ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מקום שאינו מן המידה

בית מדרש פרשת השבוע חומש שמות תרומה Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

תשס"ו

מקום שאינו מן המידה


נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
משכית בת דינה

הרמב"ן אומר בהקדמה לפרשת תרומה "וסוד המשכן הוא, שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר", ומבאר שם איך המשכן מקביל למעמד הר סיני וממשיך אותו.
והנה כשאנו משווים בין מעמד הר סיני ומתן תורה, לבין המשכן והשראת השכינה בו, נראה הבדל בולט ביניהם ומושגים סותרים, בעוד שבמעמד הנשגב של סיני היה גילוי שכינה ללא כל אמצעי, כפי שנאמר (דברים פרק ה) "פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ", וכל זה באופן זך וללא הגשמה, והוזהרנו על כך (דברים פרק ד) "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ", ולכן אסור לעשות אפילו צורות המזכירות את גילוי השכינה בסיני, שנאמר (שמות פרק כ) "לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם", וגם כאשר התורה מצווה שם על מזבח לקורבנות, מדובר על מזבח פשוט בתכלית, "מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ", ועוד נאמר שם "בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ", ואפשר להבין מכאן שאין הגבלת מקום להקרבה אלא בכל מקום שיזכיר את שמו יתברך יזכה לברכה 1 , לעומת זה, המשכן הוא אמצעי מוחשי להשראת השכינה, יש בו דגש על היופי והצורה החיצונית, ועל אומנות של כלי כסף וכלי זהב, ובמיוחד בולטת ההמחשה בשני הכרובים שהם כדמות זכר ונקבה ומסמלים את הקב"ה וכנסת ישראל, ולכאורה אין לך הגשמה גדולה מזו.
לפי הדעה בחז"ל שציווי המשכן היה לאחר חטא העגל, נראה כאילו המשכן ניתן לישראל לפי מדרגתם שלאחר החטא, שבו התברר שהם זקוקים להמחשה כל שהיא לצורך עבודת ה', ולכן ניתן להם המשכן שדרכו יקל עליהם לכוון כלפי מעלה בתפילה.
אולם חז"ל ראו במשכן מעלה יתרה שעולה אף על מעמד הר סיני, וכך מובא במשנה (מסכת תענית פרק ד משנה ח) "(שיר השירים ג') 'צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו', 'ביום חתונתו' - זו מתן תורה, 'וביום שמחת לבו' - זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו אמן " 2 , כלומר מעמד הר סיני הוא אמנם יום חתונתו של הקב"ה עם כנסת ישראל, אבל יום שמחת לבו היה רק אחר כך במשכן או במקדש, ועל המשכן נאמר בשיר השירים "הֶבִיאַנִּי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ". המשכן מסמל את הקשר האינטימי שבין הקב"ה לכנסת ישראל, ואע"פ שהוא נסתר בתוך הבית ריחו נודף לחוץ, וכך אמרו במדרש
"שכיון שעשו ישראל את העגל, היו סבורים אומות העולם שאין הקב"ה מתרצה עוד לישראל כיון שעשו המשכן והשרה שכינתו ביניהם ונהיה להם לעדות שנתרצה להם הקב"ה, משל למטרונית שנשאת למלך כעס עליה ופירש הימנה, אמרו שכינותיה שוב אינו מתרצה לה, לאחר ימים נתרצה לה, ובא לפלטין שלה, והיה אוכל ושותה עמה, ולא היו שכינות מאמינות, עד שהיו מריחים ריח הקטורת, כן ישראל והשכינה". (אגדה (בובר) שמות פרק לח)

