ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
שבת בקראון פלזה עם הרב שמואל אליהו והרב יוני לביא ושבת שירה עם הרב סבתו

שיחת מוצ"ש תזריע-מצורע תשס"ט

חשיבות הכלליות באומה

שבת וראש חודש ◆רבינו הקדוש ◆אין אתה יודע מתן שכרן של מצוות ◆עין רואה ואוזן שומעת ◆אל תפרוש מן הציבור
מוקדש לעלוי נשמת
אשר בן חיים
לחץ להקדשת שיעור זה
שבת וראש חודש
השבת היה ראש חודש ניסן, כשהיה חל ראש חודש בשבת, מורנו ורבינו הרב צבי יהודה היה תמיד אומר, שיש לשים לב לשילוב של שתי הקדושות יחד. שבת היא קביעה וקיימא, שבת אלוקית, שבת בראשית. היא לא נקבעת על פי ישראל אלא היא מוחלטת ועומדת ואילו ראש חודש תלוי בישראל, ישראל מקדשים את הזמנים, היום אמרנו 'מקדש השבת וישראל והזמנים'. את השבת ישראל לא מקדשים, אבל את ראשי החדשים ישראל מקדשים. כלומר, יש השתתפות של ישראל ביצירת קדושת הזמנים. בשבת ראש חודש מתחברות שתי קדושות, וכאשר מתחברות שתי קדושות נוצרת יצירה מיוחדת. כל מפגש, כל זיווג יוצר הפריה. אין אלו שתי קדושות בפני עצמן, אלא הן פועלות יחד ונוצרת מזה יצירה רוחנית נוספת, יש כאן חיבור מיוחד בין שיא הקדושה שבקדושת הזמנים – קדושת השבת, לבין הקדושה המצומצמת ביותר בתוך המציאות – קדושת ראש חודש. ראש חודש הוא יום שיש בו קדושה, ומצד שני מותר לעשות בו מלאכה. זאת אומרת שחיים בו את החיים הרגילים ובתוכם מופיעה קדושה, זו קדושה שבתוך המציאות, בתוך סדר החיים הרגיל. בשבת אנחנו מתרוממים מעל כל המציאות, אסורים במלאכה, מעין עולם הבא. ראש חודש מבטא את העולם הזה במלואו ובו מופיעה קדושה. היום היה לנו חיבור בין שיא השיאים לבין הקדושה שמופיעה בפועל.
הפרשות שקראנו השבת הן תזריע מצורע. אני רוצה להביא לפניכם סיפור מדברי הזוהר (ויקרא דף מה:):
רבי חייא ורבי יוסי הלכו בדרך, ופגשו אדם שפניו היו מלאות נגעים. אמר לו רבי חייא: מי אתה? אמר לו: יהודי אני. אמר רבי יוסי: חוטא הוא, שאם לא כן, לא היו נרשמים בפניו הנגעים האלה. אין אלו ייסורים של אהבה, כי ייסורים של אהבה לא מתגלים לאחרים.
ייסורים של אהבה לא באים כעונש על חטא, אלא הקב"ה רוצה להרים את האדם גבוה יותר, למרק אותו, אלו ייסורים של אהבה. ייסורים כאלה הקב"ה נותן בצורה נסתרת מאחרים, שהאדם לא יתבזה.
אמר רבי חייא: ייסורים של אהבה מכוסים הם מבני אדם. בא וראה, כתוב: "אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת" (ויקרא יג, ב) התרגום מתרגם: סגירותא, כלומר מכוסה, וההמשך: "וְרָאָהוּ הַכֹּהֵן וְטִמֵּא אֹתוֹ" (שם ג) אם זה נראה אז "וְטִמֵּא אֹתוֹ". אם זה נגע שנראה בחוץ, אין זה נגע של ייסורי אהבה. אמר רבי יוסי: כתוב: "טוֹבָה תּוֹכַחַת מְגֻלָּה מֵאַהֲבָה מְסֻתָּרֶת" (משלי כז, ה) אם זו תוכחה מאהבה - היא מסותרת. אם הקב"ה מוכיח את האדם מאהבה הוא מסתיר את זה, רק האיש יודע וחוץ ממנו אף אחד לא יודע מזה. גם מי שאוהב את חברו ורואה שצריך להוכיח אותו, הוא עושה את זה בסתר, שלא יתבייש. כך הקב"ה, מוכיחו באהבה, תחילה מכה אותו בגופו בפנים, אם חזר בו טוב, ואם לא מכה אותו תחת מלבושיו, ואלו נקראים ייסורים של אהבה. אם חזר בו טוב, ואם לא - מכה אותו בגלוי בפניו לפני כל שיסתכלו בו וידעו שהוא חוטא ואינו אוהבו של אדונו. אמר להם אותו אדם: אתם מבזים אותי, אינכם אלא היושבים לפני רבי שמעון בר יוחאי שלא יראים מכל, אם יבואו בני הם יצרו לכם, למה דבריכם בגלוי? אמרו לו: כך היא התורה "בְּרֹאשׁ הֹמִיּוֹת תִּקְרָא בְּפִתְחֵי שְׁעָרִים בָּעִיר אֲמָרֶיהָ תֹאמֵר" (משלי א, כא) אם נירא מפניך בדברי תורה נמצא בבזיון לפני הקב"ה.
