שבת הראי"ה פרשת בהר בחוקותי

אורות הפרשה



ודרשו על כך חז"ל: "שתי קומות, כקומת אדם הראשון" [בבא בתרא עה.]. וכך מבאר זאת מרן הראי"ה:
"יש לפרש הוא ענין הנפש הקדושה, שנתן הקב"ה לישראל גמורה בכל פרטי פתוחיה, ו[האדם] עוד מוסיף אומץ בבחירתו בקומה שלמה. כי זה השלימות נעלם ממנו [אחרי שחטא]. וכשיתגלה לגמרי כח הנפש הפנימית ככח גלוי, בטל יצר הרע. וזהו 'שתי קומות'. כי ענין הקומה הוא גמר שלם בכל דרכי השכליות והמדות הניאותות לאדם מצד שהוא אדם, נברא בצלם ובדמות לעבוד לקונו. וכן היו ראוים בצאתם ממצרים, לולא שהצליח מעשה שטן בעוה"ר. וכן יהיה לעתיד לבוא, כמו שכתוב "ועצמותיך יחליץ" [ישעיה נח, יא]. כי חילוץ עצמות היינו שהעצמות טמון בהם כח החיים ובהם תלויה ההרגשה, כפי תנאי החיים שכל חי מרגיש. אלא שהוא עצום וסגור כמש"כ. ולעתיד לבוא יתפתחו כמ"כ פנימיות הנפשיות הנעלמות ויצאו לגילוי מהעלמם. "לקרוא לאסורים פקח קח" [ע"פ ישעיה סא, א]. וזהו ענין 'הלכה' [של הפסוק: "ואולך"], כי הליכה הוא ענין יציאה מהכח אל הפועל והנהגה מפורטת. על כן נקראו פרטי הנהגות התורה בשם 'הלכות', והמה באמת הליכות עולם. והנה כל זמן שהחכמה הפנימית שבשורש הנפש חותם צר סגורה היא, אי אפשר כלל למסור הנהגה על ידה, כיון שאינה בגלוי פרטי. אבל כשיתגלה זה השלימות בפרט, יהיו אותם ב' הקומות ראויות להליכה, ומשניהם תצא תורה" ['מאמרי הראי"ה' עמ' 82].

פרק ד':
תקופת תלמידי הגר"א בארץ
עסקנו בשבועות הקודמים בדמותו של ר' אליהו לנדא זצ"ל, ידידו של מרן הראי"ה. סקרנו בקצרה את תולדות חייו, וסיפרנו על פעילותו הרבה בהוצאת והדפסת תורת הגר"א ותלמידיו, פעילות שזכתה לברכתו הגדולה של ידידו הגרי"מ חרל"פ זצ"ל.
השבוע נעסוק בנושא חשוב, המשותף לר' אליהו לנדא והגרי"מ חרל"פ. שני גדולים אלו, היו צאצאים לתלמידי הגר"א שעלו לארץ מתוך השקפת האתחלתא דגאולה שלימדם רבם – הגר"א, ומסרו נפשם לבניינה והפרחת שממותיה. השקפה גאולית זו עברה במסורת אל שני צדיקים אלו, ובהזדמנויות שונות היו מספרים בהתלהבות את מעשי אבותם בבנין הארץ.

