פרק ד פסקה ט | הרב ש. יוסף וייצן | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

יוסף בן גרציה

1031

9 דק' קריאה

האבות משפיעים הם את הצד הטבעי שבכנסת ישראל, ומשה רבנו את הצד הלמודי. והם ממוזגים זה בזה ומשפיעים זה ע"ז. ולעתיד לבא יתחבר לגמרי משה עם האבות, ויגלה במשיח בצורה כלולה מכל, ולמעלה ראש ינשא הצד הטבעי שבכנסת ישראל, "מחשבתם של ישראל קודמת לכל", ויתראה לעין כל שהוא שורש כל התורה כולה, וכפי תגבורת הצד הטבעי שבאומה יתגדל העונג של חייה, והקדושה תהי' מדושנת נחת ועונג לאין קץ ותכלית, מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים. והתענוגים כמה רוממים הם, כמה נעימים הם, כמה מפוארים הם, כמה עדינים הם, מבשמי עדניהם אנו מריחים קצת קליטת ריח טוב ריח גן עדן, ואנו מתעדנים ומתמלאים גודל קודש, שפעת קודש, רוח הקודש, ניצוצות של אורו של משיח נכנסים בנשמתנו, והריחו ביראת אלהים, ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח, ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענוי ארץ, והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע, ואין רשע, כי הרשעות תמחה, ועמך כולם צדיקים. ומי שריח טהרה מקליטת ריח גן עדן של משיח בו אינו רואה חובה על שום אחד מישראל, ואהבתו לכל אחד מישראל גדולה היא לאין קץ וחקר. רואה הוא את האור הגדול שבנשמתם, את סגולת פארם ואת זיו התשובה החופף עליהם תמיד, את ברק הקודש ואת אור השכינה שאינה זזה מהם בכל עת ובכל זמן, בכל דרגה ובכל מקום, "אני ד' השוכן אתם בתוך טומאותם", ובין כך ובין כך בנים אתם לד' אלהיכם. אשריך ישראל.

האבות משפיעים את הצד הטבעי שבכנס"י, מש"ר בונה את הצד הלימודי. והם ממוזגים זה בזה ומשפיעים זה על זה –
בנין עם ישראל בה מתוך שני תנועות חיים גדולות שמשפיעות עליו. עם ישראל נאמן לשני נאמנויות גדולות שעמ"י נאמן כלפיהם. קודם כל אדם נאמן לצד הטבעי שבו. האדם נאמן לעצמו, הוא מכיר בזה שיש בו כוחות פנימיים והוא פועל מתוך זה שהוא כל הזמן רוצה לחוות, להכיר את עצמו, להגיע לשורש תכונת חייו ולהביא לידי ביטוי את זה בחיים שלו. הצד הטבעי כאן אין הכוונה לעוה"ז אלא זה השייכות לכוחות הפנימיים של האדם – הנאמנות של האדם לכוחותיו העצמיים. זה מה שהאבות השפיעו בכנס"י ולכן אצל האבות נבנו המידות הלאומיות. תכונת החסד – תכונת הגבורה - לא להיות מושפע מהחוץ אלא הוא שולט עם גבורתו הפנימית – תכונת האמת והשלום – הרצון לחיות חיי הרמוניה ללא סתירה בין כוחות פנימיים. אלו הם המידות שירשנו מהאבות מידות אלו הינם מידות שמתאימות לכך שאנו נאמנים לעצמיות שלנו. כשאברהם אבינו האיר את האור שלו – הוא לא האיר אותו מכח לימוד אלא הוא היה נאמן לעצמו – לתכונת הנפש שלו. הוא לא השתעבד ונמשך אחרי חושיו החיצוניים, אלא חשף מידה אחדותית יותר שבה הוא בא לידי ביטוי וגילוי. כך גם שאר האבות. הצד הטבעי זה עצם התכונה שיש בכנס"י להיות נאמן לכוחותיו העצמיים.
