בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • הראיה המיוחדת של משה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

עזרא בן מעתוק הכהן

המן שיתרו האכיל לישראל

המדרש מספר שהמן ירד לישראל בזכות יתרו. המדרש מרמז לשיטה שרמוזה בתהילים ולפיה משה היה סבור שאכילת המן היא חסרון ויהושע היה סבור שהיא יתרון. כשיתרו בא להתגייר הוא היה סבור שאכילת המן היא יתרון, וכל ישראל אכלו את המן בזכותו.

undefined

הרב מרדכי הוכמן

ו' אייר תשס"ט
11 דק' קריאה



חִידוֹת מִנִּי קֶדֶם
המשורר אסף מספר בתהלים (עח) - 'חִידוֹת מִנִּי קֶדֶם'. המשורר מספר שהיו סלעים שהתבקעו ויצאו מהם מים עוד לפני ירידת הַמָּן; והוא מתאר שם את הַמָּן בתור - ' לֶחֶם אַבִּירִים' (ציטוט בהערת השולים 1 ). מדרש תהלים דורש את המילים הללו:
"אמר ר' אייבו: בשש שעות ביום בא יתרו, וירד הַמָּן לישראל בשבילו כנגד ששים ריבוא, וירד לו כנגד כל האיברים , הֱוֵי (וזו משמעות מה שכתוב שם) - 'לֶחֶם אַבִּירִים' .

הדרשה מעוררת קושי רב. בתורה מסופר שהַמָּן החל לרדת לישראל בט"ו באייר כאשר ישראל היו בחניה 'בֵּין אֵילִם וּבֵין סִינָי' 2 . לאחר מכן ישראל נסעו לרפידים ונלחמו שם בעמלק; ורק לאחר מכן בא' בסיוון 3 ישראל הגיעו להר סיני. בתורה מסופר שיתרו בא אל הר סיני 4 . כלומר יתרו בא למשה ולישראל לפחות שבועיים אחרי שהַמָּן החל לרדת. כיצד אפשר לומר שהַמָּן ירד לישראל בשביל יתרו, והרי ישראל אכלו את הַמָּן זמן רב לפני ביאת יתרו?!
בנוסף לכך, בדרשה נאמר שירד ליתרו מָן - כנגד כל האיברים. מה משמעות הדבר הזה?

הַמָּן ואיברי האדם
דרשה דומה - שקושרת בין הַמָּן לבין איברי האדם - מובאת בילקוט שמעוני (תהלים, תתיט):
" 'לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ' - זה יהושע שירד לו מָן כנגד כל ישראל, כתיב הכא 'אִישׁ' , וכתיב התם 'קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ'. ויש אומרים על אבריו היה יורד, ומאבריו היה אוכל. מכאן היו רבי יוסי ורבי שמעון אומרים - כסוסים נתפטמו ישראל באותה שעה. "

בדרשה הזו מבואר שהַמָּן היה יורד לעם ישראל בזכותו של יהושע - ולא בזכותו של יתרו. ומפשטותה משמע שיהושע היה הולך ללא בגדים ולכן הוא היה אוכל את הַמָּן באופן ישיר מעל איבריו. ברם, הייתכן כדבר הזה?! מה כוונת הדרשות שקושרות בין הַמָּן לבין איברי האדם?

במאמר הקודם "המידע החסוי ממלחמת עמלק" התבאר שהמשורר אסף מביא מסורת ובה פרטים נוספים על מסעי ישראל. לפי אסף כבר כאשר ישראל נסעו מים-סוף ליוו אותם סלעים וצורים שהתבקעו, ויצאו מהם ' נוֹזְלִים ' שהכילו מרכיבים מזינים כמו שמן ודבש. משה רבנו מזכיר זאת בתורה - 'וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר '. משה ראה יתרון גדול בתזונה הנוזלית הזו, שחוסכת זמן רב של הכנת מזון רגיל למאכל אדם, וגם את הזמן של לעיסת המזון.
אולם ישראל רצו לאכול מזון רגיל ולשתות מים רגילים; וכאשר הם באו למָרָה הם התאכזבו שהמים הרגילים הם מרים. ישראל התלוננו על משה, ומשה התייחס אז לכאבם והתפלל לקב"ה. אולם הקב"ה לא ויתר לגמרי על ההנהגה הניסית. הקב"ה הורה למשה להמתיק את המים באמצעות נס, וללמד את עם ישראל חוקי תורה. כמו כן משה הודיע לישראל, שמכאן ואילך אם הם ירצו לשנות את תנאי מחייתם - הם יעשו זאת בעצמם באמצעות העמל ב'חֹק וּמִשְׁפָּט' שהם קיבלו שם!! 5

