איך יודעים מה ההלכה? | הרב אריאל פרג'ון | בית המדרש

ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש

בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
תורה ולימודה
רב ותלמיד

קטגוריה משנית

3171

11 דק' קריאה

לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

יוסף בן גרציה

שיעורים לנשים פרשת השבוע סדרות ספריה פסקי דין בחן את עצמך

איך יודעים מה ההלכה?
כעת יש לנו לראות את הדרכת חז"ל כיצד פוסקים הלכה. נפתח סוגיה זו בדברי הגמ' במסכת חגיגה, ואגב כך נבאר את כללות הדרשה שם:

"הללו פוסלים והללו מכשירים"

תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף ג עמוד ב
+קהלת י"ב+ דברי חכמים כדרבנות וכמשמרות נטועים בעלי אספות נתנו מרעה אחד.

למה נמשלו דברי תורה לדרבן? לומר לך: מה דרבן זה מכוין את הפרה לתלמיה להוציא חיים לעולם, אף דברי תורה מכוונין את לומדיהן מדרכי מיתה לדרכי חיים. אי מה דרבן זה מטלטל אף דברי תורה מטלטלין - תלמוד לומר משמרות. אי מה מסמר זה חסר ולא יתר אף דברי תורה חסירין ולא יתירין - תלמוד לומר נטועים, מה נטיעה זו פרה ורבה - אף דברי תורה פרין ורבין. בעלי אספות - אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה, הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין. שמא יאמר אדם: היאך אני למד תורה מעתה? תלמוד לומר: כולם נתנו מרעה אחד - אל אחד נתנן, פרנס אחד אמרן, מפי אדון כל המעשים ברוך הוא, דכתיב +שמות כ'+ וידבר אלהים את כל הדברים האלה. אף אתה עשה אזניך כאפרכסת, וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים, את דברי אוסרין ואת דברי מתירין, את דברי פוסלין ואת דברי מכשירין.

על פי הפסוק בקהלת, ממשילה הגמ' את דברי התורה ל'דרבן' – הדרבן אינו מראה לפרה יעד אליו היא רוצה/צריכה להגיע. הדרבן מכריח את הפרה לצעוד נכון את הצעד הבא, כך צעד אחר צעד, עד שתחרוש את התלם. כך גם התורה. התורה איננה רק אמת עקרונית העוסקת באידאלים תאורטיים, וקריאת כיוון, אלא היא אף מכוונת את האדם בחיי היום יום שלו בהדרכות מעשיות על כל צעד ושעל, בכדי שיצא ממעשיו חיים לעולם.
אלא שאם כן היינו עלולים לחשוב שדברי התורה מתעסקים בהדרכות מעשייות בלבד. עולם המעשה, להבדיל מהעקרונות הנצחיים, הוא עולם נזיל ודרכי היישום שבו משתנים מדור לדור וממצב למצב. אם התורה מדברת רק כלפי חיי המעשה כפי שהיה בזמן נתינתה, נמצא שאנחנו צריכים להתאים את המעשה כפי כל דור ודור. וכשם שהדרבן הזה מטלטל ממקום למקום כפי התלם שצריך לחרוש, כך גם ההדרכות המעשייות של התורה צריכות להיות מותאמות לשינויי הזמן. לדוגמא: אם בזמן מתן תורה היתה טרחה בהוצאת אש מאבנים, שמא יש לנו לתרגם זאת כיום לטרחות המותאמות לדור הזה, ולפי זה להדליק חשמל יהיה מותר. על כן בא המשך הפסוק וממשיל את דברי התורה למסמרות הקבועות ואינם זזות. אין בתורה אות לבטלה, ואין התורה דבר שנאמר לדור ההוא, אלא דברי התורה נכונים וקיימים לעולם, ואינם זזים ממקומם כמלא הנימא.
אלא שמהאמור היינו עלולים לחשוב שדברי התורה ומצוותיה הינם שריד מדורות קדמונים שאנו נאלצים להתקבע אליהם רק משום שכך היו חיי המעשה בזמן מתן תורה. עוד היינו עלולים לחשוב שהתורה היא דבר ההולך וכלה יחד עם הסתלקות אדירי התורה, ומיעוט מסורת התורה, על כן ממשיך הפסוק וממשיל את דברי התורה לנטיעה, כשם שהנטיעה הולכת וגדלה, כך דברי תורה פרים ורבים, וניתן לחדש בתורה חידושים מדי דור ודור, על פי אותם המסמרות הנטועים, על פי אותם דברי התורה הקבועים, שאינם זזים ממקומם בגלל קדמת הדור.
לדוגמה, אם כיום התחדש שניתן להבעיר אש בלא מאמץ, ומאידך התורה אסרה זאת משום מנוחת הנפש, יביאו אותנו הדברים להתבוננות מחודשת בהגדרת מנוחת הנפש, שמא כל השבוע אנו עסוקים בלהוציא מכוחות הנפש החוצה, ליצור ולשווק – דבר הגורם במקום מסויים לעייפות רוחנית. בשבת יש לתת מנוחה לכוחות הנפש, ולהניח להם להתכנס חזרה לשורשם.

