"כי תצא למלחמה על אויבך"

נקטה התורה "אויבך" לשון רבים, כשלאחר מכן היא מדברת בלשון יחיד "ונתנו" - כי כל מלחמה יוצרת שתי חזיתות האויב החיצוני איתו אני נלחם בפועל, וה"אויב" הפנימי היצר המתעורר: להשחית ולאבד, לשלול שלל ולבוז בז. ובשלליש וגם אשה יפת תאר נופלת בחלקו, ונוצר מצב שהנצחון במלחמה עם האויב החיצוני, עלול להביא על האדם כשלון מצד האויב הפנימי היצר.
יפת תאר - יופי חיצוני, הוא מקסים ומושך את הלב, ואין הדעת נתונה לתכנה הפנימי, מה מדותיה ומה אופי'ה. מה יחסה אל כובשה, אל עמו ואל אלקיו. כשם שחשב קדם רק על המלחמה עם האויב החיצוני ולא נתן דעתו על אויבו הפנימי כך גם עכשיו כל חושיו נתונים למראה החיצוני של האשה ולא למראה הפנימי - ואין לך כשלון גדול מזה.
כי גם אם האדם לוקח מבנות עמו, "שקר החן והבל היופי אשה יראצ ה' היא תתהלל", על אחת כמה וכמה כשהמדובר הוא בבת עם זר, בת אויב המבכה את הוריה ומרגישה את עצמה כזרה, ובתת הכרתה מוחלת לכשלון כובשה. טבעי הוא שניגודים תהומיים שבין אב לאם משתקפים אח"כ בדור החדש, והוא אינו שומע בקול אביו ואימו.
(התשמ"ב)


"כי תצא למלחמה על אויבך וכו' "
יש שיוצא למלחמה, והניצחון אינו מעבירו על דעתו, והוא יודע כי לא כוחו עשה לו את החיל הזה, רק הקב"ה הוא שנתן את אויביו בידו, לפיכך לא יכשל ע"י הדברים שלקח בשבי. ויש שיוצא למלחמה והנצחון מעוור את עיניו והוא בטוח שבכוחו וגבורתו עשה את כל החיל, או אז גם השבי והמלקוח יכשילוהו. בבחינת "כסף הרביתי להם וזהב - עשו לבעל".
יפת תואר - לא דיברה התורה אלא כנגד יצר הרע. מוטב שיאכלו בני ישראל בשר תמותות שחוטות ולא יאכלו בשר תמותות נבלות.
דוד המלך, שהעיד על עצמו שהרג את יצר הרע "ולבי חלל בקרבי", אעפ"כ ראינו שלקח יפת תואר. ולפי האגדה בני יפות תואר שלקח, יצאו בראש חיילותיו.
מי שהרג את יצר הרע - מה לו וליפות תואר!?
הוא אשר אמרנו: מי שרואה את ניצחונו כישועת ה', גם ביפת התואר יראה מתת אלוקים ולא יצרו הרע יסיתהו לכך. מי שאינו מסוגל לראות את יד ה' בנצחונו - יצרו הרע יביאהו אל יפת התואר. "כי ישרים דרכי ה', צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם".
(התשמ"ז)