ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

שני הכוחות שקיימים בהודאה ;">

בית מדרש גמרא בבא מציעא Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

י' אייר תשס"ט

שני הכוחות שקיימים בהודאה


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
עזרא בן מעתוק הכהן

מי שהודה במקצת מן הטענה חייב להישבע שאינו חייב את שאר הטענה - שהתובע טוען שהוא חייב לו. רבי חייא לומד משם שגם במקרה דומה, כאשר עדים העידו שהנתבע חייב לתובע את מקצת הטענה, הנתבע חייב להישבע שאינו חייב את שאר הטענה (בבא מציעא דף ג, א):
"(הטוען את חבירו) - 'מנה (מאה) לי בידך', (והלה מכחיש ואומר) - 'אין לך בידי כלום'. והעדים מעידים אותו - 'שיש לו חמשים זוז' - נותן לו חמשים זוז (כפי שהעדים העידו), וישבע על השאר (להכחיש את הטענה שחייב לו חמישים נוספים). שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים, מקל וחומר.
בברייתא של רבי חייא מבואר שלא יתכן שהודאת פיו ה"קלה" תהיה יותר "גדולה" מהעדאת עדים ה"חמורה". ולפיכך, אם ב"הודאת פיו" קיימת שבועה להכחיש את השאר, וודאי שב"העדאת עדים" תהיה שבועה להכחיש את השאר - שהרי זהו "קל-וחומר". הסוגיה דנה באפשרות הזו והיא דוחה אותה:
"...ומאי קל וחומר? ומה פיו שאין מחייבו ממון - מחייבו שבועה,... מה לפיו - שכן אינו בהכחשה (שאע"פ שעדים הכחישו את הודאתו הוא חייב לשלם את מה שהודה בו)..."
בעקבות הקושיה הזו הסוגיה דוחה את האפשרות שרבי חייא למד דבריו באמצעות קל-וחומר; והיא מכריעה שרבי חייא למד את הדין הזה בלימוד אחר שנקרא "הצד השווה". 'קצות החושן' הסתמך על הסוגיה הזו במחלוקתו עם המהר"י בן לב.
המהר"י בן לב כתב בשו"ת (חלק א סימן יט) שהודאת בעל דין מחייבת מפני שהודאתו נחשבת כמו "מתנה". 'קצות החושן' חלק על המהר"י בן לב, ואמר שלא יתכן שזו הסיבה שמחייבת אותו בתשלום; והוא הסתמך על דברי הסוגיה הזו כדי לדחות את שיטת המהר"י בן לב, וזו לשונו (סימן ל"ד ס"ק ד'):
" ועוד דאמרינן בריש פרק קמא דמציעא ... ופריך 'מה לפיו שאינו בהכחשה ובהזמה תאמר בעדים שישנו בהכחשה ובהזמה', ואי נימא טעמא דפיו משום 'מתנה וחיוב' אם כן איך שייך ביה הכחשה והזמה והא ודאי במתנה מצי יהיב,...
ולכן נראה דהא דנאמן אדם על עצמו אעפ"י שהוא קרוב אל עצמו היינו משום כן גזירת הכתוב שיהא אדם נאמן על עצמו בכל הפסולין שיש בו, וכבר האיר עינינו מאור העולם רש"י בקידושין פרק האומר (דף סה, ב) שם הודאת בעל דין כמאה עדים ז"ל רש"י דכתיב 'אשר יאמר כי הוא זה' - הרי שסמך על מקצת הודאתו ע"כ. ואם כן כי היכא דהאמין התורה שני עדים על אחרים כן האמין התורה לכל אדם על עצמו..."
הסוגיה פרכה את ה'קל-וחומר' של הברייתא, ואמרה - "מה לפיו שכן אינו בהכחשה"; וקצוה"ח הוכיח מכך שהסוגיה מתייחסת ל"הודאת פיו" כמו ל"סוג של אמת". אולם הרמב"ם מתעלם מפירכת הסוגיה ומרמז בהלכות הקשורות לדין רבי חייא, שהלימוד הוא מקל וחומר; וזו לשונו בפרק ד' הלכה י' מהלכות טוען ונטען.
"מנה לי בידך, אין לך בידי כלום; והעדים מעידין עליו שעדיין יש לו אצלו חמשים. פסקו כל הגאונים הלכה שישלם חמשים וישבע על השאר. שלא תהא הודיית פיו גדולה מהעדאת עדים."

