ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מצוות ישוב ארץ ישראל וכיבושה ;">

דף הבית בית מדרש משפחה חברה ומדינה ארץ ישראל ומצוותיה ישוב הארץ, גבולותיה ויציאה לחו"ל מצוות ישוב וכיבוש הארץ Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

איר תשס"ט

מצוות ישוב ארץ ישראל וכיבושה


נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
יוסף בן גרציה

מצוות ישוב הארץ
המקור בתורה למצווה
הרמב"ן בהשגותיו על ספר המצוות להרמב"ם 1 , מונה את מצוות ישוב ארץ ישראל בתור אחת מרמ"ח מצוות עשה, ומציין את מקורה מפרשת מסעי - 'והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה' (במדבר לג, נג). הרמב"ם אינו מונה מצווה זו, אם מפני שאינה עומדת בקריטריונים של הרמב"ם למנייה ואם מפני שהיא מובלעת במצוות אחרות או מסיבה אחרת. מכל מקום, ודאי גם לפי הרמב"ם יש מצווה לישב את ארץ ישראל 2 .
את המצווה הזו ניתן לחלק על פי דברי הרמב"ן לשלושה רכיבים: א. מצוות דירת ארץ ישראל (המגורים בה), והיא שייכת לכל יחיד; ב. הפרחת השממה; ג. מצוות ירושת ארץ ישראל במלחמה, והיא מוטלת על הציבור.

הגדרת המצווה
נצטווינו לדור בארץ ישראל. וכך כותב הרמב"ן: 'ואומר אני: כי המצווה שחכמים מפליגים בה והוא דירת ארץ ישראל... הכל הוא ממצוות עשה שנצטוינו לרשת הארץ, לשבת בה, אם כן היא מצוות עשה לדורות, מתחייב כל אחד מאתנו ואפילו בזמן גלות'. הגדרת המצווה היא: מקום מגוריו הקבוע של האדם מישראל צריך להיות בארץ ישראל. דבר פשוט בתכלית הוא שתהיה הדרכה בתורה לדבר כה משמעותי בחיי היהודי. הרי בהלכה יש לנו הדרכה לפרטי פרטים: מהלכות השכמת הבוקר ואיזה נעל מקדימים לנעול ועד לקריאת שמע שעל המיטה ועל איזה צד אדם ישן ולאיזה צד מסדר מיטתו, ואיך יתכן שבתורת ישראל לא תהיה הדרכה והתייחסות היכן אדם צריך לגור? איזה נעליים ללבוש תחילה - כן, אבל איפה לגור - לא!? אם כן, דברי הרמב"ן שיש מצווה לדור בארץ פשוטים וברורים, והגדרתה כפי שלמדנו: מקום מגוריו הקבוע של האדם מישראל הוא בארץ ישראל. המצווה נוהגת גם בתקופת הגלות, וקיומה אינו תלוי במציאות מלוכה בישראל. גם בתקופת הגלות כל מי שהיה יכול היה חייב לגור בארץ ישראל. בדורות הקודמים היו אנוסים בגלל פיקוח נפש, אבל אם ישנה אפשרות בוודאי שהאדם מישראל צריך לגור בארץ ישראל.

איסור יציאה לחוץ לארץ
אמנם, בארץ ישראל צריך להיות מקום מגוריו הקבוע של האדם, אך ישנן סיבות מסוימות שבעטיין מותר לצאת מהארץ. וכן מצינו במצוות סוכה - יש מצווה לשבת בסוכה אך מותר לצאת ממנה לצורך פרנסה, למשל 3 . כך גם במצוות ישוב ארץ ישראל - יש דברים יחידים שבשבילם מותר לצאת מהארץ. הרמב"ם 4 מונה ארבעה דברים שלצורכם מותר לצאת והם: ללמוד תורה, לשאת אישה, להציל מן הנכרים ולמטרות מסחר. 'מסחר' היינו יבואן, לדוגמה. מותר ליבואן לצאת לחוץ לארץ כדי להביא סחורות. עיקר האיסור הוא לא לצאת לטייל. לראות את חורבות אתונה, למשל. אמנם, לצורך דבר מצווה כדוגמה דלעיל מותר, ויש פוסקים 5 שהרחיבו את ההיתר לכל מצווה אם אי אפשר לעשותה בארץ ישראל. אך אין ללכת לטייל, וכמובן אין ללכת לראות את עובדי העבודה הזרה בהודו ובשאר מקומות במזרח.

הפרחת השממה

שלא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה
נקודה שנייה שהרמב"ן מדגיש היא: 'שלא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה '. כלומר: אין די בקיום מצוות כיבוש הארץ רק בזמנו של יהושע בן-נון בכניסת עם ישראל לארץ אלא לא נוכל חס וחלילה להזניח את הארץ, ללכת להתיישב במקום אחר ולהניח לזרים לשבת בה או לעזוב אותה לשממה חלילה אף אם אנו השולטים בה. כלשון הרמב"ן: 'וכן אחרי הכריתנו העמים, אם רצו שבטינו לעזבה ולכבוש להם ארץ שנער או ארץ אשור וזולתם מן המקומות אינם רשאים, שנצטוינו בכיבושה ובישיבתה... הרי נצטוינו בכיבוש בכל הדורות'. הייתה שממה גדולה בארץ במשך מאות שנים, ויש לנו הרבה מה להפריח. התורכים שלטו פה כמה מאות שנים וקיימו 'בהידור' את מה שכתוב 'ושממו עליה אויביכם היושבים בה'. יהודי שהיה רוצה לשפץ חורבה - היו מונעים זאת ממנו. אי אפשר להבין זאת בהיגיון אנושי אלא על פי מה שכותב רש"י על הפסוק 6 : 'זו מידה טובה לישראל שלא ימצאו האויבים נחת רוח בארצם שתהא שוממה מיושביה'. דהיינו: שתשאר הארץ שממה. לו היו יושבים פה מיליון 'מהלכי-שתיים' איך עם ישראל היה חוזר לארצו? הארץ שמרה אמונים לעם הזה, לא קיבלה עם זר, ונשארה בשוממותה עד שבניה התחילו לחון את אבניה ואת עפרה. 'שלא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה', כלשונו של הרמב"ן, היינו: בארץ ישראל אסור להשליט עם זר, להסגיר שטח לידי האויב, למסור אדמה לשלטון של גויים למחצה, לשליש או לרביע (והכוונה גם לאוטונומיה מכל סוג שהוא 7 ) או להזניח שטח שיישאר שממה. נמצא שבארץ ישראל האדם מקיים את מצוות ישוב הארץ בכל פעולה יוצרת בין אם זו בניית בית, נטיעת כרם, עיבוד חלקת חקלאות או עשיית דבר חיובי אחר לבניין הארץ.

