ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

משמעותו של יום ירושלים ;">

בית מדרש חגים וזמנים יום ירושלים עניינו של יום Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

איר תשס"ט

משמעותו של יום ירושלים


נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
יוסף בן גרציה

חובת ההתבוננות במעשה ה'
חובת ההתבוננות - 'ויתבוננו חסדי ה'' (תהלים קז) - במשמעות לשעה ולדורות של כל מאורע שאירע לעם ישראל מוטלת עלינו תמיד. אך מעבר להתבוננות במאורע עצמו יש להתבונן גם בעיתויו. לכל חודש ולכל תאריך יש סגולה מיוחדת. אם מאורע אירע בחודש מסוים אות הוא שיש לו שייכות וזיקה פנימית לאותו חודש. ניתן ללמוד על יחודו של חודש ומהותו מהמאורעות שאירעו בו בעבר.

מאורעות חודש אייר בעבר
בחודש אייר אירעו כמה וכמה מאורעות גדולים שנתנו את אותותיהם בעיצוב ההיסטוריה של עם ישראל.
המלחמה הראשונה של עם ישראל כנגד עם זר הייתה בחודש אייר - 'ויבוא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים' (שמות יז), שבועות מספר לאחר יציאתם מעבדות מצרים. עמלק לא בא להלחם משום שעם ישראל איים על השטח שלו, על הכלכלה שלו או על המעמד שלו אלא נגד עצם הופעת אורם של ישראל. מלחמה נגד עצם קיומו של העם הזה שהולך לעלות על במותי ההסטוריה, נגד 'המטען הרוחני' שהוא עתיד להאיר לעמי תבל.
זהו שורש המאבק בין עם ישראל לעמים: היותם מתנגדים לעצם קיומו של עם ישראל, למשאבים הרוחניים שהוא מגלם, וזאת הסיבה הפנימית של האנטישמיות בכל הדורות. כשם שאור וחושך אינם יכולים לשמש יחד, כך אומות העולם אינן משלימות עם קיומו של עם ישראל. הן לא השלימו אינן משלימות ולא ישלימו עם קיומו עד שיכירו את ערכו האמיתי והנעלה.
בשנה השנית לצאתם ממצרים בחודש אייר היה המסע הראשון של עם ישראל לעבר ארץ ישראל - 'בעשרים בחודש נעלה הענן' (במדבר י). (אמנם, לא זכינו להגיע מיד לארץ ישראל בגלל הירידה הרוחנית בחטא המרגלים וגזירת ארבעים השנה במדבר. גם כל הגלויות אחר כך נגזרו משום שמאסו אז בארץ חמדה.)
כארבע מאות ושמונים שנה אחר כך בתקופתו של שלמה המלך ע"ה הונחו היסודות לבניין המקדש 'בחודש זיו' (מלכים א' ו) הוא חודש אייר 1 .