ישנים וחדשים
עקרון זה של חידוש, המתחולל בתוך אותם דברים קבועים בלא שינוי, מצינו לגבי רבי אליעזר בן הורקנוס: לעיל ראינו שמידתו של ר"א בן הורקנוס היתה שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו, ועם כל זה מצינו שחידש דברים שאפילו לא נאמרו למשה בסיני:

מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן נוסחא ב פרק יג ד"ה דבר אחר

רבי יהושע רבי שמעון בן נתנאל הלכו ואמרו לרבי יוחנן בן זכאי הרי אביו של רבי אליעזר בא. אמר להם עשו לו מקום. ועשו לו מקום והושיבוהו אצלו ביניהן. אמר לו ריב"ז אליעזר אמור לנו דבר (אחת) אחד מדברי תורה. אמר לו אמשול לך משל למה אני דומה לבור הזה שאינו (מאבד) יכול להוציא מים יותר ממה שהוא מכניס (כך אנני יכול לומר יותר ממה שלמדתנו). אמר לו אמשול לך משל למה הדבר דומה: לבאר הזאת שהיא מזלת ומוציאה מים מאיליה כך את יכול לומר דברי תורה יתר ממה שנאמר למשה בסיני. [א"ל ב' וג' פעמים ולא קבל עליו יצא ריב"ז והלך לו והיה ר' אליעזר יושב ודורש דברים יותר ממה שנאמר למשה בסיני] ופניו מאירות כאור החמה וקרנותיו יוצאות כקרנותיו של משה ואין אדם יודע אם יום הוא ואם לילה. רבי יהושע ור' שמעון בן נתנאל הלכו ואמרו לריב"ז בוא וראה רבי אליעזר יושב ודורש דברים [יותר] ממה שנאמר למשה בסיני ופניו מאירות כאור החמה וקרנותיו יוצאות כקרנותיו של משה ואין אדם יודע אם יום הוא ואם לילה. בא ר' יוחנן בן זכאי מאחריו ונשקו על ראשו ואמר אשריכם [אברהם] יצחק ויעקב 1 שיצא זה מחלציכם.

הרי שבתוך אותם דברים קבועים שאינם זזים ממקומם בכל דור ודור, ניתן להעמיק ולחדש חידושים, שעדיין לא נודעו מעולם. דהיינו שלפעמים אדם אומר דבר, ואין אוזני הגיונו שומעות את אשר הוא אומר. למשל אם המשפט החילוני אוסר בצורה חריפה שימוש בכשפים כלפי חבירו, הרי שאף אם תכריז המערכת שהיא איננה מאמינה בכוחות מיסטיים, כבר קולה צלול וברור שלמעשה היא כן מאמינה בזה.
או לדוגמה אם חז"ל אמרו שאכילת בישלוי עכו"ם אסורה מפני שגורם לחתנות. ואמרו שאיסור זה הוא גם אם הבישול נעשה שלא בפנינו וע"י מי שאיננו מכירים. ומאידך אמרו שאם הנכרי עושה את כל הבישול בפנינו ע"פ מתכון אישי מיוחד, אלא שיהודי הניח את הסיר אף בלא שהנכרי יודע מכך, הנה אין בכך משום בישולי עכו"ם. בהתחקות אחרי ההגיון שבדברים, נגיע למסקנה שישנה השפעה סגולית של המבשל על המאכל, באופן שהאוכלו מושפע ממנו 2 – המודעות להשפעה זו, אפשר שהיתה חסרה אף מאותו פוסק ממנו למדנו את הלכות בישולי עכו"ם. וכך מצינו לגבי משה רבנו עצמו:

תלמוד בבלי מסכת מנחות דף כט עמוד ב

אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות. אמר לפניו: רבש"ע, מי מעכב על ידך? אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר לפניו: רבש"ע, הראהו לי. אמר לו: חזור לאחורך. הלך וישב בסוף שמונה שורות, ולא היה יודע מה הן אומרים, תשש כחו; כיון שהגיע לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו: רבי, מנין לך? אמר להן: הלכה למשה מסיני, נתיישבה דעתו.

