ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

פרק ב פסקה ג ;">

בית מדרש ספרי אמונה וחסידות כתבי הראי"ה קוק אורות ישראל המבואר פרק ב Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

ניסן תשס"ט

פרק ב פסקה ג


נערך על ידי הרב

מוקדש להצלחת
עם ישראל

חלק א' – היחיד במהותו שואב את חייו מנשמת האומה.
חלק ב' - היחיד יכול להשפיע ביחודייתו על הכלל.

היחש של כנסת ישראל ליחידיה הוא משונה מכל היחושים של כל קיבוץ לאומי ליחידיו.

בעמ"י משמעותו של היחיד בתלותו בכלל וכן השפעתו משמעותית מאד שלא כמו באומות העולם ששם גם משמעות חיי היחיד וגם יכולת ההשפעה שלו הוא מועט מאד. בעם ישראל כשאנו נותנים למושג הכלל מציאות אינסופית בסיסית כולה טוב ונשמתה כולה טוב ונעימות היינו חושבים שאין יכולת השפעה מהיחיד לכלל, על כך הרב מבאר בפסקא זו שגם מצד השפעת היחיד על הכלל יש יכולת יצירה גדולה.

כל הקיבוצים הלאומיים נותנים ליחידיהם רק את הצד החיצוני של המהות, אבל עצם המהות זה שואב כל אדם מנשמת הכל, מנשמת אלוקים שלא באמצעות הקיבוץ, מפני שאין להקיבוץ חטיבה אלוקית שמגמה אלוקית עצמית שרויה בתוכו

חיי כל יחיד ויחיד מורכב משני חלקים:
עצם החיים שלו – והצורה שמהותו מתלבשת ומתגלית בחיים.
עצם מציאות החיים שלו - מהות זו תמיד נתלית בהופעה חיצונית, במסגרת, בנטיות נפש, בתרבות, בהתנהגות. יש את עצמיותו של אדם ויש את הופעת עצמיותו בלבושים שונים.
משל למה הדבר דומה לפרח ועץ שמהות חייהם זה שהם שניהם צומח. כוח הצמיחה זוהי מהותם. אולם כוח הצומח מתלבש בצורות שונות בקוץ בפרח או בעץ.
באומות העולם - הכלל לא נותן לו את מהותו. מהותו יונק מהיותו אדם המיותו צלםאלוקים - נשמת הכל - נשמתו האלוקית. נשמת הפרט עוד לפני הישתייכותו הלאומית הוא קודם כל אדם בצלם אלוקים עם תכונות ועם מהות של אדם.
מהותו של אדם מתלבשת בהשתייכות לאומית. כל אדם שייך לאומה אך זה ברובד חיצוני יותר ובשלב ההופעה וההתלבשות. הופעתו ותרבותו הם הופעות משניות ומאוחרות של האדם.
עצמותו של אדם הוא שואב מנשמת הכלל שלא דרך הכלל.
מה הוא כוח החיים שיוצר את האומות?
האומות האחרות לא נוצרות, בכדי להופיע דבר הרמוני אין סופי אלא באות להופיע צד או עניין מסוים. המפריד בין האומות השונות אינו נובע מאיכות וריכוז חיים שונה בין אומה לאומה. יש מציאות אלוקית כללית שאותה האומות באים לגלות. כל אומה מגלה חלק מהמציאות האלוקית הכללית. כל האומות באותה מדרגה אלוקית ויכולת הופעה אלוקית ומה שמגבש אותם אומות זה זה שהם בהתלבשותן החיצונית רוצות להופיע צד מסוים ולא בכדי להופיע מציאות אלוקית אחדותית אחרת בעולם.
הרב ודאי מסתדר עם כל התנועות הלאומיות שאמרו שהאדם בבסיסו לאומי וצריך לגלות את תכונתו הלאומית אך זה לא גילוי המהות אלא את הלבוש – צורת ההופעה.
ההבדלים בין האומות הקרויות 'שבעים אומות' הם מהותיים. ישנם שבעים שורשי נשמות לאומות העולם והם מתפצלים לכל האומות הרבות שאנו רואים בעולם. בין האומות ישנם הבדלים גם בנקודה הפנימית.