מאורעות חודש אייר בדורנו

בדורנו זכינו לשני מאורעות מרשימים בחודש אייר: מלחמת העצמאות - ההכרזה על תקומת מלכות ישראל, וכעבור תשע עשרה שנה זכינו למלחמה המרשימה והמפליאה ביותר שהייתה לעם ישראל במשך כל ימי קיומו - מלחמת ששת הימים. 'גולת הכותרת' של מלחמה זו היא שחרורה של ירושלים ואיחודה של העיר 'כעיר שחוברה לה יחדיו' (תהלים קכב).
מצווה לספר תהילות ה', 'וירוממוהו בקהל עם'. אנו למדים זאת גם מהלכה מעניינת בהלכות קרבן תודה, קרבן הבא להודות לה' על נס. על מביא קרבן תודה היה להוסיף ארבעים לחמים ולאכלם בזמן קצר מזמן אכילת שאר קרבנות השלמים, באותו היום ובלילה שלאחריו בלבד. מסביר הנצי"ב 2 שהתורה ציוותה כך על מנת לאלץ את האדם להזמין קרואים רבים לסעודת ההודייה וכך יספר את ניסי הצלתו וחסדי ה' שגמל עליו באזני רבים 'נגדה נא לכל עמו' וירבה כבוד ה'. מצווה עלינו לספר, אם כן, לפחות בקצרה, את השגחת ה' בפעולה המזהירה של חיל האוויר בשלושת השעות הראשונות של מלחמת ששת הימים. חיל האוויר הפתיע את טייסי חיל האוויר המצרי ושאר חילות האוויר של מדינות ערב, 'תפס' אותם 'בארוחת בוקר' כשלא היו מוכנים. צה"ל ידע בעזרת המודיעין בדיוק איפה חונים מטוסי דמה והיכן מטוסים אמיתיים, טסו בגובה נמוך מאוד מעל פני הים בדממת אלחוט כדי שמסכי המכ"ם לא יוכלו לגלותם, צוותי הקרקע ציידו וחימשו שוב את המטוסים במהירות שאינה מקובלת בעולם. הייתה מסירות. קשה לתאר מה שהיה שם, עיקרם של חיל האוויר של מצרים ושל הרודן בצפון שותקו באותו יום. ולאמיתו של דבר, בתוך שלוש שעות הוכרעה המערכה! הייתה סברה לקבוע באותו יום את יום ההודיה, אבל עם ישראל הבין בפנימיותו ששחרורה של ירושלים היווה את גולת הכותרת של המלחמה.
לשני המאורעות שאירעו בחודש אייר בדורנו, מלחמת העצמאות ומלחמת ששת הימים, זיקה פנימית למאורעות שאירעו בעבר הרחוק בחודש זה כי עניין אלו כעניין אלו: המסע, ההתכוננות, לארץ ישראל והמלחמה על קיומה של האומה. אז הייתה המלחמה הראשונה, ובדורנו, אנחנו מאמינים, מתנהלת המלחמה האחרונה על קיומה של האומה בארץ ישראל. אמנם, התהליך ארוך והקרבות נמשכים, אך יש להבחין בין קרב מקומי לבין המערכה כולה. ישנו ביטוי אנגלי: 'אמנם הפסדנו בקרב אך לא במלחמה כולה'. כך גם אצלנו: יש קרבות קטנים בלי סוף אך אין זו נסיגה מהמערכה הנמשכת עד שבעזרת ה' נשלים אותה.
במלחמת ששת הימים, המלחמה המופלאה והמיוחדת בתולדות עם ישראל, זכה עם ישראל בזמן כה קצר לשחרור עיקרה ולבה של ארצנו. בזמן יהושע בן-נון, לעומתה, ארך כיבוש הארץ שבע שנים, ולא נכבשה ירושלים עד זמנו של דוד. ובדורנו תוך זמן קצר ובהיסח הדעת שוחרר לב הארץ. אולם, הניצחון מתוך היסח הדעת גרם קושי 'לעכל' את המציאות. העיד על כך אלוף הפיקוד דאז, עוזי נרקיס, בספרו 'אחת ירושלים', שם כתב ששחרורם של ירושלים ושל יהודה ושומרון היה 'אקט' צבאי טהור, ללא תכנון מדיני מוקדם וההנהגה המדינית לא הייתה מוכנה לכך. כבר אז לא ידעו 'לעכל' את הניצחון הגדול ועד היום לא 'עכלו' אותו, וכך נוצרה המדיניות התבוסתנית שאנו עדים לה עד עצם היום הזה.