אך ישראל לא רצו להשתמש במתנה/מחויבות הזו. כאשר ישראל באו למדבר סין הם מאסו כבר ב'נוזלים' המזינים ורצו לאכול אוכל מוצק. הם התלוננו על מצוקותיהם אצל משה; אולם משה לא הביא את תלונותיהם לפני הקב"ה. משה רצה שישראל ישארו 'אנשים' כמוהו. אנשים ששרו בים סוף את שירת האמונה בה', ומבינים את היתרונות שגלומים באכילת המזון הנוזלי. ולפיכך, הוא סירב להיעתר לרצונם לחזור למדרגת 'סוסים', - שמחפשים מזון טעים. משה הוסיף וטען כלפיהם, שאם הם מתעקשים לשנות את תנאי מחייתם הם יכולים לעמול בעצמם בחוקי התורה שהם קיבלו במרה, ולהתפלל בעצמם לקב"ה שימלא את בקשתם לאוכל מוצק.

יהושע לא יכול היה לעמוד בתחנוני ישראל. יהושע ראה שיש לו איברים של 'אִישׁ' מבוגר. ומתוך ההבטה ברחמים 'על אבריו' הוא טען בפני הקב"ה - שכל עוד הגוף של בני ישראל אינו שונה מהגוף של הגויים - צריך להנהיג אותם כמו הגויים. הקב"ה נענה לבקשת יהושע, ולכן הוא ציוה על משה להודיע לישראל שהם יקבלו אוכל מוצק - גם 'מָּן' וגם שְׂלָו.
תפילתו של יהושע גרמה לשיבושים, מפני שישראל פירשו את ההודעה הזו כניצחון לרצונם להיות דומים לגויים. לגויים אין כוחות מיוחדים, אלא שפעמים שיש להם איש צדיק שמתפלל עליהם (כמבואר בהערת השולים 6 ); וישראל רצו להישאר בדרגה הנמוכה הזו - בלא מחויבות אישית לעמול בתורה. אולם זה היה ניתוח מוטעה של מה שארע. הקב"ה הקדים ומילא את בקשתם לאוכל מוצק; אולם הקב"ה המתין שישראל יפרעו את חובם לעמול בתורה.

הנסיון ברפידים - ומה שנגרם ממנו
לאחר מכן ישראל באו לרפידים ולא היה להם מים; והם רצו שמשה ימלא את תפקידו כנביא ויתפלל עבורם. משה סירב וטען שהקב"ה הביא את חסרון המים - מפני שהם טרם פרעו את חובם הקודם לעמול בתורה. ברם, העם לא ידע מי הביא לפני-כן לירידת הַמָּן והַשְּׂלָו. העם היו סבורים שמשה התפלל עליהם אז, אלא שעתה הוא מקשיח את עמדותיו; והם שבו והתלוננו עליו. משה פנה לקב"ה; והקב"ה הורה לו שייקח עימו כמה 'מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל' אל 'הַצּוּר בְּחֹרֵב' ויוציא בפניהם מים - באמצעות 'הַמַּטֶּה' שלו.

הפעלת 'הַמַּטֶּה' משמעותה יצירת שינוי בעולם באמצעות עמל התורה (כמבואר בהערת השולים 7 ). משה הצטווה להראות להם שהוא אינו מוציא את המים באמצעות תפילה כפי שהעם סבורים; אלא באמצעות עמל התורה (צירופי שמות שהיו על 'הַמַּטֶּה' שלו וכדו'). הזקנים חזרו וסיפרו לעם את מה שהם ראו. אולם עם ישראל לא השתכנע מדבריהם. לפי הבנת ישראל - הקב"ה נענה לדרישותיהם בלא תנאי; 'יֵשׁ ד' בְּקִרְבֵּנוּ' - בלא צורך לעמול בתורה. אולם הם שילמו על טעותם, מפני שמייד עמלק בא להילחם בהם. ישראל רצו להיות דומים לגויים - ולפיכך הגויים יבואו וילחמו עימם.