גם הרי"ף הביא כאן את דין רבי חייא כדין הנלמד מקל-וחומר, ולא הביא כאן את פירכת ומסקנת הסוגיה שהלימוד הוא מהצד השווה. ונמצא שמהלך הסוגיה מסייע לשיטת קצוה"ח, אולם הרי"ף והרמב"ם התעלמו מהסוגיה ונראה לכאורה שהם הכריעו כדעת מוהרי"ן לב. אלא שצריך לברר מדוע הרי"ף והרמב"ם התעלמו ממהלך הסוגיה.

שיטת רש"י ותוספות בסוגיה בבבא מציעא

קצוה"ח הסתייע לפרושו מדברי רש"י בקידושין בדף ס"ה ע"ב ד"ה "הודאת בעל דין כמאה עדים דמי", שכתב שם - "הרי שסמך על מקצת הודאתו". כלומר, שהתורה רואה בהודאה אמת מסוימת אך מספיקה. אך רש"י כתב בבבא מציעא דף ג' ע"א בד"ה "הודאת בעל דין כמאה עדים" פרוש אחר: "ברייתא היא בתוספתא דבבא מציעא בפרק ראשון". אולם מהעיון בתוספתא מתברר שהתוספתא מבינה את הודאת בעל דין כהתחייבות. וזו לשון התוספתא (שם):
"הודאת בעל דין כמאה עדים - אימתי בזמן שטענו והודה; אבל אם הודה מפי עצמו יכול לחזור בו - שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. הודאת בעל דין כמאה עדים, והשליש (אם שני בעלי הדין מסרו לאדם שלישי חפץ בנאמנות) נאמן משניהן, זה אומר כך וזה אומר כך והשליש אמר כך - השליש נאמן; אימתי בזמן שהשלישות יוצא מתחת ידו - אין השלישות יוצא מתחת ידו הרי הוא כאחד מכל אדם"
התוספתא מביאה את דין הודאת בעל דין ואת דין נאמנות השליש בסמיכות זה לזה. התוספתא מבארת שמקור הנאמנות שבהודאת בעל דין הוא ההתחייבות. ונאמנות השליש בנויה על כך, ששני בעלי הדין התחייבו לקבל את דבריו - בזמן שהשלישו (מסרו) בידו את החפץ; ולכן אף על פי שכעת אינם מודים לדבריו הריהו נאמן מכוח הנאמנות שמסרו לידיו. 1 וכשם שאדם נאמן לחייב את עצמו ע"י פיו, הוא נאמן לחייב את עצמו באמצעות מסירת חפץ לידי השליש.

ונראה שרש"י מסביר הסברים שונים בהודאת בעל דין, מפני שהוא סבור שקיימת מחלוקת לגבי כוח הנאמנות שבהודאת בעל דין.

שיטת התוספות דומה לשיטת רש"י. התוספות אמרו (דף ג, ב; ד"ה 'מה לפיו שכן'), שבסוגיה במסכת כריתות (דף יב, א) קיימת מחלוקת האם הודאת בעל דין חזקה יותר מעדים. יש שיטה שסבורה שהודאת בעל דין חזקה יותר מעדות עדים - גם לענין איסורים; וסוגייתנו שדחתה את הקל-וחומר סבורה שהודאת בעל דין חזקה יותר מעדים. אולם יש שיטה חלוקה, שסבורה שהאמת שבעדות של שני עדים - חזקה יותר מהודאת בעל דין. ושיטה זו אינה דוחה את פשטות הברייתא, והיא סבורה שגם רבי חייא סבור כך, ולכן הוא למד את הדין שלו באמצעות 'קל-וחומר' מהודאת פיו.