משמעות סדר המאורעות
יש להבין מדוע קדמה מלחמת העצמאות - החזרת מלכות ישראל, ורק אחריה זכינו למלחמת ששת הימים - שחרורה של ירושלים. ישנם הסברים רציונליים מדוע במלחמת העצמאות עם ישראל לא זכה לשחרורה של ירושלים: האם הגיעה תגבורת לגדוד שפרץ לעיר העתיקה או לא הגיעה וכו'. אבל אלו הן סיבות חיצוניות. מהי הסיבה הפנימית לכך שזכינו לשחרר את ירושלים רק לאחר מכן? להבנת הדברים עלינו להבין מהי המשמעות של ירושלים. ירושלים אינה רק בירת ישראל אלא מסמלת ומכילה בקרבה את כל 'המטען הרוחני', את כל הציפייה של כל יחיד ושל כלל ישראל במשך כל הדורות למלכות, לקדושה, לנבואה, לכהונה ולכל הערכים הנעלים. כל זה מונח במילת הקסם 'ירושלים', מדריגה של כלל ישראל. מה ששייך לכלל ישראל לא יתכן שיחזור אליו אלא אם כן תתגלה סגולת האחדות הטמונה והגלומה בנשמת כלל ישראל. והיא התגלתה דווקא ערב מלחמת ששת הימים.
במלחמת העצמאות פעלו כמה צבאות, ' אלה צבאות ה'' ראשי תיבות: א צ"ל, ל ח"י וה גנה. היה פירוד. אילו נכבשה ירושלים היה טוען הלח"י: 'אנחנו כבשנו את ירושלים', והפלמ"ח היה טוען: 'אנחנו כבשנו את ירושלים'. לעומת זאת במלחמת ששת הימים היה צה"ל אחד, הייתה התעלות של כל העם, התעלות שהתבטאה אפילו בממשלה בהקמת ממשלת אחדות לאומית אמיתית. בשעה שעם ישראל מתעלה הוא זוכה לדברים גדולים. במעמד הר סיני כתוב 'ויחן שם ישראל נגד ההר' (שמות יט), כל המסעות היו במחלוקת - 'ויסעו ויחנו' (במדבר ל) וזו הפעם היחידה שכתוב 'ויחן שם ישראל'. אמר הקב"ה 3 : זאת היא העת שמן הראוי לתת בה תורה. כשיש אחדות - זוכים, ואכן הייתה שעת התרוממות. עם ישראל התרומם אז, באותם שלושת השבועות של ההמתנה לפני המלחמה. היה בהם מתח, היו ציפייה וחרדה לקראת הבאות, אבל הייתה התרוממות רוח, עם ישראל לא נפל ביאוש, הייתה מוטיבציה גבוהה. כולם הכירו בסכנה הנשקפת לציבור היושב בציון, ומשום כך התעלו מעל לכל חילוקי הדעות הקטנוניים שהיו ושישנם עד עצם היום הזה. הרי למעשה המחלוקות הם על דברי הבל, אין מחלוקת עקרונית, אידיאולוגית, אמיתית, בעלת ערך בין המפלגות. הייתה התעלות, ומתוך כך הייתה אחדות, ומשום כך זכה עם ישראל להחזרתה של 'העיר שחוברה לה יחדיו'.

סגולת האחדות
סגולת האחדות הפנימית היא מעלה מיוחדת. מבואר בחכמה הפנימית 4 שהיא שייכת דווקא לעם ישראל. בעולם הרחב לא שייך מושג של אחדות - 'עלמא דפירודא'. הם יכולים 'להתקשקש': 'אומות מאוחדות', 'אחדות לאומית' - הכול הבל, זהו עלמא דפירודא. זה 'אוכל' את זה, כבעלי החיים כן אומות העולם. המושג אחדות אמיתית שייך רק בעם ישראל. אמנם, בגלל חולשות חיצוניות אין האחדות מתבטאת תמיד בפועל, אבל מבחינה פנימית היא שייכת דווקא בעם ישראל. יהודי שחי פה ויהודי שחי בארגנטינה ובכל מקום - יש ביניהם מכנה משותף, לב יהודי פועם. ליהודי פה איכפת מה קורה ליהודי שם ולהיפך. הערבים, לעומת זאת, גרים זה על יד זה ולא איכפת להם כלל מה קורה לבני עמם. אדרבה, הם נהנים מהעובדה שבני עמם עדיין מתגוררים בחורבות מחנות הפליטים, ומעוניינים לשמר מצב זה כדי לנגח את מדינת ישראל. בעם ישראל לא יעלה על הדעת שיהודי לא ישתדל לעזור ליהודים במצוקה כמיטב יכולתו. זוהי סגולת האחדות הגנוזה בעם ישראל.

