גם כי אשב בחושך ה' אור לי | הרב דוד דב לבנון | בית המדרש

פרשת שבוע ותנ"ך
מקץ

קטגוריה משנית

שבת ומועדים
עניינו של חג

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

אשר ישעיהו בן רבקה

5 דק' קריאה

קץ שם לחושך
"ויהי מקץ שנתיים ימים"- איתא במדרש "קץ שם לחושך - זמן נתן ליוסף כמה שנים יעשה באפילה בבית האסורים, כיון שהגיע הקץ חלם פרעה חלום".

לפי מדרש זה הגזרה שנגזרה על יוסף להיות בבית האסורים הייתה מלכתחילה עד סוף אותם שנתיים ימים, לעומת זאת, ידועים לנו מרש"י דברי המדרש (שם, ב), שאותן שנתיים ימים נוספו לו כעונש על "שאמר לשר המשקים: זכרתני והזכרתני נתווסף לו שתי שנים, שנאמר: ויהי מקץ...". (ובודאי עונש זה היה לפי מדרגתו של יוסף הצדיק שעליו אמר הכתוב: "אשרי הגבר אשר יבטח בה' -זה יוסף", ודקדק עמו הקב"ה כחוט השערה והוסיף לו שנתיים אלו, לעשר השנים שכבר היה בבית הסוהר).

ונראה לישב את שני המדרשים הללו כאחד, מתוך ההתבוננות בשאלה מדוע אותן שנתיים ימים היו ימי חושך בשביל יוסף יותר מקודמיהם, ונראה לומר שיוסף גרם זאת לעצמו בזה שלא בטח בה' וחשב שנשכח שם בבית הסוהר עד שצריך לבקש משר המשקים "כי אם זכרתני והזכרתני", והמצב של אדם שאבד את אמונתו היא עבורו חושך ואפלה.
וכך אמרו בפרוש במדרש שם: "קץ שם לחושך - זמן נתן לעולם כמה שנים יעשה באפילה, ומאי טעמא? קץ שם לחושך, שכל זמן שיצר הרע בעולם, אופל וצלמות בעולם, דכתיב: אבן אופל וצלמות, נעקר יצר הרע מן העולם אין אופל וצלמות בעולם".

היינו, שיצר הרע גורם למצב של חושך בעולם, שלא יראה ולא ירגיש את הקב"ה המשגיח עליו, והדבר תלוי בו אם יתגבר על יצרו, יוכל להרגיש את דברי דוד המלך ע"ה "גם כי אשב בחושך ה' אור לי".
וכך פירש השפת אמת את שני הפירושים ברש"י תחילת פרשת ויחי, שעמד על השאלה למה פרשה זו סתומה? וכתב שני פרושים: א. לפי שנפטר יעקב נסתמו עיניהם וליבם של ישראל מצרת השעבוד. ב. שבקש לגלות את הקץ ונסתם ממנו.

וכתב השפת אמת שיש קשר בין הפירושים, מפני שכל זמן שלא נסתם מהם הקץ לא נסתמו עיניהם וליבם של ישראל מצרת השעבוד, אבל כיון שניסתם הקץ ואבדה כל תקוה לגאולה, נסתם כל חזון וקצרה רוחם מעבודה קשה.

ולפי זה אפשר לומר, שתכלית "החושך" והסתר הפנים, היא כדי ליצור אתגר לאדם שיגביר את אמונתו ויגלה את הקב"ה בתוך החשיכה הזאת, וכך אמרו במדרש שם: "בכל עצב יהיה מותר- כל דבר שנצטער יוסף עם אדונתו היה לו יתרון ממנה, למה? שנטל את בתה", ואפשר להוסיף, שכל הגדולה שזכה לה במצרים היתה בזכות היותו בבית הסהר, שם הוא נפגש עם שר המשקים, וע"י שפתר לו את חלומו נתגלה כצפנת פענח, ויודע חלום לפתור אותו, והגיעו הדברים לאזני פרעה עד שנתגלגלו הדברים ונעשה משנה למלך מצרים, נמצא, שבזכות ההתמודדות של יוסף עם ניסיונות האמונה ועמידתו בכולם, זכה לאור הגאולה. ולהיפך כאשר לא בטח חשך עליו עולמו, כהמשך המדרש שם: "ודבר שפתים אך למחסור - ע"י שאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני נתווסף לו שתי שנים".

אור הגנוז בנרות
בני יששכר מביא בשם ספר הרוקח שיש להתבונן בנרות חנוכה ולראות בהם את האור הגנוז. ורמז לדבר ל"ו נרות חנוכה הם כנגד ל"ו שעות ששמש אור הקדמון לאדם הראשון לפני גניזתו, לאמר - שבנרות חנוכה גנוז אותו אור.

מה משמעות הדבר, לפי הבנתנו למעוט השגתנו?

נראה לומר שהאור הראשון היה אור רוחני של גלוי שכינה בעולם. חכמינו אמרו:

"אר"י ב"ר סימון: אותה האורה שנברא בה בעולם, אדם הראשון עמד והביט בה מסוף העולם ועד סופו, כיון שראה הקב"ה שמעשה דור אנוש ודור הפלגה שהן מקולקלין, עמד וגנזו מהם, שנאמר: וימנע מרשעים אורה, ולמה גנזו? לצדיקים לעתיד לבא".