המצווה המיוחדת בחקלאות בארץ ישראל
ה'חתם סופר' בחידושיו למסכת סוכה 8 אומר שיש הבחנה עקרונית בין יהודי שנמצא בגולה ועובד לצורך פרנסתו (לדוגמה: בנאי או שרברב או חשמלאי או כל מקצוע יצרני אחר) לבין יהודי שעושה אותן הפעולות בארץ ישראל. בחוץ לארץ אדם עובד לצורך פרנסתו וזה חשוב, אך אין מצווה בבניין או בפיתוח החקלאות עצמם. בארץ ישראל, אפילו יש לאדם פרנסה, בפעולת הבניין עצמה יש מצווה. לדוגמה: חקלאי בארץ ישראל שאינו רוצה לאסוף את יבולו הרי הוא, לדברי ה'חתם סופר', כאדם שאומר: 'אינני רוצה להניח תפילין!' בארץ בכל פעולה של בניין, לבד מן הפרנסה שמתלווה אליה, יש מצווה. ואין כן בחוץ לארץ, שם אין הבניין עצמו מצווה אלא פרנסה בלבד. סעודת חנוכת בית היא סעודת מצווה רק בארץ ישראל. החוזרים מעורכי המלחמה - 'בנה בית ולא חנכו' - הם מי שבנו בית בארץ. אך בבניית בית בחוץ לארץ אין שום מצווה, רק בארץ יש מצווה בבניין.

איכות הסביבה בארץ ישראל
במסכת בבא בתרא בפרק שני 9 הגמרא דנה במה שקוראים היום 'איכות הסביבה' ובלשון חז"ל נקרא לשמור על נויה ויופיה של ארץ ישראל. 'מרחיקים את האילנות מן העיר עשרים וחמש אמה'. מרחיקים את הנבלות וכיוצא בהן מהעיר, חז"ל קבעו גדרים להרחקה מהעיר. הרמב"ן בחידושיו 10 כותב שכל הדינים האלה לשמירת יופיה ונויה של העיר הם דין בארץ ישראל דווקא. אבל על חוץ לארץ הוא כותב: 'הלוואי ותנוול בפני יושביה'. כך לשון הרמב"ן. כלומר: צריך לשמור על נויה של הארץ. בסוף מסכת כתובות 11 מוזכר שגדולי האמוראים היו מבקשים בימות הקיץ שיושיבו אותם בצל ובחורף ביקשו לשבת במקום חם. רש"י מסביר שביקשו כן כדי שלא יתרעמו על ארץ ישראל ויהיה להם נוח, כדי שלא ירגישו חום בקיץ וצינה בחורף. יש עניין ליפות את הארץ ולשמור על נויה. במקומות שהעירייה עושה גינות לנוי יש בזה עניין של ישוב ארץ ישראל, וזה גם מושך אנשים לגור בארץ. אם באים יהודים לתור את הארץ ורואים שהארץ יפה ונקייה, עשוי להתעורר אצלם הרצון לגור במקום הזה. אבל אם הם יראו שהמקום מלוכלך, אולי לא יתעורר בקרבם הרצון לעלות לארץ. וכן חז"ל אומרים 12 : 'אין מוציאים מארץ ישראל פירות שיש בהם חיי נפש, כדי שלא ייקר את השער' - יש עניין לדאוג לנוחיותם ולרווחתם של יושבי הארץ. אם כן, כל הדברים האלה הנקראים היום 'איכות הסביבה' אינם עקרונות חדשים. חז"ל כבר עסקו בהם לפני כאלפיים שנה בתקופת המשנה והתלמוד. כל הדברים האלה שייכים לישובה של הארץ. בתלמוד יש מצוות רבות שחז"ל אמרו בהם 'משום ישוב ארץ ישראל'. לדוגמה: אדם ששוכר בית בארץ חייב במזוזה תיכף, אבל בחוץ לארץ עד שלושים יום. וכן במסכת בבא קמא 13 : אדם שיושב על יד נחל בארץ ונעקרו זיתיו בשיטפון ונשתלו בחלקה של אדם אחר, מעיקר הדין הוא יכול לומר: 'זיתי (את עצי הזית שלי שנעקרו) אני נוטל'. אבל אומרים חז"ל: אם מי שהזיתים נשתלו בחלקו מעוניין בהם, ישלם את דמיהם לבעליהם ולא נעקור אותם משום ישוב הארץ. שהרי בעל הזיתים היו לו זיתים ומן הסתם ישתול אחרים במקומם, ואילו עצי הזית שנשתלו בגבולו של אחר טוב שישארו שם וכך יהיו שני מקומות נטועים בזיתים בארץ ישראל. וכך יש עשרות הלכות שחז"ל נימקו אותן משום ישוב ארץ ישראל.

הכל מעלין לארץ ישראל
במשנה בסוף מסכת כתובות 14 מוזכר: 'הכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין'. אם האישה רוצה לעלות לארץ ישראל והבעל לא רוצה - כופים אותו לתת גט, ואם הוא רוצה והיא לא רוצה – תצא ללא כתובה. כידוע, חז"ל עושים הכול כדי להטיל שלום בין איש לאשתו. בפרשת סוטה השם הקדוש שנכתב בקדושה נמחק כדי להטיל שלום בין איש לאשתו. וכי כאשר אחד מבני הזוג רוצה לקיים מצווה בית הדין בתור סמכות שלטונית מתערב בחיי המשפחה שלהם וכופה את הבעל לתת גט או את האשה לצאת ללא כתובה? בשום מצווה אין דין כזה 15 אלא רק לעניין עלייה לארץ ישראל. מדוע? מה המיוחד במצווה זו?