התורה צריכה להיות ברה, צחה, בבירור ובגילוי.
פתח האיש ואמר: "מִי אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָוֹן" וכו' (מיכה ז, יח) פתח את ידיו ובכה. בתוך כך באו בניו. אמר בנו הקטן: "יֵשׁ צַדִּיק אֹבֵד בְּצִדְקוֹ" (קהלת ז, טו) הצדיק אובד למרות שהוא צדיק. כשהרשעים מרובים בעולם והדין תלוי, צדיק אובד בצדקו, שהוא נתפס בעוונותיהם, כמו אבי שהוא נתפס בעוונות בני עירו שהיו כולם עזי פנים והוא לא הזהיר אותם לביישם לעולם, והיה מעכב בעדנו שלא נתקנא ברשעים והיה אומר לנו את הפסוק: "לְדָוִד אַל תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים אַל תְּקַנֵּא בְּעֹשֵׂי עַוְלָה" (תהלים לז, א). אמר אביו: ודאי הקב"ה העניש אותי בזה, שהיה רשות בידי להוכיחם ולמחות בידם ולא עשיתי, לא ביזיתי אותם, לא בסתר ולא בגלוי. פתח הבן האחר ואמר: "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם" (בראשית ב, ז) כתוב 'וייצר' בשני יודים, יצר טוב ויצר רע שיש באדם. "וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים", זו נשמה קדושה מחיים העליונים, "וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה", התרגום אומר 'לרוח ממללא', רוח מדברת. הנשמה הקדושה, כשהיא נשמרת היא עולה ומדברת לפני הקב"ה והיא נכנסת בכל השערים ואין מי שימחה בידם. על זה התורה מכריזה ואומרת: "נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע" (תהלים לד, יד) וכתוב: "שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ" (משלי כא, כג) אז דבריו עולים למעלה בקדושה. אבל אם לשונו מדברת דברים רעים, אז מסתלקת הנשמה הקדושה ממנו, והיא עולה בבזיון ובצרה מכל, ולא נותנים לה מקום כבתחילה. וכמו שעונשו של אדם על דיבור רע, כך עונשו אם דיבור טוב בא לידו ויכול לדבר ולא דיבר.
כלומר, אדם מקבל עונש גם על כך שהוא לא דיבר מה שהיה צריך לדבר. מה שאסור לדבר, לא צריך לדבר, ומה שצריך לדבר, אין להימנע ממנו. הזוהר ממשיך:
משום שפגם ברוח המדבר. אם דבר טוב בא לידו ויכול לדבר ולא דיבר, הוא פגם ברוח המדבר, כי נתקן לדבר למעלה ולדבר למטה והכל בקדושה. תפקיד האדם הוא לדבר. וכל שכן אם העם הולך בדרך עקום והוא יכול לדבר אליהם ולהוכיח אותם והוא לא מדבר, עליו נאמר: "נֶאֱלַמְתִּי דוּמִיָּה הֶחֱשֵׁיתִי מִטּוֹב וּכְאֵבִי נֶעְכָּר" (תהלים לט, ג) בנגעים של טומאה. כלומר אם אדם נאלם דומיה, לא מדבר מה שצריך לדבר, הוא לא מדבר דברים טובים, אז יש לו כאבים, יש לו נגעים. וזה שדוד המלך מתפלל: "פְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי" (תהלים כה, טז).
זה סיפור מהזוהר בעניין הפרשה. לא צריך לדבר דברים אסורים וחשוב מאוד שלא להימנע מלדבר דברים שמצווה לדבר אותם: דברי תורה, תוכחה, כמובן בצורה הנכונה והיותר מושלמת.

