ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

האם עלינו לעזור למי שלא עוזר לעצמו? ;">

בית מדרש מידות ובין אדם לחברו צדקה והלואה Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

איר תשס"ט

האם עלינו לעזור למי שלא עוזר לעצמו?


נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
משכית בת דינה

בכל הדורות היו עניים בישראל. תופעה זו היא חלק מהמציאות, כפי שנאמר: "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ". אולם דומה שתופעה 'כמעט' חדשה של עוני צצה בעולם השפע המודרני והיא - "חוסר האיזון". אנשים מבזבזים ומוציאים כספים למעלה מיכולתם.וכך, עומדת בפני ארגוני החסד הדילמה - האם לסייע כספית לאותם אנשים (רובנו?) או שמא להכריח אותם לשנות את אורח חייהם? האם עלינו לעזור למי שלא עוזר לעצמו?


לא!
הרב יהודה זולדן שליט"א - רב בבית המדרש בבית הספר הגבוה מכון לב
הצדקה אינה העדיפות הראשונה מבין אפשרויות הסיוע והעזרה למי שנמצא במצוקה כלכלית. הרמב"ם מונה סדרי עדיפות במתן תמיכה ועזרה, כשהעדיפות היא להלוואה, שותפות, סיוע במציאת עבודה, ורק כאשר לא ניתן ליישם את ההצעות הללו, אזי יש לתת צדקה רגילה. לכן, מי שמנצל לרעה את מתן הצדקה, ואיננו עושה מצידו דבר, אין מצוה לעזור לו

"וחי אחיך עמך " - מכאן למדו חז"ל, שעל הנתמך והנעזר, לשתף פעולה עם זה שמסייע לו, כדי שיוכל להיחלץ באמת ממצבו ולנהל עצמאית את חייו ללא תמיכה ועזרה. גם מבחינה מעשית אין כמעט אפשרות לסייע למי שלא רוצה לעזור לעצמו.
עלינו לזכור, שמתן הצדקה הוא אמצעי ולא מטרה. יתרה מזאת - הצדקה אינה העדיפות הראשונה מבין אפשרויות הסיוע והעזרה למי שנמצא במצוקה כלכלית. הרמב"ם (הל' מתנות עניים י') מונה סדרי עדיפות במתן תמיכה ועזרה, כשהעדיפות היא להלוואה, שותפות, סיוע במציאת עבודה, ורק כאשר לא ניתן ליישם את ההצעות הללו, אזי יש לתת צדקה רגילה.
לכן, מי שמנצל לרעה את מתן הצדקה, ואיננו עושה מצידו דבר, אין מצוה לעזור לו. וכך כתב רבי יהודה החסיד: "אם תראה איש שיכול ללמוד והוא מבין, וסופר שיכול לכתוב, ואינם רוצים ללמוד ולכתוב, אם תיתן להם צדקה - קורא אני עליהם 'לצדקה והנה צעקה' (ישעיה ה')" (ספר חסידים [מהד' הרב מרגליות], סימן אלף ל"ה).
מסתבר שאין זו תופעה חדשה, ולהלן דברים חריפים בענין, שכתב הרב אפרים לונטשיץ: "מכאן תשובה על מקצת עניים בני עמנו, המטילים את עצמם על הצבור ואינן רוצים לעשות בשום מלאכה אף אם בידם לעשות באיזו מלאכה או איזו דבר אחר אשר בו יכולין להביא שבר רעבון ביתם, וקוראים תגר אם אין נותנים להם די מחסורם. כי דבר זה לא צוה ה' כי אם 'עזוב תעזוב עמו', 'הקם תקים עמו'. כי העני יעשה כל אשר ימצא בכוחו לעשות, ואם בכל זה לא תשיג ידו, אז חייב כל איש מישראל לסעדו ולחזקו וליתן לו 'די מחסורו אשר יחסר לו'" (כלי יקר שמות כ"ג). וכן כתב הרב שמואל די מודינה: "מי שאבותיו ואחיו, וארץ מולדתו רגילים להתפרנס מטורחם ועמלם ויגיע כפיהם, והוא רוצה להתנהג מעונג בלתי עמל, דאין זה נקרא 'יחסר לו', כי הוא מחסר את עצמו" (שו"ת מהרשד"ם יו"ד סימן קס"ו).
המקרים הללו, בהם אדם איננו רוצה לעזור לעצמו כלל, ולא אכפת לו מה יקרה לעצמו, הם מקרים קיצוניים, ויש גבול כמה ניתן לנסות ולסייע למי שלא מוכן לעזור לעצמו, הן אנשים פרטיים, והן גופים ציבוריים - מדינה, קהילה, עמותות, מגזר שלישי, וכד'.
דיון נפרד הוא - כיצד להתמודד עם המצוקה שנגרמת לאשתו ולילדיו של המסרב לעבוד. יש גם מצבי ביניים, פחות חריפים, כשאדם מובטל מעוניין לעבוד, אך לא מוכן לעבוד בכל עבודה שמוצעת לו, או בשכר המוצע בעבודה בה הוא חפץ, וכדומה. תוכנית ויסקונסין, ניסתה להתמודד עם מצבים כאלה, ובמקרים כאלו התשובות ההלכתיות מורכבות יותר.

