביקש שה' ימנה ' אִישׁ עַל הָעֵדָה'. ה' נענה לתפילתו ואמר לו שימנה את יהושע כמנהיג במקומו. הפרשיה הזו נדרשת בספרי (במדבר, קלט):
" אִישׁ עַל הָעֵדָה - זה יהושע שנאמר 'לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ' (תהלים עח, כה). ולמה לא 1 פירשו הכתוב - שלא להטיל מחלוקת בין בניו ובין אחיו."

ה' ציווה על משה להודיע על הבחירה ביהושע באופן המיידי והמפורש ביותר: 'קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן... וְצִוִּיתָה אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם... לְמַעַן יִשְׁמְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל'. אדרבא, דווקא הגילוי המפורש מונע מחלוקת על יהושע. מדוע הספרי אומר שהכתוב לא פירש מיהו ה'אִישׁ' ?
כדי להבין את כוונת הספרי צריך להעמיק בהבנת הכתוב בתהילים שמוזכר בו.

חִידוֹת מִנִּי קֶדֶם
הספרי מרמז על פתרון כמה מן ה'חִידוֹת מִנִּי קֶדֶם' שבמזמור ע"ח בתהלים:
"מַשְׂכִּיל לְאָסָף... אַבִּיעָה חִידוֹת מִנִּי קֶדֶם . אֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ וַנֵּדָעֵם וַאֲבוֹתֵינוּ סִפְּרוּ לָנוּ ... לְמַעַן יֵדְעוּ דּוֹר אַחֲרוֹן... וְיָשִׂימוּ בֵא-לֹהִים כִּסְלָם... וְלֹא יִהְיוּ כַּאֲבוֹתָם... בְּנֵי אֶפְרַיִם נוֹשְׁקֵי רוֹמֵי קָשֶׁת הָפְכוּ בְּיוֹם קְרָב: לֹא שָׁמְרוּ בְּרִית אֱ-לֹהִים וּבְתוֹרָתוֹ מֵאֲנוּ לָלֶכֶת: וַיִּשְׁכְּחוּ עֲלִילוֹתָיו וְנִפְלְאוֹתָיו אֲשֶׁר הֶרְאָם:... בָּקַע יָם וַיַּעֲבִירֵם... יְבַקַּע צֻרִים בַּמִּדְבָּר... וַיּוֹצִא נוֹזְלִים מִסָּלַע... וַיְנַסּוּ אֵ-ל בִּלְבָבָם לִשְׁאָל אֹכֶל לְנַפְשָׁם...הֵן הִכָּה צוּר וַיָּזוּבוּ מַיִם... הֲגַם לֶחֶם יוּכַל תֵּת אִם יָכִין שְׁאֵר לְעַמּוֹ: לָכֵן שָׁמַע ה' וַיִּתְעַבָּר וְאֵשׁ נִשְּׂקָה בְיַעֲקֹב וְגַם אַף עָלָה בְיִשְׂרָאֵל... וַיְצַו שְׁחָקִים מִמָּעַל... וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם מָן לֶאֱכֹל... לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ ... וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם כֶּעָפָר שְׁאֵר וּכְחוֹל יַמִּים עוֹף כָּנָף :... לֹא זָרוּ מִתַּאֲוָתָם עוֹד אָכְלָם בְּפִיהֶם: וְאַף אֱ-לֹהִים עָלָה בָהֶם וַיַּהֲרֹג בְּמִשְׁמַנֵּיהֶם וּבַחוּרֵי יִשְׂרָאֵל הִכְרִיעַ ..."

המשורר אסף מספר שה' בקע עבור ישראל סלעים והוציא משם 'נוֹזְלִים'. ישראל היו צריכים להתבונן בניסים הללו ולהבין שה' דואג לכל צרכיהם; ולפיכך יש לראות בעין רעה את בקשתם לקבל ' אֹכֶל לְנַפְשָׁם'. אסף מספר שבעקבות הבקשה לקבלת אוכל, ה' העניש את ישראל, ולכן הוא המטיר להם את המן ואת הַשְּׂלָו; והללו הרגו בעם ישראל.