שלבים בגאולה
רעיון עמוק נוסף שייך להבנת סדר המאורעות. כאמור, ירושלים מסמלת את המרכז הרוחני שיוצאות ממנו הוראה 5 ואורה לעולם. קודם כל זכה עם ישראל להחזרת הבסיס של המלכות בשחרור חלק מארצנו, ולאחר מכן התקדמנו לשלב נוסף וזכינו לשחרר את המקום שתצא ממנו אורה לעולם.

חולשה רוחנית בעם ישראל
אבל שחרורה של ירושלים לא הסתיים, והוא הולך ונמשך. עם ישראל שחרר פיזית את ירושלים, הר הבית ויהודה ושומרון, מקומות שמשמעות רוחנית גדולה טמונה בהם ובשחרורם. אבל עדיין חסרה לחלק גדול של עם ישראל המודעות לכך שחזרנו לנחלת אבותינו, לארץ אשר ממנה גורשנו. החולשה הזאת לא החלה היום אלא כבר ביום השחרור עצמו.
מושל חברון בעבר, אלי, שימש במלחמת ששת הימים מפקד פלוגה שפרצה דרך שער האשפות. הוא סיפר לנו: כשנכנסנו לעיר העתיקה חשבנו להשליט סדר כפי שצריך, אבל רק שש שעות לאחר שחרור הר הבית הזמין שר הביטחון דאז את נציגי הוואקף ומסר להם את המפתחות של הר הבית: 'אתם ה'בעלי בתים' עליו', והשליט אותם על מקום מקדשינו. אמר לנו אלי: 'באותו רגע הפסדנו את המלחמה', כך אמר מ"פ אז, והוא ידע מה שהוא אמר. היינו צריכים לקבוע עובדות בשטח, דבר ראשון להשליט את ריבונות ישראל על מקום מקדשנו, המקום היחיד המקודש לעם ישראל, המקום שקדושתו לעולם ואין לטמא להיכנס בו 6 . לנו אין 'מקומות קדושים' לשון רבים אלא רק מקום אחד והוא הר הבית. לערבים יש מכה. לכל היותר, בנתיים, אפשר היה להקצות להם מקום באל אקצה לכיוון דרום. את הר הבית היו צריכים לסגור, ולשמור על קדושתו של המקום. אך חסרה המודעות, עם ישראל אינו מכיר בעובדה שהוא חוזר לארצו שלו. חזרנו בהיסח הדעת וללא הכנה ולא ידעו איך 'לעכל' את זה, ולכן ה'חכמים' שלנו עשו מה שעשו.
ולכן המצב המביש והמשפיל נמשך עד עצם היום הזה. פעם דברו: ' הר הבית בידינו', כך הכריז המח"ט. היום לאט לאט בהשפעתה של העיתונות הבוגדנית והעוינת השמיטו את הביטויים הללו. מדברים על 'הכותל' כעניים בפתח שעומדים בצד בבזיון עם קצת אזוב ועופרת וממשיכים את תקופת הגלות. 'הכותל' עם כל חשיבותו הוא רק כותל של הר הבית ואת הר הבית אנו רוצים.
גם אם יש מניעות הלכתיות אשר מונעות מאיתנו לבנות את בית המקדש, אין זו עילה לתת לרשעים האלה בשל כך לדחוק את רגלי עם ישראל. אנחנו במו ידינו ממשיכים את ההשפלה וההכנעה וההתרפסות. ומי יודע אם לא כל הצרות הקורות לעם ישראל היום אינן בגלל האדישות שלנו למקום בית מקדשנו 7 .
וכן קרה גם ביחס לכל ארץ ישראל. במקום לצאת תכף אחר השחרור בתנופה עצומה של התיישבות יהודית וגאולת אדמות ביהודה שומרון וחבל עזה (בזמן שהערבים היו מוכנים למכור קרקעות בזיל הזול), הלכו ה'חכמים' שלנו, המכונים 'מנהיגים', וחוקקו חוקים נגד ההתיישבות. קבעו קנסות ועונשי מאסר, חוקי רשעות, חוקי הספר הלבן. מסתבר שהמלחמה על ירושלים הייתה עניין טכני, אבל מבחינת המודעות, מבחינת ההשקפה הרוחנית והמוטיבציה הרעיונית היא נמשכת עד היום. לכן אנו עדים לתופעות של שמאלניות בוגדנית עוינת, של תסכול ושל התנכרות לקשר הבסיסי של העם לארצו ולמורשתו.