הקושיה הנוספת של קצוה"ח
קצוה"ח הקשה על הבנת המוהרי"ן לב - שהחיוב הממוני שבהודאת בעל דין נובע מהתחייבות ממונית רגילה - קושיה נוספת; וזו לשונו שם בסימן ל"ד ס"ק ד':
" ועוד מוכרע הוא הדבר מדין מודה במקצת - דחייבה התורה 'שבועה'! ואלו היה כופר בכל בפני בית דין, אלא שאומר אעפ"כ אני מחייב עצמי בפניכם בחמשים זוז, ודאי אין בזה חיוב שבועה. ועיקר חיוב שבועה במודה במקצת - משום דהודה במקצת התביעה - ומשום הכי הטילה התורה השבועה על שאר. אבל אי נימא דאינו נאמן כלל - אלא מתורת חיוב - אין בזה דין מודה במקצת וזה ברור..."

בישוב קושיות קצות החשן נלענ"ד, שוודאי שאף מוהרי"ן לב סבור שקיים גם צד של אמת מסוימת בהודאת בעל דין; שהרי אם היה אדם מחייב עצמו כעת בפני הדיינים רק במתנה, וודאי שלא היו משביעים אותו, וכפי שהוכיח שם "קצות החושן". אלא של"קצות החושן" בהודאת בעל דין יש רק צד של "אמת מסוימת", אך למוהרי"ן לב (ואף לרמב"ם) קיימים בהודאת בעל דין שני צדדים.

שני הכוחות שקיימים בהודאת בעל דין הם:
א. כוח התחייבות הנובע מרצונו, שרק בגללו הוא חייב לשלם. ולכן גם אם יחזור בו הוא חייב לשלם.
ב. כח של "אמת מסוימת", שאכן היה מקרה המחייב תשלום. ובגלל ה"אמת המסוימת" הזו קיימת השבועה. אולם הכוח הזה הוא חלש, ולא יחייבו ממון אם הוא חוזר בו, והוא ניתן להכחשה (ונמצא שהחיוב הממוני הוא רק בגלל כוח ההתחייבות שדומה למתנה).

ברם, הסוגיה חלקה על ההבנה הזו; והיא היתה סבורה שבהודאת בעל דין קיים רק הצד של נאמנות. לפיכך, הסוגיה דחתה את ה"קל-וחומר" של רבי חייא, ואמרה שהלימוד הוא ב"צד השווה". אולם הרמב"ם והרי"ף סבורים כשיטת רבי חייא, ולפיכך הם דחו את דברי הסוגיה, והביאו את דברי רבי חייא כפי שהם, שהלימוד הוא מקל-וחומר.

הקל וחומר של רבי חייא
לדעת הרי"ף והרמב"ם, לשיטת רבי חייא קיימת הבנה מיוחדת בשבועת מודה במקצת. הטוען בא לבי"ד, ותובע שחברו ישלם לו את טענתו; אך בכלל תביעתו נמצאת גם הדרישה שאם אין מאמינים לו, הרי שהנתבע ישבע להכחיש את דבריו. אלא שלבי"ד אין זה ברור אם בכלל היה מקרה שבגללו ראוי לחייב שבועה.
אם הנתבע "כופר הכל" ובית הדין מחליט שלא להטיל שבועה ושלא ישלם; ההחלטה הזו אינה נראית כפסק מעשי; אלא - כהתרחקות מפסיקה.
אולם כאשר הנתבע מוכן לשלם מקצת, קיימות שתי אפשרויות.
האפשרות האחת היא שהנתבע כופר הכל, אך מוכן לשלם מקצת - מנדבת לבו. במקרה זה ישלם מקצת, ולא יחייבוהו להישבע להכחיש את הטוען.
האפשרות השניה היא, שהודה במקצת. במקרה זה, כאשר בי"ד מחליט שישלם (משום צד ההתחייבות שבדבריו); הדברים נראים כאלו בי"ד קיבל גם את ה"אמת" שב"פיו" של הנתבע בלבד - כדי לדחות את התובע. וקיים חשש, שיראה לכאורה - שטענת התובע נדחתה בלא ברור מספיק. לפיכך, כדי לחזק את פסק הדין של הדיינים; התורה אמרה שהנתבע ישבע, וממילא טענת התובע נדחית גם מפני השבועה.
ברם, הטלת שבועה בבי"ד היא דבר חמור. ומכך שהתורה הטילה שבועה, למדים אנו; שהתורה מקבלת את "פיו" של הנתבע כאמת מסוימת; שאמנם היה מעשה אמיתי, שכדי לברר אותו יש להטיל שבועה. ומכאן שב"הודאת פיו" קיים גם צד של "אמת", וכפי שנקט קצוה"ח.

