ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

דברי תוכחות ובאור התורה ;">

בית מדרש פרשת השבוע חומש דברים דברים Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

תשס"ז

דברי תוכחות ובאור התורה


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
הרב מרדכי צמח בן מזל

ספר דברים מוגדר לפי חז"ל 1 כדברי תוכחות אותם אמר משה לבני ישראל לפני מותו, "בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ" (היינו מר"ח שבט) בשנת הארבעים לצאתם ממצרים, החל משה בנאום פרידה מישראל להוכיח אותם ולהכין אותם לקראת כניסתם לארץ. יחד עם זאת, נאמר "בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר", ומפרש רש"י " הואיל - התחיל כמו (בראשית יח, כז) הנה נא הואלתי: באר את התורה - בשבעים לשון פירשה להם " 2 . הרי לנו הגדרה נוספת לספר דברים, חזרה ובאור דברי התורה שכבר נאמרו, ולכן נקרא ספר דברים בפי חז"ל בכל מקום "משנה תורה".
האם יש קשר בין שני הנושאים הללו (תוכחה ובאורי התורה), ששניהם ביחד מרכיבים את ספר דברים? אנו רואים שהתורה אינה מפרידה בין השנים, ומיד אחרי שנאמר "הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת", אין אנו מוצאים ביאור מצוות התורה, אלא דברי המוסר שאומר משה "ה' אֱ-לֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּחֹרֵב לֵאמֹר רַב לָכֶם שֶׁבֶת בָּהָר הַזֶּה: פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת", משמע שיש קשר בין באורי התורה למוסר התורה, כפי שיבואר להלן.
ועוד צריך להבין, התורה אומרת "הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר", מפרש רש"י "הואיל – התחיל", וכי רק עתה התחיל משה לבאר את התורה, הלא זה עשה משה כל ארבעים שנה, שלמד את ישראל ובאר להם את דברי התורה שקבל מסיני?
כדי להבין כל זאת עלינו לעמוד על אופייה ותכליתה של תוכחה.
מדברי חז"ל אנו לומדים שמצווה להוכיח רק כאשר סביר שהתוכחה תתקבל, ואם לאו מוטב שלא תאמר, וכך אומרים חז"ל
"הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין... לא שנא בדאורייתא ולא שנא בדרבנן לא אמרינן להו ולא מידי, דהא תוספת יום הכפורים דאורייתא הוא, ואכלי ושתו עד שחשכה ולא אמרינן להו ולא מידי".(ביצה דף ל ע"א)

אמנם בעל העיטור מסייג זאת ואומר (מובא ברא"ש מסכת ביצה פרק ד סימן ב) " כתב בעל העיטור דוקא במידי דאתי מדרשא כגון תוספת עינוי דיום הכפורים אבל במידי דכתיבא באורייתא בהדיא מחינן בהו וענשינן להו עד דפרשי ", הטעם לסייג הזה הוא מפני שדבר המפורש בתורה יש סבירות שיפרוש מהחטא ע"י התוכחה 3 .
וכך מדויק בכתוב (ויקרא פרק יט יז) "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא", כלומר התוכחה היא כדי שלא יחטא, וזהו שנאמר "ולא תשא עליו חטא" 4 . ולכן במקום שיש חשש שהתוכחה לא תקבל ראוי להימנע ממנה.
הואיל ומצוות התוכחה תלויה בכך שהיא תשפיע, צריך להתבונן כיצד להוכיח באופן נכון שהתוכחה תועיל. והדבר אינו קל כל עיקר, הן מצד מקבל התוכחה והן מצד המוכיח, כפי שאמרו חז"ל
"תניא, א"ר טרפון: תמה אני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה, אם אמר לו טול קיסם מבין עיניך, אמר לו טול קורה מבין עיניך. אמר רבי אלעזר בן עזריה: תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח. ואמר רבי יוחנן בן נורי: מעיד אני עלי שמים וארץ שהרבה פעמים לקה עקיבא על ידי, שהייתי קובל עליו לפני רבן גמליאל, וכל שכן שהוספתי בו אהבה, לקיים מה שנאמר: (משלי ט') 'אל תוכח לץ פן ישנאך הוכח לחכם ויאהבך' ".(ערכין דף טז ע"ב)