משה החליט אז - לשים קץ לטעויותיהם של ישראל. משה הודיע ליהושע, שתפילתו על הַמָּן גרמה בסופו של דבר למלחמת עמלק; ולפיכך, עליו לשאת באחריות; והוא הורה ליהושע לבחור חיילים ולצאת להילחם בעמלק. משה החליט שהפעם כל ישראל יראו שעמל התורה הוא זה שמביא את הישועה; ולפיכך, העמל יערך במקום גבוה לפני כולם - 'אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱ-לֹהִים בְּיָדִי'.
יהושע יצא עם 'בַּחוּרָיו' כאשר הוא נעזר גם-כן בכוח התפילה האישית שלו. ואילו משה נשאר במחנה ופעל באמצעות 'הַמַּטֶּה' שלו. במהלך הקרב התברר ליהושע ולישראל, שתפילתו אינה מצליחה להכריע את עמלק. מה שהשפיע על ההצלחה בקרב היו ידי משה - שאחזו ב'מַּטֶּה' ועמלו בתורה. כמו כן התברר שהמחויבות לעמול בתורה קיימת גם על שאר ישראל. ישראל ניצחו רק מפני שאהרון וחור באו ועזרו למשה בעמל התורה - 'וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד'.

צדקת טענותיו של משה
אסף מרמז במזמור לכל השתלשלות האירועים הזו (וכפי שהתבאר באריכות במאמר הקודם "המידע החסוי ממלחמת עמלק").המדרש שמספר שהַמָּן ירד לישראל בשביל יתרו - בא להוסיף על המזמור, ולגלות מה שארע לאחר מכן.

כאשר ישראל ראו במו עיניהם שעמל התורה של 'הַמַּטֶּה' מחולל את ניסי המלחמה - הם האמינו למשה שעמל התורה הוציא להם לפני כן מים מן 'הַצּוּר בְּחֹרֵב' . משה שיכנע אז את ישראל להגיע יחד עימו ל'חֹרֵב' , ולקבל שם בעצמם תורה מפי הקב"ה; תורה שתתווסף על ה'חֹק וּמִשְׁפָּט' שהם קיבלו כבר במרה. ישראל היו מוכנים לקבל אז גם את השקפתו של משה, שעדיף להיות ניזונים מ' נוֹזְלִים ' מזינים; מפני שתזונה כזו חוסכת זמן רב והיא מפנה את הזמן לעמל התורה. לכאורה, הַמָּן - היה צריך לחדול מלרדת אז. אולם למרות זאת התורה מספרת שישראל המשיכו ואכלו את הַמָּן ארבעים שנה. מדוע?
המדרש עונה על כך, ואומר שהַמָּן ירד לישראל בשביל יתרו. המדרש אינו מתעלם מכך שהַמָּן החל לרדת לישראל כשבועיים לפני שהם באו להר חורב - ללא קשר ליתרו!! המדרש מסביר שיתרו החליף את יהושע בתפקידו!! יתרו היה זה שהמשיך לבקש רחמים על איבריו. יתרו טען לפני הקב"ה שכל עוד יש לו איברים של 'אִישׁ' מבוגר הוא צריך לאכול אוכל מוצק כמו הגויים. יתרו התפלל עבור עצמו ועבור כל ישראל; הקב"ה נענה לתפילתו - והוא הוריד לו ולכל ישראל את הַמָּן.

שש שעות וחטא העגל
המדרש מספר - "בשש שעות ביום בא יתרו" מה משמעות הדבר?
חז"ל קושרים את ' שש שעות' גם לחטא העגל ולחטא אדם הראשון. פרשיית חטא העגל פותחת בכתוב (שמות לב, א): "וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר..."; ובמדרש (בראשית רבה יח, ו) נאמר:
"אמר רבי אליעזר שלשה הן שלא המתינו בשלוותן'שש שעות' , ואלו הן אדם, וישראל, וסיסרא. אדם שנאמר - 'וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁ וּ' - לא באו 'שש שעות' והוא בשלוותו; וישראל, שנאמר - 'וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה' - כי באו 'שש שעות' ולא בא משה..."