אל תדון את חברך

הרב אליהו האיתן שליט"א - רב משיב במכון 'פועה', קרן ישעי

עלינו לעשות הבחנה בין אנשים שמקבלים צדקה בלי בושה, לאלה שמתביישים לבקש ומבקשים רק כשאין להם ברירה
מי שנמצא במצב כלכלי קשה נמצא לעיתים קרובות גם במצב נפשי לא קל
לא אחת קורה, שאנו מקבלים בעמותת "קרן ישעי" בקשות לסיוע בהוצאות, שאפילו אנחנו - חברי ועד העמותה, לא היינו מרשים לעצמנו. לדוגמא: אנשים מבקשים סיוע לרופא פרטי כשיש רופא טוב בקופת החולים, או אנשים שמסוגלים לעבוד ובכל זאת לא עובדים אך מבקשים סיוע כספי. בהסתכלות ראשונה זה מקומם! הרי כתוב "עזוב תעזוב עמו" ולא במקומו, אך במחשבה שנייה יש מקום לבחון אולי זהו צורך אמיתי.
לעניות דעתי, עלינו לעשות הבחנה בין אנשים שמקבלים צדקה בלי בושה, לאלה שמתביישים לבקש ומבקשים רק כשאין להם ברירה. סיוע לאנשים שאינם מרגישים בעיה בקבלת כספי צדקה לא יעזור להם לצאת ממעגל הנזקקים. אדרבה, צדקה במקרה זה תגרום לגידול דור נוסף שאינו יודע להתמודד עם קשיים, ואינו מסתפק במה שיש.
לעומת זאת, ביחס לאלו שמתביישים לקבל צדקה, עלינו להיזהר מאמירות מכלילות שקובעות שקודם כל המבקש יעזור לעצמו. חז"ל הורו לנו ש"אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים" ו"אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו". מי שנמצא במצב כלכלי קשה נמצא לעיתים קרובות גם במצב נפשי לא קל, ולא מסוגל 'להרים את הראש מעל המים'. גם צורת החשיבה שלו משתנה לעיתים, וחששו מפני - 'מה יחשבו עלי', גובר אצלו על היכולת להסתפק במועט. לפעמים מרגישים ההורים צורך לגונן על ילדיהם מפני המצוקה, ומעניקים מטעמים ופעילויות, שאחרים אינם מרשים לעצמם. אמר לי חבר חכם, שלדעתו חנויות 'יד שניה' הן ל"עשירים"...
מוטל עלינו להדריך נזקקים אלו, אך אין למנוע מהם במקביל את הסיוע הדרוש להם בשלב הנוכחי בו הם נזקקים, וכבר קבעו חז"ל שלעשיר שירד מנכסיו צריך לספק - "אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו".
הבדל נוסף יש בין אדם פרטי, שיכול לבחור למי לתת צדקה ולמי לא, לבין עמותה שפועלת מכספי ציבור. ב"קרן ישעי", לדוגמא, יש עקרון שהמסייע לעמותה בכל דרך שהיא (לאו דווקא כספית) מקבל סיוע גדול יותר, כיון שזה יוצר מעגל של נתינה וקבלה ומאפשר לכול השותפים במעגל זה גם להמשיך לתת לאחרים.
מוכרת לכולם גם שיטתו של ארגון "פעמונים" המסייע רק למי שמסייע לעצמו, ומאידך עמותות החסד הרבות שמסייעות לכל דורש. לכל שיטה ישנן יתרונות וחסרונות. ובעזרת ה' מכל הדרכים ירבו השלום והחסד בינינו, ויהי רצון שנזכה כולנו להיות מן הנותנים ולא מן המקבלים.