לכאורה המזמור סותר את התורה. בספר שמות (טז-יז) מסופר שבתחילה - ה' המטיר לישראל את המן והַשְּׂלָו במדבר סין; ורק לאחר מכן, כשהם הגיעו לרפידים - ה' בקע להם צור והוציא ממנו מים. אולם המזמור הופך את המאורעות ומספר שה' הוציא להם מים מן הצור לפני ירידת המן והַשְּׂלָו.
כמו כן, בספר במדבר (יא) מסופר שרק אכילת הַשְּׂלָו הרגה בעם ישראל, וגם זאת רק כעבור כשנה מאז הפעם הראשונה שהוא ירד. אולם המזמור מספר שאכילת המן והַשְּׂלָו הרגה בעם ישראל כבר בפעם הראשונה.

בנוסף לכך הלשון 'בְּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל' מציינת בתנ"ך חיילים לוחמים (כמבואר בהערת השולים 2 ); ופשטות לשון המזמור - 'וּבַחוּרֵי יִשְׂרָאֵל הִכְרִיעַ' - מורה על כישלון בקרב נגד צבא האויב. מדוע המזמור מתייחס למי שאכל את המן - כמו לחיילים שנכשלו בקרב נגד האויב?

בזכות מי ירד המן לישראל?

אסף מציג בפנינו מסורת אחרת של הבנת פרשיות המן והַשְּׂלָו; מסורת שהוא קיבל מאבותיו - 'אֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ וַנֵּדָעֵם וַאֲבוֹתֵינוּ סִפְּרוּ לָנוּ'. בתלמוד קיימת מחלוקת-מסורות בזכות מי ירד המן. הסוגיה במסכת תענית (דף ט, א) מביאה מסורת שהמן ירד בזכות משה; אולם הסוגיה במסכת יומא (דף עו, א) מביאה מסורת שהמן ירד בזכות יהושע; ומסורת זו מובאת גם בילקוט שמעוני (תהלים, תתיט):
" 'לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ' - זה יהושע שירד לו מן כנגד כל ישראל, כתיב הכא'אִישׁ' , וכתיב התם 'קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ'. ויש אומרים על אבריו היה יורד, ומאבריו היה אוכל. מכאן היו רבי יוסי ורבי שמעון אומרים - כסוסים נתפטמו ישראל באותה שעה. "

בדרשה משמע שיהושע היה הולך ללא בגדים ולכן הוא היה אוכל את המן באופן ישיר מעל איבריו; הייתכן כדבר הזה?! במאמר הקודם "הסוסים של משה רבנו" התבאר שבכל המקומות שישראל התלוננו על משה, משה הגיב לתלונותיהם ופנה לה' שיעזור לו. אולם כאשר ישראל באו למדבר סין והתלוננו שהם רוצים אוכל - משה לא התפלל לה'; ופתאום ה' הודיע למשה שישראל יקבלו את המן ואת הַשְּׂלָו.

אסף מגלה שכבר כאשר ישראל נסעו מים-סוף ליוו אותם סלעים וצורים שהתבקעו - 'וַיּוֹצִא נוֹזְלִים מִסָּלַע'. ה' נוֹזְלִים ' הללו הכילו מרכיבים מזינים כמו שמן ודבש, ומשה רבנו מזכיר זאת בתורה - 'וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר '. משה רבנו ראה יתרון גדול בתזונה הנוזלית הזו, מפני שהיא חסכה זמן מרובה של הכנת מזון רגיל למאכל אדם, וגם את הזמן של לעיסת המזון. אולם ישראל רצו לאכול מזון רגיל. משה רצה שישראל ישארו 'אנשים' כמוהו. אנשים ששרו בים סוף את שירת האמונה בה', ומבינים את היתרונות שגלומים באכילת המזון הנוזלי. ולפיכך, הוא סירב להיעתר לרצונם לחזור למדרגת 'סוסים', - שמחפשים מזון טעים.
המסורת מרמזת שיהושע התבונן באיבריו, והוא ראה שיש לו איברים של 'אִישׁ' מבוגר. ומתוך ההבטה ברחמים 'על אבריו' הוא טען בפני ה' - שכל עוד הגוף של בני ישראל אינו שונה מהגוף של הגויים - צריך להנהיג אותם כמו הגויים. ה' נענה לבקשת יהושע, ולכן הוא ציוה על משה להודיע לישראל שהם יקבלו אוכל מוצק - גם 'מן' וגם שְׂלָו.