אור זה שאפשר להביט בו מסוף העולם ועד סופו, אינו יכול להיות אור גשמי רגיל, אלא הכרה במציאות ה' בעולם, ולכן החטא גרם להחשכת אותו האור. אבל הצדיקים בבחירתם הטובה יכולים לגלות את האור הגנוז. ואמרו במדרש ש"גנזו בתורה", היינו ע"י למוד התורה מתגלים אופקים חדשים של אמונה והכרת הבורא, ואז ההתבוננות בטבע מגלה כי "השמים מספרים כבוד א-ל...".

והנה גלות יון המכונה "חושך" ("והארץ היתה תוהו- זה בבל, ובוהו- פרס ומדי, וחושך - זה יון, על פני תהום - זה גלות אדום), שהחשיכו לבם של ישראל ע"י כפירתם באלוקים חיים. נס חנוכה החזיר לעם ישראל את אמונתם, ולכן ההתבוננות בנרות חנוכה שמסמלים את הנס שהיה, וחכמת התורה שפרחה בדורת שאחריה, מסוגלת להחזיר את האמונה לישראל, וזהו אור הגנוז בנרות, שהולך ומתגלה לעיני המתבונן בהן.

בריאת האור על ידי האדם
מובא בגמרא (פסחים נד):

"מפני מה מברכין על האור במוצאי שבת? מפני שהוא תחילת ברייתו".

מתוך עיון במקורות הנ"ל, נראה שאין הכוונה לאור שברא הקב"ה ביום הראשון, אלא לאור שיצר אדם הראשון, שעלה במחשבה לבראתו בערב שבת בין השמשות ולא נברא עד מוצאי שבת

"דתניא: ר' יוסי אומר שני דברים עלו במחשבה ליבראות בערב שבת ולא נבראו עד מוצאי שבת, ובמוצאי שבת נתן הקב"ה דיעה באדם הראשון מעין דוגמא של מעלה, והביא שני אבנים וטחנן זו בזו ויצא מהן אור, והביא שתי בהמות והרכיב זו בזו ויצא מהן פרד".

היצירה האנושית הראשונה הייתה יצירת האש שהיא כעין "דוגמא של מעלה" בהיותה יצירה כעין יש מאין, ואעפ"כ בודאי שהיא מכח האנרגיה הגנוזה בטבע, ותפקיד האדם רק לגלות את האור הגנוז בה, ודעה זו נתנה בו ביום שברא הקב"ה את האור, שאם יזכה יבין את מקור חידושו זה, ולכן מברכים על האור במוצ"ש "בורא מאורי האש" להודות על כך שהקב"ה הוא מקור חדוש אנושי זה.

ועלה במחשבה לבראתו בערב שבת. מדוע נתעורר הצורך לבראתו אז? נראה לומר שהצורך בחידוש האנושי לגלות את האור הגנוז בא בזמן שהיה ראוי לו שיגנז, היינו בערב שבת לאחר שאדם הראשון חטא ונתברר שיצאו ממנו רשעים כדור המבול ודור הפלגה, ועלה במחשבה לתת באדם דעה להדליק אש, לגלות את האור הגנוז, (על כל משמעויותיו), והקב"ה רחם עליו, הואיל וחזר בתשובה, ומפני קדושת השבת שקרבה, לא גנז אור ראשון זה. על דרך מה שאמרו חז"ל "בקש הקב"ה לברוא את העולם במידת הדין, וראה שאינו מתקיים ושתף עמו מידת הרחמים", ובוודאי מה שעלה במחשבה לא היה לבטלה, אלא שהעולם בתחילת דרכו יהיה נדון במידת הרחמים עד שיהיה ראוי להיות נדון במידת הדין, וכך גם ביחס לאור הקדמון, ששמש את אדם הראשון ולא נגנז למרות חטאו ל"ו שעות, אולם במוצאי שבת היה ראוי לגלות את האור הגנוז בבריאה.

ואפשר שאנו היום מדליקים נרות שבת זכר לאותו אור ששימש את האדם הראשון בליל שבת, ונמסרה מצוה זו לנשים כמו שאמרו חז"ל כתקון לחטא חוה שהכשילה את האדם בחטא הקדמון, והיא כבתה נרו של עולם, תדליק לפיכך היא תשמור הדלקת הנר" (מדרש תנחומא נח).

וזה לעומת זה עשה אלקים, ונתן לאדם החכמה להרכיב שתי בהמות ולהוליד את הפרד. והרי הרכבה זו אסורה אף על בני נח לשנות לשנות מסדר הבריאה שברא הקב"ה, אולם האדם בחכמתו יכול לעשות את זה ולחדש בריאה שתחיך את העולם, ותטשטש את מעשה בראשית על ידי הקב"ה שברא כל מין למינהו. ואם יזכה יחדש בבריאה חדושים שיגלו את האור הגנוז בה מבורא עולם.

עניינו של חג

מקץ