רבינו הקדוש
היום אני רוצה לעסוק גם בפרקי אבות. פרק ב' זה הפרק של השבת הזו. הפרק מתחיל במשנה:
רבי אומר: איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושה ותפארת לו מן האדם (אבות ב, א).
ראשית כל צריך להתבונן בדמותו של רבי ולאור זה להתבונן בדברים שאומר. רבי נקרא רבינו הקדוש. הוא היחידי שקוראים לו רבי. הוא עשה 'מופתים'. לאחר שנפטר הוא היה בא כל ליל שבת ועושה קידוש למשפחתו והם היו יוצאים ידי חובה בקידוש שלו. כך זה נמשך זמן מה, עד שפעם השכנה גילתה את הדבר ואז הוא הפסיק לבוא. למה קראו לו רבינו הקדוש, תוספות במסכת כתובות (דף קג ע"ב ד"ה אותו יום) מביא את רבינו חיים כהן שאומר שאילו הוא היה בזמן פטירתו של רבינו תם, הוא היה נטמא אליו. אבל הוא כהן ואסור לכהן להיטמא למתים, אבל רבינו תם הוא גדול הדור, ואליו הוא היה נטמא. התוספות מביאים ראיה מירושלמי שאומר שמשמת רבי בטלה קדושה. מה הכוונה בטלה קדושה, שבטלה קדושת הכהנים והם היו יכולים להיטמא. כך מבארים את הירושלמי. התוספות מסתייג קצת מהדברים ואומר שאולי מדובר על בית הפרס שזו טומאה מדרבנן ולא ממש טומאה דאורייתא. בכל אופן אנחנו שומעים כאן כיוון של מחשבה שלמדרגה גדולה של קדושה, של גדול הדור, מותר להיטמא, כמו שמותר לאדם להיטמא לאביו ולאמו, אז אולי גם לגדול הדור, לרבי, לאביהם של ישראל, מותר להיטמא וללוות אותו. הגמרא בסוף סוטה אומרת (מט ע"ב) שמשמת רבי בטלה ענווה ויראת חטא. רבי היה עניו, הוא היה עשיר גדול, ובשעת פטירתו הוא הרים עשר אצבעותיו ואמר שהוא לא נהנה מהעולם הזה אפילו באצבע קטנה. אבל היה לו כל טוב, לא חסר על שולחנו שום דבר אלא שכל הנאותיו היו לשם שמים. אומרת הגמרא בסנהדרין (דף לו ע"א), שמימות משה ועד רבי לא הייתה תורה וגדולה במקום אחד. רבי היה ממש בולט בדורו כמו משה רבינו בדורו ולא היה אף דור שדומה לו. בכל דור היו עוד גדולים. מה החיסרון שיש עוד גדולים? לכאורה זה לא חיסרון. אצל משה רבינו היה מצב מיוחד שהוא היה מעל כולם וכך גם היה רבי. בדורות אחרים היו עוד גדולים ולא היה אחד מיוחד שהוא כל כך התעלה בתורה וגדולה כאחד.
רש"י שם מפרש שמימות משה ועד רבי לא הייתה 'תורתן וגדולתן של ישראל במקום אחד'. הלשון של רש"י צריכה ביאור, מה הוסיף רש"י על מה שאמרה הגמרא אלא שרש"י מלמד אותנו לימוד מיוחד. היה אפשר לחשוב שהגמרא רוצה להאדיר או לתאר שרבי היה אישיות מיוחדת במינה, גם תורה וגם גדולה, היה במדרגה מיוחדת כמו משה רבינו. בא רש"י ומבאר, שלא מדובר כאן רק על האישיות של רבי אלא גם על המעלה של ישראל. לא היו תורה וגדולה של האומה ברמה כזו כמו בדורו של רבי. בדורו של רבי כל האומה הצטיינה בכך שיש אישיות כזו שכולם מסביב לה, שהיא מרכזת את האומה כולה. לכן רבי היה יכול לערוך את המשנה, אילולי שהיה במדרגה המיוחדת הזו, היו לנו הרבה צורות של משניות, לא הייתה הכרעה הלכתית. זו הייתה המעלה של רבי.

אין אתה יודע מתן שכרן של מצוות
רבי אומר הדרכה:
איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושה ותפארת לו מן האדם.