מש"ר השפיע בישראל את הצד הלימודי – זו יכולת האדם להכיר באמת ובאידיאל גדול ולהיות נאמן לו כל חייו. התורה היא הופעת אידיאל גדול שכל הזמן מנסים לגלותו. התורה בה מבחוץ אלינו כמציאות של אור שעומד בעצמו שבא מהאמת מהא"ס ממציאות אובייקטיבית. אנו לא במדרגה שהתורה יכולה לנבוע משתי כיליותינו. למרות שכתוב שהאבות קיימו את כל התורה הכוונה היא רק במדרגת הקיום. אולם לא היו שייכים לאור הכללי שיש בתורה. הם האירו את אור המידות, מש"ר האיר בדווקא את אור הלימוד. לא היה אפשר להגיע לתורה הכללית של מש"ר ללא תורתם הפרטית של האבות.
הצד הטבעי מתגלה דרך הופעת האבות. אב ובן הינו הקשר הטבעי החזק ביותר שיש במציאות העולמית. כך אנו יכולים להבין מדוע האבות לא קבלו את התורה, וזאת כדי שיהיו פנויים להופיע את הבחינה שלהם בצורה שלמה. קבלת תורה על ידי האבות היה מצמצם את הצד הטבעי.
מש"ר לעומת זאת, גודל לא בבית מסודר אלא אצל פרעה. הצד הטבעי שלו אינו מפותח וזאת משום שהוא לא גדול בסיסה הטבעית שלו. כך באיזה מידה כל עם ישראל במצרים לא במצב טבעי וזאת בכדי לאפשר לעמ"י להיות עם על-טבעי עם שיהיה מוכן לקבל תורה שהצד הלימודי יתפוס מקום מרכזי בחייו. המציאות של שיעבוד, יכולת הקיום הטבעית במצרים הלכה ונתגברה ונהיתה יותר ויותר מסובכת. כל זאת בכדי בכדי להכשיר את הלבבות לקבלת תורה.
לכאורה שתי הנאמנויות סותרות. על כך אומר הרב שבמיוחד בעם ישראל נאמנויות אלו יכולות להשפיע זה על זה. יש אנשים עם כשרון טבעי ויש עם כשרון לימודי. יש תקופות באדם שבהם הוא יותר טבעי ויש שיש יותר לימודי. בחיים – בילדות מתפתח הצד הטבעי ואח"כ הצד הלימודי. הכוחות הולכים ונמזגים אך הם לא יוצרים אחדות של אחד בשני.
בעתיד – יהיה אחדות שלמה בין שתי האורות: משה והאבות, זה התוכן הפנימי והנשמתי של המשיח שמתגלה בצורה כלולה מכל. הסיבה לכך שהעולם אינו נמצא במצב של גאולה כי יש אמת שהעולם צריך לצעוד לאורה כשלאדם יש כוחות טבעיים שסותרים את המעלה הזו. אך אם אדם יפתֵח נאמנות לעצמו והיא תהיה מותאמת לנאמנות לאידיאלים העליונים אז כל המציאות הופכת למציאות שהיא נגאלת' אחדותית ואידיאלית. נאמנות האדם לעצמו בעם ישראל נהפכת לנאמנות לאמת גדולה ואוביקטיבית. הנאמנות לתורה נהפכת לתורה שחושפת יותר ויותר את הצדדים העליונים שבתוך תוכינו.
במצב שהעולם מתפתח כשהאור מתגלה גם במסגרות החיצוניות - אז לא יהיה צורך במסירות נפש. כל פעם שיש צורך במסירות נפש זה אומר שהטבע לא במדרגה מושלמת ולכן יש צורך לגילוי על-טבעי בכדי לגלות את המציאות כמו שצריך.
