"והיה כי תבוא אל הארץ"

והיה - לשון של שמחה הוא. שמחה היא לפני הקב"ה ושמחה צריכה להיות אצל כל אחד ואחד מאתנו בבואנו אל הארץ.
בהיותנו במצרים שלש מטרות היו לפני הקב"ה 1) להוציאנו ממצרים 2) לתת לנו את התורה 3) להביאנו לארץ.
ממצרים יצאנו באותות ובמופתים וביד חזקה. יצאנו, במדה מסוימת בעל כורחנו. אחד מחמשה או אחד מחמשים. וגם אחרי שיצאנו - התעורר רצון מדי פעם בפעם ל"ניתנה ראש ונשובה".
התורה ניתנה לנו, בחלקה (תורה שבע"פ) בעל כורחנו. "כפה עלינו הר כגיגית, אם תקבלו את התורה מוטב ואם לאו פה תהא קבורתכם". והן התורה שבע"פ, היא היא עיקרה של תורה, שעליה כרת הקב"ה אתנו ברית, והיא העושה את התורה כתורת חיים אשר "ארוכה מארץ מדה ורחבה מיני ים".
וכל עוד לא נכנסנו לארץ - לא הושלמה המטרה. והנה גם בזה, כאילו מעשה שטן, יוצאי מצרים, מסרבים להכנס לארץ כתוצאה מדיבת המרגלים, אשר הציגו אותה כארץ אוכלת יושביה. ארבעים שנות מדבר והסתלקותה של "העדה הרעה" צריכים לעורר שאיפה, רצון וכיסופים לבוא לרשת את הארץ, כדי למלא את רצון ה' ועל כן "והיה כי תבוא אל הארץ" שמחה גדולה היא במילוי רצון ה' בשלימותו.
(התשמ"א)


"והיה כי תבוא אל הארץ וכו'"
הוידוי שהאדם אומר עם הבאת הביכורים מעורר שאלות. איך יכול מי שהוא דור עשירי בארץ וגם יותר, לאמור "כי באתי אל הארץ" וכן מהי ההדגשה "הגדתי היום"? והנראה בזה כי אמנם יש כאלה שהם בארץ, לא מפני שזכו בה לכתחילה, כי אם היו מיוצאי מצרים, אולי לא היו זוכים לכתחילה להכנס לתוכה, אלא בדיעבד שנולדו בה על כן נמצאים בתוכה, בזכות אבותיהם שירשו אותה מהם.
אמנם מחבבי המצוות, אפילו שנולדו בארץ, מעלה עליהם הכתוב כאילו היו מיוצאי מצרים וזכו להכנס לארץ ולכן הוא אומר "כי באתי אל הארץ". ומה שאומר "הגדתי היום", כי בני אדם הלוא עולים ויורדים הם, יש ואתמול היה זכאי והיום חייב, ויש להיפך אתמול היה חייב והיום זכאי. ולכן אמר בשעת קיום מצוות הבאת הביכורים "הגדתי היום", קיומה של המצוה היום - היא שמזכה אותו לראות את עצמו כאחד מבאי הארץ.
וארלי בזה אפשר להסביר דברי חכמים "עשה מצוה האמורה בענין, שבשבילה תכנס לארץ" והרי את הביכורים הוא מביא כשהוא כבר נמצא בארץ!? - אלא הוא הוא הדבר, קימוה של המצוה מזכה את האדם לראות את עצמו כאחד מבאי הארץ.
(התשמ"ז)


"והיה כי תבוא אל הארץ"
פרשת ביכורים מתחילה בלשון יחיד ובמהותה היא חובתו של כל יחיד ויחיד כפי אשר תשאנו רוחו, ברם בחיי האומה היא הפכה להיות כעין מצוה ציבורית לפי המתואר במשנה דרך העלאת הביכורים לירושלים. ויש לברר במה נשתנתה מצוה זו ממצוות דומות לה כדוגמת מעשר שני שאף אותו חייבים להעלות לירושלים או את פדיונו?! והנראה לנו שחובת הנתינה של הדבר האהוב ביותר - "כבכורה טרם קיץ בעודה בכפו יבלענו" - כדי ליצור צורת חיים ציבוריים מודרכים ומכוונים על ידי הכהנים העומדים ומשרתים בבית ה', היא שגרמה לכך ומצות הביכורים הפכה להיות כעין מצוה ציבורית.
הכהן העומד ומשרת בשם העם - הוא גם מרכז ההוראה וההדרכה של העם "ובאת אל הכהנים הלווים - - - והגידו לך דבר המשפט", עשרים וארבע מתנות כהונה, באו כדי לאפשר לאלה העובדים את עבודת ה' מחד, ומשמשים מורי העם מאידך - מסגרת חיים ללא עמל מרובה לצרכים האישיים שלהם. כך שבהבאת הביכורים, אנו דואגים לצרכי העם והיא לבשה צורה עממית ציבורית.
(התשנ"ה)