ניתן לבאר את הקשר שבין חטא העגל לבין המספר 'שש' לאור המסורת שמובאת בילקוט שמעוני (תורה, תשלב):
"מימיהם לא חטאו חטא גמור ולא לקו מכה גמורה... משל למה הדבר דומה, למי שהלך אצל הזהבי לעשות לאשתו קוזמיון (תכשיט), והיא הולכת אצל המכשף לעשות לו כשפים... כך אמר הקב"ה אני משבח אתכם ב'אזניכם' - שנאמר 'וָאֶתֵּן נֶזֶם עַל אַפֵּךְ וַעֲגִילִים עַל אָזְנָיִךְ'; ואת מכעסת אותי ב'אזנים' - שנאמר 'וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב [אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם]".

המסורת הזו מגלה שהכתוב מתאר חטא קל באופן קיצוני כאילו היה חטא גמור; וגם העונשים מתוארים באופן קיצוני כאילו הם היו עונשים גמורים. הקב"ה העניק לעם ישראל במעמד הר סיני - יכולת להאמין בו ובניסיו, ולהשתחרר מהנהגות של דרך הטבע. הנביא יחזקאל מדמה את המתנה הזו לתכשיטי זהב שעל האוזניים - 'וַעֲגִילִים עַל אָזְנָיִךְ'. אולם עם ישראל לא רצה במתנה הזו, והעדיף לחזור למדרגת הביטחון בפעילות באופן טבעי. התורה משווה את הביטחון החילופי הזה לבטחון ב'כשפים'; ולהסרת תכשיטי הזהב הרוחניים - 'וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם'. וכעין כך מבואר בדברי הצדיק הירושלמי הרב אשר פריינד זצוק"ל (גליון החברותא 297): '... לא שעשו את העגל ממש... זה שאיבדו את רוח משה רבינו - נתפס בהם מלאך המות - והוא העגל".

המספר "שש" מסמל את ה'תורה' שטמונה ו'קבורה' בעניינים הגשמיים שנראים כנמוכים וכרחוקים מהקדושה. וכעין כך מרומז גם בזוהר חדש (תיקונים, כרך ב, דף סד ב), וזו לשונו בתרגום חופשי:
"קום עמוד האמצעי שאתה הוא ו ' כלול שש ספירות... ובהם 'כָּל גֶּיא יִנָּשֵׂא'. אותו שהכל כלול בו, וזה הרועה הנאמן (משה רבינו) שנאמר בו 'וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְ(א) '..."

ישראל לא חטאו ב'עגל' בעבודה זרה ממש, אלא שהם לא רצו לעמול בתורה באופן ישיר. ישראל העדיפו לעמול בענייני העולם הזה - שגם בהם טמונה ו'קבורה' 8 תורה. ישראל העדיפו לעסוק במה שמסומל במספר "שש" (האות השישית - וי"ו) 9 , וחז"ל מרמזים לכך באומרם שבני ישראל (וכן אדם הראשון) חטאו ב'שש שעות'.

לֶאֱכָל לֶחֶם עִם חֹתֵן מֹשֶׁה לִפְנֵי הָאֱ-לֹהִים
המדרש אומר - "בשש שעות ביום בא יתרו" - והוא מגלה שיתרו בא להתחבר לעם ישראל באמצעות התורה שטמונה ו'קבורה' בתוך עניני העולם הזה.
יתרו בא כדי להתגייר. אולם יתרו טען בפני הקב"ה, שהוא לא יוכל להתעלם מדרישת איבריו לבוא על סיפוקם ולאכול אוכל מוצק כמו הגויים. הוא ראה שיש לו איברים של 'אִישׁ' מבוגר והוא לא יוכל להסתפק לאורך זמן ממושך באכילת ה' נוֹזְלִים ' המזינים. יתרו הוסיף, שהוא טוען גם עבור עם ישראל. איברי בני ישראל אינם שונים מאיברי הגויים - והתעלמות מדרישת האיברים תביא בסופו של דבר לתגובה שלילית ולנזקים בחיי האמונה והתורה.

