ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

פרק ה פסקה ה ;">

בית מדרש ספרי אמונה וחסידות כתבי הראי"ה קוק אורות ישראל המבואר פרק ה' Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

איר תשס"ט

פרק ה פסקה ה


נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
יוסף בן גרציה

להיות יונק מזיו האלהות, במובנה הטהור העליון, שרוממות מעלתה היא הענוה של "תכלית הידיעה שלא נדע", ועם כל זה, למרות מה שידיעה זו היא שלילית, תהיה הנשמה מלאה ומתמלאת תמיד בכל עת ועונה ציורים אלהיים חדשים, מעדנים ומרוממים, - לזה דרוש שיהיו כל חוגי ההרגשות והמחשבות מתאימים אל היניקה של החמדה והעריגה האלהית. ולזה אין די במעשים הפרטיים שיהיו רצויים, ומשוקלים בשקל של מוסר מאיר ומתוקן, כ"א גם שהרגשות הפנימיות, המתרוצצות מאיליהן בתוך הנשמה, יהיו מבונים על בסיס האור והשלימות. ודבר זה אי אפשר כ"א כשתהי' ג"כ האומה, שממנה היחיד בא, כולה מיוסדת ברוחניותה על הטוב והאור האלהי, שאז מתאימות הרגשות הבאות לאדם מצד לאומיותו אל האור הטהור של המוסר היחידי העליון. אבל אם האומה היא רשעה בתכונתה, אי אפשר שהיחיד היוצא ממנה יהיה כולו בר וטהור, כי הרגשות הלאומיות מוכרחות להטיל בו את זוהמתן. להדריך נפשות, שהן מלאות זוהמא ונטיות רשעיות, אי אפשר באור הזיו האלהי כי אם ע"י עילום גדול, וכל שהרשעה יותר שלטת כך העילום צריך להיות יותר מעובה. הירידה שלנו מפני החטא גרמה גם בנו עביבות גדולה, שהשלילה הבאה בעקבתא דמשיחא, ועמה החוצפה, היא מכוונת מצד תכסיס ההנהגה העליון לטהר את המשך הזיו העליון מכל סיג של ציורים חיוביים בתוך העצמיות האלהית העליונה, אבל בתוכיות תכונתנו נמצאת היכולת לחיות באור ד' הבהיר, ולהמשיך על ידו הדרכות כוללות ופרטיות, ע"י הלבשות יפות שאינן פוגמות את האור כ"א מתקנות אותו למראה עינים. אבל בעולם כולו, במובן האומות שבתוכו, אין גם אומה אחת המוכשרת לזה. ע"כ מוכרח הערפל לכסות לאומים. רק כשנהיה מה שאנו צריכים להיות, תשוב להאנושיות הסגולה העליונה, שהתמצית שלה תהיה מסוגלה לאור הרוחני הגנוז בתכונתה, וממילא תתרומם כולה ובגאון תכיר את האושר שלה, במה שזכתה שהחלק היותר מוכשר שבה יהיה ממולא באור האלהי הזך, וע"י השפעתן תדע בכללותה איך להתרומם לפי מדתה.


הרב ממשיך כאן את הרעיון שבאר בסעיף הקודם. כשאנו שואלים א"ע איך האורות והאור האלוקי מתגלה אלינו בצורה שהאור הזה נשאר ומגיע אלינו טהור ואינו נפגם במפגשו עם העוה"ז - מה צריך כדי לקלוט את האור האלוקי העליון הזה?
צריך יכולת לשני דברים שלכאורה סותרים זא"ז. מחד, הבנה שאי אפשר לקלוט את האלוקות - ההבנה שיסוד דעת האלוקים היא שאי אפשר להגדיר את האלוקות ואי אפשר לתפוס את האור האלוקי בצורה חיובית וזה יסוד הענווה של 'תכלית הידיעה שלא נדע' - לשם כך האדם צריך להיות מלא בענווה. המושג ענווה כולל ראשית פשטות, וצניעות. זה ההכרה הפשוטה במרחק שבין האדם לשלמות האלוקית הבנה שגורמת להפנמה של אי היכולת האנושית בהגדרת האור האלוקי. אולם במובן היותר עמוק הענווה כוללת יחס עמוק של האדם למציאותו. אם לאדם יש מציאות עצמית, הבנות משלו והוא מחפש את זהותו האישית עצם זה שהוא אישיות - יישות שכביכול עומדת בפ"ע, היא כבר כשלעצמה מגבילה את האור האלוקי והיכולת לתפוס שהכל זהו אא"ס. עצם זה שהאדם הוא בעל חסרון בענווה זה כבר גורם לכך שהאדם לא תופס מהו האור הא"ס הזה. הדרך היחידה לצייר את האור האלוקי בצורה טהורה זה בצורה שוללת - אי אפשר להכיר ולדעת את חכמת האלוקות. עם כל זאת האדם צריך להיות מלא בציוריים אלוקיים השוטפים את מציאותו מרוממים את הנשמה שבקירבו. האדם מתמלא ציורים אלוקיים חדשים שגורמים לו להתעדן ולהתרומם. עניין העדן זה היחס לחומר ההתאמה - צדדיו העדינים של המציאות מרוממים את האדם למדרגות עליונות.
