ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

פרק ד פסקה ג ;">

בית מדרש ספרי אמונה וחסידות כתבי הראי"ה קוק אורות ישראל המבואר פרק ד' Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

איר תשס"ט

פרק ד פסקה ג


נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
יוסף בן גרציה

האהבה הגדולה, שאנחנו אוהבים את אומתנו, לא תסמא את עינינו מלבקר את כל מומיה, אבל הננו מוצאים את עצמיותה, גם אחרי הבקורת היותר חפשית, נקיה מכל מום. כולך יפה רעיתי ומום אין בך.

בפסקה זו יש עוד דרך ללימוד סנגוריא.

מה שאנו אוהבים את עמ"י זה לא העלמת עין מהחסרונות – אנו רואים את כל החסרונות והבעיות שבאומה . ניתן לומר לא רק שאהבתינו לאומה לא גורעת משימת הלב למגרעות של האומה אלא להיפך זה מגביר בנו את האכפתיות לאומה ולכן אנו לפעמים מגזימים בראיית המומים שיש באומה. דווקא אהבתינו גורמת לשימת לב לכל המומים. הכרת החטא זה השלב הראשון לתשובה. ומכיון שאנו אוהבים את אומתינו אנו עסוקים רבות ברצון לעדוד האומה לתשובה. אנו רוצים לסייע לתקן ולרפאות את המומים של האומה. זיהוי המומים זה השלב הראשון בהתנקות מהמומים. האהבה הגדולה מעודדת אותנו לברר את כל המומים.
מה קורה לאחר שהאדם נעשה מבקר ורואה את המומים. אומר הרב שהאדם יכול לאחוז בעצמה בכוח האהבה גם ובעיקר לאחר מציאת המומים. הבאנו פסקה מאורות התחיה (כה) – שם הרב עומד על כך שיתכן והביקורת נובעת מנטיה שלילית. אולם בדור הגאולה כל הקטגוריה היא בעומקה ביטוי לאהבה ואכפתיות מהשני. הנטיה לבקר יכולה לבוא מנקודת טוב, מאהבה גדולה. במקרים רבים אדם נמנע מלבקר את חבירו משום שאין לו בטחון בקשר שבינהם. אולם ככל שהקשר יותר אמיץ יש יותר אפשרות לפתוח נושאים עדינים ולדון בהם.
הבקרת היותר חופשית - אולם היכולת לבקר ללא מורא נובע מכך שהבטחון בקשר הוא כ"כ גדול עד כדי כך שניתן לבקר אחד את השני.
האדם לא מוכן לוותר על הקשר לאומה וליהדותו – אם הקשר לאומה מבוסס על היות האדם טוב והוא מוצא באומה דברים טובים יהיה קשה למצוא את המומים כי הם יאיימו על הקשר. כשיש אהבה שאינה תלויה בדבר היא גם לא תלויה בכך שאחד אומ לחבירו כמה שהוא טוב.
דרכה של האהבה בתחילתה שהיא מקלקלת את השורה. ההתחדשות שיש באהבה חדשה גורמת לצדדים לראות בצורה מודגשת את הצדדים הטובים ולהתעלם להקטין ולהדחיק את החולשות של הצד השני. לאחר זמן כשאין את כוח החידוש שבאהבה מתחיל שלב של חשיפת מומים. באופן טבעי מגבשים מצע חדש למקור האהבה. ניתן לראות את האמת כפי שהיא ולשמוח בדברים הטובים.
לגבי אהבת האומה וכן לכל אהבה שמבוססת על צדדים עצמיים אומר הרב זה בדיוק עובד הפוך ככל שמבקרים יותר מגיעים יותר לאהבה עצמית מכיוון שלפני הביקורת החיבור לאומה היה מבוסס על זה שהאומה טובה ומופיעה טוב. ככל שחושפים יותר את המומים יותר מזדככת האהבה כי האדם שואל א"ע למה הוא אוהב את האומה והסיבה הניתנת היא בגלל התכונו העצמיות של האומה. מתוך האהבה הגדולה האדם יכול להגיע למצב של ביקורת חופשית ודווקא מצד הביקורת החופשית האדם מגלה שאהבתו שרשה ממקום אחר.
