פרק ד פסקה ה | הרב ש. יוסף וייצן | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
פרק ד'

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

יוסף בן גרציה

3 דק' קריאה

אהבת ישראל מחייבת אהבת כל האדם, וכשהיא מטביעה שנאה לאיזה חלק מן האדם הוא סימן שלא נטהרה עדיין הנשמה מזוהמתה, וע"כ אינה יכולה להתיחד בעדן האהבה העליונה.

פסקה זו היא משפט אחד ונסביר אותו בחלוקה לשלשה חלקים.
המשפט הראשון אומר שאהבת ישראל מחייבת אהבת כל אדם וזה אמרנו בפרק א' שהחפץ הפנימי, הגרעין הפנימי של מהות נשמתה של כנס"י של היות טוב לכל בכמות ובאיכות וכיוון שהמהות של כנס"י זה להופיע את הטוב בכל העולם כולו ולגלות את הטוב שבכל העולם כולו אז משמעות אהבת ישראל מחייב אהבת כל האדם. הכוונה היא כל האנושות. אהבת ישראל היא לא סתם סיסמה – אלא ההבנה של המושג ישראל – העוצמה שבאה למצוא ולגלות את נקודת הטוב שבכל האנושות כולה ובכל אדם ואדם וממילא אהבת ישראל מחייבת את אהבת כל האדם.
פסקה זו בנויה יותר מצד החיבור לחסד. אחד מהדרכים המרכזיות להרבות אהבה – זה תפיסת העולם בתפיסה של חסד שאתה מאמין שבכל דבר ודבר יש נקודת טוב ושאתה מאמין שהדרך לגלות את הטוב ע"י השפעת יותר חסד ע"י השפעת יותר חיים לעולם. אהבת ישראל היא לא סיסמה נבובה מתוכן. אם אתה באמת אוהב את ישראל אתה צריך להיות בעל השתוקקות לגלות את הטוב שבכל האנושות.
זהו סימן שלא נטהרה הנשמה מזוהמתה –אם האדם יאהב את ישראל וזו תהיה אהבה פרטית זה בודאי לא אהבת ישראל וזה מעיד על חוסר הבנה באהבת ישראל. יש בנשמה הזו שכתוצאה מאהבת ישראל היא שונאת חלק מן האדם זוהמה זה שייכות למשהו מוגבל ,אגואיסטי, ללא אידיאלים וכלליות - ואדם שאהבת ישראל מעוררת שנאה, שנשמתו יש בה את זוהמת הפירוד והחיבור לעצמו ולכן לא יכולה להתאחד באהבה עליונה.
אדם שאוהב את ישראל וכתוצאה מכך הוא מגיע לשנאה והתרחקות ממי שלא ישראל או חלק מהעמים – סימן שלא נטהרה הנשמה שהוא הכוח הפנימי שבך מהזוהמה שבך. הזוהמה היא הקשר של האדם אל עצמו זה ראיית כל דבר מתוך נגיעה אישית.
כדי שאהבתינו לישראל תביא לאהבת כל האומות צריך עולם שכבר הטוב יכול להתגלות בו. עצם הדבר הזה שאדם מתוך אהבתו הוא שונא חלק מהעולם - זה מעיד על זה שהעולם עוד לא הגיע לשלמותו.
מה היחס בין אהבת ישראל לאהבת האנושות?
בישראל האהבה קשורה למקור שממנו באה נשמת ישראל. היחס שלנו לישראל נמדד לא כפי מהשבפועל עם ישראל מגלה בעולם אלא לפי הפנים שבו. אולם האונושות כולה נידנת לפי מה שיש בה בפועל. אם אנו רוצים להרבות אהבה לאנושות זה מצד מה שאנו רואים שהאנושות עומדת לצאת אל הפועל ולהיות טובה. היא יכולה לצאת אל הפועל עלידיו. מידת החסד והרצון שלנו להויל את העולם לנקודות הטוב שבו הם אלו שנותנות לנו אפשרות לאהוב את כלל האנושות. אהבת האדם שייכת מצד זה שכולה שייכת להופעת הטוב ואנו צריכים לעשות כל מה שאפשר להוביל את העולם לנקודת הטוב.
למה אהבת ישראל לפי הפנים ואהבת הגויים לפי מה יש בו בפועל?
כי ישראל הם בחינת הראשית והגויים בחינת התוספת. כשהן שייכים פוטנציאלית לעולם מתוקן אז הם שייכים לטוב אך כל עוד הם לא בפועל שייכים אין מה לאהוב בהם. ישראל הם לא בחינת "עֵשיו" שהבפועל הוא בעוה"ז אלא בחינת "יעקב" שרוב רובו לא גלוי בעוה"ז ומיעוטו גלוי בעולם העשיה ולכן בישראל שייך לברר את המושג אהבה ולברר את מציאותם העצמית שהיא קודמת להופעתם בפועל בעולם הזה.
לסיכום: יש הבחנה בין אהבת ישראל לאהבת הגויים. יסוד אהבת ישראל מבוסס על ההבחנה בין העצם להופעה. אהבת שאר האדם נובע מהייעוד שיש לעמ"י לתקן, להשפיע, להיות כלליים, לגרום לכל העולם לראות את נקודת הצדק שבו. מקור אהבת כל האדם זה אהבת החסד והטוב וכשהאדם לא מגיע לזה, זה אומר שאין בו עדיין את הכוחות האלה בצורה שלמה וטהורה.

פרק ד'