כיצד ניתן לאחוז בחבל בשני קצוות - תוארים שוללים הממלאים את האדם ציורים אלוקיים. זהו רז הכפירה שיכולה להתחבר רק אל השלילה ולא אל הצד החיובי והבונה שבאמונה. כך התבאר בסעיף הקודם. בכפירה אין לנו מגע עם האלוקות לא ניתן לתפוס אותו בשום כלי - האדם לא מתמלא בציורים האלוקיים וממילא האדם חסר הוא את היכולת לקבל עוצמה מהאור האלוקי.
איך הידיעה השוללת יכולה לבוא בב"א - עם היותה מתמלאת בציורים אלוקיים חדשים. מהו בעצם הציור של האור האלוקי? כל דבר שעמו נפגש האדם - זהו דבר בלתי מוגבל יש עוד א"ס מדרגות בדבר עמו הוא נפגש. כל דבר שעמו נפגשים אנו מגדירים אותו א"ס ללא הגבלה במדרגות והמפגש הוא רק בחלק מהמציאות וזהו גם רק משהו קטן מהאור האלוקי, וזה מביא לחידוש מתמיד של הנשמה - ועם כל זה, למרות מה שידיעה זו היא שלילית, תהיה הנשמה מלאה ומתמלאת תמיד בכל עת ועונה ציורים אלהיים חדשים. מהות הענווה ותכלית הידיעה שלא נדע יוצרת מצב שבכל מפגש עם ציור אלוקי, האדם נמצא בהכרה שהציור הוא חלק מהאין סוף ויש עוד אין סוף ציורים וקומות להתרומם איתם.האדם כך לא מוגבל בציור שעימו נפגש לא משתעבד למציאות ונמצא בתהליך חרות מתמיד. וכך באר הכוזרי שאין ביכולת האנושית להתחבר אל האור האלוקי מצד מה שהוא אדם. אולם ההתגלויות שמגיעות אלינו הם לבוש אלוקי לאור האין סופי.
כדי להיות ברמה הזו אומר הרב צריך שהאדם לא יהיה במצב שהוא יאמר שיש דברים מוגבלים ויש את האור האלוקי אלא שבהכל הוא רואה את הציור הכללי של המציאות. זאת יש רק באדם שיש לו את התכונה הבסיסית שקיימת בעמ"י והיא תכונת - "הצמאון לא-ל חי". כל דבר שעמו נפגשים יש בו חמדה לאלוקות. לזה דרוש שיהיו כל חוגי ההרגשות והמחשבות מתאימים אל היניקה של החמדה והעריגה האלהית. כדי להיות שייכים לשני הצדדים הללו חייבים שכל חוגי הרגשות והמחשבות יהיו מתאימים ליניקה האלוקית. יש איזה שהוא גרעין פנימי בכנס"י שהוא הרצון להיות טוב לכל וכדי להיות שייכים לשני הצדדים הללו צריך להיות שייך לנקודה הזו.
ולזה אין די במעשים הפרטיים שיהיו רצויים, ושקולים בשקל של מוסר מאיר ומתוקן. בכדי להיות שייך למדרגה זו אומר הרב שהאדם צריך שיהיו בו שני שלמומיות. ראשית הסור מרע שמתגלה אצל האדם בשלמות המוסרית. ושנית העשה טוב וזה הזיהוי החיובי של מציאותו שאינה נפרדת מהאור האלוקי.
החלק הראשון שהינו השלמות המוסרית - הכוונה של מוסר אצל הרב זה היות האדם לא אגואיסטי לא חומרי אלא סר מהחומר ומהמגבלה שיש בעוה"ז. האדם במציאותו הפרטית אינו מוגבל, שקוע בחומר, בעצמו אלא משוחרר מהמגבלה שיש במפגש עם החומר - זה המוסר. החלק הזה מקביל לתכונת הענווה שבה האדם יודע שתכלית הידיעה שלא נדע. כך האדם מוסרי ולא שקוע בעצמו או במגבלות העוה"ז. זהו החלק הראשון שבו האדם מצליח להיות מוסרי וזה הבסיס לענווה אך זה לא מספיק.