הקושי לקבל תוכחה הוא מפני האיום שהיא מטילה על מקבל התוכחה, הוא יכול להרגיש מותקף בלתי מוערך ומושפל, החשש הזה גורם לשומע לפתח מחסום רגשי שלא ישמע את הדברים בפנימיות נפשו, לכן צריך המוכיח לשכנע שהוא אוהב את החוטא ומעריך אותו ואת סגולותיו, ושהתוכחה באה מכוחה של אהבה זו. ואז אם יצליח בכך, "כוליה האי ואולי" ישכנע את השומע לקבל תוכחה.
רעיון זה מדויק בכתוב "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא", הפסוק מלמד שהתוכחה אסורה מהתורה כל עוד לא הוכיח את החוטא כדבעי, ובמיוחד בדורנו שאין מי שיודע להוכיח, לפיכך לדברי "חפץ חיים" כיום לעולם אסור לשנוא את החוטא, ולכן התוכחה תאמר לא מתוך שנאה, אלא מאהבה כדי שלא ישא עליו חטא.
התבוננות נוספת במטרת התוכחה להביא את השומע לידי תיקון מעשיו, תבהיר את הקושי להוכיח ומה הפתרונות לכך, זאת עלינו להבין שהסיכוי של האדם לתקן את מעשיו תלוי אך ורק בעצמו, אמרו חז"ל
"ואמר רבי יוחנן משום רבי יוסי: טובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר מכמה מלקיות, שנאמר: (הושע פרק ב ט) 'וְרִדְּפָה אֶת מְאַהֲבֶיהָ וְלֹא תַשִּׂיג אֹתָם וּבִקְשָׁתַם וְלֹא תִמְצָא וְאָמְרָה אֵלְכָה וְאָשׁוּבָה אֶל אִישִׁי הָרִאשׁוֹן כִּי טוֹב לִי אָז מֵעָתָּה', וריש לקיש אמר: יותר ממאה מלקיות, שנאמר: (משלי י"ז) 'תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה'. (ברכות דף ז ע"א)

נמצא שהתועלת האמיתית של התוכחה תהיה אם תצליח לעורר את השומע להתבוננות עצמית שתביא אותו לתשובה.
והנה התוכחה של ספר דברים היא תוכחה שמשה מפי עצמו אמרה, וכמוכיח אמת משה אומר אותה קודם לעצמו וכולל בה את כלל ישראל, ולכן היא דומה למרדות שבתוך לבו של אדם שמשפיעה, ולפיכך יש דינים מיוחדים המיחדים תוכחה זו לעומת התוכחה בספר ויקרא, וז"ל
"ואין מפסיקין בקללות. מנא הני מילי? אמר רב חייא בר גמדא אמר רבי אסי: דאמר קרא (משלי ג') 'מוסר ה' בני אל תמאס'... אמר אביי: לא שנו אלא בקללות שבתורת כהנים, אבל קללות שבמשנה תורה - פוסק. מאי טעמא? הללו - בלשון רבים אמורות, ומשה מפי הגבורה אמרן. והללו - בלשון יחיד אמורות, ומשה מפי עצמו אמרן".(מגילה דף לא ע"ב)

לכאורה מה ההבדל, וכי תוכחה של משה אינה חשובה דיה שלא למאוס בה ולא להפסיק בה? אלא דברים שאדם אומר מפי עצמו ולעצמו הוא יכול לומר בקצב שלו עד שהוא ישתכנע בדברים כי זה כל המטרה שהוא אומר אותם לעצמו. וכך אפשר להבין את המשך הגמ'
"לוי בר בוטי הוה קרי וקא מגמגם קמיה דרב הונא בארורי, אמר לו: אכנפשך, לא שנו אלא קללות שבתורת כהנים, אבל שבמשנה תורה – פוסק". פירש רש"י "אכנפשך - אם רצונך להפסיק פסוק, הואיל ואתה קץ בקריאתן".