לעזור לעוזר לעצמו
הרב דוד בן ניסן שליט"א - ארגון פעמונים
התורה דורשת ממי שיכול לעזור לעצמו שיעשה כך. יתר על כן - גם כשהאדם נעזר באחרים עליו לתת את חלקו במאמץ, ולהרים במשותף את המעמסה. וכן, אם האדם מתחמק מאחריות ודורש מהזולת ומהחברה לעשות הכול למענו, החברה פטורה מלעשות זאת
התשובה לשאלה זו, מושתתת על דברי המשנה (בבא מציעא ל"ב) המסבירה את הפסוק: "כי תראה חמור שנאך רובץ תחת משאו וחדלת מעזב לו עזב תעזב עמו" (שמות כ"ג) - "הלך (הבעלים) וישב לו ואמר לו: הואיל ועליך מצווה, אם רצונך לפרוק, פרוק - פטור, שנאמר "עמו", ואם היה זקן או חולה - חייב".
וכן נפסק להלכה. כפי שמביא הרמב"ם (רוצח פי"ג), שאם היה בעל הבהמה שם והלך וישב לו ואמר לזה שפגע בו הואיל ועליך מצוה, אם רצית לפרוק לבדך, פרוק - הרי זה פטור שנאמר "עמו".
אם כן ברור, שהתורה דורשת ממי שיכול לעזור לעצמו שיעשה כך. יתר על כן - גם כשהאדם נעזר באחרים עליו לתת את חלקו במאמץ, ולהרים במשותף את המעמסה. וכן, אם האדם מתחמק מאחריות ודורש מהזולת ומהחברה לעשות הכול למענו, החברה פטורה מלעשות זאת.
אמנם - "אם היה זקן או חולה - חייב". ברור, שאם האדם לא יכול לעזור לעצמו עקב גילו או יכולותיו הפיזיות הנמוכות, מן החובה לעזור לו, שהרי למרות רצונו לא יצליח להשתקם לבדו.
וכך כותב הכלי יקר על פסוקנו: "עמו - ומכאן תשובה לקצת עניים בני עמנו המטילים עצמם על הצבור ואינם רוצים לעשות בשום מלאכה שבה יכולים להביא שבר רעבון ביתם, וקוראים תגר אם אין נותנים להם די מחסורם. דבר זה לא ציוה ה' כי אם 'עזב תעזב עמו' 'הקם תקים עמו' (דברים כ"ב), כי העני יעשה כל אשר ימצא בכוחו לעשות ואם בכל זאת לא תשיג ידו, אז חייב כל איש מישראל לסעדו ולחזקו וליתן לו די מחסורו אשר יחסר לו ו'עזב תעזב' אפילו מאה פעמים".
יש הסוברים, שהאדם נדרש רק למאמץ מינימאלי כדי להוכיח את רצונו ושותפותו בעזרה, ואינו נדרש ליותר מכך. סברא זו דחה הרש"ר הירש בפרושו לפסוק הנזכר לעיל: "... לאדם הוא חייב לעזור רק 'עמו' כשזה עצמו טורח בכל כוחו " (ההדגשה שלי ד.ב.). אם כך הדברים מפורשים - האדם נדרש לטרוח בכל כוחו, לעשות את המקסימום האפשרי מבחינתו ורק את השאר צריכה העזרה ההדדית להשלים.
ארגון פעמונים פועל ברוח זו לאורך כל דרכו הן בעזרה הפרטנית למשפחות (חינם אין כסף) והן בהסברה לציבור הרחב מתוך דרישה חד משמעית - לקיחת אחריות כתנאי לעזרה.
______________________________
מתוך העלון השבועי של תנועת קוממיות, www.komemiut.org
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il

בית המדרש החדש נמצא בתהליכי בנייה סופיים,
בוא ותתחדש אתנו בגירסת הנסיון!



אל תציג לי הודעה זאת שוב