צווי זה "לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה" נאמר ע"י משה לראשי המטות. כפשוטו ניתן להסביר היות והתרת הנדר ע"י חכם על כן נמסר כאן הדבר לראשי המטות תוך הסבר מפורט של הדרך להתרת הנדר. ברם נדמה שיש בדבר גם תוכן פנימי יותר.
הדבור - מתת אלקים הוא. מתנה שנתנה לאדם כבחיר היצירה ובזה נבדל הוא מכחל החי. זהו גם חלק מצלם אלקים שבאדם. הבריאה כולה נבראה בעשרה מאמרות "בדבר אלקים שמים נעשו" והארץ שניתנה לבני אדם לשכללה ולפתחה "אשר ברא אלקים לעשות" שהאדם יוסיף עשיה לעשייתו של הקב"ה. על כן העניק לו את כוח הדבור "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" מסביר התרגום "לרוח ממללא", בכוח הדבור האדם שולט על הבריאה כולה, בבחינת "ידבר עמים תחתינו" "באשר דבר מלך - שלטון".
מתת אלקים - יש לשמור עליו כראוי. אין להשתמש בו לדברים לא הוגנים. אין להשתמש בו לדברים המכעיסים את נותנו. ואין להשתמש בו ללא כל צורך ועל כן "לא מצאתי לגוף טוב משתיקה". אין לחלל את הדיבור היוצא בכונה ומתוך ידיעה וגם היוצא מפיו, דבר שנפלט מתוך תת מודע, גם זה צריך לקיים בהיותו הרצון הפנימי של האדם.
(התשמ"ח)
"וידבר ה' אל ראשי המטות"
הצווי הוא אלקי, והדובר הוא משה, ובסגנון בו נתיחד הוא משאר הנביאים "זה הדבר", הן כה אמרו חז"ל המובא בדברי רש"י: משה נתנבא בזה אמר ה' כחצות הלילה, והנביאים נתנבאו בכה אמר ה'. מוסף עליהם משה שנתנבא בלשון "זה הדבר" ומסביר בעל שפתי חכמים: וזה מעלה יתירה ד"זה הדבר" משמע הדבר עצמו וברור, ששמע מפי הקב"ה ונקרא אספקלריא המאירה, מה שאין כן בשאר הנביאים דלא היה מדבר להם אלא בחידות או ע"י חלומות "כה אמר", באספקלריא שאינה מאירה. ומה שמשה נתנבא ב"כה אמר" - יש לומר דקודם עמידתו בהר סיני היה מתנבא בלשון כה.
ונראה לנולאמר שלא מקרה הוא שדוקא בפרשת נדרים, והאזהרה "לא יחל דברו", השתמש משה בביטוי המיוחד לו "זה הדבר". הוא אשר זכה "לפה אל פה אדבר בו", ידע את ערכו של הדבור והכוח הטמון בו "לנטוע שמים וליסוד ארץ" וחשיבותו כמתת אלקים מיוחדת לאדם, בשעת יצירתו "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה - רוח ממלא" - ומשום כך חובת הזהירות של "ככל היוצא מפיו יעשה" ולא לזלזל ח"ו במתת אלקים.
(התשנ"א)
הדבור - מתת אלקים הוא. מתנה שנתנה לאדם כבחיר היצירה ובזה נבדל הוא מכחל החי. זהו גם חלק מצלם אלקים שבאדם. הבריאה כולה נבראה בעשרה מאמרות "בדבר אלקים שמים נעשו" והארץ שניתנה לבני אדם לשכללה ולפתחה "אשר ברא אלקים לעשות" שהאדם יוסיף עשיה לעשייתו של הקב"ה. על כן העניק לו את כוח הדבור "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" מסביר התרגום "לרוח ממללא", בכוח הדבור האדם שולט על הבריאה כולה, בבחינת "ידבר עמים תחתינו" "באשר דבר מלך - שלטון".
מתת אלקים - יש לשמור עליו כראוי. אין להשתמש בו לדברים לא הוגנים. אין להשתמש בו לדברים המכעיסים את נותנו. ואין להשתמש בו ללא כל צורך ועל כן "לא מצאתי לגוף טוב משתיקה". אין לחלל את הדיבור היוצא בכונה ומתוך ידיעה וגם היוצא מפיו, דבר שנפלט מתוך תת מודע, גם זה צריך לקיים בהיותו הרצון הפנימי של האדם.
(התשמ"ח)
"וידבר ה' אל ראשי המטות"
הצווי הוא אלקי, והדובר הוא משה, ובסגנון בו נתיחד הוא משאר הנביאים "זה הדבר", הן כה אמרו חז"ל המובא בדברי רש"י: משה נתנבא בזה אמר ה' כחצות הלילה, והנביאים נתנבאו בכה אמר ה'. מוסף עליהם משה שנתנבא בלשון "זה הדבר" ומסביר בעל שפתי חכמים: וזה מעלה יתירה ד"זה הדבר" משמע הדבר עצמו וברור, ששמע מפי הקב"ה ונקרא אספקלריא המאירה, מה שאין כן בשאר הנביאים דלא היה מדבר להם אלא בחידות או ע"י חלומות "כה אמר", באספקלריא שאינה מאירה. ומה שמשה נתנבא ב"כה אמר" - יש לומר דקודם עמידתו בהר סיני היה מתנבא בלשון כה.
ונראה לנולאמר שלא מקרה הוא שדוקא בפרשת נדרים, והאזהרה "לא יחל דברו", השתמש משה בביטוי המיוחד לו "זה הדבר". הוא אשר זכה "לפה אל פה אדבר בו", ידע את ערכו של הדבור והכוח הטמון בו "לנטוע שמים וליסוד ארץ" וחשיבותו כמתת אלקים מיוחדת לאדם, בשעת יצירתו "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה - רוח ממלא" - ומשום כך חובת הזהירות של "ככל היוצא מפיו יעשה" ולא לזלזל ח"ו במתת אלקים.
(התשנ"א)