ההתייחסות הכפולה לאוכלי הַשְּׂלָו - ולאוכלי המן
המשורר אסף מרמז, שהמן ירד בגלל מעורבות יהושע (-'אִישׁ' ). אולם התורה הסתירה זאת. כאשר הספרי אומר שהכתוב הסתיר את יהושע - הוא מתכוון לומר שלשיטת אסף ירידת המן הסתיימה באופן שלילי, ולכן התורה הסתירה את המעורבות של יהושע.
לא כולם סבורים שאכילת המן הסתיימה באופן שלילי; אולם אסף סבור כך, והוא מוכיח את שיטתו. אסף מתאר את מה שאירע לאחר ירידת המן והתיאורים שלו בנויים על סתירה. בתחילה הוא מספר שישראל אכלו ואף שבעו מן האוכל - 'וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׂבְּעוּ מְאֹד וְתַאֲוָתָם יָבִא לָהֶם'. אולם מיד הוא מספר שה' הרג אותם לפני שהם בלעו את האוכל - ' לֹא זָרוּ מִתַּאֲוָתָם עוֹד אָכְלָם בְּפִיהֶם: וְאַף אֱ-לֹהִים עָלָה בָהֶם וַיַּהֲרֹג בְּמִשְׁמַנֵּיהֶם וּבַחוּרֵי יִשְׂרָאֵל הִכְרִיעַ '.
שרשי הסתירה בתורה עצמה. בספר במדבר (יא) מסופר שלאחר כשנה לשהיית בני ישראל במדבר הם אכלו את המן בלבד, והם התאוו לאכול גם בשר. משה הצטווה להודיע לעם, שהם יאכלו בשר במשך חודש ימים עד שהם ימאסו בו והבשר יעורר בהם גועל. אולם כאשר הַשְּׂלָו הגיע מסופר שאוכלי הַשְּׂלָו מתו באופן מיידי. ברם, הייתכן שה' ציווה את משה להודיע - לכל העם - שהם יאכלו בשר במשך חודש ימים; ובסופו של דבר ה' המית אותם מייד כשאכלו את הבשר?!

במאמר הקודם "אלדד ומידד ונבואות השלו" הובאו דברי הילקוט שמעוני (תורה, תשלב) "מימיהם לא חטאו חטא גמור ולא לקו מכה גמורה". הילקוט שמעוני מרמז, שהרצון לאכול בשר הוא חטא - אך לא חטא גמור; ולפיכך ישראל לא הוכו מכה גמורה. ה' התייחס אל מי שאכל את הַשְּׂלָו כאל אנשים "מתים" כבר ברגע שהם נגסו בו. אך ישראל אכלו מהַשְּׂלָו במשך כחודש ימים עד שהבטחת ה' התממשה - והם מאסו באכילת הבשר. מכיוון שמדובר בהתייחסות סמלית, היא תיתכן גם ביחס לפעם הראשונה שישראל קיבלו את הַשְּׂלָו. ואכן במאמרי חז"ל משמע שהַשְּׂלָו 'המית' את ישראל כבר בפעם הראשונה שהם קיבלו אותו - כשהוא החל לרדת יחד עם המן 3 .
לשיטת אסף ההתייחסות הזו מתבקשת מאליה גם לגבי המן. גם המן לא ניתן לישראל אלא לאחר שהם התלוננו על המזון הנוזלי. ה' מילא את תאוותם לאכול מזון מוצק; אולם ירידת מדרגה נחשבת כהריגה. ולשיטתו, ה' התייחס אליהם כאל 'מתים' גם כשנגסו בפעם הראשונה - מן המן.