החיבור של היחיד לכלל דורש שלמות בין בהארה הכללית בעולם ובין בהופעה המוסרית היחודית של האומה הישראלית. כל פגם מוסרי מנתק א"כ באיזו שהיא מידה. בשתי המערכות היחיד צריך להיות מתוקן באופן מוסרי כדי שהחיבור שלו יהיה שלם. נראה מדברי הרב שיש לכל אומה תכונה מוסרית מסוימת שמתאימה לה וכל אומה צריכה לבנות את התכונה המוסרית שלה, וכל פרט צריך להתאים את עצמו לתכונות האומה שלו. ואם לא יהיה לו את הדגשים הנכונים אז הוא יהיה מנותק מהאומה שלו.

לא כן בישראל, הנשמה של היחידים נשאבת ממקור חי העולמים באוצר הכלל, והכלל נותן נשמה ליחידים.


נשמת הכל - כל העולם.
נשמת הכלל - הנשמה הכללית של כנס"י.

החיבור של היחיד לכלל דורש שלמות בין בהארה הכללית בעולם ובין בהופעה המוסרית היחודית של האומה הישראלית. כל פגם מוסרי מנתק א"כ באיזו שהיא מידה. בשתי המערכות היחיד צריך להיות מתוקן באופן מוסרי כדי שהחיבור שלו יהיה שלם. נראה מדברי הרב שאם יש לאומה מסוימת תכונה מוסרית שמתאימה לו וכל אומה צריכה לבנות את התכונה המוסרית שלו, וכל פרט צריך להתאים את עצמו לתכונות האומה שלו. ואם לא יהיה לו את הדגשים הנכונים אז הוא יהיה מנותק מהאומה שלו.
רק אומה שבאמת יסודה בנשמתה נוצרה שהכלל יותר חשוב מהפרט נותנת מהות אחרת היא חטיבה אלוקית שמטרתה להופיע מציאות אלוקית אחדותית אחרת בעולם לא מציאויות חיצוניות אחרות בלבד.
יש שני חידושים:
החידוש הראשון - לקיבוץ שאין לשאר האומות חטיבה אלוקית.
• בעמ"י הקיבוץ כן חטיבה אלוקית הנובע ממגמה אלוקית ששרויה בתוכו.
• בעמ"י קשור היחיד למהות אחרת.
ההבדל בין הדרגות: דומם, צומח, חי, מדבר וישראל - הוא בחיות האלוקית שבכל אחד ואחד ויש יותר חיות אלוקית בישראל מאשר בסתם אדם.
יש מקור חי עולמים באוצר הכלל בישראל - הכלל נבנה מזה שמרכז ואוצר בקרבו יותר עצמה מחי העולמים.
אדם בישראל אולי לא ניזון מהנשמה הכללית שבאדם. אם אדם מישראל יהיה ניזון מהנשמה הכללית שבאדם. מאבד את מהותו כמי שאם אדם יהפך להיות צמח - ככל שאדם שייך למדרגה עליונה יותר אתה צריך לבטא את המדרגה שמעליו. מהות ישראל היא שאינם ניזונים כיחידים מנשמת הכלל אלא ככלל מקור נשמת היחידים נשאבת מנשמת הכלל והכלל מזין את היחידים.
לא ברור אם הרב מתכוון שאדם מישראל מתנתק מנשמתו הישראלית האם יכול להיות שייך לנשמת הכלל. אדם מישראל ברגע שהתחבר לכלל ישראל וכשמתנתק מאבד את נשמתו. אם יעלה על הדעת להתנתק מהאומה - צריך לנתק את נשמתו ממקור חיותה כי אין לו שני מקורות רק אחד. וממילא הזדקקותו של היחיד לכלל גדולה ולכן תמיד נשמתו של אדם מישראל דורשת ממנו ודוחפת אותו להיות מחובר מכיוון שאם יתנתק הנשמה תאבד.

אם יעלה על הדעת להנתק מהאומה, צריך הוא לנתק את נשמתו ממקור חיותה, וגדולה היא משום כך ההזדקקות, שכל יחיד מישראל נזקק להכלל, והוא מוסר את נפשו מבלי להיות נקרע מהאומה, מפני שהנשמה ותיקונה העצמי דורש כן ממנו.