היינו שאם קשה לו התוכחה אין טעם שימשיך לקוראה מן השפה ולחוץ ויכול הוא להפסיק לקוראה עד שיתישבו הדברים על לבו.
וכן אמרו חז"ל
"אמר רבי אבא בר כהנא: גדולה הסרת טבעת יותר מארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות שנתנבאו להן לישראל, שכולן לא החזירום למוטב, ואילו הסרת הטבעת החזירתן למוטב". (מגילה דף יד ע"א)

מדוע הנביאים לא הצליחו להשפיע, מפני שהם מוכיחים מכוח שמים, והשומע יכול להרגיש שאין הדברים מדברים אליו, הוא יכול לפחוד מהם ולאטום אוזניו משמוע אותם, אולם הסרת הטבעת עוררה את הלב פנימה למרדות אחת בלבם שהניעה אותם לתשובה.
והנה אותו דבר מצאנו גם ביחס לחידושי תורה, שאותו הדור חידשו חידוש שלא היה בימי הנביאים, וז"ל " תנו רבנן: ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות נתנבאו להם לישראל, ולא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה, חוץ ממקרא מגילה ". מנין נבע כוח החידוש הזה? נראה שמאותה מרדות שהיתה בלבם, דבר שלא יכול לבוא מבחוץ אפילו מן הנביאים, הוא שהביא אותם לחדש חידוש שלא היה כמותו עד עתה מה שלא אמרו מ"ח נביאים, את החידוש של "מקרא מגילה".
המשנה בפרקי אבות אומרת שיש מ"ח דברים שהתורה נקנית בהם, ואחרי שהמשנה מונה את מ"ח הדברים היא מוסיפה שם עוד דבר והוא " כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, שנאמר: ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי ". נראה שזהו הקנין המ"ט המתאפשר לאחר שאדם קבל ממוריו ונביאיו את מ"ח העצות לקנות את התורה, ומכוח קנין התורה שקנה בעצמו הוא זוכה לחדש בתורה בעצמו, חידוש זה הוא כל כך חידוש עצמי שהוא יכול ליחס אותו לעצמו, אבל אם ישכיל להבין שהכל בא לו מכח מ"ח נביאים ומהם באו לו הקניינים של התורה, הוא לא ייחס אותם לעצמו אלא למקור חידושיו וכך יביא גאולה לעולם.
והנה משה רבינו ע"ה זכה להשיג מ"ט שערי בינה, מה שלא זכו שאר נביאים, עליו אמרו חז"ל (נדרים דף לח ע"א) " רב ושמואל דאמרי תרוייהו: חמשים שערי בינה נבראו בעולם, וכולם נתנו למשה חסר אחת, שנאמר: (תהלים ח) ותחסרהו מעט מא-להים ". מהו הדבר המהותי המבדיל בין משה לשאר הנביאים? נראה לומר, שהנביאים כולם נבאו בסימן מ"ח נביאים שקמו לישראל, שאמרו דברי נבואה משמים, ונוסף עליהם משה ששילב נבואה וחכמה כאחד, והשיג את הנבואה בכח החכמה, כי הוא נתן לנו את התורה שהיא נבואה וגם חכמת ה', הדבר בא לידי ביטוי במיוחד בספר דברים שדבר משה מפי עצמו ברוח הקודש ולא בנבואה, שהוא במיוחד ספרו של משה והוא הד חוזר לכל מה שקבל משמים, ורמז לדבר ש"אלה הדברים" רומזים למספר שלושים ותשע ל"ט 5 , שהוא מדרגת נבואת משה בספר דברים 6 .
נמצאנו למדים שהתוכחה האמיתית היא זו המביאה למרדות בתוך לבו של השומע וכך היא מצליחה לתקנו, וזהו יחודו של ספר דברים שמשה מפי עצמו אמרם, כמוכיח אמיתי שמוכיח את עצמו ועמו מוכיח את שומעו, וזה גם יחודו של ספר דברים בביאור התורה, שמראה איך התורה הופנמה בלבו של משה שהיה יכול לומר את "אלה הדברים" חידושי תורה מפי עצמו. ואין זה דומה לכל מה שלמד משה כל ארבעים שנה, דברים שלמד מפי ה' ולמד את ישראל, כאן נאמרו הדברים מפי עצמו, והננו חוזרים לשאלה שפתחנו בה, מה הקשר בין דברי התוכחות וביאורי התורה, שניהם מלמדים על הפנמת התורה מבפנים, לדעת "מה ה' א-להיך שואל מעמך" ומתוך זה להבין את התורה.
נראה כיצד מיישם משה את העקרונות הנ"ל בתוכחתו.
מוכיחם ברמז - הספר פותח בכותרת "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב", ואומר רש"י " אלה הדברים - לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז מפני כבודן של ישראל ". התוכחה ברמז שומרת על כבודו של השומע, כפי שראוי לו על פי ההלכה "ולא תשא עליו חטא" שלא להלבין פניו, ובנוסף לכך תסייע לו לקבל את הדברים ולהפנימם. זאת ועוד, הואיל ועיקר התוכחה היא לעורר את השומע לעבודה עצמית של תשובה , טוב שהדברים יאמרו ברמז כדי להשאיר מקום למחשבה לשומע בבחינת "ישמע חכם ויוסיף לקח".
נמנע מתוכחה שלא תשפיע ולפעמים תרחיק -
"ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש באחד לחדש - מלמד שלא הוכיחן אלא סמוך למיתה. ממי למד, מיעקב שלא הוכיח את בניו אלא סמוך למיתה. אמר, ראובן בני, אני אומר לך מפני מה לא הוכחתיך כל השנים הללו, כדי שלא תניחני ותלך ותדבק בעשו אחי".(רש"י דברים פרק א ג)