החלק השני: האדם יש לו אישיות והוא צריך להתמלאות בציורים אלוקיים ויש לו מציאות, והרגשות פנימיות. הנשמה - הצדדים הפנימיים של האדם, שאליהם הוא צריך להיות שייך צריכים לבוא לידי ביטוי. יש רגשות שצריכים לבוא לידי ביטוי והצד החיובי של מהו כן האישיות של האדם, יש צורך בציורים אלוקיים שמזינים את הרצון האלוקי. צריך שהרגשות הפנימיות, המתרוצצות מאיליהן בתוך הנשמה, יהיו מבונים על בסיס האור והשלימות.
כל אדם ואדם צריך להגדיר את הזהות שלו. לכל אומה ואומה יש אורות שהיא מביאה לעולם ואדם ששייך לכל אומה ואומה ומזהה את עצמו מי אני זה חלק משייכותו לאומה. האדם היחידאי לא חייב להגדיר את מציאותו החיובית. יתכן שאדם יחידאי יתקיים בחסד. היחיד יכול להתקיים ללא הגדרה חיובית שהרי אין הוא תופס את המקום של האחרים. אין מציאותו מפריעה לגילוי הכוחות של האחרים. אין הוא חייב להיות נתון במלחמת קיום.
אולם ברמת לאומים כל אומה שאין לה מה לתת לעולם לא מתקיימת, אומה שדואגת לעצמה כל הזמן מגדילה חיים. כך נוצרת מלחמת הקיום בין הלאומים. כך שהיכולת להיות מזוהה לאומית היא מחייבת הגדרה חיובית. אם כן הזהות החיובית של האדם קשורה לשייכות הלאומית שלו. כל יחיד ויחיד יש לו אומה, השאלה כמה קשר יש לאומה? אצל הגויים, כדי לקלוט את האור האלוקי צריך לרופף את הקשר לאומה ואצל היהדות צריך לחזק את הקשר.
כאן היכולת להתמלא באור אלוקי הוא רק בתנאי שהאדם שייך לאומה שמגמתה וקיומה יכולים להתאים לאור האלוקי. אדם מישראל כל כולו מתמלא באור האלוקי. הביטוי של האומה הישראלית מבוסס על האור האלוקי - בסיסה הוא להיטיב עם העולם. אולם אם אתה שייך לשאר האומות יש בהם בשאיפות הלאומיות תערובות של רשעה - 'אני בונה את המציאות שלי בניגוד או על חשבון או על בסיס אומה אחרת'. עצם הדאגה לחיי עצמה של האומה זה על חשבון אומה אחרת. [ברמת היחיד היה יכול היחיד להיות בחינת אין שאין הוא מזיק לאחרים . אולם כאן הרב מחפש דגם של אדם שיש בו שילוב של הענווה - תכלית הידיעה שלא נדע ומאידך זהות עצמית שהיא כל כולה מתאימה לציוריים אלוקיים]
הטוב והאור האלוקי הם שתי יסודות שדברנו בפרק הראשון שהגרעין הפנימי של כנס"י זה להיטיב לכל. - ודבר זה אי אפשר כ"א כשתהיה ג"כ האומה, שממנה היחיד בא, כולה מיוסדת ברוחניותה על הטוב והאור האלהי, שאז מתאימות הרגשות הבאות לאדם מצד לאומיותו אל האור הטהור של המוסר היחידי העליון אבל אם האומה היא רשעה בתכונתה, אי אפשר שהיחיד היוצא ממנה יהיה כולו בר וטהור, כי הרגשות הלאומיות מוכרחות להטיל בו את זוהמתן - אי אפשר לבנות ציורים חיוביים שמתאימים לאור האלוקי אם האדם הוא לא כללי ולאומי. דרך האישיות הפרטית האדם מוגבל ומצומצם - רק כשאדם שייך למציאות הכללית שנקראת אומה יש יכולת לבנות אור כללי שמותאם לא"ס. אצל ישראל צריך להרבות את המפגש עם האור האלוקי.
להדריך נפשות, שהן מלאות זוהמא ונטיות רשעיות, אי אפשר באור הזיו האלהי כי אם ע"י עילום גדול, וכל שהרשעה יותר שלטת כך העילום צריך להיות יותר מעובה - אומר הרב מה שלמדנו בסעיף הקודם - אם אדם שיש בו זוהמה ונטיות רשעיות ואין בו את יסוד אהבת הטוב לכל, הוא מרגיש את עצמו רק על ידי פגיעה באחרים גאווה על אחרים דיכוי אחרים. אם האדם הזה ייפגש עם האור, הזיו האלוקי - אז בעצם הפגישה עם האור האלוקי זה פגישה עם כל דבר ודבר שמעצים את הרשעה שבו.