הרי שכל אותם עומקים שדרש רבי עקיבא, לא היו ידועים למשה רבנו, אבל עם כל זה, הדברים היו גנוזים בתוך אותם ההלכות החתוכות ששמע משה בסיני (ואפשר אף שאם היו שואלים את משה מה הדין, היה מתבונן ופוסק, אבל לאו דוקא היה מצליח לצמצם עצמו להגדיר את הדברים כשיטה).

חדשנות זו, הרי היא בניגוד לחדשנות הבאה במקום דברי התורה הקדומים 3 :

מדרש תנחומא (בובר) פרשת חקת סימן יט

ר' אבהו אזל לקיסרין ואתא מתמן כד אפוי נהירין, חמיניה תלמידיה אפוי נהירין, סלקין ואמרין לר' יוחנן הדין ר' אבהו אשכח סימא, אמר להון למה, אמרין ליה דאפוי נהירין, אמר להון ודלמא אורייתא חדתא שמע, סליק לגביה, ואמר ליה מה אורייתא חדתא שמעת, אמר ליה תוספתא עתיקא אמרית, וקרא עלוי חכמת אדם תאיר פניו].

לכאורה קסריה היתה מרכז של התבוללות. כאשר חזר רבי אבהו מקיסריה ופניו מאירות, חששו תלמידיו שמא מצא שם דבר שהוא מסתירו, דהיינו שנתפס בסתר לנצרות, ואמרו זאת ברמז לרבי יוחנן. רבי יוחנן מזדרז לילך לרבי אבהו ושואלו מהו החידוש ששמע. רבי אבהו שהבין את מהלך הדברים מרגיע את רבי יוחנן ואומר לו ששמע תוספתא עתיקה 4 .

נתנו מרועה אחד
נחזור לדברי הגמ' במסכת חגיגה.
כיון שלמדנו שדברי תורה פרים ורבים, ממילא מגזע זה יוצאים ענפים רבים ושונים, וענף אחד איננו כענף אחר, ונמצאים מחלוקת בדברי חכמים. על כן אומרת הגמ' שאותם ת"ח המתאספים ומתווכחים על כוונתה של התורה, אע"פ שדעותיהם שונות, מ"מ כל ראיותיהם ודבריהם נתנו מרועה אחד, כולם מביאים ראיה מהתורה, וכל בחינות ואפשרויות אלו ניתנו למשה מסיני "כל הדברים", וכפי שהבאנו לעיל ממדרש חז"ל:

מסכתות קטנות מסכת סופרים פרק טז הלכה ה

אמר ר' ינאי תורה שנתן הקדוש ברוך הוא למשה, ניתנה לו בארבעים ותשעה פנים טמא ובארבעים ותשעה פנים טהור, שנאמר ודגל"ו, בגימטריא ארבעים ותשעה הוא. אמר לו (משה לקב"ה:) האיך עבידת (האיך ננהג למעשה)? אמר לו (הקב"ה למשה): רבו המטמאין טמא, רבו המטהרין טהור.

לאור הנ"ל, ברור שיש לשמוע את דברי כל החכמים המבטאים את צדדים השונים בדין. אך לבסוף כיצד פוסקים הלכה?

הלכה כמותו
על שאלה זו עונה רש"י במקום:

רש"י מסכת חגיגה דף ג עמוד ב

...מאחר שכולן לבן לשמים - עשה אזנך שומעת ולמוד, ודע דברי כולן, וכשתדע להבחין אי זה יכשר - קבע הלכה כמותו.

הכרעת ההלכה היא אחר התאספות ושמיעת כל הדעות הנאמרות לשם שמים, ולבסוף על פי השכל יש לקבוע את ההלכה.