אמירה לגוי לצורך ישוב ארץ ישראל
כדי להבין את ההלכה של 'הכל מעלין' נביא סוגייה נוספת. חז"ל אומרים בגמרא במסכת גיטין 16 שיהודי הקונה בית בארץ ישראל כותבים עליו אונו (שטרו, מכירה בטאבו) על ידי אמירה לגוי אפילו בשבת משום ישוב ארץ ישראל. ופרש רש"י: 'לגרש עכו"ם ולישב ישראל בה'. למה נתייחדה מצוות ישוב הארץ שמותרת בה אמירה לגוי בשבת? הרי לדעת גדולי הפוסקים - הרי"ף, הרמב"ם, הרא"ש וכך פסק גם המחבר 17 - יש איסור אמירה לגוי לצורך מצווה אחרת בשבת. ברית מילה בעצמה דוחה שבת, אך אם לא הכינו את הדברים הנלווים אליה (מכשירי המצווה) לרוב הראשונים אסור לומר לגוי לעבור על איסור דאורייתא כדי להכינם. אמנם, 'בעל הלכות גדולות' 18 אומר שהיות ומצוות מילה דוחה שבת גם מכשיריה יהיו מותרים על ידי אמירה לגוי. אבל לצורך מצוות אחרות אסורה אמירה לגוי באיסור דאורייתא, כגון: אם כבה האור בשבת ואנשים רוצים ללמוד, לפי שיטת הרמב"ם והמחבר אסור להגיד לגוי להדליק אותו אף על פי שזה לצורך מצווה. אמנם, לשיטת 'בעל העיטור' 19 מותרת אמירה לגוי לצורך כל מצווה. אם כן מדוע במצוות ישוב ארץ ישראל מותרת אמירה לגוי בשבת אפילו באיסור דאורייתא? מה המיוחד בה? על זה יש ביאור נפלא בחידושי הרמב"ן על מסכת שבת 20 . הוא אומר דשאני מצוות ישוב ארץ ישראל 'דהתם מצווה ותועלת היא לכל ישראל שלא תיחרב ארץ קדושה'. כלומר, הרמב"ן 'מעלה' את מצוות ישוב הארץ. למצווה הזאת יש עדיפות על פני כל מצווה אחרת כי היא 'תועלת לכל ישראל שלא תיחרב ארץ קדושה', כי כשיהודי קונה קרקע בארץ ישראל יש בזה יותר מאשר רק תועלת פרטית, יש בזה גם תועלת לעם ישראל. גאולתה של הארץ היא תועלת לכל ישראל שלא תיחרב ארץ ישראל 21 .


בניין כלל ישראל מול בניין הבית הפרטי
על פי זה נוכל להבין למה חז"ל אמרו ש'הכל מעלין לארץ-ישראל ואין הכל מוציאין'. אחד מבני הזוג רוצה לעלות ארצה, וכל עולה הרי מחזק את המערך הכללי של כנסת ישראל. אזי חז"ל שקלו האם להעדיף את המשך קיומו של הבית הפרטי או את הבניין של כלל ישראל, והעדיפו את הבניין של כלל ישראל. ראובן נשא את לאה בניוֿיורק, האם תתפרק המשפחה או לא? זהו עניין פרטי, אבל עליית אחד מבני הזוג ארצה היא עניין כללי. אמנם, אישה באופן אישי אינה מחויבת בדין כיבוש מלחמה, אבל מחצית העם הן נשים, ולכן כל אישה שעולה ארצה מחזקת את המערך הכללי של כנסת ישראל. נמצא שכל מי שעולה ארצה תורם לבניין הכללי של כנסת ישראל (המושגים 'כלל ישראל' ו'ציבור' שייכים רק ליושבים בארץ 22 ) כדברי הרמב"ן לעיל ש'תועלת היא לכל ישראל, שלא תיחרב ארץ קדושה'. לכן דווקא במצוות ישוב ארץ ישראל יש הדין ש'הכל מעלין לארץ ישראל' ואפילו מפרקים בית בשביל כך כי חז"ל העדיפו את הבניין הכללי על הבניין הפרטי.
לסיכום: 'שלא נעזבנה ביד זולתינו מן האומות או לשממה' - כלומר יש מצווה לא רק להשליט ריבונות ושלטון אלא גם לפתח את הארץ ולבנותה ולעסוק בכל מה שקשור לנויה של ארץ ישראל.

מצוות ירושת ארץ ישראל על ידי מלחמה
הגדרת המצווה
הרכיב השליש במצוות 'והורשתם את הארץ וישבתם בה' לפי הרמב"ן הוא חובת הכיבוש, כלשונו: 'נצטוינו בכיבוש בכל הדורות'. כל בר בי רב מבין שהכוונה במילה 'כיבוש' היא הקמת מערך צבאי על כל המשתמע מכך. הרמב"ן מדגיש 'שלא תשתבש ותאמר' שזה היה רק בזמנו של יהושע בן נון אלא שנצטוונו בכיבוש בכל הדורות . כשהיינו בגולה לא היה לנו הכוח, רבצה עלינו הקללה 'ורדף אותם קול עלה נידף'. אבל היום שההשגחה האלוקית נותנת ומחזירה לנו את הכוח, ויש לנו את היכולת, ודאי שיש עלינו חובה לקום, לכבוש ולרשת את הארץ. אנחנו צריכים להבין שחיוב מלחמה היא חובה המוטלת על הציבור. חוץ משמשון אין אדם פרטי יכול לעשות מלחמה, הציבור חייב לכבוש את הארץ.

פיקוח נפש דוחה כל מצווה
לאור חיוב זה יש להתייחס לשאלה הרווחת: אם יסגירו חלקים מסוימים מהארץ ובכך תימנע שפיכות דמים ויהיה שלום, ואם לא כן עלול הדבר להביא לשפיכות דמים, האם פיקוח נפש דוחה את המצווה? לכאורה יש מקום לסברה זו. הרי חז"ל דרשו במסכת יומא 23 על הפסוק 'אשר יעשה אותם האדם וחי בהם' שאם אדם מישראל נמצא בסכנה או בספק סכנה בשבת או ביום הכיפורים חייבים לעשות הכול כדי להצילו. מי שמחמיר בשבת נקרא חסיד שוטה, לא 'משחקים' עם פיקוח נפש 24 . חז"ל למדו מ'וחי בהם' שפיקוח נפש של אדם מישראל דוחה כל מצווה ש'מתנגשת' בו. אם כן אולי נאמר שפיקוח נפש דוחה גם את מצוות ישוב ארץ ישראל? אפשר להביא סיוע לסברה זו מה'פתחי תשובה' באבן העזר סימן עה. הוא מביא את הדין 'הכל מעלין לא"י ואין הכל מוציאין', ואומר שאם אדם רוצה לעלות ארצה ואשתו אומרת לו:'איך ניסע לארץ, העלייה היא סכנה, איפה נגור – יש סכנה' והבעל אינו יכול להבטיח תנאי חיים מינימליים, אינו יכול להוציא אותה בלא כתובה. זה כמו שיוציא אותה למקום של גדודי חיות וליסטים. כך היה המצב לפני כמאה שנה. אם יש פיקוח נפש אפילו מול חשיבותה של מצוות ישוב הארץ, פיקוח נפש דוחה את המצווה. גם בנדון דידן אם נסגיר חלקים מארץ ישראל ובזה נמנע שפיכות דמים, עם כל חשיבותה של המצווה אולי פיקוח נפש צריך לדחות אותה? והרי שמענו גם מפי רבנים שיש עניין להפקיר את ארץ ישראל לידי המחבלים ועל ידי זה תימנע שפיכות דמים ויבוא השלום. איך אנחנו מתמודדים עם טענה זו מבחינה הלכתית אמיתית?