"והיה כי תבוא אל הארץ"
כבר עמד על כך ה"כלי יקר" שנוסח זה "וירשת וישבת בה" מופיע פעמיים כאן ובפרשת המלך, עם שינויים קלים כאן הפתיחה "והיה", בפרשת המלך היא חסרה, כאן ההדגשה "נותן לך נחלה" שם זה איננו, כלל גדול הוא בידנו: כל תוספת או חסרון בתורה יש להם משמעות.
אשר לפתיחת "והיה" לפי הגדרת חז"ל זה לשון שמחה. אדם מישראל אשר חורש זורע וקוצר ומכניס יבולו הביתה שמחה היא לאיש שזרע בדמעה וקוצר ברינה. ברם שמחה היא גם לקב"ה. הוא שמח בשמחתו של כל איש ואיש עוד יותר מאשר "עמו אנוכי בצרה".
שמחה היא לפני הקב"ה לקיים את הבטחתו שנתנה לאבות "הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך אחריך אתן את הארץ". כי שונה היא הבאת הביכורים, עליה מדןהר בפרשתינו מכל הנתינות האחרות: פאה ושכחה, תרומות ומעשרות וכו' כל אלו ניתנים ביחידות, ביכורים העם מביא כפי שמתואר במסכת ביכורים והשמחה היא שמחת העם, המודה לאלוקים ושמח בישועתו.
בחירת מלך יש בה הרבה מן הברכה אבל יש בה גם אפשרות לכשלונות, כדרך שמצאנו אצל שאול ראשון המלכים וכדרך שהיה במלוך המלכים לבית החשמונאים. על כן חסר ה"והיה" לשון השמחה, וחסר בה גם "הנותן לך נחלה" לא לזכותו של מלך היא.
הקב"ה דאג שלא מלך יכבוש את הארץ, שלא יראה לעצמו זכויות של כובש.
(התשס"ב)

"והיה כי תבוא אל הארץ"
כבר עמד על כך ה"כלי יקר" שנוסח זה "וירשתה וישבת בה" מופיע פעמיים כאן ובפרשת המלך, עם שינויים קלים, כאן הפתיחה "והיה", ובפרשת המלך היא חסרה. כאן ההדגשה "נותן לך נחלה" ושם זה איננו, כלל גדול בידנו: כל תוספת או חסרון בתורה יש להם משמעות.
אשר לפתיחה "והיה" לפי הגדרת חז"ל זה לשון שמחה. אדם מישראל אשר זורע חורש וקוצר ומכניס יבולו הביתה שמחה היא לאיש שזרע בדמעה וקוצר ברינה. ברם שמחה היא אף לקב"ה. הוא שמח בשמחתו של כל איש ואיש עוד יותר מאשר "עמו אנוכי בצרה". שמחה היא לפני הקב"ה לקיים את הבטחתו שנתנה לאבות "הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך אחריך אתן את הארץ". כי שונה הבאת ביכורים, עליה מדובר בפרשתינו מכל הנתינות האחרות: פאה ושכחה, תרומות ומעשרות וכו'. כל אלו ניתנים ביחידות, ביכורים העם מביא כפי שמתואר במסכת ביכורים והשמחה היא שמחת העם, המודה לאלקים ושמח בישועתו.
בחירת מלך יש בה הרבה מן הברכה אבל יש בה גם אפשרות לכשלונות, כדרך שמצאנו אצל שאול, ראשון המלכים וכדרך שהיה במלוך המלכים לבית החשמונאים. על כן חסר ה"והיה" לשון השמחה, וחסר בה גם "הנותן לך נחלה" לא זכותו של מלך היא. הקב"ה דאג שלא מלך יכבוש את הארץ, שלא יראה לעצמו זכויות של כובש.
(התשס"ד)