אין לדיין אלא מה שעיניו רואות
לא זו בלבד שאדם צריך לשקול את הצדדים השונים בשכל, ולפי זה להכריע, אלא שאף כנגד דעת רבו, מוטל על האדם להכריע כפי הנראה לו. יתר מכן, רצון הרב בעצמו הוא ברור האמת. ודאי שיש לרב רצון שתתגלגל זכות לידו לגלות את האמת ושיזכה בזה את הרבים, אך אם הוא שגג באמירתו, מי כמוהו ישמח שיצילו את הציבור מלהכשל בדבריו, ויציל עצמו משגגת תלמוד. וכך אמרו בגמ':

מסכת בבא בתרא דף קל עמוד ב

אמר להו רבא לרב פפא ולרב הונא בריה דרב יהושע: כי אתי פסקא דדינא דידי לקמייכו וחזיתו ביה פירכא, לא תקרעוהו עד דאתיתו לקמאי (כשיבוא לפניכם פסק דין שפסקתי, ויהיה לכם עליו קושיא, אל תקרעו את פסק הדין עד שתביאוהו לפני ותקשו בפני), אי אית לי טעמא אמינא לכו, ואי לא - הדרנא בי (אם יהיה לי תשובה לקושייתכם – אומר לכם. ואם לא תהיה לי תשובה – אחזור בי); לאחר מיתה (אם יגיע לידכם פסק דין מוקשה שלי, לאחר מותי), לא מיקרע תקרעוהו ומגמר נמי לא תגמרו מיניה (לא תקרעו אותו, אך גם לא תלמדו ממנו להלכה), לא מיקרע תקרעיניה - דאי הואי התם דלמא הוה אמינא לכו טעמא (הסיבה שלא תקרעו אותו, היא שמא אילו הייתי חי היתה לי תשובה לטענותיכם, ואולי יבוא מישהו יום אחד וידע ליתן טעם לדברי), מגמר נמי לא תגמרו מיניה - דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות (מאידך אל תפסקו הלכה למעשה מהפסק שלי, כי אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ואתם צריכים לפסוק כפי הנראה לכם).

רשב"ם מסכת בבא בתרא דף קלא עמוד א

ואל תגמרו - לדון מיניה אלא כפי שדעתכם נוטה דאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות כדתניא במס' נדה בשילהי פ"ב (דף כ:) רבי ראה דם בלילה וטימא ראה ביום וטהרו המתין שעה אחת וראהו אור וטימא אמר אוי לי שמא טעיתי ומקשינן ודאי טעה דתניא לא יאמר חכם אילו היה (לא) +מסורת הש"ס: [לח]+ היה טמא אלא אין לדיין אלא מה שעיניו רואות והוא הדין לדבר התלוי בסברא דאין לו אלא מה שלבו רואהו ובפרק קמא דסנהדרין נפקא לן מועמכם בדבר המשפט עמכם בדבר עמכם במשפט אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות 5 .

6
בחכמה ובמנין
לא זו בלבד שתלמיד יכול וצריך להכריע כפי הבנתו גם אם הוא נגד דעת רבו, אלא אף אחר שהכריעה הסנהדרין הגדולה של הדור הקודם כפי פירוש שנראה לה בפירושי התורה - אם לסנהדרין הגדולה שבדור מאוחר יותר נראה פירוש אחר, למרות שסנהדרין זו קטנה בחכמה ובמנין, יכולה היא לפסוק נגד דברי הסנהדרין הקודמת:

רמב"ם הלכות ממרים פרק ב הלכה א

ב"ד גדול שדרשו באחת מן המדות כפי מה שנראה בעיניהם שהדין כך ודנו דין, ועמד אחריהם ב"ד אחר ונראה לו טעם אחר לסתור אותו הרי זה סותר ודן כפי מה שנראה בעיניו, שנאמר אל השופט אשר יהיה בימים ההם אינך חייב ללכת אלא אחר בית דין שבדורך.