מצוות מלחמה דוחה פיקוח נפש
הטעות היא שלא יודעים להבחין בין דברים ששייכים למצב האישי, הפרטי, ובין דברים ששייכים ומוטלים על הכלל, על הציבור. על הציבור מוטלת מצוות מלחמה על ארץ ישראל כלשון הרמב"ן: 'שנצטוונו בכיבוש בכל הדורות'. וכותב ה'מנחת חינוך' במצוות תרד 25 ותכה וכן כותב מרן הרב קוק זצ"ל ב'משפט כהן' סימן קמד שהכלל של 'וחי בהם' (היינו: שפיקוח נפש של אדם מישראל דוחה את קיומה של מצווה ה'מתנגשת' בו) הני מילי בצד האישי הפרטי. אבל מצוות מלחמה שאני כי כל עיקרה של המצווה הוא 'לקחת סיכון'. היות והרמב"ן כותב שנצטוונו בכיבוש בכל הדורות, יש לנו חיוב מלחמה הדורש ממילא כניסה לסיכון. אמנם, כיבוש צריך להעשות על ידי מלכות ישראל, ואכן הרב קוק כותב באותה תשובה 26 שבזמן שאין לנו מלכות בפועל סמכויות המלך עוברות לעם. כלומר: אם העם בוחר ממשלה היא מוסמכת להכריז על מצב מלחמה, ויש לה בזה תוקף מהתורה בתור חלק מהנהגת המלכות ומסמכויותיה. הרי בתלמוד אנחנו מוצאים שמותר למלך ישראל להוציא את העם אפילו למלחמת רשות, כל שכן בענייננו לגבי מלחמת מצווה יש סמכות לממשלה להוציא למלחמת מצווה. לסיכום: מלחמה היא חלק מהנהגת המלכות, ומצוות מלחמה על ארץ ישראל מוטלת על הציבור, ובה המצווה היא להיכנס לסיכון 27 , שלא כמו במצוות אחרות, לכן אין מה לדבר על סיכון בתור שיקול שידחה אותה. ואין כן באדם הפרטי. לדוגמה: יהודי לפני מאה שנה, בזמן שלא הייתה ממשלה, קנה בית בארץ ישראל ובאו גויים ואיימו עליו שאם לא יתן להם את הבית יפגעו בו. אפילו אם היה נאלץ לעזוב את ארץ ישראל לגמרי, פיקוח הנפש שלו קודם לקיומה של מצוות ישוב הארץ. אבל אם הגויים מאיימים על ממשלה שאם לא יסגירו להם שטח יפגעו בנו, הממשלה צריכה לספוג את האיום ולעמוד איתנה ולא להכנע לאיום הזה, זוהי חובתה של ממשלה להיכנס לסיכון מכוח המצווה שנצטוונו בכיבוש בכל הדורות 28 .

שלמה המלך ועשרים הערים בצפון
בספר מלכים א, פרק ט, יא מוזכר ששלמה המלך מסר עשרים עיר לחירם מלך צור עבור חומרי בנין לצורך בית המקדש. גדולי המפרשים, האברבנאל והמלב"ים, שואלים: איך היה מותר לשלמה המלך להסגיר חלקי ארץ ישראל לגויים? עונה המלב"ים 29 בשם האברבנאל: שלמה המלך לא העביר את השלטון בעשרים הערים הללו לחירם מלך צור אלא רק את זכות גביית המיסים. כלומר: ודאי יש לנו חובה לשחרר את הארץ ולהשליט בה ריבונות שלנו. במסירת שלטון בארץ ישראל לידי גויים עוברים על האיסור של 'והורשתם את הארץ וישבתם בה'. יש לנו מצווה שארץ ישראל תהיה תחת שלטון יהודי.

המצב בזמן רבן יוחנן בן זכאי לעומת המצב בזמן רבי עקיבא
על היסוד שהנחנו שיש חיוב ומצווה להילחם למען שלטון יהודי בארץ ישראל יש מקום להקשות מהתנהגותו של רבן יוחנן בן זכאי. מובא בתלמוד במסכת גיטין 30 שהוא התנגד למרד ברומאים ואמר שיש להיכנע. וכי נעלם ממנו גודל החיוב?
אלא גם בענייני מלחמה יש להעריך נכונה את המצב. נכון שבכל כניסה למלחמה יש סיכון, אבל אם ההערכה מראש היא שהמלחמה אבודה אזי ודאי שיש איסור ללכת ולהתאבד 31 . בזמנו של רבן יוחנן בן זכאי, כאשר שנאת החינם שפשטה בעם כילתה כל חלקה טובה, המשך המאבק נגד רומי עלול היה להמיט שואה על האומה, שואה שאולי לא הייתה ניתנת לתיקון ולשיקום. זאת הייתה מלחמת התאבדות ולכן דרש רבן יוחנן להפסיק את המלחמה ולהיכנע. לעומתו, רבי עקיבא היה מנושאי כליו של בןֿכוזיבא 32 . שישים שנה לאחר חורבן הבית השני הוא העריך שיש סיכוי לעמוד בקשרי המלחמה. ודאי היה זה סיכון גדול, הרי יהודה הייתה מדינה קטנטונת והיא העזה למרוד באימפריה הרומאית, במעצמה הכי חזקה בעולם. אך היות והם ראו שיש סיכוי תמך רבי עקיבא במרד, והם נלחמו למען שלטון יהודי בארץ ישראל.

קרן ישראל
זאת הייתה המלחמה האחרונה שעם ישראל נלחם למען עצמאותו בארצו עד שזכינו בדורנו להחזרת קרן ישראל, קרן שנגדעה בחורבן ביתר. חז"ל דרשו 33 את הפסוק 'גדע בחרי אף כל קרן ישראל': בביתר נגדעה קרנם של ישראל ואינה עתידה לחזור אלא בימות המשיח. מאז בכל תקופת הגלות איננו מוצאים שעם ישראל נלחם. התפזרנו בגויים, עם ישראל נשאר מין גחלת עמומה, בקושי חי 34 , עד הדור שלנו. בדורנו אנו רואים שההשגחה האלוקית מחזירה לעם ישראל את הכוח ואת הגבורה. הגבורה היהודית הייתה רדומה בשינה עמוקה והתחילה להתעורר. כבר במרד גטו וורשה נראים סימני הגבורה 35 , במשך שלושה שבועות יהודים החזיקו מעמד בתוך אוכלוסייה עוינת. הרשעים האלה הביאו טנקים והביאו צבא להפציץ, איך מחזיקים במשך שלושה שבועות מעמד? עם מה הם החזיקו מעמד? זו התעוררות הגבורה העברית בדור שלנו הממשיכה במלחמות ישראל בארץ. במלחמת השחרור שאלו את יגאל ידין, קצין המבצעים של ההגנה: איך הכרזתם על המדינה, הרי היו לכם רק כמה 'סטנים', וסביבכם היו שבע מדינות ולהן צבא סדיר, נשק ושריון!? הוא ענה ואמר דבר מעניין: במלחמה לא תמיד כמות האנשים והנשק קובעת אלא המוטיבציה של הלחימה. אז הייתה הרוח.