זקיפת קומתנו הלאומית
עלינו לתקן את המצב הזה. מהי הדרך לתיקון המצב?
אנחנו צריכים להבין למה אנחנו שואפים, מהי תכליתה של מדינת ישראל, בשביל מה אנחנו צריכים את ירושלים ובשביל מה אנחנו שואפים לדברים גדולים יותר.
אנחנו מאמינים שעם ישראל לא חזר לארצו אך ורק כדי לכונן ממלכה שידברו בה עברית. בשביל זה לא היינו צריכים לסבול אלפיים שנות גולה, ואיננו צריכים עד היום להיות שנואים ונשטמים על ידי כל האומות כולם. יש להם רק תשוקה אחת - 'לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד' (תהלים פג). גם היום אנו מוקפים בים של אויבים שהמגמה הבסיסית שלהם היא להשמיד את העם הזה, בין אם אומרים את זה בפירוש ובין אם לא אומרים את זה בפירוש. זוהי מגמתם וזוהי תשוקתם ולקראת זה הם פועלים. הם לא מבצעים את זממם כי בחסדי ה' הם מפחדים מצבא ישראל. רק הפחד הזה מרתיע אותם, לא או"ם לא 'שמו"ם' זה איכפת להם כקליפת השום. הם כבר ספגו שלוש מלחמות. יש מהם שזוכרים ומפחדים, ויש שהזכרון שלהם די חלש, אבל אין ספק שרק הפחד הוא שמרתיע אותם, לא שום דבר אחר. בה במידה שעם ישראל יהיה חזק ויזקוף את קומתו הלאומית, הוא יבטיח את המשך שלומו. לא על ידי התרפסות, לא על ידי שיבקש מ'פראי המדבר' איזה שהוא שלום - לא כך נשיג את השלום. רק על ידי זקיפת הקומה שלנו נשיג אותו, על ידי זקיפות קומה היונקת מן הצדק והמוסריות שלנו, מן האמת אשר נר לרגלינו. איננו כעמים אחרים שהרשעות וההדברה או ההשפלה של הזולת עומדים בראש מעייניהם. אין לעם ישראל השקפות כאלה, אין לו דעות כאלה, ואין לו מגמות כאלה. אנחנו רוצים שיחזירו לנו את הגזילה, את ארצנו אנו, והמאבק הזה נמשך.