כמה כוחות צריך כדי להתאפק ולא לומר דברים הבוערים בלבו אם ח"ו הם עלולים להזיק ולהרחיק ...
ממשיך רש"י "מפני ארבעה דברים אין מוכיחין את האדם אלא סמוך למיתה, כדי שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו, וכן יהושע לא הוכיח את ישראל אלא סמוך למיתה, וכן שמואל, שנאמר (ש"א יב, ג) הנני ענו בי. וכן דוד את שלמה בנו". אע"פ שנאמר "הוכח תוכיח" אפילו מאה פעמים, אבל אם פעם ראשונה זה לא עזר יש לחפש אופן אחר להוכיח או להבין את המניע הגורם לחטא, ולא לחזור ולהוכיח באותה דרך, צא ולמד ממשה שלא הוכיחם עד לפני מותו מסיבה זו שלא רצה להיות מוכיח וחוזר ומוכיח תוכחה שלא תועיל והמתין לשעת הכושר לפני מותו. סיבה נוספת כדי "ושלא יהא חבירו רואהו ומתבייש ממנו וכו' כדאיתא בספרי". מיד אחרי התוכחה יש להעלם ולאפשר לשומע לתקן דרכיו מבלי בקורת מתמדת, כיון שהוא צריך לעשות זאת כעבודה עצמית שלו, וסימן לדבר משה שהוכיח והסתלק לבית עולמו.
תוכחה של אוהב - מובא במדרש
" 'מוכיח אדם אחרי', א"ר יהודה ב"ר סימון: מהו אחרי? אמר הקב"ה: כביכול משה הוכיחני אחר ישראל והוכיח לישראל אחרי, לישראל אמר אתם חטאתם, להקב"ה אמר (שם /שמות/ לב) למה ה' יחרה אפך בעמך",(דברים רבה (וילנא) פרשה א ד"ה ב)