האדם צריך לעשות מעשים שיש בהם תפארת. אין הכוונה של רבי שהאדם יעשה מעשים כאלה שכולם יפארו אותו, אלא מעשים מפוארים מצד עצמם. יכול להיות שאף אחד לא ידע שהוא עשה אותם. ועוד שלא רק הוא יחשוב שהמעשים מפוארים אלא גם אנשים אחרים יסכימו לזה. האדם לא תמיד יודע לכוון את עצמו בצורה אובייקטיבית, הוא לא רואה את הדברים בצורה מושלמת, צריך להקשיב למה שאומרים אחרים, שגם הם יגידו שההתנהגות הזו היא שלמה, שהיא התנהגות מפוארת. ברוח חיים, רבי חיים מוולוזין מפרש כאן שאם האדם לפעמים לא מצליח ללמוד לשמה, אפילו אם ילמד שלא לשמה - תפארת לו מן האדם, זה גם כן טוב, שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה.
וממשיך רבי:
והוי זהיר במצווה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות.
המדרש מבאר שאם האדם היה יודע מתן שכרן של מצוות הוא היה עושה רק את המצוות שיש עליהן שכר גדול ואת שאר המצוות לא היה עושה. והקב"ה רוצה שיקיימו את כל המצוות, לכן לא יודעים מתן שכרן של מצוות. משל למי ששכר פועלים לעבודה בפרדס, ויש שם כמה סוגי עצים והוא לא גילה כמה שכר הוא נותן על עבודה על כל עץ ועץ, כך שכל אחד עבד בכל העצים ולא בחר דווקא בעצים שבהם השכר יותר גבוה. זה הסבר בדרך הפשט. אבל נשאלת השאלה: הרי התורה אומרת שכר. בקן ציפור התורה אומרת שהשכר "לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים" (דברים כב, ז) ואומרת הגמרא שהדברים קל וחומר, שאם על מצווה קלה שכל כך קל לקיים אותה נאמר: "וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים", מצוות שיש בהן טרחה גדולה, על אחת כמה וכמה. והרי אין אתה יודע מתן שכרן של מצוות, איך אפשר לעשות קל וחומר?! אומר המהר"ל שמה שעשו חז"ל קל וחומר זה על הטרחה, לא על עצם המצווה. על המאמץ יש שכר מיוחד, אם האדם מתאמץ מעט יש לו שכר, ואם מתאמץ יותר יש לו שכר גבוה יותר, ואם המאמץ עוד יותר גדול, יש לו שכר עוד יותר גדול. אז אפשר לעשות קל וחומר שאם האדם מתאמץ יותר, יש יותר שכר, זה קל וחומר נכון. אבל אין אתה יודע מה השכר על המצווה עצמה.
כך יש גם לפרש את המשנה בסוף מסכת מכות (ג, טו) שדורשת מהפסוק: "רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם" (דברים יב, כג) שאם האדם לא אוכל דם, מגיע לו חזק! יישר כוח!. דורשת המשנה: אם דם שנפשו של אדם מואסת בו, אומרת התורה על מי שלא אוכל אותו: 'חזק', אז גזל ועריות שנפשו של אדם מחמדתן, על אחת כמה וכמה שאם מישהו מתגבר ולא נכשל, שזוכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות. אם לאדם הייתה אפשרות לגזול והוא נמנע ולא גזל, הוא לא רק לא מקבל עונש כי לא עשה דבר רע, אלא הוא זוכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות. גם את מאמר חז"ל הזה יש לפרש שהאדם מקבל שכר על המאמץ, אבל מתן שכרן של מצוות האדם לא יודע. ומה שחכמים אמרו לנו: "אלו דברים שהאדם אוכל פרותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא", גם כאן אנחנו יודעים שלכל מצווה יש התפקיד שלה, ואף על פי כן אין אתה יודע מתן שכרן של מצוות, ולכן הווי זהיר במצווה קלה כבחמורה. הרמב"ם אומר שמצווה קלה זה ללמוד לשון הקודש, דקדוק, תחביר, שזה קצת קשה ללמוד. זו נחשבת מצווה קלה...

עין רואה ואוזן שומעת
ממשיך רבי:
והסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה: דע מה למעלה ממך, עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבין.
אדם צריך לדעת מה למעלה ממנו - עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיו בספר נכתבים. כל הזמן יש עליו פיקוח. מי שהולך בעיר העתיקה, למשל, כל הזמן הוא מצולם, הוא לא יכול לעשות שום דבר נגד החוק, אם הוא יפגע במישהו, יש צילום ויתפסו אותו, הוא לא יוכל להתחמק מזה. יש כאלה שדנו בדבר האם מותר בגלל המצלמות להסתובב בשבת בעיר העתיקה. כך אם האדם היה יודע שכל הזמן הוא מצולם, כל התנהגותו הייתה שונה. אדם שילך ליד שוטר יעשה עבירת תנועה, יעשה מעשה שהוא נגד החוק?! השוטר מיד יתפוס אותו. עין רואה. לחיות במציאות הזו שהאדם נמצא כל הזמן תחת פיקוח, תחת השגחה. עין רואה ואוזן שומעת.