כל זה רק בהבנת דברי התורה. יש לחתור להבנת דבר ה', ואין לקבל כמובן מאליו פירוש קודם של אדם גדול – דבר אלוקינו יקום לעולם.
אמנם מה שגזרה אותה הסנהדרין הקדומה מכוח עצמה, או שהסנהדרין תקנה מכח התורה שיש לה, אין סנהדרין אחרת יכולה לבטלו עד שתהיה גדולה ממנה בחכמה ובמנין:

רמב"ם הלכות ממרים פרק ב הלכה א
הלכה ב

בית דין שגזרו גזרה או תקנו תקנה והנהיגו מנהג ופשט הדבר בכל ישראל, ועמד אחריהם בית דין אחר ובקש לבטל דברים הראשונים ולעקור אותה התקנה ואותה הגזרה ואותו המנהג, אינו יכול עד שיהיה גדול מן הראשונים בחכמה ובמנין. היה גדול בחכמה אבל לא במנין, במנין אבל לא בחכמה, אינו יכול לבטל את דבריו, אפילו בטל הטעם שבגללו גזרו הראשונים או התקינו אין האחרונים יכולין לבטל עד שיהו גדולים מהם.והיאך יהיו גדולים מהם במנין הואיל וכל בית דין ובית דין של שבעים ואחד הוא, זה מנין חכמי הדור שהסכימו וקבלו הדבר שאמרו בית דין הגדול ולא חלקו בו.

השגת הראב"ד: ב"ד שגזרו גזרה וכו' עד שיהא גדול מן הראשונים בחכמה ובמנין. א"א ולא אפי' אליהו ובית דינו הואיל ופשט איסורן בכל ישראל כדאיתא בע"ז.
השגת הראב"ד: יהיה גדול בחכמה וכו'. א"א עיטור שוקי ירושלים בפירות קשיא עליה שהראשונים תקנוהו ור' יוחנן בן זכאי ביטלה אחר חרבן מפני שנתבטל הטעם לראשונים ולא היה גדול כראשונים.

הלכה ג
במה דברים אמורים בדברים שלא אסרו אותן כדי לעשות סייג לתורה אלא כשאר דיני תורה, אבל דברים שראו בית דין לגזור ולאסרן לעשות סייג אם פשט איסורן בכל [ישראל] אין בית דין גדול אחר יכול לעקרן ולהתירן אפילו היה גדול מן הראשונים.

על דרך האמור, יש כח רוחני לרב להורות לפלוני לעשות מעשה מסויים, לא מכח שכך ציווה ה' בתורה, אלא מכוחו התורני העצמי של הרב:

תלמוד בבלי מסכת שבת דף מא עמוד א

רבי זירא הוה קא משתמיט מדרב יהודה (רבי זירא תלמידו של רב יהודה, היה מתחמק מלפגוש את רבו), דבעי למיסק לארעא דישראל (מכיון שרבי זירא התכוון לעלות לא"י. ואילו רב יהודה סבר שהדבר אסור). דאמר רב יהודה: כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה, שנאמר +ירמיהו כז+ בבלה יובאו ושמה יהיו. אמר (רבי זירא): איזיל ואשמע מיניה מילתא, ואיתי ואיסק (אלך ואאזין בסתר לדבר הלכה שיאמר רבי יהודה ואח"כ אצא בדרכי לארץ).

רש"י מסכת שבת דף מא עמוד א

משתמיט - היה ירא ליראות לו, משום דהוה בעי ר' זירא למיסק לארעא דישראל, ורב יהודה לא סבירא ליה, וירא פן יגזור עליו מלילך.

לכאורה גמרא זו היתה מוקשה, שהלא אם חושש רבי זירא לדעתו של רב יהודה, מה בכך אם יאמר לו אותה רב יהודה או לא, בכל מקרה אסור עליו לעלות. ואם רבי זירא אינו חושש ללימודו של רב יהודה – מה בכך אם רב יהודה יאמר לו שלדעתו הדבר אסור?
על כך עונה רש"י, שחששו של רבי זירא לא היתה לדעתו של רב יהודה, עליה היה חלוק, אלא חששו היה מפני גזירתו של רב יהודה, שיאסור עליו אישית לעלות, וכנ"ל.

^ 1 ייחס אותו לאבות, שהרי משורש שלמעלה ממדרגת משה רבנו.
^ 2 ראה מאמר שכתבנו בנושא.
^ 3 ראה לקמן בדברי הרב קוק "קטנות וגדלות סוגית", היכן עובר קו הגבול בין המימרות הקבועות שא"א לחלוק עליהם, לבין דרשות שבכל דור שאינן מחייבות.
^ 4 בענין רבי אבהו והמינים:
מקום מגוריו של רבי אבהו היה בקיסרין: ראש השנה לד ע"א, ע"ז לט ע"א, ירושלמי פ"ח דף יב. ועוד.
וקסריה היתה מרכז השלטון הרומי שהפך לנוצרי.
ובמקומות שונים מצינו את ויכוחיו עם הנוצרים.
ומענין שבמיתתו יש סימן לאבלות אפילו באותו מרכז נוצרי:
תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף כה עמוד ב
כי נח נפשיה דרבי אבהו אחיתו עמודי דקסרי מיא.
משמע שהיה מקובל במקומו, ושמא אף על הנוצרים. ע"כ מובן החשש שחששו מהארת פניו.
^ 5 כוונת הביטוי: "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות", פירושה שמצופה ממנו לפסוק כפי הבנתו, ואם בירר ככל הראוי ופסק כפי שנראה בעיניו – שוב אינו נענש. (אך אין הכוונה שדבריו הופכים להיות אמת):