יתרו בא בגישה של פשרה. לחפש את הקדושה שבתוך האכילה. יתרו ויתר על הצורך שה' יספק את התאווה לאכול בשר סתם כך. יתרו הקריב 'עֹלָה וּזְבָחִים'. 'זְבָחִים' הם קרבנות שחלק מן הבשר שבם נאכל גם על ידי הבעלים; ויתרו הראה בכך, שניתן להעלות ולתקן גם את הרצון לאכול בשר.
בנוסף לכך יתרו התפלל למתן לחם עבורו ועבור עם ישראל. גם אכילת הַמָּן היא סוג של התקרבות לקב"ה. בתוך ה'מן' גנוזה תורה (' שש שעות ') 10 , וישראל ימשיכו להתעסק בתורה הגנוזה הזו - כפי שהם היו עושים מעת שהַמָּן החל לרדת. ישראל לא ילקטו את הַמָּן בשבת, והם יאפו ויבשלו את הַמָּן לפני השבת. ואכן הקב"ה נענה לבקשתו והמטיר בשבילו ובשביל כל ישראל את הַמָּן. וכל ישראל נהנו מאכילת ה'לחם' (מָּן) יחד עמו – 'וַיָּבֹא אַהֲרֹן וְכֹל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֶאֱכָל לֶחֶם עִם חֹתֵן מֹשֶׁה לִפְנֵי הָאֱ-לֹהִים ' (שמות יח, יב). אפשר לעשות מאכילת ה'לחם' (מָּן) - "עבודה" שמקרבת את האדם להיות עומד ומשרת - ' לִפְנֵי הָאֱ-לֹהִים '.

וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה לְקוֹל חֹתְנוֹ - וַיַּעַשׂ כֹּל אֲשֶׁר אָמָר
משה עצמו אינו נזכר שם בין אלו שאכלו יחד עם יתרו מה'לחם' (מָּן); ונראה שבאופן אישי הוא העדיף שלא לאכול עדין מה'לחם' (מָּן), ולהמשיך ולשתות את ה' נוֹזְלִים ' המזינים. אולם הפרשיה הסמוכה מרמזת שיתכן והוא קיבל את הדרכתו של יתרו (שמות יח, יג-כד):
"וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב... וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרֹשׁ אֱ-לֹהִים... וַיֹּאמֶר חֹתֵן מֹשֶׁה אֵלָיו... נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ... עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי אִיעָצְךָ וִיהִי אֱ-לֹהִים עִמָּךְ הֱיֵה אַתָּה לָעָם מוּל הָאֱ-לֹהִים... וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱ-לֹהִים... וְהָיָה כָּל הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ הֵם וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ:... וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה לְקוֹל חֹתְנוֹ וַיַּעַשׂ כֹּל אֲשֶׁר אָמָר :"


משה היה סבור מתחילה שעדיף שישראל יקבלו את הדרכות התורה באופן ישיר ממנו, מפני שאז התורה מגיעה בצורה הטהורה ביותר. אולם יתרו הסביר למשה, שלטובת העם ולטובתו של משה - עדיף שישראל יקבלו את התורה בצורה עקיפה; ואם משה לא יקבל עליו את 'סדרי העבודה' של הגויים הוא עלול לנבול.
לאחר מכן נאמר - 'וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה לְקוֹל חֹתְנוֹ וַיַּעַשׂ כֹּל אֲשֶׁר אָמָר'. במכילתא 11 מובא שרבי יהושע סבור שמשה עשה בסופו של דבר - דברים נוספים שיתרו הדריך אותו!! ולשיטתו של רבי יהושע, מסתבר שיתרו שכנע את משה לאכול גם כן מה'לחם' (מָּן). יתרו שכנע אותו, שכדי שהוא יוכל להחזיק מעמד לאורך זמן - ולא לנבול - הוא צריך לאכול כמו כולם. ולמרות שמשה היה סבור אחרת - הוא ביטל את דעתו מפני דעת חותנו.