מצוות ישוב ארץ ישראל - עצם היסוד של חיי האומה
הרמב"ם אמנם אינו מונה את מצוות ישוב ארץ ישראל במניין תרי"ג הציוויים המוגדרים למניין המצוות. אולם כשהרמב"ם אינו מונה עניין כל שהוא בתור מצווה, מפרשי הרמב"ם מבארים זאת בדרך כלל בכמה אופנים: או מפני שאינו עומד בקריטריונים של הרמב"ם למנייה 36 או שהוא מובלע במצווה אחרת 37 או מסיבה אחרת.
בהסבר שיטת הרמב"ם מדוע אינו מונה את מצוות ישוב ארץ ישראל נאמרו כמה הסברים על ידי חכמי הדורות. ה'אור החיים' הקדוש 38 הסביר שזו מצווה כללית, וכן אומרים בשם הרב קוק זצ"ל. אחרונים אחרים נקטו שהיא כלולה באחת מן המצוות: ל'אבני נזר' 39 במצוות 'החרם תחרימם' ולרב ישראלי זצ"ל 40 במצוות הודאה של ברכת המזון. 'פאת השולחן' 41 הביא דעה שהחיוב הוא מדרבנן, וה'מגילת אסתר' 42 נקט שלדעת הרמב"ם בזמן גלות בטל החיוב.
לעניות דעתי יש להסביר את שיטת הרמב"ם על פי דברי הגאון מדווינסק, הרב יונה דוב בלומברג זצ"ל 43 המובאים גם בספר החשוב של הרב ישכר שלמה טייכטל 44 הי"ד 'אם הבנים שמחה' 45 . ונרחיב ונבאר על גבי דבריו. יסוד הדברים הוא זה: ישיבת עם ישראל בארץ ישראל, לדעת הרמב"ם, היא עצם היסוד של חיי עם ישראל. הרי הרמב"ם לא מנה מצווה על היחיד 'לחיות', אף שזהו היסוד לכל שאר המצוות שיהיה בר חיובא אותו ניתן לצוות. מכל מקום לא מנאה כי החיים עצמם אינם דבר בר ציווי, זוהי עובדה שה' ברא ונתן חיים. כך גם לא מנה הרמב"ם את מצוות יישוב הארץ. חיי עם ישראל כציבור, כאומה, תלויים בהמצאותה בארץ ישראל (ולו קומץ יהודים בתקופות הקשות). זאת עובדת חיים שלנו ולכן אינה בת ציווי: 'תחיו!'. הרמב"ם כותב זאת בלשונו הקדושה במצוות קידוש החודש 46 וזו לשונו:'ואני אוסיף לך באור, אלו הנחנו דרך משל, שבני ארץ ישראל יעדרו מארץ ישראל, חלילה לאל מעשות זאת, כי הוא הבטיח שלא ימחה אותות האומה מכל וכל, ח"ו, ולא יהיה שם בי"ד ולא יהיה בחוצה לארץ בי"ד שנסמך בארץ, הנה חשבוננו זה לא יועילנו כלום בשום פנים'. וכן לשון הגאון מדווינסק על דברי הרמב"ם האלו:'שכל מיתרי חיי האומה קשורים ואחוזים בארץ הזאת דווקא', ולשון 'אם הבנים שמחה' שם: 'שכל נימי חיי העם הישראלי קשורים בארץ ישראל עד שאם יעדרו, ח"ו, ישראל מארץ ישראל הרי היא, ח"ו, כמחית האומה בכללה מפני שהיא כבריה בלא לב'. נמצא שהרמב"ם לא מנאה כי היא יותר מציווי מסוים ומוגדר, היא היסוד והתשתית לקיום האומה, לעצם הווית החיים שלנו ולציווי כל שאר המצוות.
לכן ברור ופשוט שגם על פי הרמב"ם יש מצווה בעליית כל יהודי להתיישב בארץ ישראל, כי ככל שמרחיבים את הישוב בארץ האורגניזם הלאומי יותר חי, יותר תוסס ויותר בריא. צמצום אחיזת עם ישראל בארץ-ישראל הוא כחיתוך איברים מן הגוף. האם לאחר שיחתכו איברים מן הגוף הוא יהיה יותר בריא? הוא ישאר חס וחלילה נכה לכל החיים שלו! כך כל חיתוך בארץ ישראל הוא חיתוך בגוף החי, שום בריאות לא תצא מזה, שום תועלת. ואף שדי במניין אנשים כדי שלא ימחו אותות האומה 47 , מכל מקום 'אינו דומה מועטין המקיימין את התורה למרובין המקיימין את התורה' 48 וכל יהודי שעולה וחי פה מוסיף ומחזק את האורגניזם הלאומי של כלל ישראל.
ולא לחינם הביא הרמב"ם את ההלכה 'לעולם ידור אדם בארץ ישראל' בהלכות מלכים 49 משום שהדירה בארץ ישראל שייכת לקיום המלוכה וחיי הציבור בישראל. מצוות מינוי מלך קשורה אף היא לארץ ישראל, כלשון הרמב"ם בתחילת הלכות מלכים: 'שלוש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ, למנות להם מלך...'. לפי זה מובן היטב מאמר חז"ל 50 'שקולה ישיבת ארץ ישראל כנגד כל המצוות שבתורה' - רק בארץ ישראל מתגלה כל כח חיותו של כלל ישראל בהנהגת ממלכה וחיי ציבור לאור תורה ומצוות.