האם הקשר המדובר מתבטא בפועל או רק במהות?
הקשר בין העם ליחיד צריך להתבטא גם בפועל. בגילוי בפועל מתגלה ברצון של האדם. יכול להיות מצב שבעוה"ז יהיה מצב של ישראל מומר. ובזה נתק את נשמתתו ממקור חיותה. בישראל קשה להתנתק מהאומה, לעומת אצל הגויים. מכיוון שאצל ישראל אין ניתוק מהמהות.
נשמתו הפנימית של האדם תמיד דורשת ממנו לא להמנע מהיותו יהודי (מרגישה רע כשאומרים לו שהוא לא יהודי.).

סיכום החלק הראשון:

החלק הראשון מדבר על ההבדל הבסיסי בין ישראל לבין שאר האומות בנוגע ליחס בין היחיד לכלל.
המשל - באוה"ע היחס בין היחיד לאומה - דומה ליחס בין הפרח לאילן.
הפרח והאילן - במהות - כח החיים המהותי שמתגלה בפרח ובארז זה אותו מהות של כח חיים - שניהם מדרגת חיים של צומח
המינון של חיים - בזה יש הבדל בין פרח לעץ.
זה ההבדל בין יחיד באומה אחת לבין יחיד באומה אחרת שבמהותם זה להיות אדם עם צלם אלוקים - ניזונות מהנשמה הכללית שיש בעולם - מדרגת חיים שלאדם עם צלם אלקים - אותו צלם אלקים מתלבש בלבושים שונים. כל החיצוניות היא באה אחר המהות היסודית.
ממה זה נובע ?
יצירתם היא לא הבריאה הראשונה בעולם. האומות נועדו בכדי להוציא לפועל את כוחות בני אנוש - כדי לבטא תרבויותיו וכשרונותיו כל לאום מגלה את מידותיו האומות נוצרו כשלב ב' של הבריאה.
בעמ"י זה לא כך. בריאת הכלל קדמה לבריאת היחידים. ראשית נבראה מציאות חיים הרמונית ותמציתית בעלת מהות חיים עליונה הכוללת אור אין סוף, זו בריאת כנסת ישראל. היחיד בעמ"י - מהות האדם הפרטי זה לא אדם עם צלם אלקים אלא קודם כל ישראלי המגלה את ישראליותו וממילא התלות של היחיד באומה תלות קריטית של חיי נשמה.
וזו הסיבה לכך שקשה ליהודי כקריעת ים סוף להתנתק מאומתו ומוכן לוותר על הכל למען החיבור לאומתו כי יודע שבאיבוד הקשר - מאבד משהו מהותי בבסיס חייו. זה מה שדוחף יחידים להתמסר לאומה.

חלק ב' – השפעת היחיד על הכלל.
יכולת ההשפעה היחיד על הכלל גם כן שונה בישראל שלא כמו באומות העולם.
זה שיש לכנס"י חטיבה אלקית אחרת שהיא אצורה בצורת אוצר הכלל בצורת נשמה כללית שיותר כלולה לחי העולמים למקור החיים מכל שאר המציאויות שיש בעולם.

אמנם צינורות ההזנה הנשמתית הגנת החיים הולכים בכנס"י ע"י המצוות' דבר ה', זה הפלג הכללי המתגלם באורח החיים, הרשום בתוכניתו.