משמעותה של ירושלים
המדרש 8 מבאר את הרעיון הגלום בשם 'ירושלים'. בפעם הראשונה שירושלים מופיעה בתורה כתוב כך: 'ומלכי צדק מלך שלם ' (בראשית יד). חז"ל בתלמוד 9 דרשו דמלכי צדק היינו שם בן נח, והוא קרא לה בשם 'שלם'. בפעם השנייה שהיא מופיעה בתורה, לאחר עקידת יצחק, קרא לה אברהם אבינו ' בהר ה' יראה ' (בראשית כב).
שם כינה אותה בשם 'שלם'. תפקידו של שם בן נח היה חינוך המין האנושי בתחום שבין אדם לחברו.היה עליו לחנכם שיתנהגו בדרך טובה זה לזה, לא יגנבו ולא 'יטרפו' זה את זה, כפי שאילף וחינך את בעלי חיים בתיבה שלא יטרפו זה את זה והוציא מהם את הרשעות. זהו תפקידו של שם בן נח.
אברהם אבינו קרא למקום 'בהר ה' יראה'. אברהם אבינו עלה על במותי ההסטוריה כאשר העולם כולו היה שקוע בבערות, באלילות, בתועבות, והוא החל לפרסם את האמונה באל אחד. 'ויקרא שם בשם ה' א-ל עולם' - לימד אמונה בהשגחה, אמונה בשכר ועונש, אמונה בערכו של האדם. 'בהר ה' יראה' - התגלות האלוקות תהיה בהר. אברהם הדגיש את התחום שבין אדם למקום.
עוד מובא בתלמוד 10 שאברהם אבינו כינה את מקום המקדש בשם ' הר ', דהיינו מקום שאיננו מעובד, איננו מטופל ואיננו מיושב; ויצחק אבינו קראו בשם ' שדה ' - 'ויצא יצחק לשוח בשדה' (בראשית כד) - דהיינו חלקה מעובדת, חלקה מטופלת, כי אברהם ויצחק עשו 'חריש' באנושות להשפיע את הידיעות הבסיסיות. ויעקב אבינו כבר זכה לקרוא למקום בשם ' בית ' - 'אין זה כי אם בית אלוקים' (בראשית כח). לאחר שכבר שלושה דורות מפרסמים את הדברים האלה המקום נעשה בחינת 'בית', דהיינו מקום שאנשים גרים בו וחיים בו.
אם כן, שם קרא לה בשם ' שלם ' – שם המבטא שאיפה לתיקון עניינים שבין אדם לחברו, ואברהם קראה בשם ' יראה ' – שם המבטא שאיפה לתיקון עניינים שבין אדם למקום. אמר הקב"ה לנביאי ישראל: אני אשלב את שני השמות יחד ואקרא לה בשם ירושלים , כלומר - מהמקום הזה תצאנה הדרכות הן בתחום החברתי והן בתחום הרעיוני - 'כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים' (ישעיה ב). הר הבית נקרא ' הר המוריה ' על שום שממנו יוצאת אורה לעולם וממנו יוצאת הוראה לעולם.

ואמנם, אנחנו רואים עד כמה העולם במצבו כיום זקוק לרוח שתרומם אותו. העולם הולך ומתדרדר בכל תחומי החיים. ניכרת ההתדרדרות בתחום המוסר, בעניינים שבין אדם לחברו, כך, למשל, ראשי מדינות וחכי"ם יכולים לשקר בצורה גלויה ואינם מתביישים כלל. האמת נעדרת לגמרי מפני שחסר לעולם הבסיס של היושר והאמת. והבסיס הזה כלול בירושלים. ירושלים חסרה לנו כאוויר לנשימה. אין זו רק נוסטלגיה, התרפקות על העבר או עניין ארכיאולוגי אלא שאיפה לתיקון הדור שלנו ולתיקונה של החברה האנושית בכללה - 'לתקן עולם במלכות שד-י'.
מובא בתלמוד 11 שאם אומות העולם היו יודעות מה הן הפסידו בחורבן הבית, היו באות ומבקשות מאיתנו ומתחננות אלינו: אתם, היהודים, בואו ותיבנו את בית המקדש ותביאו את הישועה לעולם. אך אין פלא שהן עדיין אינן מבינות זאת. אם חלק גדול בעם ישראל 'ישן' ואינו מבין מה חסר לנו ודאי שהגויים לא יבינו זאת.

תפקידם של בני תורה
משמעותם העמוקה של ירושלים ושחרורה עדיין אינה מוטבעת בציבור הרחב. זהו תפקידם של בני התורה, של חובשי בית המדרש. הם היונקים מתוך המעיין העתיק והחי, מים חיים, מי הזרם האמיתי, מי זרם החיים הבריאים של עם ישראל. אין לנו ספק שעם ישראל נלאה מלשתות 'תחליפים': כל ה'איזמים' 12 למיניהם, שמאל חדש, שמאל ישן, כל דברי ההבל והשטויות שמלעיטים בהם את הציבור ומכונים 'תרבות' ו'חדשות'. זה אינו שווה מאומה, זה 'קש'. עם ישראל זקוק למזון בריא למזון איתן שיבריא אותו ויוציא אותו וירומם אותו וישחרר אותו מהעבדות לחטא שהוא שקוע בתוכה.
כל זה יכול לבוא רק מתוך אמיתה של תורה, מתוך מי שחשים את פעמי הגאולה, שיודעים את המשמעות העמוקה הגלומה בשם 'ירושלים'. כל זה יכול לבוא רק מתוך מי שמבינים את תהליך הגאולה ויודעים ששחרורה של ירושלים התחולל דווקא אחרי שחרורה של ארץ ישראל והקמת הבסיס של מלכות ישראל.