מלחמת עמלק לפי ראייתו של אסף
המשורר אסף מוסיף ומספר שהרחמים של יהושע על בקשת העם - הובילו להידרדרות נוספת. אסף מספר ש'בְּנֵי אֶפְרַיִם' - 'הָפְכוּ בְּיוֹם קְרָב' וברחו מן המערכה. מדרשי חז"ל רבים מבארים שהכוונה לקרב קדום שבני אפרים נהרגו בו. אולם הדבר אינו מתאים לפשוטו של הכתוב, מפני שאסף מתאר בריחה מן המערכה - ולא הריגה. בנוסף לכך אסף מסביר שהבריחה התרחשה משום ש'בְּנֵי אֶפְרָיִם ' קיבלו תורה שהם מיאנו ללכת בה; והרי דיני התורה הראשונים ניתנו רק לאחר יציאת מצרים. הספורנו אומר בפרושו לתהילים, שפשטות הכתוב מתייחסת לקרב שיהושע נלחם בעמלק, שמתוארים בו גם שלבים של בריחה (שמות יז): "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק".

אולם הדברים עדין טעונים ברור. בתורה מסופר שכאשר עמלק גבר - 'ישראל' ברחו; ואילו אסף מספר - ש'בני אפרים' ברחו. בנוסף לכך, בתורה מסופר שבסופו של דבר ישראל התעשתו - וגברו על עמלק; ואילו אסף משמיט את השלב החשוב הזה של הקרב.
אסף אינו חולק על התורה, אלא שהוא מביא מסורת שמנתחת את מהלך הקרב בעמלק. במאמר "הבריחה של בני אפרים" התבאר שהשם 'בְּנֵי אֶפְרָיִם ' משמש בתנ"ך 4 כסמל למי שבוטחים בכוח זרועם. אסף מכנה את כל ישראל בשם 'בְּנֵי אֶפְרָיִם ' - בשלב שהם בטחו בו בכוח זרועם; ובשלב זה הם 'הָפְכוּ בְּיוֹם קְרָב' וברחו מן המערכה. אולם כאשר הם היו משעבדים את ליבם לאביהם שבשמים הם ראויים להיקרא 'ישראל', ואז הם היו מנצחים.

השלב הראשון שגרם לתבוסה של 'בְּנֵי אֶפְרָיִם'
אסף מסביר שהבריחה התרחשה משום ש'בְּנֵי אֶפְרָיִם ' קיבלו תורה שהם מיאנו ללכת בה. התורה הזו היא ה-'חֹק וּמִשְׁפָּט' שישראל קיבלו לפני כן בפרשיית המים במרה (שמות טו, כב-כו).
לפי המסורת של אסף, ישראל לא אהבו את ה' נוֹזְלִים ' המזינים שליוו אותם בדרכם; וכאשר ישראל באו למָרָה הם התאכזבו לראות שהמים הרגילים הם מרים, והם התלוננו על משה. משה התייחס אז לכאבם והתפלל לה', אולם ה' לא ויתר לגמרי על ההנהגה הניסית. ה' הורה לו להמתיק את המים באמצעות נס, וללמד את עם ישראל חוקי תורה. וכמו כן להודיע לישראל, שמכאן ואילך אם הם ירצו לשנות את תנאי מחייתם - הם יעשו זאת באמצעות עמל התורה ב'חֹק וּמִשְׁפָּט' שהם קיבלו שם!! 5

אולם ישראל לא רצו להשתמש במתנה/מחויבות הזו. כאשר ישראל באו למדבר סין הם מאסו ב'נוזלים' המזינים ורצו לאכול כבר אוכל מוצק. ישראל באו והתלוננו על מצוקותיהם אצל משה; אולם משה לא הביא את תלונותיהם לפני ה'. משה טען כלפיהם, שהם צריכים לעמול בחוקי התורה שהם קיבלו במרה, ולהתפלל בעצמם לה' שימלא את בקשתם לאוכל מוצק.

יהושע לא יכול היה לעמוד בתחנוני ישראל, והוא שיבש את תוכניתו של משה. יהושע התפלל לה' שייתן להם אוכל מוצק כבר כעת; וה' נענה לתפילתו, ואמר למשה להודיע לישראל על קבלת האוכל המוצק. ישראל פירשו את ההודעה הזו כניצחון לרצונם להיות דומים לגויים. לגויים אין כוחות מיוחדים, אלא שפעמים שיש להם איש צדיק שמתפלל עליהם (כמבואר בהערת השולים 6 ); וישראל רצו להישאר בדרגה הנמוכה הזו - בלא מחויבות אישית לעמול בתורה. אולם זה היה ניתוח מוטעה של מה שארע.
ישראל טעו טעות כפולה. הם טעו וחשבו שמשה נכנע והתפלל עליהם; והם טעו וחשבו שה' חזר בו מן המחויבות שהציב בפניהם במרה - לעמול בתורה. ה' נענה אמנם לתפילת יהושע - אולם ה' לא חזר בו מהתכנית הזו. ה' הקדים ומילא את בקשתם לאוכל מוצק - לפני שהם ימלאו את מחויבותם לעמול בתורה; אולם ה' המתין שישראל יפרעו את חובם.

