בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • חיוב ההודאה על נס
לחץ להקדשת שיעור זה

להודות ולהלל על גאולתנו

מצווה מהתורה לקבוע יום טוב ביום שנעשית תשועה לישראל. תקנת חנוכה ופורים בימי בית שני ותקנות ימי פורים של קהילות שונות. מצווה לומר הלל ביום העצמאות שניצלנו בו מצרת הגלות.

undefined

הרב אליעזר מלמד

אחרי מות - קדושים תשס"ט
6 דק' קריאה
מצוות יום העצמאות
מצווה לקבוע יום טוב לשמחה והודאה לה' ביום שנעשית בו תשועה לישראל, ועל סמך זה קבעו חכמים את פורים וחנוכה כימים טובים לדורות. ואף שיש איסור להוסיף מצוות על מה שכתוב בתורה, מכל מקום מצווה זו נלמדת בקל וחומר: ומה אם ביציאת מצרים, שניצלנו מעבדות לחירות, נצטווינו לחוג את הפסח ולומר שירה בכל שנה ושנה - קל וחומר בפורים, שניצלנו ממיתה לחיים (כמבואר במגילה יד, א). ועל סמך זה קבעו את חנוכה (ריטב"א שם).
וביאר ה'חתם-סופר' (יו"ד סו"ס רלג, ואו"ח רח) שכיוון שמצווה זו נלמדת בקל וחומר, היא נחשבת כמצווה מהתורה. אלא שמהתורה אין הדרכה מפורטת כיצד לעשות יום טוב, וכל שעושה בהם איזה זכר לתשועה יוצא ידי המצווה מהתורה. וחכמים הם שקבעו לקרוא את המגילה בפורים ולעשות משתה ומשלוח מנות ומתנות לאביונים, ולהדליק נרות בחנוכה.

מנהג קהילות ישראל לקבוע יום טוב על ניסי הצלה
וכן נהגו ישראל בקהילות רבות, שקבעו ימי שמחה לזכר ניסים שנעשו להם. בקהילות רבות קראו לימים אלו על שם חג הפורים, כגון 'פורים-פרנקפורט', 'פורים-טבריה'. ויש מקומות שנהגו באותם ימים לערוך משתה ומשלוח מנות ומתנות לאביונים. וכתב מהר"ם אלשקר (סי' מט) שיש לקביעת אותן הקהילות תוקף, וכל זרעם חייבים לקיימם גם אם יעברו לגור בקהילות אחרות. וכן פסקו עוד אחרונים (מ"א תרפו, ה, וא"ר שם).

קביעת יום טוב ביום העצמאות
וכך כתב הגאון הגדול רבי משולם ראטה: "הנה אין ספק שהיום ההוא (ה' אייר), שנקבע על ידי הממשלה וחברי הכנסת (שהם נבחרי רוב הציבור) ורוב גדולי הרבנים לחוג אותו בכל הארץ זכר לנס של תשועתנו וחירותנו, מצווה לעשותו שמחה ויום טוב ולומר הלל" (שו"ת 'קול מבשר' ח"א כא).

מצוות אמירת הלל ביום העצמאות
מצווה לומר 'הלל' בימים מיוחדים כדי להודות ולהלל לה' על הניסים שעשה עמנו. ראשונים לכל הם הימים הטובים שנצטווינו עליהם בתורה - פסח, שבועות וסוכות, שבהם אנו זוכרים את הניסים והחסדים שעשה ה' עמנו כשהוציא אותנו ממצרים ונתן לנו את התורה והוליכנו במדבר לארץ ישראל.
וכן תקנו לומר הלל בכל ימות החנוכה, וכפי שמובא בברייתא (מגילת תענית פרק ט): "ומה ראו לגמור בהם את ההלל? ללמדך שכל תשועה ותשועה שעשה הקדוש ברוך הוא לישראל הם מקדימין לפניו בהלל ובשבח, וכך הוא אומר בספר עזרא (ג, יא) 'ויענו בהלל ובהודות לה' כי טוב' וגו'".
וכן מבואר בתלמוד (פסחים קיז, א) שבעקבות נס קריעת ים סוף, "נביאים שביניהן תקנו להם לישראל שיהיו אומרים הלל על כל פרק ופרק וכל צרה וצרה שלא תבוא עליהן, ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן". ופירש רש"י שעל פי זה תקנו חכמים בימי הבית השני לומר הלל בחנוכה.
ואם כן יוצא שעלינו לומר הלל על הנס שעשה ה' לנו ביום העצמאות, שבו ניצלנו מהצרה הגדולה ביותר, מצרת הגלות והשיעבוד לזרים, שגרמה לכל הגזירות והרציחות האיומות במשך אלפיים שנה.