אבותיו של ר' אליהו לנדא
רבי אליהו לנדא נולד לאביו ר' אליעזר לנדא, בן הר"ר יעקב משה מסלונים, בן רבי אברהם בן הגר"א זצוק"ל. אמו הייתה מרת בתיה בריינה, בת העסקן הירושלמי החשוב רבי זאב וולפינזון זצ"ל, בן ר' אברהם דיין משקלוב, תלמיד הגר"א ומהבונים הראשונים של הישוב הישן, שעלה ארצה בשנת תק"ע עם השיירה המפורסמת בת שבעים נפשות. בתיה בריינה הייתה גם מיוצאי חלציו של רבי סעדיה משקלוב, שהיה מתלמידי הגר"א ומראשוני העולים האשכנזים הפרושים.
מספר מר ישראל בן זאב, נינו של ר' זאב וולפינזון הנ"ל:
"ר' זאב וולפינזון היה מעורב בפעילות 'הגברדיה היהודית' אשר פעלה גדולות ונצורות בהגנת ישוב היהודים אז בירושלים נגד פורעים ושודדים ערבים מבפנים ומבחוץ. על פעולות הגברדיה היהודית של הימים ההם בירושלים מסופרים תילי תילים של סיפורים מעניינים מאוד. הוא גם היה במשך עשרות שנים אחד העסקנים הראשיים של עדת האשכנזים ושל 'כולל הפרושים הכללי' בירושלים. הוא גם היה המנהל הראשי של עבודת הבניין של ביהכנ"ס בחורבת רבי יהודה החסיד, ומהעוסקים בחברת 'בוני ירושלים' וחברות נוספות של ישוב הארץ, וממייסדי פתח תקווה, וכמו כל אלו שעסקו בימים ההם בעבודת קיבוץ גלויות והרחבת הישוב – היו כולם חדורים וספוגים ברעיונות הגאולה ע"פ הגר"א ותלמידיו. דבר זה היה להם ליסוד מוסד לכל פעולותיהם בכל מפעלי הישוב. בתפילה מיוחדת להצלחת בנין ירושלים היו אומרים: בזכות רבנו אליהו". בחגיגות של חנוכת הבתים בשכונות הראשונות היו רוקדים ושרים: "ירושלים הבנויה, בזכות רבנו אליה, וקץ המגולה נעירה – מן המיצר למרחביה". ר' זאב היה מהמנצחים על שירת הקהל, וכששר את המילים "בזכות רבנו אליה" היה מתלהב עד השמים" [החוברת 'מוסדי ארץ' עמ' יז].
ר' אליהו לנדא סיפר כי ר' סבו ר' זאב וולפינזון היה שותף חשוב במעשה הצלה מסויים בו ניצל הישוב היהודי בארץ מהצבא התורכי [שם].
בימים ההם היו ראשי העדה בירושלים מקיימים שיעורים מיוחדים בתורת ישוב אר"י מתוך חיבורי הגר"א. וכך מספר ישראל בן זאב:
"שארי הרב אליהו לנדא סיפר, כי במקרים יוצאים מן הכלל היו מתעמקים לפתור שאלות קשות מתוך 'סודות הגאולה' של ר' הלל משקלוב תלמיד הגר"א. כל אלה היו להם לעיניים בדרך עבודתם הגדולה של קיבוץ גלויות ובנין הישוב. ר"א לנדא דיבר תמיד בצער עמוק על כל העניינים הנשגבים האלה שהולכים ונשכחים, וכידוע הקדיש ר' אליהו שנים רבות לפרסום שארית הפליטה של חבורי הגר"א ז"ל" [שם].

הגר"א: "בארץ ישראל חובה לדבר בלשון הקודש!"
בכל האסיפות של הועד הכללי, שבראשו עמדו תלמידי הגר"א, היו מדברים רק בלשון הקודש. בפתיחת האסיפה הראשונה של הועד הגדול 'ועד הכוללות' בראשות תלמידי הגר"א, הזכיר ר' הלל ריבלין תלמיד הגר"א את דברי המדרש "כל הדר בארץ ישראל ומדבר בלשון הקודש וכו' מובטח לו שהוא בן העולם הבא" ['מוסד היסוד' עמ' 289].
באחת מדרשותיו סיפר ר' אליהו לנדא, שהגר"א אמר לתלמידיו כך: בחוץ לארץ, על אדמת נכר, לא כדאי לדבר בלשון הקודש ברחוב, ובבית המדרש מצווה לדבר בלה"ק, ובארץ ישראל חובה לדבר בלה"ק גם ברחוב, אפילו במקום שרובו גויים, ע"פ המדרש "כל הדר וכו'". תלמידי הגר"א היו מדברים תמיד בינהם בלה"ק, ור' הלל היה קנאי גדול בזה. בנו, ר' אליהו "בעל לשון הקודש" נקרא כך בשביל שהקים חברות לדבר בלה"ק.
סיפרנו בשבועות הקודמים על הגאון ר' יצחק צבי ריבלין, אף הוא צאצא לתלמידי הגר"א, וגדול הבקיאים בתורת הגאולה של הגר"א, שהיה מעורר הרבה לדבר בלשון הקודש, ואף הקים חברת 'חובבי שפת עבר' שקיבלה על עצמה להגביר את השימוש בלה"ק.