מה התוכן של גאולה – מה הולך ומתגלה באלפיים שנות משיח? עד שלא בא המשיח באלפיים שנות תורה מהלך התיקון הוא ע"י הארת אור עליון אידיאל מאוד גדול שמנסה להאיר את העולם למשוך את העולם אליו. אולם כל עוד שלא יתגלה אור התורה מתוך העולם ולא מעליו אז המציאות לא יכולה להיות שלמה. ככל שיחשף שאין שתי אורות נפרדים אלא שאור אחד הוא כך העולם הולך ונגאל. האור הזה הוא הסוד והרז של טבעיותה של התורה. כשיאיר המשיח אז יתברר היחס שבין הצד הטבעי לצד הלימודי. הצד הטבעי ינשאויתברר כשורש לאור התורה. הראשית, השורש של הכל זה הנשמה הפנימית של ישראל – הרעיון – האור שהוא האור הכי כללי שהאיר כשעלה ברצונו של הקב"ה להיטיב. התורה הוא אור שהוא השורש של בריאת כל העולמות והיא האור שרק על ידה תוכל מחשבתם של ישראל שקדמה לכל להתגלות בכל העולמות. התורה מגלה את המחשבה של ישראל שקודמת לכל. האור בצורה כללית עצמית ופנימית זו מחשבתם של ישראל והתורה זה הדרך להוציא את האור לפועל בכל העולמות. כשמגיעים למצב שהתורה כ"כ תאיר בעולם אז העולם יהיה כל כך מותאם לאורם של ישראל ואז הכל יהיה גאול – מתואם. יש שתי אורות – אור שבשורש – מחשבתם של ישראל שקודם לכל שצריך להתגלות בעוה"ז. ללא אור התורה היא ללא יכולת גילוי. אור התורה שמצליח להאיר את כל העוה"ז הוא גורם שגם מחשבתם של ישראל תוכל להתגלות לא רק בצורה המחשבית אלא כשורש מציאות ישראל בעוה"ז. יצירת עמ"י בעוה"ז מחובר גם למחשבה לצד הטבעי הפנימי האור שניכר בכנס"י והכל כלול בו בצורת של שורש אך בהתגלותו מתרחק מהשורש. וכדי לחבר את ההתגלות בעוה"ז שיהיה מחובר לשורש צריך את הצד הלימודי שע"י התורה מצליחים להאיר את העוה"ז. הנשמה שלנו מתלבשת בגוף בעוה"ז ובכל אופן הצד של נטית האדם להיות נאמן לעצמו לא סותרת את האור הלימודי.
וכפי תגבורת הצד הטבעי שבאומה יתגדל העונג של חייה –
נכון שתיארנו שיש את מה שהאבות הטביעו באומה ויש את מה שמש"ר הטביע ויש את מה שהמשיח יטביע. אך זה לא מוחלט יש מצבי ביניים את התכונה שתהיה אצל המשיח בצורה שלמה היא יכולה להיות אצל ישראל בצורה חלקית. כיוון שהמשיח יגלה את זה בצורה שלמה אצלנו זה יכול להתגלות בצורה חלקית. כאן הרב עובר לכך שנשמתו של משיח תתגלה בתחילה כאור שיצור תנועה שיהיה בה את היסודות שיש בנשמתו של משיח. לאחר אלפיים שנותתורה כשאור התורה הוא מספיק מבוסס מתחיל להתגלות הצד הטבעי שיש בכנסת ישראל. התגלות זו יוצרת עולם ישראלי שאינו מרגיש מנותק מעצמיותו הטבעית . זה בא לידי ביטוי ביהדות שיש בה יתר עונג. המושג של עונג זה הרגשה עצמית שהאדם יכול להרגיש את עצמו בצורה שזה משתלב עם כל הסביבה ואין שום דבר שמתנגד וסותר את תחושתו העצמית של האדם. "תחושת העצמיות - מציאות העצמיות כשהיא באה בצורה ששום דבר לא מתנכר אליה". ככל שאדם מצליח להפוך את כל התורה לתורה כזו שמתאימה לצדדיו העצמיים של האדם וממילא ברגע שהאדם מגביר את תחושתו העצמית הוא יכול לייצר
והקדושה תהי' מדושנת נחת ועונג לאין קץ ותכלית, מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים.