אובדן הגאולה בימי חזקיהו בעקבות כפיות הטובה
וצריכים להיזהר מאוד שלא להיות כפויי טובה לקב"ה. אמרו חכמים: כל המודה בניסו - זוכה ונעשה לו נס אחר. ומנגד, אם לא נודה, נרחיק את הגאולה ח"ו. וכן מסופר על חזקיהו המלך, שהיה צדיק גדול וזכה להרבות תורה בישראל. ובאו עליו ימים קשים, סנחריב מלך אשור עלה על ירושלים בראש צבא עצום כדי להחריבה, וחזקיהו עצמו נפל למשכב במחלה אנושה. ואע"פ כן לא איבד את אמונתו, והתפלל לה', ועשה לו הקב"ה נס גדול וריפאו ממחלתו, והמית את כל חיל סנחריב בלילה אחד. באותה שעה ביקש הקב"ה לעשות את חזקיהו משיח ואת סנחריב לגוג ומגוג ולהביא גאולה לעולם. אך חזקיהו לא אמר שירה, היינו הלל, על גאולתו. אמרה מידת הדין לפני הקב"ה: "ריבונו של עולם, ומה דוד מלך ישראל שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך לא עשיתו משיח, חזקיהו שעשית לו את כל הניסים הללו ולא אמר שירה, תעשהו משיח?! לכך נסתתם הדבר". והיה צער גדול בכל העולמות, והארץ רצתה לומר שירה במקומו, ושר העולם רצה לסנגר עליו, אך לא נתקבלו דבריהם ואבדה השעה. אמר הנביא: "אוי לי אוי לי עד מתי?" (סנהדרין צד, א).

חובת ההודאה והשירה ביום העצמאות
ואף אנו, דורות רבים התפללנו "שא נס לקבץ גלויותינו", "ותוליכנו מהרה קוממיות לארצנו", והנה כשנתקבלה תפילתנו לא נודה?! וכן נאמר (תהלים קו, מז): "הושיענו ה' אלוקינו וקבצנו מן הגויים להודות לשם קודשך להשתבח בתהילתך". ועכשיו שקיבצנו, לא נודה לשם קודשו ונשבח את תהילתו?! לפיכך חובה קדושה להודות ולהלל לה' על הטובה העצומה שגמל עמנו בזה שנתן בידינו להקים את מדינת ישראל, ועל ידי זה זכינו לקיים את מצוות יישוב הארץ ולהתגשמות חזון הנביאים בקיבוץ גלויות. ועל ידי כך נעשה קידוש ה' גדול לעיני העמים, ועל ידי כך נעשתה הצלה גדולה לישראל, שיש בידינו יכולת להגן על יושבי הארץ, ואף לקום לעזרת אחינו שבגלויות.
אלא שנחלקו רבני הדור בשאלה האם אומרים ביום העצמאות הלל עם ברכה או בלי ברכה.

הסוברים לומר הלל בלא ברכה
יש אומרים כי אף שיש להודות לה' ביום העצמאות, מכל מקום אין לומר בו הלל בברכה. והזכירו חמשה טעמים עיקריים בדבריהם. א) לפי דעת החיד"א על פי כמה ראשונים, הלל עם ברכה אפשר לומר רק כאשר נעשה נס לכל ישראל, ובארץ ישראל ביום העצמאות היו רק מקצת ישראל. ב) יש להודות רק על הצלה שלימה, ועדיין אנחנו מאוימים על ידי אויבינו מסביב. ג) מפני המצב הרוחני של ראשי המדינה ורבים מאזרחיה. ד) מפני שיש לחוש לדעה הסוברת שאין לומר הלל אלא כאשר נעשה נס גלוי כדוגמת נס פך השמן, ובהקמת המדינה הנס היה בדרך הטבע. ה) יש ספק אם יום ההודאה צריך להיקבע דווקא ביום העצמאות, או ביום סיום מלחמת השחרור, או ביום החלטת האו"ם על הקמת המדינה, שהוא ט"ז כסלו (כ"ט בנובמבר).
וכן סבר הרב עובדיה הדאיה זצ"ל (ישכיל עבדי ח"ו או"ח י) שיש לומר הלל ללא ברכה, וכן סבר מו"ר הרב הראשי וראש ישיבת 'מרכז הרב' הרב אברהם שפירא זצ"ל, ועמיתו הרב שאול ישראלי זצ"ל. וכן דעת יבדל"א הראשל"צ הרב עובדיה יוסף שליט"א (יביע אומר ח"ו או"ח מא), והראשל"צ הרב מרדכי אליהו שליט"א.