רבי חייא בא ולמד משם, שגם כאשר בי"ד פוסק שישלם חמישים משום העדאת העדים, קיים הצורך בהטלת שבועה. מפני שגם כאן הכרעתם אינה נראית כהתרחקות מפסיקה; אלא נראה שהוכרע לדחות את טענת התובע, משום העדאתם בלבד. והרי העדים לא העידו על השאר, ואין ברור מספיק על החלק הנוסף של דברי התובע. ואם מצאנו שהתורה האמינה ל"פיו" (צד האמת המסוימת - "שאינו מחייבו ממון") שהיה מקרה אמיתי המצריך ברור בשבועה, - קל-וחומר - שהתורה תאמין לשני עדים שהיה מקרה המצריך ברור - ותטיל שבועה.

מקור להבנה שקיים צד של התחייבות בהודאת בעל דין
הסוגיה דחתה כאן את האפשרות שלמודו של רבי חייא הוא מקל-וחומר, מפני שהיא היתה סבורה שבהודאת בעל דין קיים רק צד של נאמנות, והנאמנות הזו חזקה מאוד ואינה ברת הכחשה. ברם, בסוגיות אחרות משמע כשיטת רבי חייא המקורית, ולפיה בהודאת בעל דין קיימים שני צדדים, וקיים בה גם צד של התחייבות ממונית, והצד של ההתחייבות הממונית הוא בר הכחשה!!
שיטת הרמב"ם שההתחייבות הממונית שבהודאת בעל דין היא ברת-הכחשה מבוארת בהלכות מכירה פרק י"א הלכה ט"ו - ט"ז, וזו לשונו:
"המחייב עצמו בממון לאחר בלא תנאי כלל, אף על פי שלא היה חייב לו כלום הרי זה חייב, שדבר זה מתנה היא ואינה אסמכתא, כיצד האומר לעדים הוו עלי עדים שאני חייב לפלוני מנה, או שכתב לו בשטר הריני חייב לך מנה אע"פ שאין שם עדים, או שאמר לו בפני עדים הריני חייב לך מנה בשטר, אע"פ שלא אמר אתם עדי, הואיל ואמר בשטר הרי זה כמי שאמר הוו עלי עדים וחייב לשלם, אע"פ ששניהם מודים והעדים יודעים שלא היה לו אצלו כלום, שהרי חייב עצמו, כמו שישתעבד הערב, וכזה הורו רוב הגאונים.
חייב עצמו בדבר שאינו קצוב , כגון שאמר הריני חייב לזון אותך או לכסות חמש שנים, אע"פ שקנו מידו לא נשתעבד, שזו כמו מתנה היא - ואין כאן דבר ידוע ומצוי שנתנו במתנה, וכן הורו רבותי."
ונמצא, שלדעת הרמב"ם אדם שסיפר בסגנון הודאת בעל דין, שארע מקרה שבגינו הוא חייב בסכום בלתי קצוב, אין הודאתו מחייבתו; ואם יכחיש אחר כך ולא ירצה לשלם, - לא נחייבו. אולם אם יבואו
עדים ויספרו על המקרה - ודאי שנחייבו, ואע"פ שיכחיש ואע"פ שהעדים יחזרו אח"כ מדבריהם.
ומכאן שבעצם פיו הוא בר הכחשה, והסיבה שמשלם בהודאה רגילה בדבר קצוב היא מפני שצד ההתחייבות שם - חזק מאד.


^ 1 ועיין ברש"י בב"מ דף ג' ע"א - "...אלא אם כן האמנתיו מתחילה להפקיד אצלו או להתנות עמו". ועיין בתוס' ד"ה "שליש נאמן" בגיטין דף ס"ד ע"א, שנאמנות זו מועילה אף לדבר שבערווה.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il