השלב השני שגרם לתבוסה של 'בְּנֵי אֶפְרָיִם'
לאחר מכן ישראל באו לרפידים (שמות יז, א-ז) 7 , ולא היה להם מים והם רבו עם משה. סיבת המריבה עולה מתוך דברי משה - "מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי , מַה תְּנַסּוּן אֶת ה' ".
ישראל רצו שמשה יהיה הנביא שיתפלל עבורם למילוי מצוקותיהם; ומשה לא הסכים. משה הסביר להם שה' הביא עליהם את חסרון המים - מפני שהם טרם פרעו את חובם הקודם. ה' הקדים ונתן להם את המן ואת הַשְּׂלָו; אך הם לא פרעו את חובם - ועדין לא עמלו בתורה. משה השתמש במילה ' תְּנַסּוּן ' כדי להזכיר לעם את המחויבות שה' הטיל עליהם לפני-כן ב'מרה' - 'שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ' . משה הסביר להם שאין זה ראוי שהם יהפכו את היוצרות, והם ינסו את ה'; ויבקשו לבדוק האם ה' נמצא עימם ללא תנאי, ומוכן להיענות למצוקותיהם בלא שיעמלו בתורה.

אולם העם לא ידע מי הביא לירידת המן והַשְּׂלָו. העם זכר שה' נענה לבקשתם לאכול אוכל מוצק, והמטיר להם מן ושלו - בלא שהם עמלו בתורה. הם היו סבורים שמשה התפלל עליהם אז, אלא שעתה הוא מקשיח את עמדותיו; והם שבו והתלוננו עליו. למשה לא נותרה ברירה והוא פנה לה'; וה' הורה לו שייקח עימו כמה 'מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל' בתור נציגי העם, ויוציא בפניהם מים מן הצור - באמצעות 'הַמַּטֶּה' שלו.

הפעלת 'הַמַּטֶּה' משמעותה - הפעלת שינוי בעולם באמצעות עמל התורה; וכעין כך מבואר בדברי האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג הרב יקותיאל יהודה הלברשטם זצוק"ל בשו"ת 'דברי יציב' (ליקוטים והשמטות סימן קטז):
"... 'מלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא' ... כן במתנהגים בדרכי התורה, ... ויש 'טבעי' ב'למעלה מטבע' גם-כן. דהיינו כעין זה שעושין פעולה בצירופי שמות וכדומה,... ובזה מובן ענין 'הַמַּטֶּה' למכות מצרים ובהבקעת ים סוף, שזה כעין 'טבעי שמיימי'..."

משה הצטווה להראות לזקנים שיסכימו לבוא עימו - שגם בעניינים שמוגדרים כ'למעלה מטבע' יש התנהגות טבעית - והיא עמל התורה. משה הצטווה להראות להם שהוא אינו מוציא את המים באמצעות תפילה כפי שהעם סבורים; אלא באמצעות עמל התורה (צירופי שמות שהיו על 'הַמַּטֶּה' שלו וכדו').

הזקנים חזרו וסיפרו לעם את מה שהם ראו. הם סיפרו שה' לא וויתר תכניתו, ולא וויתר על חובת העמל בתורה; ומשה הוציא את המים - רק לאחר שהוא עמל בתורה עבורם. והזקנים הוסיפו והודיעו, שכל אחד מישראל יכול לעשות זאת. ישראל יכולים לעמול בעצמם בחוקים שהם קיבלו במרה - ולבקש מה' שייתן להם מים.
אולם נראה שעם ישראל לא השתכנע מדבריהם. העם הניח שגם הפעם העם העמיד את ה' בניסיון והצליח. משה קרא ל'רְפִידִים' בתחילה - ' מַסָּה וּמְרִיבָה'. שם זה משקף את האופן שעם ישראל הבין את מה שהתרחש שם - 'וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת ה' לֵאמֹר הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן'. לפי הבנת ישראל - ה' נענה לדרישותיהם בלא תנאי; 'יֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ' - בלא צורך לעמול בתורה. אולם לניתוח המוטעה של ישראל היה מחיר כבד.