כיצד נוכל להפגש עם המציאות העליונה ?
האם תעלה לשמים – תפגש. האם תצייר במחשבה את השלמות האלוקית האם ניתן להתחבר לדברים שבאופן ישיר מחברים את האדם לתכונת הכלל הזו.
אומר הרב, עיקר מה שיכול לייצר את החיבור והצינור שמזין את החיים הנשמתיים האלה,
ההזנה הנשמתית – יכולת הפגישה החיובית עם מקור החיים הזה.
הגנת החיים – היכולת להיות במציאות העולם הזה ובכל אופן להגן על החיים שישארו בעליונותם שהרי העוה"ז לא מתאים להופעה האלוקית העליונה הזו – מה מאפשר להפגש עם המושג הזה?
הולכים בכנס"י ע"י המצוות – זה דבר ה', המצוות זה הפלג הכללי צורת ההופעה של החלקים הכללים הזה הכלל הזה באופן אחדותי נמצא בשמי שמים ומתממש באורח החיים בצורה כזו שמתגלה בצורת המצוות – זה רשום בתכניתו.
בפרק ראשון פ"יד – גם הרב צייר את זה באופן הזה – יש איזו שהיא תוכנית בסיסית שהערך הנשמה הכללית הזו יכולה להופיע בחיים גם בלבוש החיים בעולמינו ועושה רושם רק לפי התכנית הזו וכך יוכל להיות האדם קשור.
התכנית – יסוד הנשמה הכללית – היה ביצירת הסדר כיצד תופיע בעולם.
התורה היא סדר העולם אחרי הנשמה הכללית נברא העולם שיוכל להכיל את הנשמה הכללית הזו.
במקומות אחרים – התכנית בנויה – הקב"ה עלה ברצונו לברוא נשמה כללית – נשמה שיכולה להתגלות בעוה"ז ואם לא יכלה להתגלות לא הייתה נשמה כללית מה שהופך את הנשמה לנשמה כללית זה יכולתה להתגלותת בעוה"ז.
נשמה כללית – אוצר הכלל – היונק ממקור חי העולמים – נשמה כללית אא"ס – שבה הרמוניה שלמה.
נשמה כללית זו בכדי שתהיה בחינת כללית צריכה להיות בעלת כלים להופיע ולהאיר בעוה"ז.
סוף מעשה במחשבה תחילה- הקב"ה בורא את הנשמה כדי שתהיה תכנית לעוה"ז.
בריאת ה"יש מאין" זה הופעה של צמצום מאוד גדול - כדי שמציאות מצומצמת זו לא תשאר מצומצמת ותוכל להיות בה הארה עליונה – הקב"ה יוצר אור כזה שתוכל לגאול את העולם מהצמצום הזה.
רשום בתכניתו – מראש יש תכנית שהאור הכללי הזה יוכל להתגלות בכלי העוה"ז.

מראש צורים מחיי האבות שהתפשטו בבליטה בכונניותה של האומה נתגלם הרוח הגדול, שאור ה' שרוי בו, במעשים גשמיים המתהלכים עם החיים

היכן נוצר וכיצד נוצרה המציאות- שבמציאות ישל מצוות שהמצווה מתקיימת ע"י האדם הפרטי?
היינו אומרים שמכיוון שמהות חיינו זה הכלל – בכלל יש שלמות – מה שיש לנו בחיים זה חובת היחיד להתחבר לכלליות הזו.
אומר הרב זה לא רק כך – מראש הנשמה הכללית – הופעתה בשלמות תלויה בזה שתתגלה בעולם המצוות של כל פרט ופרט.
מי התחיל לגלות את המהלך הזה? מי יצר את הנפשות האלה שבנויות באופן כזה שבמעשיהם יכולים לעצב את הנשמה הכללית –
מראש צורים – מחיי האבות שהיו כאבות האומה היו הבסיס למה נפש האדם יכולה להשפעיע ולעשות והם היו כדמויות לחיקוי וכמו שהם עשו דברים כך אנו עושים. שכשנוצרה האומה כך נוצרה. שכמו שאבותיה גילו את נשמתם הכללית בעולם המעשה בתיקונים בעולם המעשה כך אנחנו נגלה לא ע"י יחודים עליונים ועניינים כלליים אלא בהופעה בעולם המעשה –
מתגלם הרוח הגדול – הרוח הגדול נהיה גולם מופיע בכלים מסויימים, בצורה מסויימת –
שאור ה' שרוי בו – אצל מי מתגלים המעשים האלה?
כל זאת התחיל להתגלות רק אצל האבות. חנוך, שם עבר ונח מימשו את המציאות באופן של ישיבה לעומת האבות שפעלו בגלוי במציאות. הם גרמו לעוד פרטים להיות מוארים אך לא השפיעו על הנשמה הכללית.
והאוצר החי נושא הוא בקרבו את כל לשד החיים, והאוצר נושא הוא בקרבו את כל לשד החיים של יצירתה של הנשמה, של התגברותה של נשמת הכלל, בסיועו של היחיד המגביר את כוחו, והתעלותה של נשמת הכלל ע"י הוספת האורה, שהפרט מוסיף בה, ע"י אותו החותם שהוא מטביע בה משלו במצוותיו הוא.