משה רבנו מוכיח את ישראל, אבל כלפי הקב"ה הוא מלמד זכות עליהם, וזה מלמד עד כמה הוא אוהבם, והתוכחה נאמרה מלב אוהב.
וכך הוא לו הקב"ה
"אמר לו הקב"ה למשה: הואיל וקיבלו עליהן תוכחותיך צריך אתה לברכן, מיד חזר וברכן מנין שנאמר ה' אלהיכם הרבה וגו', ומנין שכל המקבל תוכחה זוכה לברכה שכן שלמה מפרש (משלי כד) 'ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב' ".(דברים רבה (וילנא) פרשה א ד"ה ט)

הברכה לאחר התוכחה באה כדי לרצות את השומע אם נפגע ולתת לו את הערכה המגיעה לו על המאמץ לשמוע את המוכיח, ולהעמידו למעלה מדרגת הצדיקים כראוי לבעלי תשובה שתבא עליהם ברכת טוב.
השתתף בצרתם ועמד במקומם - רש"י (דברים פרק א פסוק ד) "אחרי הכותו - אמר משה אם אני מוכיחם קודם שיכנסו לקצת הארץ, יאמרו מה לזה עלינו, מה היטיב לנו, אינו בא אלא לקנתר ולמצוא עילה שאין בו כח להכניסנו לארץ, לפיכך המתין עד שהפיל סיחון ועוג לפניהם והורישם את ארצם ואחר כך הוכיחן". כדי שהתוכחה תתקבל צריך המוכיח להיות במצבו של השומע כדי שידע לעמוד על לבבו ולהיות במקומו כך יוכל להוכיח יותר טוב והשומע יאזין לו.