אצל האומות חייבים למנוע מהמפגש עם האור, בארצות האיסלם אנו רויאם שהמפגש עם האור האלוקי גורם להרבה רשעות. ארצות ערב מרגישות נחותות. על ידי אלימות ושימוש בשם אלוקים הם מנסות להוכיח שהם לא נחותים. זהו שימוש באור האלוקי ללמטרה השלילית שלהם. האירופים זה הפוך הם מזלזלים באחרים מתוך רגש גבהות ושלטון.
אדם שחושב שהוא יעצים את האור באופן עצמאי ללא הסתמכות על אומה אלא על עצמו זה יכול לגרום נזק גדול.
הירידה שלנו מפני החטא גרמה גם בנו עביבות גדולה - החטא זה בעצם הפרדות האדם מהאלוקות וחיפוש העצמיות. האדם מחפש היכן הוא כאדם יכול לבוא לידי ביטוי. בגלות כל האלוקות הפכה לתפיסה של שכר ועונש איך להיות בסדר מול האור האלוקי זה תפיסה שגרמה החטא זה העביבות הגדולה ובעקבתא דמשיחא איזה תיקון צריך להיות?
הקב"ה כדי לקדם את עמ"י הוא גורם לשלילה ולחוצפא של עקבתא דמשיחא. אוירת הרצון לחופשיות של חוסר רצון להגדיר את המציאות האלוקית כעומדת מול העולם מציאות מוגדרת ושצריך באיזשהו מידה לעמוד מולה. בא כח השלילה ואומר - זה לא אלוקות אי אפשר לדרוש מהמציאות.
הירידה שלנו מפני החטא גרמה גם בנו עביבות גדולה, שהשלילה הבאה בעקבתא דמשיחא, ועמה החוצפה, היא מכוונת מצד תכסיס ההנהגה העליון לטהר את המשך הזיו העליון מכל סיג של ציורים חיוביים בתוך העצמיות האלהית העליונה, אבל בתוכיות תכונתנו נמצאת היכולת לחיות באור ד' הבהיר, ולהמשיך על ידו הדרכות כוללות ופרטיות, ע"י הלבשות יפות שאינן פוגמות את האור כ"א מתקנות אותו למראה עינים. עם ישראל נפל כשהוא היה בארץ. הצד של היצר האישי הפרטי שמפריד ביון האדם לשאר המציאות שבא לידי ביטוי בעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. בבית השני החטא היה של אי היכולת של להיות שייך לאומה של שנאת החינם כשכל או"א רצה להביא לידי ביטוי את עצמותו הפרטית והאישית ולא היה בו את הענווה את מידת הכלליות, ההתכללות האינסופית וזה גרם ליציאה לגלות. אלו דברים שהרב לא כותב אך הם נובעים מהסעיף. התפיסה חידדה את הצדדים האלוקיים בצורה מקומית, בצורה של שכר ועונש ולא בצורה א"ס, ואז הם קבלו גוון מוגדר ולא את הגוון הא"ס שבעצם צריכים הציורים האלוקיים להיות אותם. אופי הציורים שנוצרו ביהדות הפכו להיות לא מופשטים מספיק ולאורך הגלות הקב"ה השאיר את המצב כך. כי אמנם בנגלה הם הציורים אמנם לא מתוקנים, אך ברובד עמוק יותר, כן נבנה יכולת לייצר ציורים מופשטים. לא יהיה מהפכה בדור אחד אלא כל מה שמוכשר במהלך השנים יתגלה בתהליך הכפירה והחוצפה. כנראה נבנו דברים פנימיים בתוך האומה ועם ישראל הלך וזיכך את המושגים שלו, אך כיוון שהיה חשש מחידוש והיה צורך בשימור, והתפיסה של הציורים האלוקיים יש בה חידוש והתפתחות - הגלות לא בנויה לזה כי זה מצב של הישרדות, אז הקב"ה נתן לעם ישראל את הכח להתקיים עם הציורים האלוקיים הנמוכים הללו. אבל אחרי הזיכוך של עם ישראל בגלות והיה אפשר כבר לגלגל את התהליך הגאולה אז תכסיס ההנהגה העליון היה להביא את תכונת החוצפה שעיקרה נועדה לפי דברי הרב לנפץ את התפיסות האמוניות הקטנות וזה מה שעושה כח השלילה שבא בעיקבתא דמשיחא.