יש פה איזון חוזר.
מה נקרא שהנשמה יוצרת?
יצירתה של הנשמה – זה במובן של מושגים של חומר וצורה. כשאתה נפגש עם יש מציאות, מציאות עליונה ומציאות תחתונה משתלבים יש בעולם אין סוף מדרגות שבבחינה אחת אתה חומר ומבחינה אחרת אתה צורה כי המדרגה העליונה היא זו שבונה את המדרגה שמתחתיה.
תוכן הנשמה זה המדרגה העליונה.
יצירת הנשמה – כח פגישת הנשמה עם כל מיני מציאויות שכל מציאות שאתה נפגשת מקבלת את צורת הנשמה.
במציאות אנו נפגשים עם מציאות פרטנית ומפורטת. והופעת הנשמה מיפיע בצורה הזו שכל יחיד ויחיד בדרכו הוא התגלות הנשמה הכללית שלו במעשיו הטובים ובמצוות שלו. דבר זה גורם לנשמה ליצור עוד משהו.
שלמות הופעת הנשמה – האור הכללי – שהנשמה תהיה האור של כל המציאויות שבעולם.
כיצד היא תהיה כך?
בכך שכל יחיד ויחיד שבכל מעשיו ומפגשיו הפרטיים ומציאות החיים שלו מתנהג ומאיר מכח החיבור שלו לנשמה נותן את התוכן לכל הדברים שעמהם נפגש האדם אז נפגש ביצירת הנשמה.
בזה יגדל את אור הנשמה וכל עוד זה לא מאיר בכל העולם זה יהיה בשיא הופעתו וז תלוי בכל אחד ואחד – אפילו אחד שלא מאיר את אור הנשמה מצמצם את מאור הנשמה בעולם. פועלו הפרטי של האדם יכול לגרום לנשמה ליצירתה.
מי יצר אותנו להיות כאלה – מי הראשונים שיצרו את המבנה הזה? האבות.
לשד החיים- עצמיות החיים
והפעולה – פעולה מחייה ומוסיפה.
און – יכולת
חיל – מציאות ממשית.
שהתפשטו בבליטה – שיתפשטו בצורה כזו שיוכלו להלביש דברים, להבליט דברים לא שיבלטו יותר מהשאר – התפשטות בצורה כזו שיוכלו להבליט דברים.
התכונה הזו הייתה מיוחדת לאבות – שהם חידשו אותה. כל שאר גדולי עולם עד אז (חנוך, נח, שם...) ייחדו ייחודים. רק האבות בנו סוג של הופעה של יכולת הופעת אור כללי בצורה ממשית וכללית.
התהליך מתחיל מהאוצר של הכלל שניזון מחי העולמים. אור עליון שאינו תלוי באדם – כח היצירה של הנשמה - הרביית האור תלוי באדם. היחיד יכול למנוע את הוספת האור. נשמת הכלל לא תשתנה בעצמותה, אך הגילוי יתמעט.

והרזים הטמירים של העולם העליון, המלא נצח והוד, המלא נשמות עצומות, הממולא אור וחיים, גדולה וקדושה ותפארת, הולכים הם ונעשים עם המצוות, הולכים הם ויוצרים את יצירתם בחיים הפנימיים של היחיד ובחיי הכלל ומפלשים להם נתיבות רוממות בחיי עולם,


במשפט האחרון של סעיף ג' שבו הרב מתאר את המציאות הנפלאה הזו שבו היחיד במעשיו ובמצוותיו ובשייכותו לאור העליון הזה מוסיף אור ויש תוספת אורה לאור הכללי הזה. הרב מתאר את מה שנוצר בין העולמות.