^ 1 "מַשְׂכִּיל לְאָסָף... אַבִּיעָה חִידוֹת מִנִּי קֶדֶם... לְמַעַן יֵדְעוּ דּוֹר אַחֲרוֹן... וְיָשִׂימוּ בֵא-לֹהִים כִּסְלָם... וַיּוֹצִא נוֹזְלִים מִסָּלַע... וַיְנַסּוּ אֵ-ל בִּלְבָבָם לִשְׁאָל אֹכֶל לְנַפְשָׁם... הֵן הִכָּה צוּר וַיָּזוּבוּ מַיִם... הֲגַם לֶחֶם יוּכַל תֵּת אִם יָכִין שְׁאֵר לְעַמּוֹ: לָכֵן שָׁמַע ה' וַיִּתְעַבָּר וְאֵשׁ נִשְּׂקָה בְיַעֲקֹב וְגַם אַף עָלָה בְיִשְׂרָאֵל... וַיְצַו שְׁחָקִים מִמָּעַל... וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם מָן לֶאֱכֹל... לֶחֶם אַבִּירִים אָכַל אִישׁ... וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם כֶּעָפָר שְׁאֵר וּכְחוֹל יַמִּים עוֹף כָּנָף:... לֹא זָרוּ מִתַּאֲוָתָם עוֹד אָכְלָם בְּפִיהֶם: וְאַף אֱ-לֹהִים עָלָה בָהֶם וַיַּהֲרֹג בְּמִשְׁמַנֵּיהֶם וּבַחוּרֵי יִשְׂרָאֵל הִכְרִיעַ..." (תהילים עח).
^ 2 שמות טז, א
^ 3 שמות יט, א
^ 4 שמות יח, א
^ 5 הרשב"ם המפרש הפשטן כתב: "...התחיל להוכיחם; שיקבלו עליהם את החוקים ואת המשפטים אשר ילמדם - והוא יעשה צורכיהם!!". וכעין כך בזוהר (תוספת, שמות, דף רעב, א): "אמר קודשא בריך הוא מכאן הרי 'חֹק וּמִשְׁפָּט' לעשות נסים".
^ 6 כמבואר ברש"י (במדבר יג, כ): "היש בה עץ - אם יש בהם אדם כשר שיגין עליהם בזכותו".
^ 7 כעין כך מבואר בדברי האדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג הרב יקותיאל יהודה הלברשטם זצוק"ל בשו"ת 'דברי יציב' (ליקוטים והשמטות סימן קטז): "... 'מלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא' ... כן במתנהגים בדרכי התורה, ... ויש 'טבעי' ב'למעלה מטבע' גם-כן. דהיינו כעין זה שעושין פעולה בצירופי שמות וכדומה,... ובזה מובן ענין 'הַמַּטֶּה' למכות מצרים ובהבקעת ים סוף, שזה כעין 'טבעי שמיימי'..."
^ 8 ה"זוהר חדש" קושר בין המספר 'שש' לבין 'קבורה', ומגלה שפעמים שגם ה"קבורה" מסמלת "תורה" שטמונה במקומות גשמיים ונמוכים. דברים אלו מאירים באור נוסף את פרשיות הַמָּן והשלו. בספר במדבר (יא) מסופר שלאחר כשנה לשהיית בני ישראל במדבר הם אכלו את הַמָּן בלבד, והם התאוו לאכול גם בשר. משה הצטווה להודיע לעם, שהם יאכלו בשר במשך חודש ימים עד שהם ימאסו בו והבשר יעורר בהם גועל. אולם כאשר הַשְּׂלָו הגיע מסופר שאוכלי הַשְּׂלָו מתו באופן מיידי. ברם, הייתכן שה' ציווה את משה להודיע - לכל העם - שהם יאכלו בשר במשך חודש ימים; ובסופו של דבר הקב"ה המית אותם מייד כשאכלו את הבשר?! במאמר "אלדד ומידד ונבואות השלו" התבאר שהילקוט שמעוני עונה על כך ואומר: "מימיהם לא חטאו חטא גמור ולא לקו מכה גמורה". הילקוט שמעוני מרמז, שהרצון לאכול בשר הוא חטא - אך לא חטא גמור; ולפיכך ישראל לא הוכו מכה גמורה. הקב"ה התייחס אל מי שאכל את הַשְּׂלָו כאל אנשים "מתים" כבר ברגע שהם נגסו בו. אך ישראל אכלו מהַשְּׂלָו במשך כחודש ימים עד שהבטחת הקב"ה התממשה - והם מאסו באכילת הבשר.