אנחנו מתקדמים כל הזמן בתהליך הגאולה . כל הכוחות הבריאים בעם ישראל צריכים דווקא בתקופה זו להתאזר בגבורה ובנחישות, לצעוד קדימה, ולא ליפול חס וחלילה ביאוש בגלל החולשות ההולכות ומתגלות בעם ישראל. החולשות קיימות בחלק מעם ישראל בגלל שחסרה לו התשתית: אין לו ממה לינוק, אין הוא יודע מהו בעצמו, מהו הקשר הפנימי בינו לבין ארצו, לקראת מה הוא צריך לשאוף, מה רוצים מאיתו ומה היא תכלית החיים הפרטיים והציבוריים שלו. את התשובות יכולים לתת רק הכוחות הבריאים. מבחינה כמותית אנחנו מועטים, אבל הכמות אינה הקובעת בדברים אלה. במלחמת החשמונאים ניצחו המעטים את הרבים, ותמיד - עם ישראל הוא המעט מכל העמים נגד כל העמים. אף פעם הכמות לא הכריעה. וכן בצבא - צבא ישראל אף פעם לא השתווה לכל הצבאות שיש פה מסביב. את הכוח קיבלנו מהמוטיבציה, מרוח הלחימה של החייל היודע עבור מה הוא נלחם. האיכות של צבא ישראל היא הקובעת. כך היה, כך הווה וכך יהיה. וכן אנו מוצאים בתחילת המרד הגדול של ברֿכוכבא: מרדו ונלחמו נגד אימפריה! רומי אז הייתה כרוסיה הסובייטית ואמריקה גם יחד ויהודה הייתה מדינה קטנה, ובכל זאת העזו להלחם, ואלמלא החולשה הפנימית היו יכולים אף לעמוד נגד המעצמה. כך גם היום יש בכוחות הבריאים להשפיע על כל עם ישראל על אף שבכמותנו אנו מועטים.

התורה - מעיין החיים
מאיפה שואבים את הכוחות האלה? לא מקריאת עיתון 'הארץ', ואפילו לא מ'ידיעות אחרונות' וודאי שלא מלראות מדי יום את תוצאות הספורט בטלוויזיה או מכל מיני דברי הבל אחרים שמראים שם, כל מיני תועבות שגניזתם היא תקנתם. מאלו ודאי איננו שואבים כל כוח. כוחות שואבים מתוך המעיין העתיק כפי שהמשורר הלאומי כותב: 'מבית היוצר של נשמת האומה' - מתוך כותלי בית המדרש, ומחובשי בית המדרש. כוחות שואבים מתוך התאבקות בהוויות דאביי ורבא, מתוך העלאת המוסר האישי של כל יחיד ויחיד, מתוך העלאת הקדושה והטהרה של כל אחד ואחד, מתוך המוטיבציה העמוקה שיש לכל אחד ואחד בישיבה. כל תלמיד בישיבה יודע שגם בזמן שהוא משרת בצבא הוא מגן על כבודו של עם ישראל, על כבודה של ארץ ישראל, על כבוד ה' אלוקי ישראל המתנשא, המתנוסס, על האומה הזאת. מי שחדור בהכרה הזאת לא יתעייף, לא יפול ביאוש, לא יפול בדיכאון למרות שהמצב קשה. הוא ימשיך כי יש לו המעיין, 'הסוללה החשמלית' הזאת מייצרת אצלו אנרגיה ללא הפסקה. לכוחות האלה אנחנו נדרשים.