ברגע שיתגבר הצד הטבעי של האומה והאדם זוכה להרגשת העונג - הרגשה עצמית ללא דבר שמתנכר אליה – אומר הרב התענוגים הללו המצב שיש לאדם את התחושה העצמית הזו הצד הטבעי הזה התחושה הזו מביאה לאופי של קדושה לא מתוך פרישות אלא דווקא מתוך אהבה מצב של נחת ועונג.
והתענוגים כמה רוממים הם, כמה נעימים הם, כמה מפוארים הם, כמה עדינים הם:
כאן הרב מגדיר מה סוג התענוג שעליו הוא מדבר.
מרומם – תענוג שהאדם מרגיש בו גודל – לא מרגיש מוגבל מקובע.
נעים – מתאים לאדם הרגשת נעימות זה הרגשת ההתאמה.
מפואר – המושג של פאר זה הרגשה של חלק מדבר גדול חלק מהרמוניה הנפלאה שיש בעולם.
עדין – התענוגים הללו נתפסים אצל האדם בצורתם הרוחנית.
איך האדם יזהה שהוא שייך לתענוג הזה? אם יש בתענוג את המרכיבים שהזכרנו.
מבשמי עדניהם אנו מריחים קצת קליטת ריח טוב ריח גן עדן, ואנו מתעדנים ומתמלאים גודל קודש, שפעת קודש, רוח הקודש –
וכיוון שיש בהתענגות עדינות וזה משייך את האדם לצד הרוחני יותר שיש במציאות. הנטיה הרוחנית הזו העדינות מביאה את האדם שכל מציאות העוה"ז הופך להיות מציאות של גן עדן – מציאות רוחנית מאוד שלמה בעוה"ז חיות בעוה"ז עם חומר שלא מושך למתח שבין הטוב לרע.
גן עדן – חומר שמעדן אותך שהמפגש עמו הופך אותך לקדוש – העולם שאחרי החטא זה עולם שהמפגש איתו הוא מפגש מסובך. ההתענגות זה מצב שהמפגש הוא מרומם מהחיים.
יש פה שלש הגדרות של קודש:
גודל קודש – צד האיכות קודש פנימי בעל איכות גדולה.
שפעת קודש – כמות הקודש, שפע הרבה קודש.
רוח הקודש – המושג שייך בדרך כלל ליכולת לחבר בין כוחות הפוכים בעולם. היכולת להרבות את הקודש בעוד תחומים היכולת של רוה"ק זה לשנות כל דבר להדביק אותו אל הקודש.
המציאות ההוית שאנו מדברים עליה שמתגבר הצד הטבעי שמביא את הצד של ההתענגות.
ניצוצות של אורו של משיח נכנסים בנשמתנו –
יש מצב אחדותי גמור בין הצד הטבעי לצד הלימודי.
הרב מהנושא של אורו של משיח הרב חוזר לדבר ליכולת האדם לאהוב כל אחד מישראל.
"והריחו ביראת אלהים, ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח, ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענוי ארץ, והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע, ואין רשע"
והריחו ביראת אלהים – כלל
ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח - יש את הלאו ויש את ההן
איך זה משפיע? – הכח שלו זה נתינת כח לדלים ולענוי ארץ ומכה ומחלישה את כוחות הרע.
והריחו ביראת ה' – כל מושגי היראה הם מושגים שבהם האדם עם הדגש על הצד הלימודי כי זה נאמנות לאמת גדולה שהאדם קטן לעומתה. אולם בעתיד גם המושג על דבר הרוממות האלוקית והיראה מפניה נהפכת להיות חלק מהחושים הטבעיים שבאדם. הריח הוא החוש הכי פנימי הכי עצמי של האדם. יש עיניים - מראה עיניו ולא למשמע אזניו - שמיעה – שהם צדדים לימודיים. הם החושים של הצד הלימודי – המח. הריח הוא לא חוש לימודי אלא הוא קשור לצד הטבעי שבאדם. יראת האלוקים לא נתפסת בכלים הלימודים אלא בכלים הטבעיים.