ההיערכות של משה במלחמת עמלק
מייד לאחר מכן עמלק בא לרפידים כדי להילחם בישראל (שמות יז, ח-יג):
"וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱ-לֹהִים בְּיָדִי: וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כַּאֲשֶׁר אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְהִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק וּמֹשֶׁה אַהֲרֹן וְחוּר עָלוּ רֹאשׁ הַגִּבְעָה: וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ וְגָבַר עֲמָלֵק: וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ: וַיַּחֲלֹשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב:"

משה הבין שמלחמת עמלק באה בגלל שישראל רצו להישאר בהשתדלויות הטבעיות שלהם ושיהיה להם נביא שיתפלל עבורם. ישראל רצו להיות דומים לגויים - ולפיכך הגויים יבואו וילחמו עימם. משה ידע שגם הפעם ה' דורש מהם לעמול בתורה כדי לנצח את עמלק; והוא ידע שישראל אינם סבורים כמוהו, ובטוחים ש' יֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ ' בלא תנאי. לאחר שמשה ניתח את המצב, הוא החליט לשים קץ לשלשת האירועים המבלבלת שהחלה בעת שיהושע התפלל עבורם למן.

משה הודיע ליהושע, שתפילתו על המן גרמה בסופו של דבר למלחמת עמלק; ולכן עליו לשאת באחריות. והוא הורה ליהושע שיבחר חיילים ויצא להילחם בעמלק. משה החליט שהפעם כל ישראל יראו שעמל התורה הוא זה שמביא את הישועה; ולפיכך העמל הזה יערך במקום גבוה לפני כולם - 'אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱ-לֹהִים בְּיָדִי'.

יהושע יצא עם 'בַּחוּרָיו' כדי להילחם בעמלק בחרב גשמית, כאשר יהושע נעזר גם-כן בכוח התפילה האישית שלו. ואילו משה נשאר במחנה כדי לפעול בכוח התורה באמצעות 'הַמַּטֶּה' שלו. במהלך הקרב התברר ליהושע, שלמרות שתפילתו הצליחה להוריד מן - היא לא הצליחה להכריע את עמלק. מה שהשפיע על ההצלחה בקרב היו ידי משה - שאחזו ב'מַּטֶּה' ועמלו בתורה. כמו כן התבררה צדקת הטענה - שאין די בעמל התורה של משה - והמחויבות לעמול בתורה קיימת גם על שאר ישראל. ישראל ניצחו רק מפני שאהרון וחור באו ועזרו למשה בעמל התורה - 'וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד'.

וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם מָן לֶאֱכֹל ... וּבַחוּרֵי יִשְׂרָאֵל הִכְרִיעַ
כזכור, בתחילת המאמר התבאר שהלשון - 'וּבַחוּרֵי יִשְׂרָאֵל הִכְרִיעַ' - מורה על כישלון בקרב נגד צבא האויב. והתעורר קושי כפול, מדוע המשורר אסף מספר שאוכלי המן מתו כשהם נגסו ממנו, ומדוע הוא מוסיף ומתאר זאת בלשון של כישלון בקרב. ולפי מה שהתבאר, אסף מפרש את החלטת משה לשלוח את יהושע להלחם בעמלק - באופן שונה מהרגיל.
במאמר הקודם "הבריחה של בני אפרים" התבארה השיטה, שמשה החליט לשלוח את יהושע כדי להודיע באופן רשמי - שאין די בכוח התורה, ויש צורך גם בכוח צבאי גשמי. הכוח הצבאי הגשמי מיוחס למשיח בן אפרים (יוסף); ויהושע נמשח להיות המשיח הראשון של הכוח הזה. אולם אסף מוסר בפנינו מסורת חולקת.
אסף מספר שכאשר ישראל עמלים בתורה כפי שנדרש מהם - אין שום צורך בכוח צבאי!! הסיבה שיהושע נשלח להלחם בעמלק היתה מפני שהוא גרם להידרדרות האמונה של בני ישראל; והידרדרות זו הביאה למלחמת עמלק.
אסף מספר שהסיבה שבמלחמת עמלק היה שלב ש' בְּנֵי אֶפְרַיִם ... הָפְכוּ בְּיוֹם קְרָב' - נעוצה בהידרדרות האמונה שהחלה קודם לכן. אסף מנתח עבורנו את האירועים, ומסביר ש'בַּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל' הוכרעו בקרב כבר כשהם נגסו מן המן. כאשר יהושע התפלל שישראל יקבלו את המן עוד לפני שהם יעמלו בתורה - הוא גרם להם לנסיגה ברמת האמונה. וכבר אז, כשהם נגסו מן המן, אפשר היה להתייחס אליהם כאל מתים וכאל מי שהוכרעו בקרב.
ברם, התורה לא סיפרה שיהושע התפלל שישראל יקבלו את המן; אולם הספרי מסביר שהתורה הסתירה את הפרט החשוב הזה - כדי שלא לעורר מחלוקת על יהושע. במאמרים הבאים נרחיב בעזהשי"ת בביאור דברי הספרי.


^ 1 כך היא הגרסה בילקוט שמעוני (תורה, תשעו) ובהגר"א, וכן היתה הגרסה לפני מפרשים נוספים. בגרסת הספרי קיימות מחלוקות נוספות, והן תתבארנה בעזהשי"ת במאמרים הבאים.
^ 2 "וַיָּקָם שָׁאוּל וַיֵּרֶד אֶל מִדְבַּר זִיף וְאִתּוֹ שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ בְּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל לְבַקֵּשׁ אֶת דָּוִד בְּמִדְבַּר זִיף" (שמואל א כו, ב). "וַיַּרְא יוֹאָב כִּי הָיְתָה אֵלָיו פְּנֵי הַמִּלְחָמָה מִפָּנִים וּמֵאָחוֹר וַיִּבְחַר מִכֹּל בְּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲרֹךְ לִקְרַאת אֲרָם" (שמואל ב י, ט).
^ 3 "ב' פעמים חטאו בשְׂלָו כדאמרי' בערכין. ובההוא דפרשת בשלח אינו מפורש דנענשו על כך, - אלא דילמד סתום מן המפורש". (מהרש"א חידושי אגדות; יומא דף עה, ב). וכן נמצא גם ב"מדרש הגדול" על ספר שמות.
^ 4 כאשר אֲמַצְיָהוּ מלך יהודה שכר מאה אלף חיילים של ממלכת ישראל כדי שיעזרו לו להילחם באדום, הנביא הודיע לו שהוא יצליח במלחמה דווקא בלעדיהם (דברי הימים ב כה, ז-ח). הנביא מכנה שם את צבא ממלכת ישראל שהיה מורכב מעשרה שבטים בשם - 'בְּנֵי אֶפְרָיִם'; מפני שהשם הזה מסמל גם 'בנים רוחניים' לאפרים - כל מי שבוטחים בכוח זרועם.
^ 5 הרשב"ם המפרש הפשטן כתב: "...התחיל להוכיחם; שיקבלו עליהם את החוקים ואת המשפטים אשר ילמדם - והוא יעשה צורכיהם!!". וכעין כך בזוהר (תוספת, שמות, דף רעב, א): "אמר קודשא בריך הוא מכאן הרי 'חֹק וּמִשְׁפָּט' לעשות נסים".
^ 6 כמבואר ברש"י (במדבר יג, כ): "היש בה עץ - אם יש בהם אדם כשר שיגין עליהם בזכותו".
^ 7 "וַיִּסְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר סִין לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם: וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ תְּנוּ לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה וַיֹּאמֶר לָהֶם מֹשֶׁה מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי מַה תְּנַסּוּן אֶת ה': וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם וַיָּלֶן הָעָם עַל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא: וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ: הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת ה' לֵאמֹר הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן:"

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il