^ 1 עיין רש"י "אלה הדברים - לפי שהן דברי תוכחות וכו' ".
^ 2 שני הענינים הללו מוזכרים ברמב"ן (דברים פרק א פסוק ב) "ואחר כן אמר הכתוב כי שם בעבר הירדן הנזכר הואיל לבאר התורה אחר הוכיחו אותם, ויען ויאמר ה' אלהינו דבר אלינו בחורב לאמר".
רמב"ן (דברים פרק א פסוק א) "והנה הזכיר בכאן שני דברים. אמר שדבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה' אותו אליהם, וזה רמז אל המצות שיאמר להם בספר הזה שלא נזכרו עד הנה בתורה. ואמר שהם ככל אשר צוה אותו השם לא הוסיף ולא גרע על מה שנצטווה, והזכיר זה בעבור שלא אמר בהם "וידבר ה' אל משה", ולכן כלל אותם עתה שהם כולם ככל אשר נצטווה מפי הקב"ה. ואמר עוד כי הואיל משה באר את התורה, וזה רמז במצות שנאמרו כבר שיחזור אותם לבאר אותם ולחדש בהם דברים. וטעם "הואיל משה", שרצה לבאר להם את התורה, והזכיר כן להודיע כי מעצמו ראה לעשות כן ולא צוהו השם בזה, מלשון הואל נא ולין (שופטים יט ו), ולו הואלנו ונשב (יהושע ז ז), וכן רבים".
^ 3 לכאורה יש ראיה שגם אם לא יקבל תוכחה מצווה להוכיח ממסכת שבת (דף נה ע"א) "אמר לו הקדוש ברוך הוא לגבריאל: לך ורשום על מצחן של צדיקים תיו של דיו, שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה. ועל מצחם של רשעים תיו של דם, כדי שישלטו בהן מלאכי חבלה. אמרה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מה נשתנו אלו מאלו? אמר לה: הללו צדיקים גמורים, והללו רשעים גמורים. אמרה לפניו: רבונו של עולם, היה בידם למחות ולא מיחו! אמר לה: גלוי וידוע לפני, שאם מיחו בהם - לא יקבלו מהם. אמרה לפניו: רבונו של עולם, אם לפניך גלוי - להם מי גלוי? והיינו דכתיב (יחזקאל ט) 'זקן בחור ובתולה טף ונשים תהרגו למשחית ועל כל איש אשר עליו התו אל תגשו וממקדשי תחלו' וכתיב 'ויחלו באנשים הזקנים אשר לפני הבית'. תני רב יוסף: אל תקרי 'מקדשי' אלא 'מקודשי' - אלו בני אדם שקיימו את התורה כולה מאלף ועד תיו".
פירש התוספות שם "ואע"ג דלא מקבלי לוכחינהו מר - היינו היכא דספק אי מקבלי כדאמר בסמוך לפניהם מי גלוי אבל היכא דודאי לא מקבלי הנח להם מוטב שיהו שוגגין ואל יהיו מזידין כדאמרינן בהמביא כדי יין (ביצה דף ל. ושם) ובפרק שואל (לקמן דף קמח:) גבי תוספת יוה"כ".
אולם קשה, אם ידוע לפני הקב"ה שלא יקבלו תוכחה, הרי מצד האמת לא היו צריכים להוכיח, ואף אם להם לא גלוי הדבר שלא יקבלו תוכחה וממילא נחשב להם לחטא, הרי זה חטא רק במחשבה, כמי שהתכוון לאכול חזיר ועלה בידו טלה, שאמנם מחויב בכפרה, אבל אינו חטא חמור כ"כ, ואם כן מדוע נענשו הצדיקים בעונש חמור כ"כ? ואולי היה בזה חלול השם שלא הוכיחו את הרשעים והיה נראה כאילו לא אכפת להם מהחטא. ועוד אפשר לומר, שאם מבחינה אנושית יש מקום לתוכחה שיש סיכוי שתתקבל, יש חובה להוכיח גם אם כלפי שמיא גליא שלא יקבלו תוכחה, מפני שתוכחה שצריכה להיאמר והיא במקומה, היא תגובה טבעית אנושית ופועלת את פעולתה, וגם אם עתה לא יחזרו בהם, התוכחה יכולה להשפיע עליהם ירגישו לא בנוח עם החטא, וגם זה דבר חשוב. הרבי מקוצק היה אומר שמי שהתקרב אליו, גם אם יחטא טעם עבירה כבר לא יהיה לו ... הוא היה אומר "יוה"כ מכפר בלא תשובה", מפני שגם מי שאומר אין לי תשובה גם הוא בעל תשובה ... וכדי להביא לכך צריך להוכיח. והדברים עמוקים בחונים ובדוקים בכוחות הנפש.
^ 4 רש"י מפרש "ולא תשא עליו חטא - לא תלבין את פניו ברבים", אפשר לפרש זאת גם ביחס להגדרת קיום מצוות התוכחה, שאם ילבין פניו הוא לא יקבל את התוכחה וממילא לא יקיים מצווה זו.
^ 5 מובא (שבת דף צז ע"ב) "והתניא, רבי אומר: דברים הדברים אלה הדברים - אילו שלשים ותשע מלאכות שנאמרו למשה בסיני!", ולדברינו יש כאן רמז למדרגת משה שאמר ספר דברים ע"י שהשיג מ"ט שערי בינה.
^ 6 רמז נוסף "אלה הדברים" הוא בלשון רבים "זה הדבר" שנאמר בפרשת מטות סוף ספר במדבר הנסמך לדברים, וחז"ל למדו ממילים אלו את ההבדל בין נבואת משה לשאר הנביאים, ששאר הנביאים התנבאו ב"כה אמר ה'" ומשה מתנבא ב"זה הדבר" נבואה ברורה כאספקלריה המאירה. ונאמר ב"זה הדבר" פרשת נדרים, שמלמדים על כוח הדבור שהוא כשל תורה. ונסמך לו "אלה הדברים אשר דבר משה" דבורים שהפכו להיות חלק מס"ת.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il