ביום שישי למדנו מידות הראיה. הרב אומר שם שיראת העונש דרושה במצוות שהן שמעיות, אבל לא במצוות שכליות. מצוות שכליות אלו מצוות שההיגיון אומר שלא משתלם לעשות את המעשה הזה. זה לא נכון ולא טוב, האדם מבין את זה, בזה לא צריך את יראת העונש. האדם צריך שלא לעשות את המעשה מצד שזה לא טוב. רק במקום שהאדם לא מבין צריך שתהיה יראת העונש.
לכאורה זה לא כל כך פשוט, שהרי יש דברים שהאדם יודע שזה לא טוב ובכל זאת הוא עושה, אין לו כוח להתגבר. יש מחלות בגלל שאנשים אוכלים יותר מדי והם לא יכולים להתגבר, יש אנשים שמעשנים, אנשים שעוברים עבירות תנועה, הם יודעים שזה לא טוב ונכון ובכל זאת הם עושים. אלו עבירות שכליות, שברור שלא טוב ולא כדאי לעשות. יצר הרע צריך משהו שינצח אותו. אם אדם נוסע נגד חוקי התנועה ופעם אחת נתפס על מהירות או על עקיפה או על יציאה במקום שהיה צריך לעצור, אחר כך במשך תקופה הוא נזהר באופן מיוחד, הוא לא רוצה לקבל עוד קנס, הוא מפחד משלילה, הוא נשמר. זו יראת העונש. הרי גם ההיגיון אומר שלא נכון לעבור על חוקי התנועה, לא בגלל שהשוטר יתפוס, אלא בגלל שהאדם מסכן את עצמו ואת האחרים. חייב להיות סדר, לא יכול להיות שכל אחד יעשה בכביש מה שהוא רוצה. ההיגיון מחייב את זה. אבל האדם צריך לדעת שעין רואה ואוזן שומעת, שסוף גנב לתליה. אם הוא עושה דברים לא נכונים בסוף הוא ייתפס, זה לא משתלם. ריבונו של עולם כל הזמן משגיח על עולמו.
אפשר כמובן לרומם את הדברים, וכנראה שרבי התכוון לדברים בצורה יותר מרוממת. דע מה למעלה ממך, עין רואה, איזו זכות יש לך שהקב"ה כל הזמן מסתכל עליך. יש אנשים שאף אחד לא מסתכל עליהם, לא מתעניין בהם, והקב"ה מסתכל על האדם, מתעניין בו, מה הוא עושה, איך הוא מתנהג... איזו זכות! ולא רק שהוא מקשיב מה האדם מדבר, מעניין אותו מה הוא אומר, יש כאלה שלא מעניין אותם מה שאחרים מדברים, הם מתעניינים רק בדברים של אנשים חשובים... אבל ריבונו של עולם מתעניין בכל אחד ואחד ואף רושם את זה, זה נרשם, הכול מוקלט. כלומר הקב"ה שם אותנו בביתו, על שולחנו, מתעניין בכל מילה שאנחנו אומרים.
בחסידות אומרים: דע מה למעלה - ממך. האדם משפיע למעלה. מה שהאדם עושה פה משפיע על עולמות עליונים. הקב"ה נתן לישראל את הכוח את הקביעה איך יהיה מצב העולם הזה, ולא רק העולם הזה, אלא גם העולמות העליונים. המלאכים, תלויים בישראל. אדם צריך לדעת לחיות כך, לדעת את גודל פעולותיו, שלכל מעשה שהוא עושה יש משמעות, יש חשיבות וערך. זה הצד החיובי, כל מצווה חשובה כל כך, היא נשמרת, נראית ומשמחת את ריבונו של עולם. כך זה גם לצד השני, אם אדם עושה דברים שלא כהוגן, זה גורם צער ואי נחת בשמים. יש לזה גם עונש, אבל עצם הדבר, לעשות כביכול צער בעליונים, לצער את השכינה, זה לא נכון, זה דבר שלא עושים.

אל תפרוש מן הציבור
אני רוצה לגעת בעוד משנה בפרק הזה, הנוגעת לתחילת הזמן:
הלל אומר: אל תפרוש מן הצבור (אבות ב, ד).