לפי דין תורה אסור להסגיר שום חלק מארץ ישראל
ולכן בזמננו כשההשגחה האלוקית נותנת לנו כוח, לא מבעיא שיש חיוב לכבוש גם את שאר המקומות, אלא ברור שעל פי דין תורה אסור להסגיר את הארץ שכבר בידי עם ישראל. ואנחנו צריכים לא לקבל את הדרישה של הגויים אלא לעמוד בתוקף על זכותנו וחובתנו ואפילו ליזום מלחמה. כל ההסגרות שמסגירים היום הן בניגוד לדעת תורה. אסור לפי דין תורה שממשלה בישראל תסגיר שטח של ארץ ישראל לידי שלטון של גויים. ואין נפקא מינא אם זה 'כיבוש עולי מצרים' או 'כיבוש עולי בבל' כי מצוות ישיבת ארץ ישראל אינה מותנית במצוות התלויות בה. כך כותב ה'כפתור ופרח' 51 וכן מביא הרב קוק בהקדמה ל'שבת הארץ'. לכן כל מי שתומך בפועל או אפילו רק בדיבור במסירת שטחי ארץ ישראל לידי הגויים מבטל את מצוות העשה 'והורשתם את הארץ וישבתם בה".
לנו אסור 'לעשות חשבונות', אם הקב"ה מצווה לעשות מצווה עלינו לעשותה. במסכת ברכות 52 מוזכר הסיפור על חזקיה. הוא ידע שאם יתחתן ויוליד בנים הם לא יהיו צדיקים, לכן נמנע מלהתחתן. בא אליו ישעיהו הנביא ואמר לו שאדם צריך לעשות מה שמוטל עליו ושלא 'יעשה חשבונות', "בהדי כבשי דרחמנא למה לך? מאי דמיפקדת איבעי לך למעבד ומה דניחא קמיה דקודשא בריך הוא לעביד'. הקב"ה מצווה אותנו לכבוש את הארץ, עלינו לבצע זאת בלי שום חשבון. לפי דין תורה ברור כשמש שאסור להסגיר את ארץ ישראל לידי האויב. יש חיוב של מלחמה לרשת את הארץ, את כל גבולות הארץ המפורטים בפרשת מסעי מהור ההר בצפון עד נחל מצרים בדרום. הגבול המינימילי בצפון לכל הדעות מגיע לפחות עד בירות והגבול הדרומי מגיע לפחות עד וואדי אל-עריש. כשהסגירו את פתחת רפיח, אשר בה חבל ימית, וכמובן את חבל עזה, אשר בתוכו גוש קטיף, ואת צפון השומרון, ברור שעברו על האיסור.

טעות בהבנת המציאות
כמוכח לעיל אסור להסגיר את ארץ ישראל אפילו אם היה שלום. אבל הטעות של האומרים שמותר לוותר בגלל פיקוח נפש היא בתרתי. חוץ מהטעות בהלכה, יש כאן טעות בהערכת המציאות, בעצם הרעיון שהסגרת חלקים מארץ ישראל עשויה להביא שלום ולהציל נפשות. כל הסגרה של ארץ ישראל, מלבד העבירה שיש בה, מסכנת את עם ישראל. ככל שיסגירו יותר הפראים הרשעים יתעודדו יותר, חס וחלילה. זאת יש ללמוד ראשית מהתורה וכן מהניסיון בשטח. ראשית, את השקפתנו אנו יונקים מהתורה. דוד המלך אומר בתהלים 53 : 'אויה לי כי גרתי משך שכנתי עם אהלי קידר... אני שלום וכי אדבר המה למלחמה', כל הדיבורים עם הערבים על שלום הם גורמים את המלחמות. הרמב"ם באיגרת תימן כותב ומגדיר את תכונתם של בני ישמעאל: 'כל זמן שנרדוף שלומם וטובתם הם ישיבונו בחרום ובמלחמה'. מכאן למדנו את תכונת נפשם של הישמעאלים, ותכונת נפש של עם לא משתנה. לאור הדרכה זו של התורה ברור לנו שלא יתכן שלום עם הישמעאלים בעודם בארץ, ואיננו זקוקים לנסיונות מעשיים כדי להיווכח שזו לא הדרך להביא שקט ושלום במזרח התיכון. מה גם שכל בר דעת יודע שהפראים האלה לא השלימו עם קיומה של המדינה, ומדוע היום ישלימו? הרי הם אינם חסרים דבר שאם יתנו להם אותו יספקו את תאוותם והם ישתקו. עם ישראל כבר קיים על במותי ההיסטוריה למעלה משלושת אלפים שנה, ואומות העולם לא השלימו עם קיומה של האומה, ומדוע היום ישלימו? זו טעות, כל מי שחושב שניתן לעשות שלום עם הרשעים פשוט אינו מכיר במי מדובר. הוא לא יודע מה זה עם ישראל, ומהי שנאת ישראל, הוא לא יודע בשביל מה עם ישראל חוזר לארצו. הוא חושב שניתן לפתור את הבעיות פה כמו שפתרו בוייטנאם או בקוריאה. ישעיהו הנביא אומר: 'אין שלום אמר אלוקי לרשעים' עם הרשעים האלה אין שלום, לא היה שלום ולא יהיה שלום לא מפני שאיננו רוצים אלא מפני שהם שונאי ישראל. בארץ ישראל אין 'פיתרון מדיני' אלא רק 'פיתרון צבאי'. ההשגחה האלוקית נותנת לנו כוח אך אין מפעילים אותו. מתוך ראייה זו צריך להתבונן על המציאות ולראות אותה נכוחה.

עד רדתה
לעניות דעתי, מלחמת לבנון הראשונה הייתה עונש על הסגרת חבל ימית. הסגירו למען ה'שלום' וזה ה'שלום' שהשיגו, פשוט העבירו את המלחמה מהדרום לצפון. בראש חודש אייר תשמ"ב הייתה הסגרה רשמית של חבל ימית, ובט"ו בסיוון, בדיוק שישה שבועות אחרי זה, פרצה מלחמת לבנון. והיא נמשכת עד היום הזה כי 'אנשי השלום' לא נתנו 'לגמור' עם בירות. היה אפשר 'לגמור' עם בירות אחת ולתמיד, 'עד רדתה', אבל הם לא נתנו. הספרי דורש 54 שאם אתה צר על עיר אסור לעזוב באמצע - 'ואם התחילו (שלושה ימים לפני שבת) אין מפסיקין. וכך היה שמאי אומר: 'עד רדתה' – אפילו בשבת' - כי אם עוזבים באמצע היא תמרוד אחר כך. השאירו את בירות ולכן אנחנו סובלים עד היום הזה, אין פיתרון אלא לשחרר את המקום וליישבו. כיוון שלא עשו את זה, הפסידו, החמיצו את השעה. עשו משגה, ולכן סובלים עד היום הזה. וכן מלחמת לבנון השניה היא תוצאה ישירה של הסגרת חבל עזה וגוש קטיף.

