כל דעה כוזבת, המהרסת את העולם, נובעת ע"פ רוב ממקור החפץ להתעלות בלא גבול ובלא הכנות הנאותות, שזה גורם לנפילה והשתברות. עבודה-זרה חפצה להתקרב אל האלהות בחושים, וירדה לשפלותה. כי רצתה לעלות למקום שאי אפשר לעלות, ולא קנתה ההכנות הדרושות, שהן דרכי הדעה וההרגשה, המכשרת את האדם להיות מבקר בהיכל ד'. הנטיה מקו המקורי, ממקורם של ישראל, יש לה תמיד מעין עבודה זרה, דהיינו חפץ ופועל לצייר את האלהות בהכרה מוחלטת חיובית. רק גילוי האלהות שע"י מדת הענוה הגדולה של משה רבנו ע"ה למד לו, כי "לא יראני האדם וחי" ו"לא תוכל לראות את פני". זאת היא תכלית ההתעלות של הצורך האנושי אל דעת האלהים, שידע את חלק הידיעה ואת אי אפשרותה במילואה, שע"י כן תהיה תמיד ההתעלות שבה, ע"י החלקים המתגלים בהכשרת האדם, הכח הדוחף את התרבות היותר נשגבה. הנצרות חשבה, שהיא יודעת את האלהים. היא מדדה את הבלתי נמדד באמת המוסר האנושי, ע"פ אותה המדה שהיתה יכולה להשתער בימי התגלותה. ומן הדמיון שיש לה ידיעה, במה שאין לה ולכל נוצר כל מושג, והרגשה במה שאי אפשר להרגיש, התקרבה, בטבעה לאליליות, ונסתבכה במושגים אליליים כ"כ, עד שלא תוכל להנקות מהם כ"א ע"י שברון גמור בעצמותה, שיגרום ביטול צורתה והשבת חלקיה הטובים למקור שמשם לוקחו, שהוא אוצר התורה ואור ישראל. מה שהיא הנצרות ביחס אל החסד והמוסר, שהיא חשבה שהיא מבינה בהם את האלהות ומרגישתה, כן היא המושלמניות ביחס אל החכמה והגבורה, שהיא חושבת שהכירה בהם את העצמיות של האלהות, ועל זה בנתה את יסודה. אמנם חכמה וגבורה מחזיקות את המעמד בלב בצורה יותר אמיצה מחסד ואהבה, המרככים אותו ומביאים לנטות פנים לכל צד. על כן תוכל המושלמניות להחזיק יותר מעמד בריחוק מהאליליות, ולא תשא פנים להרגשת הלב, שע"י שיתוף של ציורים וסמלים ודעות חלושות תוכל למצא את הרוך שהיא חפצה. אבל בכל זה לא תוכל להחזיק מעמד קבוע, ואין בינה לבין האליליות חיץ הגיוני. כי האלהות המובנת והניכרת ע"פ מדה נבראת, כחכמה וגבורה וכל מיני מעלות כאלה, ממה שהפה והלב של האדם המוגבל יכול לדבר ולחשוב, היא בעצמה תכונה של אליליות, מפני שקרותה והעדר מציאותה, ולעולם תנוצח מן הכפירה השוללת, שצדקה ממנה כשנעריך את שתיהן אל המושג האמיתי של האלהות. כי ההעדר והשלילה הם סוף כל סוף סוביקטיביים לאדם, ובזה הם אמת, שכל מה שהאדם משיג, משער ומשכיל, באופן חיובי, הכל הוא שלול ואפוס מאמתת האלהות, מפני שההגבלה והאפסיות הנן הדברים היותר מסמנים את כל המושגים האנושיים, ממה שתהי מוצצת בהן ההתעצמות של ההויה והישות, שהן במציאות הנבראים רק מפני הופעת האלהות עליה ולא מצד עצמה. ע"כ יסוד דעת אלהים העומדת לעד היא האלהות המתעלה על כל התבונה וההרגשה, והחתומה בתוך התבונה וההרגשה בחותם של הענוה, ושל אי-אפשריות ההשגה. ודוקא מצד זה היא גדולה בפעולתה על החיים. היא מישרת אותם, מעלה אותם תמיד עדי עד, וכל החיים כולם, וכל התנועות החפשיות שבעולם הרוחני והחמרי, בעולם הפרטי והכללי, מוצאים דוקא בה את תפקידם. אמנם כדי להיות אומה שלמה יכולה להתפרנס במזון רוחני דק ונאצל כזה, בפנימיות נשמתה, צריך לזה הכשר גדול מאד, הכשר גזעי והכשר מוסרי והכשר הסתורי, וכל אלה נשלמו רק בכנסת ישראל. "אך עמי המה בנים לא ישקרו, ויהי להם למושיע".