התורה מוסיפה ומספרת שם - 'הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם... וַיַּךְ ה' בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד: וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה כִּי שָׁם קָבְרוּ אֶת הָעָם הַמִּתְאַוִּים'. ברם, לפי מה שהתבאר ה'קבורה' שמתוארת שם היא קבורה סמלית מפני שהמתאווים לא מתו ממש. ה'קבורה' שמוזכרת ביחס ל'אוכלי הבשר' מסמלת הכרה מסוימת ב'תורה' שטמונה בדרכם של המתאווים.
המספר 'שש' ו'קבורה' מופיעים במקומות נוספים בתנ"ך ובאגדות חז"ל במשמעות הזו, וכפי שהתבאר כבר במאמר "שמחה ועצב בקרב בגיא מלח".
^ 9 בתורה נאמר (שמות לב, ד): 'וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:'.המילה 'הֶעֱלוּךָ' כתובה בכתיב מלא עם האות וי"ו. ובמסכת סנהדרין (דף סג, א) מובא: "אמר רבי יוחנן: אלמלא וי"ו שב'הֶעֱלוּךָ' נתחייבו שונאיהם של ישראל כלייה. כתנאי; אחרים אומרים: אלמלא וי"ו שב'הֶעֱלוּךָ' נתחייבו שונאיהם של ישראל כלייה, אמר לו רבי שמעון בן יוחאי: והלא כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם, שנאמר 'בִּלְתִּי לַה' לְבַדּוֹ'!!"
ברם, בשו"ת נודע ביהודה (תנינא, יורה דעה קמח) כתב: "... ואני יגעתי ולא מצאתי דבר זה לא בשני תלמודין בבלי וירושלמי ולא בשום אחד מגדולי הראשונים ואילו היה זה אמת הו"ל להרמב"ם להביא בהל' מלכים לפסק הלכה - שאין הנכרי מצווה על ע"ז בשיתוף - ולמה זה השמיט דין זה".
ה'נודע ביהודה' מקשה שעבודה זרה בשיתוף אסורה גם על בני נוח. ואם כך, צריך להבין מה הסנגוריה שהאות וי"ו (שמרמזת לשיתוף) מלמדת על חטא העגל. ולפי מה שהתבאר במאמר, הסוגיה מדברת על המשמעות הסמלית של האות וי"ו. ה'שיתוף' שמוזכר בסוגיה אינו שיתוף של 'עבודה זרה' ממש; אלא הוא מרמז שישראל העדיפו לעמול בענייני העולם הזה - שגם בהם משותפת 'תורה'.
^ 10 בכמה מאגדות חז"ל המספר "שש" מסמל את הכוחות הטהורים, ואלו המספר "שנים עשר" מסמל את הכוחות השליליים, וכן משמע בפרקי דרבי אליעזר (היגר, חורב, יב): "ושרפים משש כנפים, וסמאל משנים עשר כנפים".
ובאופן דומה קיימת המחלוקת לגבי החיה הפלאית 'בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף'. בפסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים, פיסקא ו - את קרבני לחמי) נאמר: ומהיכן הוא שותה, תני ר' יהושע בן לוי אמר כל מה שהירדן מכנס לששה חדשים הוא עושה אותן גמייה אחת. ומה טעמ', הן יעשק נהר ולא יחפז יבטח כי יגיח ירדן אל פיהו (איוב מ: כג). ורבנין אמרין כל מה שהירדן מכנס לשנים עשר חדש הוא עושה אותן גמייה אחת". החיה הפלאית הזו מסמלת את העיסוק בענייני העולם הזה (וכפי שמבואר במאמר "שמואל ובֵּיצַת הָאֶלֶף"). ר' יהושע בן לוי סבור שהעיסוק הזה הוא טהור ולכן הוא מסומל באמצעות המספר 'שש' ("ששה חדשים"); ו"רבנין" סבורים שהעיסוק הזה הוא שלילי ולכן הוא מסומל באמצעות המספר 'שנים עשר' ("שנים עשר חדש").
^ 11 מכילתא דרבי ישמעאל (יתרו - מסכתא דעמלק, ב)

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il