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף ו עמוד ב
ויהו הדיינין יודעין את מי הן דנין, ולפני מי הן דנין, ומי עתיד ליפרע מהן, שנאמר +תהלים פ"ב+ אלהים נצב בעדת אל. וכן ביהושפט הוא אומר +דברי הימים ב' י"ט+ ויאמר אל השפטים ראו מה אתם עשים כי לא לאדם תשפטו כי (אם) לה'.
שמא יאמר הדיין מה לי בצער הזה - תלמוד לומר עמכם בדבר משפט - אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות.

רש"י מסכת סנהדרין דף ו עמוד ב
מה לי לצער הזה - שאם אטעה - איענש.
תלמוד לומר - ביהושפט עמכם בדבר משפט לפי מה שעם לבבכם, שלבבכם נוטה בדבר, כלומר בטענותיהם - עמכם במשפט לפי אותן דברים תשפוטו ולא תיענשו.
דאין לו לדיין - לירא ולמנוע עצמו מן הדין.
אלא לפי מה שעיניו רואות - לידון, ויתכוין להוציאו לצדקו ולאמיתו, ושוב לא יענש.
^ 6 לפי הפירושים שהבאנו למעלה, "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות", פירושו שהדיין הוא התלמיד שבא לפניו הפסק.
אומנם רבנו גרשום כתב: "שאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות – כלומר לפי מה שנראה לי באותה שעה חתכתי. שמא בשעה אחרת היה נראה לי בענין אחר".
לכאורה לפי פירושו של רבנו גרשום מה שלא היו צריכים לקבל את פסק רבם הוא משום ששמא גם הוא לא היה סובר כן אלא באותו מקרה בו פסק.
אומנם לכאורה בלשון הגמ' פירושו של רבנו גרשום הרבה פחות נוח, שהיה לגמ' לומר: "לא תקרעו אותו שמא יש לי טעם ליישבו, ולא תלמדו ממנו שמא הייתי מסכים עם דחייתכם". ובמקום זאת, אליבא דרבנו גרשום, אומרת הגמ': "לא תקרעו אותו שמא יש לי טעם ליישבו, ולא תלמדו ממנו כי יש כלל שהדיין פוסק כפי ראות עניו, ואני פסקתי אז כפי ראות עיני, ואולי זה היה אז, אבל עכשיו הייתי חוזר בי" – לכאורה נראה ברור שלשון זו מסורבלת מאד בלשון הגמ'.

ואולי אין כוונת רבנו גרשום שמסקנות הפסיקה שהגיע אליהם הרב, מחייבות את התלמיד, אלא כוונתו שאם במקרה פרטי כתב רבא פסק דין, אין לתלמידיו לבטל את פסק הדין מחד, ומאידך "בשעה אחרת", דהיינו במקרה אחר, אף אם יהיה ממש כמקרה הראשון, לא ילמדו מפסק הדין המוקשה של רבם.
ואפשר שכלפי הבנה זו כתב הריטב"א שם:

מקרע לא תקרעוניה. פי' דוקא תלמיד לגבי רבו ודוקא באותו מעשה עצמו, אבל במעשה אחר אע"פ שכיוצא בו ממש אין לו אלא מה שעיניו רואות. מפי מורי נר"ו.