חזרנו הביתה
בדור הזה ההשגחה האלוקית מחזירה לנו את הכוח ואת העוז וזכינו לשחרורה של ארץ-ישראל, חלקה במלחמת השחרור וחלק גדול נוסף במלחמת ששת הימים. לצערנו הרב, עם ישראל לא היה מוכן מבחינה נפשית לקלוט, לספוג ולעכל את הדבר הזה, ומחלת 'הדברת' התחילה תיכף למחרת מלחמת ששת הימים: 'שטחים תמורת שלום' ו'די לכיבוש'. אסור לנו 'להעלות גרה' ביטויים שטחיים אלו, חלקי ארץ ישראל נחלת אבותינו אינם שטחים, ולא כבשנו שום שטח שאינו מולדתנו. גם הגויים לא הכירו בכיבושו של 'מלך אביון' 55 ביהודה ושומרון. אין דבר כזה 'ישות פלסטינאית', אף פעם לא היה, וכל מקום שהוא בגבולות ארץ ישראל הרי הוא שלנו, ארץ ישראל שייכת לעם ישראל, ועבור ארץ ישראל יש חיוב להילחם. ההסגרה הזאת היא עבירה, ולא ישיגו בזה שום שלום אלא להיפך. לעומת זאת, על ידי כושר עמידה ועמידה בנחישות תהיה גם סייעתא דשמיא. אם עוברים על ציווי ה' לא יתכן שתהיה סייעתא דשמיא כמו שאמר משה למעפילים בפרשה שאחרי פרשת המרגלים: 'והיא לא תצלח'. האבן עזרא אומר 56 שכל מי שעובר על ציווי ה' לא יצלח. אם הם יסגירו ויחשבו שיהיה להם שלום, יהיה בדיוק הפוך. כדי למנוע פיקוח נפש אנחנו צריכים להמשיך, להחזיק את ארץ ישראל, להשליט את הריבונות עליה, לשאוף לשחרורה של כל הארץ כולה, ואז יבוא שלום צודק ובר קיימא. עם ישראל הוא עם הנצח. לא ירחק היום וכולם, כל מעצמות הגויים, יסופו ויתמו, זה רק עניין של זמן, וגאולת ישראל תופיע בשלמותה. נקווה באמת כפי שביום העצמאות במלחמת השחרור ההשגחה האלוקית התחילה להחזיר לנו את חלקי הארץ, והוסיפה לנו במלחמת ששת הימים, למרות הנסיגות שהיו, תפקחנה העיניים, ועם ישראל יראה את מעמדו, מה היעוד שלו ואת קשרו לעצמו ולארצו, ומתוך זה יבוא גם קשר לאלוקי ישראל.