תורת הגאולה של הגר"א
ר' אליהו לנדא היה מחובר מאוד לתורת הגאולה של הגר"א, והיה מרבה לספר על תקופת תלמידי הגר"א מייסדי הישוב, ועל תורת הגאולה של הגר"א, שהגר"א התעמק בה בכל נפשו ומאודו [עיין 'מוסדי ארץ' עמ' יז, ועוד]. הזכרנו בעבר את דברי תלמידי הגר"א, לפיהם הגר"א היה חוזר בכל יום על שלושת הפסוקים הבאים: א. "ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון" [תהילים עו]. והוסיף הגר"א על זה: סוכה מצוותה תעשה ולא מן העשוי, אף ציון כך. ב. "חזה ציון קרית מועדנו עיניך תראינה ירושלים נוה שאנן" [ישעיהו לג]. מועדנו היינו מועד הגאולה. ג. "ציון היא דורש אין לה", מכלל דבעיא דרישה, היינו ציון דורשת את הדרישה ['דורש לציון' עמ' ריז]. סיפר ר' אליהו לנדא, כי ברגעיו האחרונים של הגר"א בעולם הזה, חזר כמה פעמים על הפסוקים האלה, וביקש מתלמידיו שגם הם יחזרו תמיד עליהם [שם].
דבר נוסף היה אומר הגר"א בעניין זה, והוא שסוכה וארץ ישראל הם שתי מצוות שהאדם נכנס בהן שלם בכל גופו ['דורש לציון' עמ' לח]. ולא לחינם יום פטירתו של הגר"א הוא בחג הסוכות, ודבריו האחרונים בצאת נשמתו היו: "ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון" [שם].

מעדר החפירה של הגר"א
הרב אליהו לנדא סיפר בדרשותיו, כי הגר"א בנסיעתו לארץ ישראל לקח עמו מעדר חפירה ע"מ לעבוד את אדמת ארץ ישראל, לקיים דברי המדרש [מד"ר פרשת קדושים] על הפסוק "כי תבואו אל הארץ ונטעתם": אף אתם כשתכנסו לארץ לא תתעסקו אלא במטע תחילה, הדא הוא דכתיב (זהו שכתוב) כי תבואו אל הארץ ונטעתם וכו', כיוון שנכנסו ישראל לארץ אמר להם משה כל אחד ואחד מכם יטעון מכושיה ויפוק וינצוב ליה נציבן, הה"ד כי תבואו אל הארץ ונטעתם". וכתב בפירוש 'מתנות כהונה' [שם]: "יטעון מכושיה – ישא על כתיפו מרא חצובה שחופרין בו לנטוע נטיעות. ויפוק וינצוב – ויצא וייטע לו נטיעות". גם הרב יצחק צבי ריבלין זצ"ל (רבה של שכונת זכרון משה) סיפר זאת בדרשותיו ['מוסד היסוד' עמ' 291].
לאחר שחזר הגר"א מנסיעתו ארצה, מסר את המעדר הזה לשארו ותלמידו ר' הלל משקלוב (בעל 'קול התור'), שהביא אותו לארץ ישראל. יש שמספרים, כי כל תלמידי הגר"א בנסיעתם לארץ ישראל לקחו עמם מעדרי חפירה, כפי שעשה רבם ['מוסד היסוד' עמ' 291]. עוד סיפר הרי"צ ריבלין, כי הגר"א אמר רמז לתלמידו ר' הלל, כי 'קץ המגולה' הוא בגימטריא של שמו – 'הלל בן בנימין' [קונטרס 'רבי יוסף ריבלין' עמ' 41].

"עמד ורקד ריקוד של מצוה"
כאמור, גם הגרי"מ חרל"פ היה צאצא לתלמידי הגר"א מייסדי הישוב היהודי בארץ. בספר 'ירושלים העתיקה', מאת יעקב רמון, שארו של ר' אליהו לנדא, מובא סיפורו של הגרי"מ חרל"פ על עליית אבותיו לארץ ישראל, יחד עם שאר תלמידי הגר"א:

"אבי מורי [הגאון ר' זבולון חרל"פ זצ"ל] עלה לארץ הקודש בראשית המאה הקודמת, בשנת תר"י. אביו ואמו עזבו כל אשר להם בעירם, בפולין, ויסעו לארץ בחרף נפש, בעירום ובחוסר כל, ושמחתם הייתה מופלגת מאוד. סח לי זקן אחד, שהיה בעת מעשה כשיצא אבי זקני מעירו ללכת ארצה, כי כל בני עירו יצאו ללותו; עמד ורקד רקוד של מצוה וכל בני העיר השתאו על הפלגת שמחתו שעברה כל גבול, על שמזכהו השם לנסוע לארץ הקודש. משמיא קא זכו, כי ראו בדרכם לארץ מעשי ניסים.
בעברם באיי הים ליד תורכיה, עגנה האניה על יד אחד האיים. התחילו הילדים לצעוק ולהתחנן שיקנו להם איזה פרי להשיב את נפשם, כי זה כמה ימים לא בא אל פיהם אלא פת צנומה בלבד. וירדה האם וילד כבן תשע עמה, הוא אבא, ובת בגיל ארבע עשרה, לקנות מה בעבורם, עד שלא הספיקו לקנות צפצפה האניה והפליגה וישארו על האי ובו שוכן עם אשר לא ידעו את לשונו, גוי עז פנים. ויבכו בכי מר ויתיאשו מחייהם. בראות הסבא כי הספינה נוסעת ואשתו וילדיו אין אתו, בכה גם הוא. התחנן ובקש מרב החובל שיעצור את האניה, אבל כל תחנוניו העלו חרס. אולם הוא לא אמר נואש ויעתר לחשם ויבטח בו כי יראהו נפלאות. וכן היה. פתאום הופיעה אניה חדשה, מלאה אנשים, לעיני האשה וילדיה, ויקח אותם רב החובל אל אניתו. ופלא הדבר, סיפר אדמו"ר, שכל האנשים באניה היו עומדים, כולם שותקים ואין דובר דבר. היא הוליכה אותם לאי השני, שם עמדה האניה שבה היה אבי זקני והורידו אותם אליה. תיכף חזרה ונעלמה האניה החדשה. כשראו זה את זה, התעלפו מרוב שמחה ויודו לד' חסדו" ['ירושלים העתיקה', יעקב רמון, עמ' 55].
ר' זבולון חרל"פ, אביו של הגרי"מ, היה תלמידו של ר' נחום משאדיק, מגדולי צאצאי תלמידי הגר"א. וכך מספר הגרי"מ חרל"פ:
"אאמו"ר ז"ל עלה לירושלים יחד עם אביו שהיה גם הוא רב וצדיק הישיש ר' יצחק ז"ל בשנת תרי"א, ואביו הכניסו לפני הגה"ק ר' נחום משאדיק ז"ל, והיה לו לתלמיד מובהק [...] אאמו"ר קיבל את דרך התפילה מרבו הרב ר' נחום, ושקידתו הייתה נוראה למרות עניו ומרודו, רוב הלילות למד בעמידה וכשנפלה עליו תרדמה דפק ראשו בכותל כדי להתעורר. ועוד יש לספר בשבחו של אאמו"ר ז"ל ואכמ"ל ['תולדות חכמי ירושלים' ח"ב עמ' 75].

האתרוגים של ר' אליהו
ר' אליהו לנדא בעצמו היה שותף לפעילותם של תלמידי הגר"א וצאצאיהם בישוב הארץ והפרחת שממותיה. הוא היה חבר בקבוצה הראשונה של ר' משה יואל סלומון זצ"ל ממייסדי פתח תקווה, ואף התעסק במסחר אתרוגים, שגדלו בפרדסים שהיו בבעלותו בשטח אדמת פתח תקווה. גם לאחר שמכר בשנת תרס"ג את חלקתו (מאה חמישים דונם) לשם מימון נסיעותיו בחו"ל, המשיך ר' אליהו לעסוק בתחום הפרדסים, כפי שמראה הודעת הרבנות הראשית למעלה (מכתבו של הרב ציטרון לרבנות הראשית, בדבר פרדסים אלו, נמצא כיום בידי אספנים).
סיפורים אלו על תלמידי הגר"א שבנו את הארץ מתוך התורה והקדושה, משמעות רבה להם. מרן הראי"ה היה חוזר ומדגיש בהזדמנויות רבות את חשיבות בנין הארץ ממקור הקודש דווקא. וכך כותב במכתבו לאגודת 'בני יהודה' שעסקה בבנין הארץ:
"ישמח לבבי לראות נצוצי חיים ואורה הולכים ומתגלים פה ושם על אדמת הקודש. ב"ה אשר זכנו לראות בעינינו התחלת התעוררות הרוח לבנין ולמעשה מבני ציון היקרים שרוח החיה אשר בלבבם, הוא רוח ד' אשר על עמו וארצו" [המכתב מתאריך י' אייר תרס"ז, מובא בעתון 'החבצלת', באדיבות בית הרב].