רב ותלמיד

הרב אריאל פרג'ון

רמ בישיבת תורת החיים, יד בנימין

רב ותלמיד
אחריות אישית
מאמר מס' 4
ניסן תשס"ט
הלכות כלליות
שבת היא מלזעוק - ורפואה קרובה לבוא!
אלול תשס"ו
כד - דתלשי"ם וט"ו בשבט
גבול האור
י שבט תשס"ח
נשא
קינאה טהורה
סיון תשס"ו

רב ותלמיד

רב ותלמיד
מיהו תלמיד חכם?
הרב יאיר וסרטיל | תשרי תשע"ה
רב ותלמיד
מגלה או יוצר
מאמר מס' 3
הרב אריאל פרג'ון | אדר תשס"ט
51 דק'
רב ותלמיד
כבוד תלמידי חכמים
מסכת קידושין לב:
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | י"ג תמוז תשע"ח
רב ותלמיד
האם יש רוח הקודש בזמננו?
הרב משה צוריאל זצ"ל | תמוז תשע"ח

רב ותלמיד

סרטונים קצרים מיוחדים

שיעורים פופולריים

נוסחי תפילה
תפילה לשלום המדינה ולחיילי צה"ל
הסידור המהיר
עקב
מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ
הרב יוסף כרמל | אב תשע"ה
נוסחי תפילה
ברכות השחר וברכות התורה - עדות המזרח
הסידור המהיר | תשרי תשע"ז
נוסחי תפילה
ברכות השחר וברכות התורה - עדות המזרח
הסידור המהיר | תשרי תשע"ז

שיעורים פופולריים

שיעורים חדשים

34 דק'
חקת
סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב חיים בן שושן | ג' תמוז תשפ"ו
33 דק'
מאמר שלישי
גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
הרב חיים אביהוא שוורץ | כ"ג סיון תשפ"ו
23 דק'
אורות ישראל ותחייתו
בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
הרב משה גנץ | ג' תמוז תשפ"ו
39 דק'
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן
מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב ש. יוסף וייצן | ל' סיון תשפ"ו

שיעורים חדשים

שיעורים באתר ישיבה

ניווט מהיר

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
הרב ינון גרוסברג
הרה"ג יעקב אריאל
הרב אורי שרקי
הרב חגי לונדין
הרב אליהו ברין
הרה"ג חיים שטיינר
הרה"ג צבי שכטר
הרב עוזי קלכהיים זצ"ל
הרה"ג שאר ישוב כהן זצ"ל