פסקה זו למעשה אומרת לנו שהמקור ושורש האהבה שלנו לאומה זו חלוקה גדולה בין עצמיותה של האומה ומה שלא עצמיותה. בהרבה מקומות ברב יש את החלוקה בין העצמיות להופעה כשהעצמיות נתפסת כדבר עצמי, קיים, לא ניתן לשינוי, בעל מקור לא בחירי אלא סגולי, אלוקי. לעומת זאת כל דבר שלא קשור לכוחות החיים בפנמיותם והוא רק ביטויים חיצוניים , ביטויים אלו הינם זמניים משתנים וחולפים. ה אין הוא ביטוי לעצמיות הקשר הינשל התלמידים וכל דבר שלא עצמי הוא דבר זמני, חולף, ארעי. באופן כללי זו גישה שמצויה בהרבה מקורות ובעיקר ברב מדובר על זה שהטוב מתחבר לנצח והרע זמני: "יתפרדו כל פועלי און". פרק צ"ד בתהילים הרעיון בו – מה יש שם? תיאור של מערכת יחסים בין הטוב לרע הדגם שם הוא דגם של צחוק על הרע שהוא חולף מציץ והולך – היכי תמצי להופעת הטוב. הטוב הוא ללא קיום הוא זמני – "להשמדם עדי עד". הסתכלות השבת היא שהטוב תמיד שייך לנצח – מתחבר לנצח והרע חולף.
בצורה יותר נקודתית ביחס לעמ"י יש בדברי הרב בהרבה מקומות: איך הרב מגדיר את עצמיות מול מומים חולשות ונפילות .ספר אורות מלא בדוגמאות.
באורות התחיה (ט') – הכרת ישראל וקוב"ה שרוח ה' ורוח ישראל – מקורם מאוחד – "אורייתא קוב"ה וישראל חד הוא" - תמיד רוח ישראל אין בו – הוא לא מחולק ונפרד מהאלוקות. אחדות זו הרב מפרטה בשתי צורות. הסברה אחת באורות התחיה (סג) ההסברה של הרב היא בין היהדות הגלויה ליהדות הסודית שכל המומים בגילוי העצמיות – בה אין פגם. כל פעם שאתה מוצא נפילות צריך ליחסם לגילוי. הרב אומר שכל המומים – בגילוי, אבל בפנימיות בצד הסודי לא בצד ההופעה – כשאתה בא לבטא את הסוד – כשהופכים את הסוד לנגלה: שם יכול להיות נפילה – פגם, אך בצד הפנימי העלום שהיא נשמת הנשמה שם לא ניתן לגעת ותוכו קודש קדשים. עמ"י בכל הופעה והופעה שלו יש בו את העצם ויש את הלבוש – הגילוי הוא תמיד הלבוש וכל גילוי בעוה"ז מחובר למקור הגילוי. באורות התחיה (כ"ד) ישנה חלוקה האם האומה נתפסת ככלל או כפרטים "לא הביט און ביעקב" – אין נפילות בכלל רק בפרטים. כאן הדגש הוא לא על נקודת הפנים וחוץ הסוד והגלוי אלא הדגש הוא האם אתה מסתכל על חלק או על דבר בכללו. אם בכללו אז תמיד הדברים מסתדרים, כי הכלל בכללו הוא עצמיותינו ושם אין נקודת מומים, זוהי בראיה שלמה אך המומים הם נובעים ממבט חלקי, פרטי של אדם אחד, דור אחד, רגע אחד.
בפגישת האדם עם מציאות האדם צריך לברר עם מה הוא נפגש – אם אין הוא עושה בירור מה הוא רואה – אז האדם יאהב את האומה מצד המומים שבה – זו תהיה אהבה שתלויה בדבר, אהבה שלילית, אהבה לא טובה, זה יהיה הדבקות כמו כל אהבה שהיא הדבקות רק פה זה במומים. עבודת בירור המומים הוא זה שמרומם את כל הנדבקים באומה מגלה את הצדדים העצמיים הפנימיים בלי הבירור יכול להווצר איזשהו הרס.
החלוקה הקלאסית בפרק זה היא בין העצמיות לחיצוניות. זהו הרעיון הכי מפורסם ביחס לאהבה.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il