הרב מסביר על האמירה הזו, שאין הכוונה רק למציאות שהציבור עושה דברים נכונים וטובים והאדם פורש מהציבור, אלא גם אם האדם רוצה לפרוש מהציבור כדי להיות עוד יותר טוב, כביכול, הוא רוצה לעלות מדרגה, אומרים חז"ל: אל תפרוש מהציבור. כל השפע שהקב"ה משפיע על האדם הוא דרך הציבור. זה לא נכון להתפלל מאחורי בית הכנסת. יכול להיות שהאדם מתפלל שם כי הוא לא רוצה שיפריעו לו, כי בבית הכנסת מדברים, מתפללים מהר והוא צריך עבודת ה' מיוחדת, אבל זה לא טוב, צריך להיות עם הציבור. זה לטובתו ולטובת הציבור. האדם צריך להרגיש עצמו חלק מהציבור. כך עבודת ה' הנכונה. זה כמו מי שפורש מהציבור כדי לעשות במה. יש במה כללית לעבודת ה' - מזבח, והוא רוצה עבודת ה' מיוחדת, עם סידור האר"י עם כל הכוונות, כוונות הרש"ש, אי אפשר לו לכוון כך עם כל הציבור, והוא רוצה לעבוד לבד. זה איסור דאורייתא, אסור לעשות במות לעבודת ה', אפילו שהוא עושה לשם שמים, כי צריך לעבוד ביחד. גם המהר"ל מדבר על הדבר הזה, "וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים לג, ה) ביחד, לא בפרטיות.
במשך ימי הגלות, קצת התרגלנו לעבודת ה' פרטית, קהילתית, קבוצתית, לא עבודת ה' של כלל האומה. צריך לעשות שינוי בנפש כדי להבין שעבודת ה' היותר מושלמת היא כשכלל ישראל עובד את ה' יחד. כמובן כשכלל ישראל עובד את ה', אין בזה את הייחודיות הפרטית של כל אחד ואחד, אבל יש בזה את הכלליות, שזה שקול כנגד הכול. כל אחד בישיבה צריך להרגיש את עצמו כחלק מהכלל כולו, הוא מקבל מזה ונותן לזה, לא לפרוש מהציבור.
המילים הללו הן הכנה ליום העצמאות הבא עלינו לטובה. יש לנו שלושה ימים עד יום העצמאות, צריכים להתכונן ליום ההודיה הזה. הציבור שלנו החלוצי, האידיאליסטי, השואף לשלמות של הארץ והעם והתורה, ולא מוכן לפחות מזה, עסוק כל הזמן למנוע קלקולים ונסיגות ולהעצים את האחיזה שלנו בארץ ישראל. יש לנו תחושה שהמצב קשה, והתמודדויות קשות, ויש לנו ביקורת גדולה על ההנהגה, שהייתה צריכה להיות אחרת, זה קצת מעיב על השמחה. צריכים שלושה ימים לעבוד על זה, להתפנות מההסתכלות הזו ולהסתכל מה הקב"ה נתן לנו. מה היה לפני מאה חמישים שנה, מה היה לפני מאה שנה, מה היה לפני שלושים שנה, ואפילו מה היה לפני חמש שנים. לראות את כל הטובות שהקב"ה מטיב עמנו ולהודות לו בפה מלא. אין הרבה אנשים שמודים לקב"ה על כל הטוב שהוא הטיב לנו בכך שהגענו לארץ, וכל המעלות שזיכה אותנו בדור הזה. יש רק קבוצה קטנה באופן יחסי שמודה לקב"ה. נשאר לנו התפקיד שלא רק להודות בשמנו אלא להודות בשם כולם, זו עבודה גדולה. להתכוון להוציא את כולם ידי חובת התודה.
וכשמודים אז יש חשק לתת עוד... אם הטיבו לאדם והוא מודה, הוא מבין שהוא קיבל טובה אז רוצים לתת לו עוד. כך גם אפשר למשוך את הטובה, לא רק בדרך של 'לחץ' כלפי שמיא, הב הב הב, שיש כאלה שמתפללים לקב"ה ואומרים רק הב הב, צריך לא רק לבקש אלא גם להודות לה', ומתוך כך הוא ייטיב לנו. שיהיה לנו שבוע טוב, חודש טוב וזמן טוב בעזרת ה' שכולכם תעלו מעלה מעלה.
֎ ֎ ֎
לקבלת השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227
עוד בנושא מצורע
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il