30 דק'
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א
יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ב' תמוז תשפ"ו
33 דק'
מאמר שלישי
גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
הרב חיים אביהוא שוורץ | כ"ג סיון תשפ"ו
33 דק'
יסודות הש"ס
יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
הרב דוד ניסים זאגא | ב' תמוז תשפ"ו
30 דק'
אורות התשובה - הרב הראל כהן
החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
הרב הראל כהן | ב' תמוז תשפ"ו
23 דק'
אורות ישראל ותחייתו
בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
הרב משה גנץ | ג' תמוז תשפ"ו
34 דק'
חקת
סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
הרב חיים בן שושן | ג' תמוז תשפ"ו
39 דק'
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן
מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
הרב ש. יוסף וייצן | ל' סיון תשפ"ו
1:00
מסכת נדרים
מצוות לאו ליהנות נתנו
שיעור כללי
השיעור בוחן את שיטתו הייחודית של הרשב"א בסוגיית "מצוות לאו ליהנות ניתנו" והחלתה על נדרי הנאה בין בני זוג, תוך השוואתה לגישתו של הר"ן. דרך קושיותיהם של ה"שער המלך" וה"אבני מילואים", הדיון מעמיק במקרים של ייבום, ציצית ואונס נערה, ומברר את גדרי הכלל "עשה דוחה לא תעשה" כאשר האדם אינו מעוניין או אינו יכול לקיים את המצווה.
הרב חיים כץ | א' תמוז תשפ"ו
שו"ת "במראה הבזק"
חישוב זמני השקיעה וצאת-הכוכבים לצורך הלכות שבת
מתוך העלון חמדת ימים | תמוז תשפ"ו
42 דק'
חקת
פרשת חוקת – פיתולים אלוקיים
מה ראה הקב"ה לתת לנו את מצוות פרה אדומה הבלתי מובנת? מה הקשר בין החוקה לבין הכפרה? ואיך זה קשור לעגל?
הרב יצחק חי זאגא | תמוז תשפ"ו
5 דק'
חקת
חוקת - מה עלינו ללמוד מנחש הנחושת לחיינו
הרב מאיר גולדויכט | תמוז תשפ"ו
חודשי השנה
לוח דינים ומנהגים לחודש תמוז תשפ"ו
רבנים שונים | סיון תשפ"ו
47 דק'
נדרים
מי מתחייב ב"בל יחל" הנודר או המודר ?
נדרים דף ט"ו.
השיעור מנתח את מחלוקת הרמב"ם והר"ן (במסכת נדרים דף ט"ו) בשאלה על מי חל איסור "בל יחל" כאשר אדם מדיר את אשתו והיא בכל זאת נהנית מנכסיו. דרך בירור קושיות הראשונים ותירוצי האחרונים (כדוגמת הסטייפלר), השיעור מעמיק בגדרי מהות איסור הנדר ובוחן האם מדובר בחובה המוטלת על הנהנה עצמו, או בחובה גבראית המוטלת על הנודר לשמור שדברו לא יתחלל.
הרב ינון גרוסברג | כ"ז סיון תשפ"ו
42 דק'
קרח
קורח - מחלוקת, קדושה והיררכיה
הרב מדבר על שורש המחלוקת בפרשת קורח, ומסביר כי דרישתו לשוויון רוחני מוחלט נבעה מהבנה שגויה של ההיררכיה האלוקית ותפקידם הייחודי של הכוהנים. דרך בחינת גישות שונות לקדושה ולמצוות, מודגש כי בניין רוחני שלם דורש הכרה בהבדלי המדרגות בעם ישראל והתחברות נכונה למערכת הקודש על פי ההדרכה האלוקית.
הרב אליהו ברין | כ"ח סיון תשפ"ו
37 דק'
אורות ישראל ותחייתו
הקריאה להופעת רוחות האומה
פסקה ל' - ל"א
האומה צריכה להופיע בשלמות בכל כוחותיה | השמירה על היהדות | שימוש בכל הכוחות בשאיפה לקודש | דמותו של מרן הרב זצ"ל | היהדות היא דת לאומית בניגוד שלאר הדתות |אין אפשרות להפריד בין דת ללאום.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ל' סיון תשפ"ו
51 דק'
יסודות התורה והאמונה
שני מהלכי הגמול בתחילת המתים והעוה''ב
הרחבנו לבאר את דעות הרמב''ם והרמב''ן בעניין השארות הנפש, תחיית המתים והעוה''ב. הראינו שלשניהם שני מהלכים שלמים ויסודיים בכלל מהלך המציאות והגמול, ודנו בחשיבות הכרת הדברים ובהשלכותיהם.
הרב בן ציון אוריאל | כ"ט סיון תשפ''ו
1:02
תורה והלכות ציבור
אל תעש עצמך כערכי הדיינים
ציון במשפט תפדה - הלכות שופטים בזמן הזה
משנה אבות | עיוות הדין | מתעבר על ריב לו לא | מטה משפט | השבת אבידה | מציל עשוק מיד עשקו | פתח פיך לאילם
רבנים שונים | ל' סיון תשפ"ו
38 דק'
מלכים - הרב עידו יעקובי
סיום הספרים מלכים ודברי הימים
מלכים ב' פרק כ"ה פסוקים כ"ב - ל'
למה ספר מלכים מסתיים בסיפור פרטי של יהויכין? ומהו עניין סיפורו של גדליה בן אחיקם? ספר דברי הימים לא מזכיר סיפורים אלו, והוא מסתיים בהצהרת כורש לבניין המקדש - דבר שהרבה יותר מאפיין סיום תקופה של חורבן הבית. אם כן - מהו המבט בו מתמקד ספר מלכים? ומהו המבט של ספר דברי הימים?
הרב עידו יעקובי | ל' סיון תשפ"ו
42 דק'
לנתיבות ישראל
תורה שבעל פה וירושלים
לנתיבות ישראל א' , ל"ח - ל"ט
השיעור עוסק בקדושת ארץ ישראל ובביטויה הייחודי בירושלים, העיר המגלמת את מהותה של הארץ וקדושתה. השגת נחמה ייחודית זו מושגת דרך חיבור עמוק לתורה, אשר משפיע על עם ישראל ועל הארץ כולה.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | כ"ז סיון תשפ"ו
30 דק'
אורות התשובה - הרב הראל כהן
פלא התשובה, תשובת ישראל והעולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
התשובה היא פלא. תשובת העולם כולו תתגלה ע"י תשובת ישראל- הלב באומות- שהיא התחיה הרוחנית, וכשיתגלה פלא תשובה בעולם הוא יהיה מעניין יותר מהכל.
הרב הראל כהן | כ"ד סיון תשפ"ו