^ 1 השגות הרמב"ן לספר המצוות, עשה ד'
^ 2 ראה באור שיטתו לקמן.
^ 3 דהגדר הוא: 'בסוכות תשבו' – דרשו חז"ל: תשבו כעין תדורו. ולשון רש"י בסוכה כו. ד"ה 'הולכי דרכים ביום': 'כעין ישיבת ביתו, כשם שכל השנה אינו נמנע מלכת בדרך לסחורה, כך כל ימות החג שאינו יו"ט לא הצריכו הכתוב למנוע'.
^ 4 הלכות מלכים פ"ה ה"ט. פאת השולחן בסימן א' פסק כמו הרמב"ם.
^ 5 בתוס' ע"ז יג. ד"ה 'ללמוד תורה ולישא אשה' מובאת דעת השאילתות שמותר לכל דבר מצווה. ודעת התוס' שרק לדברים המסוימים שם. למעשה נוהגים היום להקל כשאילתות לכל דבר מצווה, אך לא לטיול.
^ 6 ויקרא כו, לב
^ 7 וראה הרחבה לקמן.
^ 8 סוכה לו: וכן 'תורת משה ' לפרשת שופטים
^ 9 בבא בתרא יז:
^ 10 חידושי רמב"ן בבא בתרא כו:
^ 11 כתובות קיב.
^ 12 בבא בתרא צ:
^ 13 בבא קמא קא.
^ 14 כתובות קי:
^ 15 'המרדכי' (בפרק המדיר במסכת כתובות) אומר שכל זמן שהאישה אינה פוגעת בדברים הבסיסיים עליהם מושתת הבית היהודי (כהלכות טהרת המשפחה או כשרות) אלא עושה לעצמה מלאכות שיש בהם חילול שבת, למשל, אין עילה לפרק את הבית, אף שזו ודאי עבירה, כל זמן שאינה מכשילה את בעלה באיסורים ששייכים אליו.
^ 16 גיטין ח:
^ 17 או"ח שז ס"ה
^ 18 מובא בתוס' בבא קמא פ: ד"ה 'אומר לנכרי ועושה'.
^ 19 עיין רמ"א או"ח רעו ס"ב
^ 20 חידושי הרמב"ן שבת קל:
21לראב"ד, מובא ב'תמים דעים' סימן קעה בשם הירושלמי וב'אגלי טל' מלאכת טוחן אות לח או"ק ו, יש הסבר אחר: אנחנו מוצאים בעוד הלכה אחת שמותרת אמירה לגוי באיסור דאורייתא. הגמרא בשבת קכט. אומרת שלצורך חולה שאין בו סכנה מותרת אמירה לנוכרי אפילו באיסור דאורייתא. מסביר הראב"ד שחז"ל הסתכלו על המצווה כך: אם כשהיא מתקיימת במלא תוקפה, בעיקרה, אזי הדין הוא שהיא נעשית על ידי ישראל ודוחה שבת, אז כשהיא בדרגה אחת פחות מותרת אמירה לגוי. פיקוח נפש של אדם מישראל דוחה שבת. [הרי הט"ז בהלכות שבת סימן שכח סק"ה סובר (חולק על הרמ"א שם) שאם יש רופא יהודי ורופא גוי מקדימים את הרופא היהודי למרות שהרופא הגוי גם יודע לרפאות, מפני שהגוי יודע את הצד הטכני אך אין לו את הלהט הנפשי והמוטיבציה להציל נפש אדם מישראל. את המוטיבציה אי אפשר ללמוד באוניברסיטה לכן עדיף רופא יהודי. אונקלוס רצה ללמוד תורה ואמר זאת לטיטוס, אמר לו טיטוס ללכת ללמוד ב'פקולטה לתיאולוגיה' ברומא. אבל אונקלוס ידע שאפשר ללמוד שם רק את ההיסטוריה של היהדות, את הפנימיות אי אפשר להבין אלא אם כן שייכים לזה ולכן הלך והתגייר]. כיוון שפיקוח נפש לאדם מישראל דוחה את השבת על ידי ישראל, בדרגה אחת פחות - חולה שאין בו סכנה - מותרת אמירה לגוי. בדומה לזה, מלחמה על ארץ ישראל מותרת בשבת, הירושלמי אומר שיריחו נכבשה בשבת, אם כן בדרגה אחת פחות ממלחמה -התיישבות ורכישת בעלות - מותרת אמירה לגוי בשבת. משמע שהראב"ד אינו סובר כהרמב"ן שהסיבה היא תועלת לכלל ישראל אלא סברתו היא שההתיישבות היא דרגה אחת פחות מהעיקר, ולכן התירו.
^ 22 כדברי הרמב"ם בעשה קנג, מובאים לקמן בביאור שיטתו; וכן בהוריות ג: שרק יושבי ארץ ישראל איקרו קהל לעניין פר העלם דבר של ציבור; וכן ב'זוהר' פרשת אמור על הפסוק 'ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ' שרק בארץ ישראל הם גוי אחד.
^ 23 יומא פה:
^ 24 לא רק מותר לחלל את השבת או את יום הכיפורים עבור חולה מסוכן אלא יש חיוב לחלל, והחמרה בזה אינה חסידות. אדם שלא יחלל כי הוא מחמיר בשבת, הרי הוא מזלזל בפיקוח נפש ונקרא חסיד שוטה. אם הרופא אומר לאדם: 'אתה חייב לאכול ביום הכיפורים' והוא יגיד לרופא: 'לא!', או אם כל חולה מסוכן אחר צריך לקחת איזשהו טיפול ויחמיר על עצמו שלא לקחת, זו אינה צדקות אלא חסידות שוטה.
^ 25 מנחת חינוך, מצווה תרד סק"ד: 'כי ידוע דהתורה לא תסמוך דינים על ניסים כמבואר ברמב"ן כמה פעמים, והתורה ציותנו להלחם ומסכנים נפשות במלחמה, א"כ גזירת הכתוב היא דאפילו בסכנת נפשות מחויב במצוה זו'.
^ 26 משפט כהן, סימן קמד
^ 27 עיין שו"ת ציץ אליעזר חלק יב סימן נז, תשובה העוסקת בשאלה האם חייל מחויב או רשאי במלחמה להניס את עצמו בספק סכנה כדי להציל את חברו החייל מסכנה, כגון שמוטל פצוע בשטח מסוכן וחשוף לאויב וכדומה.
^ 28 לגבי חילול שבת במלחמה נפסק גם בשו"ע או"ח סימן שכט סעיף ו: 'עכו"ם שצרו על עיירות ישראל, אם באו על עסקי ממון - אין מחללין עליהם את השבת. באו על עסקי נפשות ואפילו סתם – יוצאים עליהם בכלי זיין ומחללים עליהם את השבת. ובעיר הסמוכה לספר – אפ' לא באו אלא על עסקי תבן וקש מחללין עליהם את השבת. הגה: ואפילו לא באו עדיין אלא רוצים לבוא'. ומבאר המשנ"ב בסקי"ד את הטעם: 'חיישינן שאם ילכדוה, משם תהא נוחה ליכבש לפניהם'. לגבי גדר 'עיר ספר' במצב הבטחוני של היום עיין בשו"ת 'דבר חברון' חלק ב' על או"ח העתיד לצאת לאור בעתיד הקרוב, בע"ה, בדעת מו"ר הרב ליאור בעניין זה.
^ 29 המלבי"ם היה גם מגדולי הפוסקים, חיבר את 'ארצות החיים' על אורח חיים, הוא מתרץ וזו לשונו: 'הנכון כמו שכתב הרב יצחק אברבנאל, ששלמה לא נתן לחירם הערים לחלוטין, להוציאם מקדושת הארץ, רק באשר התחייב לתת לחירם מידי שנה בשנה עשרים אלף כור חיטים ועשרים אלף כור שמן וכו'.
^ 30 גיטין נו.
^ 31 הרב משה צבי נריה זצ"ל כתב ('צניף מלוכה' עמוד 196) שאותם אשר התאבדו במצדה לאחר חורבן בית שני לא פעלו לפי דין תורה. הברירה שעמדה בפניהם הייתה או לחיות כמו יהודים ולהיות משועבדים לרומא או להתאבד, ולפי דין תורה עדיף שאדם יחיה בעולם הזה אפילו אם הוא משועבד מאשר להתאבד כי אסור להתאבד.
^ 32 הרמב"ם כותב בהלכות מלכים פי"א ה"ב שרבי עקיבא היה מנושאי כליו של בןֿכוזיבא, וזו לשונו: 'שהרי ר"ע חכם גדול מחכמי המשנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך, ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח, עד שנהרג בעוונות'. זאת אומרת, זו לא הייתה איזושהי טעות אלא דעת תורה של רבי עקיבא הייתה לתמוך במלחמה בהנהגת בןֿכוזיבא כי ראה שיש סיכוי ואף החזיקה המלכות מעמד שנתיים וחצי עד שגרמו העוונות מה שגרמו.
^ 33 ירושלמי סוכה פרק ה סוף הלכה א
^ 34 בגלות עם ישראל היה כעצמות יבשות כפי שכותב ריה"ל בספר 'הכוזרי' מאמר שני ל, על פי נבואת יחזקאל.
^ 35 הרב קוק זצ"ל ראה את הניצנים לכך כבר במלחמת העולם הראשונה בגדוד נהגי הפרדות.
^ 36 כגון: מצווה שאינה לדורות או מצווה כללית אין הרמב"ם מונה על פי י"ד השורשים שייסד.
^ 37 כגון: עשיית שאר כלי המקדש. הארון או המנורה, למשל, אינם נמנים בפני עצמם אלא כלולים במצוות עשה של בניין המקדש, אף שוודאי שחיוב עשייתם גם הוא מהתורה.
^ 38 אור החיים על התורה, דברים ל, כ
^ 39 שו"ת אבני נזר, יו"ד סימן תנד סעיף ו
^ 40 'ארץ חמדה', ספר א, סימן ה וסימן ט
^ 41 פאת השולחן, סימן א
^ 42 מגילת אסתר על השגות הרמב"ן לספר המצוות, עשה ד
^ 43 קונטרס 'מצוות ישיבת ארץ ישראל', עמוד רכז
^ 44 הרב טייכטל הי"ד היה בתחילה מהחוגים של החסידים שהתנגדו לציונות, אבל בתוך כדי מלחמת העולם השנייה ראה את המציאות, חזר בו, תמך בכל המהלך הציוני ובעלייה לארץ, וחיבר ספר חשוב על נושאים אלו: 'אם הבנים שמחה'.
^ 45 עמ' קנג
^ 46 ספר המצוות עשה קנג
^ 47 כפי שכותב הרמב"ם בפירוש המשניות למסכת בכורות פרק ד משנה ג וז"ל: 'וכבר ביארנו בתחלת סנהדרין שאין נקרא בית דין בסתם אלא סמוך בארץ ישראל, בין שהיה סמוך מפי סמוך או בהסכמת בני ארץ ישראל למנותו ראש ישיבה, לפי שבני ארץ ישראל הם אשר נקראין קהל, וה' קראם כל הקהל ואפילו היו עשרה אחדים, ואין חוששין למי שזולתם בחוצה לארץ כמו שבארנו בהוריות'.
^ 48 רש"י, במדבר כו, ח
^ 49 הלכות מלכים, פ"ה הי"ב
^ 50 ספרי, דברים יב
^ 51 כפתור ופרח, פרק י ופרק יא
^ 52 ברכות י.
^ 53 פרק קכ
^ 54 שבת יט.
^ 55 מלך ירדן
^ 56 אבן עזרא, במדבר יד, מא
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il