שפיטה והוכחה – שפיטה היא להכריע מה המציאות הוכחה זה הדרך לתקן את המציאות לרומם אותה.
השפיטה עד ביאת משיח היתה חיצונית היא נעשתה ע"י העיניים. העניים תפיסתם חיצונית אולם כללית. השמיעה הינה כוח פנימי יותר. שמיעת הרצון של האדם השמיעה שבאה מתוך התייחסות לאחר אולם הינה כוח פרטי . בעבר ההוכחה השתמשה בכוח השמיעה. ההבחנה היא שהשפיטה היא יותר תלויה במה רואים ושמיעה יותר מתייחס לאדם. לצורך השפיטה הראיה ולצורך התיקון ההוכחה השמיעה. אולם לעתיד המשיח ישתמש לא עם החושים אלא עם מידת הצדק ומידת הישרות.
דל – אדם ללא כח והמשיח יצליח למצוא את נקודת הצדק בדל. השפיטה מראה לאדם מה יש לו.
והוכיח במישור לענוי ארץ – הוכחה תבוא על ידי כוח הישרות שהוא עידוד האדם להיות נאמן לעצמו. מי שיש לו מידת הענוה הוא יכול לעשות שינוי אולם שינוי שלא בא אליו מעיצה חיצונית אלא מתוך התבוננות הכוחותיו הפנימיים.
זה מה שהמשיח יעשה למי שמוכן לשתף עמו פעולה.
הכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע – שני מצבים של התמודדות עם הרשעה – יש מצב של יכולת להחליש את הרשעה ויש מצב שמצליחים להמית את הרשעה – המציאות הראשונה היא ע"י שבט פיו – מציאות של משהו חיצוני יותר. ורוח שפתיו – משהו יותר פנימי – ההתמודדות עם הרשעה תהיה בכלים פנימיים תהיה ע"י הוכחת הצדק בדיבור.
מציאות המשיח כ"כ יוכל להוסיף יושר וצדק בעולם זה ודאי דרך התמודדות עם הרשע ובודאי שלבסוף כל הרשעות תמחה יתברר שכל עמ"י כולם צדיקים –
ועמך כולם צדיקים. ומי שריח טהרה מקליטת ריח גן עדן של משיח בו –
האדם הזה שנמצא בתכונות המשיח הוא רואה את מחשבתם של ישראל שקודמת לכל, במקום לומר מה שאין חושף בכל אחד את נקודת הצדק שבו.
כיצד הוא עושה את זה?
האור הגדול שבנשמתם - מחשבתם של לישראל שקודמת לכל,
סגולת פארם – כל מעשי ישראל בעוה"ז משתלבים עם התכונה הפנימית שלהם,
זיו התשובה החופף עליהם תמיד – וכיוון שיש להם אור פנימי וזה כח שתמיד יש בהם. ויש לעם ישראל את הכח להיות נאמנים לעצמם יש נפשות שלא חיים בהרמוניה היכולת להיות צבועים – סגולת פארם של ישראל זה נאמנותם ההרמונית החיות עם נקודת יושר שכל הכוחות שבאדם הם נראים בהרמוניה שני הדברים הללו הם הדברים שמניעים את האדם להיות בעל תשובה. יש בעמ"י פנים גדול סגולה אמתית עליונה ויש בו משהו שדוחף את ישראל לא להתעלם מהפנים שלו ומוביל את עמ"י לא להתעלם מזיו התשובה ומוביל אותם לפנות אל ברק הקודש ואת אור השכינה שאינה זזה מהם בכל עת ובכל זמן, בכל דרגה ובכל מקום, "אני ד' השוכן אתם בתוך טומאותם", ובין כך ובין כך בנים אתם לד' אלהיכם. אשריך ישראל.

פרק ד'