כל מה שאדם מרבה בתורה ובמצוות מתקשר הוא יותר בכנסת ישראל, ומרגיש בקרבו את נשמת הכלל כולו, בתמציתו היותר עליונה, וחש בכל מהותו את הצער של כנסת ישראל בשפלותה, ומתענג משמחת עולמים העתידה לפניה, ומתפאר בהכרה עמוקה פנימית בהוד עליוניותה האלהית. ובכל עת שמחה של מועדי ששון, וחדושי הזמנים, לימים וחודשים, הוא כולו מוקף ומלא תעצומות עז של שמחתה ומשוש גילה. שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה, שישו איתה משוש כל המתאבלים עליה, למען תינקו ושבעתם משד תנחומיה, ולמען תמצו והתענגתם מזיז כבודה.(ישעיה סו)
החלק הראשון כמו הפסקאות דלעיל. הדרך היחידה להתקשר לכנס"י היא דרך כנס"י, דרך התורה ע"י לימוד מה שיש בעמ"י. אדם מישראל לומד את מה שיש בעם ולא מה שיש אצל מישהו אחר. בלימוד התורה של גוי, הגוי יצבור ידע על מה שיש בישראל או אצל אחרים, אך אצל אדם מישראל הוא נעשה חלק מהעניין - מתקשר לעמ"י. כיון שבכנס"י הוא נעשה חלק ממנה וכל פרט יכול להיות מחובר לכנס"י ממילא העשיה של תומ"צ והריבוי של תומ"צ גורם לאדם להרגיש בקרבו את נשמת הכלל כולו.
מה ההבדל אם ההתקשרות היא דרך כנס"י או דרך הכלל כולו?
כנס"י זו יצירה כללית שנבראה בראשית, והיא ראשית הכל, וכל הדורות כולם הם תמצית הדור הזה. כל דור ודור יש לו נשמה כללית. האדם חש מה שקורה בדור. האדם צריך לחוש את מה שקורה בכלל. יש שתי צורות להתקשרות לנשמת הכלל - ע"י פגישה מציאותית עם הדור, ע"י חוייה עם הדור. הצורה השניה - יש פה פגישה אחרת לא מציאותית, פרקטית מעשית, אלא פגישה עם תמצית יותר עליונה של נשמת הדור. קיום התומ"צ של כל יהודי בדור מסוים, והקיום ע"י סגנון דורו והופעת דורו, מקשרו מצד המהות והתמצית לכלל. אינו מתקשר לכלל דרך הפרט אלא מצד זה שהוא מלביש את מה שיש באופן כללי בכנס"י, כל דור ודור יש לו לבוש המיוחד לו. אדם המקיים ומרבה לקיים תומ"צ מרגיש את הדור בתמצית היותר עליונה. כיון שהוא מתחבר לתמצית עליונה.
בתמצית זו מרגיש שלשה דברים: א וחש בכל מהותו את הצער של כנסת ישראל בשפלותה - מכיר את הפוטנציאל והטוב הגדול שיש בעמ"י שנמצאות בנסתר ואינם יכולות לצאת ולהתגלות ומרגיש שמשהו חוסם אותו וממעט את החיים הבסיסיים שיכלו להגלות בעמ"י.
ב ומתענג משמחת עולמים העתידה לפניה - כיוון שזיהה בכח את מה שיש בעמ"י אז יכול במידה מסוימת לצייר לעצמו את העתיד היפה הצפוי לעמ"י. עולם התענוג זה מצב לא של התאמצות לצאת לפועל אלא הכל שלם והרמוני (עפ"י המסילת ישרים). התחושה הדומיננתית יותר זה תחושת ההוה. ג - ומתפאר בהכרה עמוקה פנימית בהוד עליוניותה האלהית - זה מזכיר את ריב"ז שרואה ריבה המלקטת שעורים ואומר "אשריהן ישראל שבזמן שעושים רצונו של מקום זוכין וכשאינן נעשים עבדים..." עצם היות שעמ"י יכול להתבזות ע"י אומות שפלות זה מביא את ריב"ז לומר שעמ"י בעל סוד פנימי, ועליונותו של עמ"י בהחבא כשעמ"י במצב לא טוב.
אמנם, מבחינת קדושת המקום אז יש חורבן המקום חרב - זה ההוה המציאות קשורה למקום אבל הזמן פחות חרב הפגיעה של החורבן ב מקום אנושה בהרבה מהפגיעה ב זמן יש קדושת הזמן שקיימת כמו קדושת השבת שקביעא וקיימא וכן קדושת החגים שאמנם ללא עליה לרגל.
מה משמעות ה'זמנים'? בימי החגים מתנוצץ יותר רגש העתיד. יותר דומיננתי הרגש של מה יהיה בעתיד לכשיתמלא החסר של החורבן. ואז תהיה התגברות ויכולת יציאתה לפועל.
פשט הפסוק קריאה לעתיד. אך הרב לכאורה מחדש שכבר עכשיו שאנו עדיין בחורבן אנו על אף האבל מרגישים את גדלות העתיד.. ובעיקר במועדים אנו מרגישים ביתר שאת את הרגשת העתיד.
ההתענגות היא מכח העתיד. למען תמצו והתענגתם מזיז כבודה ההתענגות תהיה גם מצד יכולתה של האומה לצאת לפועל והנקודה הנסתרת תוכל להתגלות במלא מובנה.