הסוברים לומר הלל עם ברכה
עוד בעת קום המדינה דעת הרב משולם ראטה זצ"ל היתה לומר הלל עם ברכה (קול מבשר א, כא). וכך העיד הרב אושפזאי זצ"ל (רבה של רמת גן) שגם היתה דעת הרבנים הראשיים, הרב הרצוג והרב עוזיאל, אך מפני שנמסרה להם התנגדותם התקיפה של החזו"א ועוד כמה רבנים, לא רצו להרבות במחלוקת וקבעו לאומרו בלא ברכה. והרב זוין זצ"ל אמר על כך, שזו בכייה לדורות שבעקבות התערבות מבחוץ של רבנים שאינם חברים במועצת הרבנות הראשית (שהיו חברים בה אז רבנים גאונים מפורסמים), לא פסקו מיד בעת קום המדינה לומר הלל עם ברכה.
בכ"ה ניסן תשל"ד חזרה ונתכנסה מועצת הרבנות הראשית ביוזמת הרב הראשי לישראל, הרב שלמה גורן זצ"ל, לדון באמירת הלל ביום העצמאות. והוחלט ברוב דעות כי לאחר שהמדינה הגיעה לשנתה ה-26, וכבר זכינו לשחרר את יהודה ושומרון, ואף ממלחמת יום הכיפורים יצאנו בניצחון גדול למרות תנאי הפתיחה הקשים, וכבר יותר משלושה מליון יהודים התגוררו בארץ, פי חמישה ממספרנו בעת הקמת המדינה - יש מקום גדול לומר בתפילת שחרית של יום העצמאות הלל שלם בברכה. על פי זה הנהיג מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל לומר הלל בברכה בישיבת 'מרכז הרב', וכן נוהגים כל תלמידיו, וכן הנהיג אבי מורי ביישוב בית אל, וכן נוהגים אצלנו בהר ברכה.
ועל מה שחששו שאין לומר הלל אלא על נס שנוגע לכל ישראל, ביארו שהקמת המדינה היא הצלה לכלל ישראל. ועוד, שיושבי ארץ ישראל נחשבים ככלל ישראל. וזה שיום ההודאה נקבע דווקא ביום העצמאות, מפני שהוא היה יסוד ההצלה והישועה.
והרב שלום משאש זצ"ל רבה של ירושלים סבר בתחילה שצריך לברך על אמירת ההלל, אולם כששמע את דעת הגאון הראשל"צ הרב עובדיה יוסף, הורה שמי שנהג לברך יברך, ומי שלא נהג לברך שלא יברך (שו"ת 'שמש ומגן' ח"ג סג, סו).
עוד יש לציין כי גם רבותינו, הרב שפירא זצ"ל ויבדל"א הרב אליהו, הסכימו שמי שנהג לומר הלל עם ברכה בעידודו של מו"ר הרצי"ה, רשאי להמשיך במנהגו.

לאחר הפסח
לחיזוק הדרישה מיצרני המזון שלא לייצר מאפים כשרים לפסח בצורה הדומה למאפי חמץ או באריזות הדומות למוצרי החמץ, אספר על מה שאירע לאחד מתושבי היישוב. בעקבות דרשת שבת הגדול, בה עמדתי על המכשלה שבייצור מוצרים כשרים לפסח הדומים למוצרי החמץ, כאשר הגיע לבית קרוביו, עמד על כך שיבדקו אחת לאחת את אריזות כל העוגות שעמדו להגיש לפניהם. והנה התברר שאחת מן העוגות היתה חמץ גמור. המדובר בעוגות של חברת 'אוסם'. ברור שהמארחים, שהם אנשים יראי שמים, לא העלו בדעתם שיש להם בבית עוגת חמץ, ובכל רגע הם עוברים עליה באיסור 'בל ייראה ובל יימצא', וכמעט שעברו גם על איסור אכילת חמץ שעונשו כרת. כפי הנראה התערבו בחנות עוגות חמץ בין העוגות הכשרות לפסח, וכיוון שהאריזות דומות לא הבחינו בכך. ומן הסתם היו אנשים רבים שנכשלו באופן זה באיסור אכילת עוגות חמץ של 'אוסם'.
אם עד כה יכלו מנהלי החברה והרבנים שנותנים לה כשרות לטעון (בניגוד להוראת הרבנות הראשית) כי הכיתוב 'כשר לפסח' מספיק בולט, כמדומה שעתה עליהם להודות כי ההבדל צריך להיות הרבה יותר בולט.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il