והרזים הטמירים הנמצאים בעולם העליון – האור בהתחלה נמצא בעולם העליון נמצא בצורה נסתרת בצורת בכח בצורה נחבאת ונמצא האור באופן של נצח והוד.
חשוב להבין את ההופעות הללו.
הופעת ה'נצח' – ביטוי של היסוד הקבוע המנצח כל שינוי אפיסה וכליון.
הופעת ה'הוד' – היסוד המשתנה המעלה באופן קבוע, הפועל ללא לאות שלא להכלה בחומר
שני הציטוטים מדברי הרב במקומות אחרים.
הרב מתאר - הדברים שהיו מבחינת סוד האורות שהיו בכח ולא יצאו לפועל - אור כזה שבשמי שמים בודאי יש בו את הסגולה להופיע בצורת נצח והוד כפי שכבר הסברנו. הופעת הנצח זו הופעתה שמנצחת בעולם את כל האורות הקטנים שבטלים מולה. והופעה זו מתקשרת להופעה אינסופית נצחית שלא מתחשב בכלים ומנצח את הכלים. לעומת הופעת ההוד שהיא האור המשתנה, היסוד שאינו קבוע שכל הזמן דוחף כלפי מעלה. כל יסוד ההוד זה היכולת לדחוף להתעלות לכך שהאור ילך ויגבר. יסוד שללא ירידת הנשמה לעולם לא היה את היסוד שהנשמה הולכת ומתעלה. לא היה נוצר בעולם אור שגורם להתעלות. יסוד ההשתנות זה יסוד ההוד. אור ההוד מתייחס יותר למציאויות, דואג שהם ילכו כלפי מעלה ולא כלפי מטה.
כיצד מתקשרים התאורים לפסקה?
'מאור תורה ונר מצוה' הם שתי הופעות שאנו מדברים עליהם אור תורה כנגד הנצח ונר מצוה כנגד ההוד - היכולת להתייחס למקרים והמציאויות השונות ובתוכם - לחברם כלפי מעלה.
דברנו על כך - מה הפעולה שהיחיד עושה - כשהוא עושה מצוה הוא נותן לנשמה להיות יוצרת את המציאות שבו היא נמצאת אור הנשמה זה אור שהולך ומוסיף.
האורות האלה שנמצאים בצורה טמירית בעולם העליון - 'גדולה קדושה ותפארת' - ביטויים רוחניים כאלו מבטאים אור שלם או את צד גודל ושלמות האור. שלשת המילים האלו הרב משתמש בהם תמיד כשמדובר לא על האור המוגבל אלא על האור ללא מגבלה צד הא"ס. כשהרב משתמש במילה גבורה והוד זה בד"כ מתייחס לצדדים כיצד דברים אלו מתגברים על חסימות שקיימות.
ברזים הטמירים אין את מושג הגבורה, אבל הם יש להם תכנית שמופיעה בצורה כזו שאפילו במציאות המוגבלת יכול להיות יוצר אור. האור הזה הכי קל לו לפעול על חיי היחיד. היחיד הכי קל לו להשתנות. היחיד שעושה מצוה הכי מושפע מהמצווה והשפעתו בסופו של דבר גם משפיעה ופועלת על הכלל. כמובן, אין זה יוצר והופך את הכלל אך מצוה ועוד מצוה זה יוצר את זה שהכלל פועל לפי האור העליון.
'ומפלשים להם נתיבות רוממות בחיי עולם' - פועל על כל העולם את כל האנושות.

[לג בעומר זה הופעה שהיא מתייחסת לנקודה השפלה ביותר ולהצליח להעלותה.
הופעת ה'נצח' – יש עולם ואור נצחי, אור עליון שלכל המציאות שאינה נצחית חסרת משמעות מולה. אור הנצח – מנצח את המציאויות האחרות – כל האורות האחרים בטלים מול האור הזה של הנצח.
הופעת ה'הוד' – כל המציאויות – נדחפות למעלה ולא נותנת להם להשאר בקטנותם.
היסוד הקבוע אור קבוע, מוחלט, נצחי.
היסוד המשתנה – מרומם את המציאויות האחרות וגורם להם להתעלות.
ל"ג בעומר חל בהוד שבהוד זהו יסוד האש – שואף כלפי מעלה – לא נותן למציאות להשאר גולמית לא נותן למציאות לרדת למטה.]

ביחושה של האומה בעלת הכובד הרוחני הגדול לכל העולם כולו, והקודש מתעלה והצורה האנושית מתמלאנ אורה, והעולמות שמחת עולם, מאור תורה ונר מצוה.

כיצד זה פועל על הכל?
כי אנו היסוד של כל העולם ועל כל העולמות וכולם מתמלאים שמחת עולם שמתגלה בהם האור הכללי.
יש פה במשפט תיאור על פעולת היחיד. המשפט האחרון הוא פירוט של המשפט שקודמו.
הרב מתאר ארבעה מעגלים של השפעה:
1. היחיד
2. האומה
3. כל האנושות והעולם הזה
4. כל העולמות
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il