בעקבתא דמשיחא יש את היכולת לנפץ את אורות האמונה הקטנים והניפוץ הוא התביעה לשמוע דברים גדולים - וזה היה סדר ההנהגה העליונה. החטא גרם לחוסר הרגשת קישור לא"ס. החטא העמיד את האדם מול העולם. גם כשהגלות ניסתה להיות רפואה למה שהיה בארץ, הציורים היו העמדת האדם עם יצרים מול תורה, בגלות זה היה האדם מול הבורא. ואת הציורים המעוותים צריך לנפץ בזמן הגאולה. בבחינה מהו עם ישראל ומהם תכונת נפשו ועד כמה הוא בנוי לצייר ציורים אלוקיים בצורה מופשטת ובכ"ז לחיות חיים אלוקיים באור ה' - זהו בדיוק התכונה המיוחדת שבעם ישראל היכולת לחיות באור ד' הבהיר, ולהמשיך על ידו הדרכות כוללות ופרטיות, ע"י הלבשות יפות שאינן פוגמות את האור כ"א מתקנות אותו למראה עינים.
הרב בא ואומר פה חידוש שכשאנו רואים תופעת כפירה בעולם ובישראל ונראה לומר שהם אותו תהליך אותה כפירה שבעולם הוא הכפירה שבישראל יש השפעה הדדית. הרב אומר שזה התבוננות שטחית אך לעומק - אומות העולם חייבים לכפור אין הם יכולות לאחוז את החבל בשני צדדים גם ציורים אלוקיים מופשטים וגם להיות שייכים לציורים שמרוממים אותם. אצל אומות העולם אין דבר כזה ואצל ישראל זה כן שייך. הכפירה בישראל היא מבחוץ ויש אפשרות לשילוב. הקב"ה גורם לאומות העולם לכפור כי אם תהיה אצלם אמונה היא תהיה קטנה ומעוותת שלא תוכל לקדם את העולם, היא תגמד את העולם. הכפירה בעם ישראל נובעת מאידיאליזם, אך באומות העולם היא נובעת מאי-יכולת לתקן. בעם ישראל יש השתוקקות עזה להביא אידיאל ומוסר לעולם. אצל אומות העולם יש ערפל והם משוחררים מלהיות בעלי אמונה. רוח כפירה שלהם נובעת מהיותם לא אידאיאליסטים ומשוחררים מלפעול לתיקון העולם ואמונתם אם תהיה - תהיה הרסנית ומזיקה. מתי אומות העולם יהיו מתוקנים?
רק כשנהיה מה שאנו צריכים להיות, תשוב להאנושיות הסגולה העליונה, שהתמצית שלה תהיה מסוגלה לאור הרוחני הגנוז בתכונתה, וממילא תתרומם כולה ובגאון תכיר את האושר שלה, במה שזכתה שהחלק היותר מוכשר שבה יהיה ממולא באור האלהי הזך, וע"י השפעתן תדע בכללותה איך להתרומם לפי מדתה. כשעם ישראל ימצא את המפתח לאמונה הגדולה של ציורים גדולים של אמונה עם ישראל היה מה שהוא צריך להיות. אומות העולם אף פעם לא יוכלו להיות היוזמים, המניעים הבונים את תֶזת האמונה בעולם, זה רק מה שעם ישראל יכול לעשות. רק עם ישראל יכול להגיע לכח הזה וכשהוא יגיע - כחו יהיה להכיר בגודל הזה, יהיו באומות שיקלטו כל אחד לפי מידתו חלק מכחם של ישראל, אך כתפיסה שלמה כוללת המכילה גם את הציורים, גם את הרעיונות וגם את תפיסת תיקון העולם, זה רק בישראל. כל אחת מהאומות תקלוט רק חלק משלמותם של ישראל. אומות העולם יכולים מצד עצמם להגיע רק לרמה של הכפירה. רק מכוח שלמותם של ישראל יוכלו האומות להתרומם כל אומה כפי מעלתה.

שלשת הפסקאות ו, ז, ח וט' מדברים על סגולת עם ישראל מיוחדותם לעומת שאר אומות העולם.
העיקרון שהמבדיל בין ישראל לגויים זה לא תפקיד שונה של יותר או פחות מצוות אלא ההבדל בין ישראל לאומות העולם הוא הבדל שמתחיל מיסוד עצמי בסיסי יותר, נפשי, העצם הנשמתי שעושה את עם ישראל לחטיבה מיוחדת.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il