באמונה ובגבורה, קדימה!
זכינו לישועה גדולה, הקב"ה החזיר לנו חבלי ארץ אשר מאז גלינו מארצנו לא היו בידינו. אמנם לצערנו, יש גם חלק גדול מהציבור שכלל אינו מודע לחובת ההודאה וההלל ביום הזה. אבל כאמור, אנחנו צריכים להמשיך בפיתוח שחרורה של ירושלים במובן הרוחני. המאבק על ארץ ישראל נמשך. אכן, השריון איננו שועט והתותחים אינם רועמים, אבל הגויים לוחצים מבחוץ והתבוסתנים הבוגדנים יחד עם כלי התקשורת מסייעים להם מבפנים. לצערנו, זאת המציאות.
אנחנו צריכים למרות כל החולשות, למרות כל התבוסתנות, להמשיך בדרך, להמשיך את שחרורה של ירושלים, דהיינו: לתגבר את העוצמה הרוחנית של עם ישראל. נעשה זאת בכך שנגלה ונחזק את הכוחות הרוחניים הקיימים בציבור הקדוש היושב במקום הזה ובעוד מקומות הדומים לו, וכן את הכוחות הבריאים בעם ישראל העוסקים בכל התחומים המקודשים הקשורים לכלל ישראל: בכלכלה, בהגנה, בהתיישבות ובכל מה שקשור לבניינה של האומה בכל תחום. הרי כל מי שפועל מתוך מוטיבציה והכרה על מנת לבנות את התשתית של בניין עם ישראל, על מנת שתתגלה עליו הרוח - קדוש יאמר לו. אצלנו אין 'סתם חול'. גם צבא ישראל הוא קודש. צו השעה הוא להשפיע ולהקרין עצמה רוחנית לעם כולו.
וכמובן, לחזק את ההתיישבות ביהודה ושומרון ורמת הגולן.

כשאנחנו חוגגים ביום הזה בהודיה על מה שזכינו לו בכ"ח באייר תשכ"ז, אנו בטוחים שיחד עם הכוחות הבריאים של עם ישראל נצעד לשחרורה של ירושלים במובן המלא. נתקדם להשלטת ריבונות ישראלית על הר הבית בתור צעד ראשון, ולאחר מכן נסביר לציבור הרחב מה חשיבותו של בניין המקדש. נסביר לו שהוא זקוק למקדש לטובתו, נשחרר אותו מן התרבות המנוולת והמתועבת שמביאים לו ממרתפי הוליווד וממחסני פריז, דברי הבל ושטויות. לשחרר את הציבור מהם, לשם כך אנו קרואים. יום שחרור ירושלים צריך לשמש אצלנו נקודת זינוק לקראת העתיד. אנחנו מקוים שהציבור הבריא שלנו עם כל הכוחות הבריאים באומה יתגברו על החולשות המתגלות בחלק מעם ישראל בתקופתנו, ונזכה באמת שיום שחרור ירושלים יתמלא בכל הרעיונות הגדולים הגלומים בו.

כשם שזכינו לאותם הניסים הגלויים במלחמת ששת הימים כן יראנו הקב"ה בשחרורה של ארצנו כולה, כולל נחלת בני גד ובני ראובן וכולל נחלת נפתלי בצפון וכולל נחלת בני שמעון בדרום לפחות עד ואדי אל-עריש. נזכה לכל זה בקרוב בימינו אם רק נרצה, אמן כן יהי רצון.


^ 1 ר"ה יא. בני יששכר - מאמרי חודש אייר.
^ 2 בפירושו לתורה העמק דבר ויקרא פרק ז' פסוק יג.
^ 3 מכילתא במקום.
^ 4 רמח"ל.
^ 5 תענית טז.
^ 6 רמב"ם הלכות בית הבחירה פ"ו, ועיין בהרחבה בשיעור על קדושת מקום המקדש ועלייה להר הבית בחוברת זו.
^ 7 רמב"ן עה"ת פרשת קורח, ועיין בהרחבה בשיעור על קדושת מקום המקדש ועלייה להר הבית בחוברת זו.
^ 8 ב"ר פרשה נו'.
^ 9 נדרים לב.
^ 10 פסחים פח.
^ 11 סוכה נה:
^ 12 הכוונה למשל לסוציאליזם, קומוניזם ואגואיזם.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il