פרק ב פסקה ו

הרב בפרק א' פסקה ג' אמר שכל דבר ודבר שיש בעולם שלנו האדם חי ומרגיש שאין הכל שלם, מתוק, משתלב והרמוני. האדם לא יכול לחיות בדברים האחרים שעמהם נפגש בעוה"ז אין לו את הציור של השלמות הזו. רגש הנועם וההתענגות כפי שהמסילת ישירים מתאר שכל הנאות העוה"ז באיזה שהוא שלב יש משהו שסותר אותם שיש להם מגבלה או הזמן וכד'.. ומתאר באופן מציאותי שאם האדם שואל א"ע אף אם אינו שואף לא לשלמות מוחלטת כי ככל שמרבה הנאות כך פחות משתלם. בעצם יש באדם פן ששואף לשלמות ואוהב את תחושת השלמות וההתענגות אך לא כל עבודתינו להיות אגואיסטים ולהתענג. בלימוד המסילת ישרים אנו נותנים את הפן המוסרי - השייכות לנצחיות אין סופיות דבר שמאיר אור שלם כזה. אומר הרב מתוך מה ניתן להיות שייכות לדברים אלו - ברמת היחיד לא ניתן להפגש עם זה. החן הזה נמצא בכללות האומה.
היופי - זה תמיד דבר כללי. כשכל דבר ודבר מחובר לנקודה אלוקית זה נותן את התחושה של היופי הפנימי. סתם גוי לא ירצה להיות קשור לכלל ישראל - אין תהליך בגויים של רצון להתגייר. משיכת היחידים לאומה זה מצד שיש לכל יחיד שייכות לדברים הללו. אם יש במפגש עם האומה הישראלית משהו שמושך אליהם זה עדיין לא יהווה משהו שיוכלו לזהות את החן הזה.