הכרובים שבמשכן מסמלים את האהבה של הקב"ה לישראל כאהבת איש לאשה השווים זה לזה, והיו יכולים להבחין לפי מצב הכרובים אם ישראל עושים רצונו של מקום ואהבה שוררת ביניהם, וז"ל (בבא בתרא דף צט עמוד א) "כיצד הן עומדין? רבי יוחנן ור' אלעזר, חד אמר: 'פניהם איש אל אחיו', וחד אמר: 'פניהם לבית'. ולמ"ד פניהם איש אל אחיו, הא כתיב: (דברי הימים ב' ג') 'ופניהם לבית!' לא קשיא: כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום ".
בזמן הרגל שבו ישראל היו עולים למקדש לראות ולהראות היה אפשר לראות את האהבה של המקום לישראל בכרובים, (יומא דף נד עמוד א) " אמר רב קטינא: בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין להם את הפרוכת, ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להן: ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר ונקבה ". והגמרא שם מקשה הרי אסור לראות את הארון שנאמר (במדבר ד) " ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ", " אמר רב נחמן: משל לכלה, כל זמן שהיא בבית אביה - צנועה מבעלה, כיון שבאתה לבית חמיה - אינה צנועה מבעלה ", מתשובת הגמרא נראה שישראל במדבר היו בבחינת כלה בבית אביה, אבל משנכנסו לארץ היו בבחינת כלה בבית בעלה שאינה בושה להראות לצד בעלה מתוך חיבה. וזה מלמד שהקשר עם הקב"ה במדבר עדין היה חיצוני נמצא, וכשנכנסו לארץ במקדש היה קשר אינטימי גדול יותר כאשה נשואה, ולכן נקרא זמן זה יום שמחת לבו.
וכן מובא בילקוט שמעוני (מלכים א רמז קפח) " אמר ריש לקיש: בשעה שנכנסו אויבים להיכל מצאו כרובים המעורים זה בזה, הוציאום לשוק אמרו ישראל הללו שברכתן ברכה וקללתן קללה יעסקו בדברים הללו מיד הזילום, שנאמר 'כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה' ". נראה שבשעה שנענשו נתכפר להם העון, ונתעוררו רחמים עליונים עליהם, וחזרה האהבה להיות כפי שהיתה. בני יששכר מוסיף שהקב"ה פקדם לפני הגלות, כפי שבעל צריך לפקוד את אשתו לפני יציאתו לדרך...
מכל זה נראה שהמשכן מראה על קרבה גדולה יותר של הקב"ה לישראל, שהשכינה ירדה משמים לארץ עד למטה מעשרה טפחים 3 , לשכון במשכן וכליו בתוך הכסף והזהב וכל חומריו, ואין לך דבר שאינו מכיל בתוכו אלוקות, ולפי זה נתפס יותר איך מתקיים "ושכנתי בתוכם" – בתוך כל אחד ואחד "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו.
והנה כדי שהשכינה תרד לשכון בתוכנו אנו צריכים לעשות לה דירה, וחז"ל נתנו לכך משל במדרש
"משל למלך שהיה לו בת יחידה, בא אחד מן המלכים ונטלה ביקש לילך לו לארצו וליטול לאשתו אמר לו בתי שנתתי לך יחידית היא, לפרוש ממנה איני יכול, לומר לך אל תטלה איני יכול לפי שהיא אשתך אלא זו טובה עשה לי שכל מקום שאתה הולך קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם שאיני יכול להניח את בתי, כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל נתתי לכם את התורה לפרוש הימנה איני יכול, לומר לכם אל תטלוה איני יכול אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור בתוכו שנאמר: ועשו לי מקדש". (שמ"ר פרשה לג א)

לכאורה התורה עצמה היא וקוב"ה אחד, ואם התורה עמנו גם השכינה עמנו, ולשם מה צריך לעשות קיטון אחד נוסף לשכינה? אלא שעלול להיות מצב שילמד תורה וישכח מנותן התורה, ולשם כך יש לעשות דירה לשכינה. אולם כיצד אפשר לעשות קיטון שהשכינה תוכל להיכנס אליו? נראה שהדרך לכך היא לפנות מקום בלבו לשכינה ע"י ביטול עצמי אליה וכך השכינה תיכנס ותדור עמו, ולהיפך אם אדם מרגיש "ישות" וגאוה אין מקום כביכול לשכינה להיות עמו, וכבר אמרו חז"ל (ברכות דף מג ע"ב) " המהלך בקומה זקופה אפילו ארבע אמות, כאילו דוחק רגלי שכינה, דכתיב: (ישעיהו ו') מלא כל הארץ כבודו ". כביכול המתגאה דוחק את השכינה, וכן אמרו חז"ל (סוטה דף ה ע"א) " אמר רב חסדא, ואיתימא מר עוקבא: כל אדם שיש בו גסות הרוח - אמר הקב"ה: אין אני והוא יכולין לדור בעולם ",
צא ולמד מהכהן הגדול שנכנס לפני ולפנים פעם אחת בשנה ביום הכפורים, ונאמר "ובא אהרן וכל אדם לא יהיה באהל מועד", ושאלו חז"ל (ויק"ר פרשה כא יב) " אמר ר' אבהו: וכהן גדול לא אדם היה? אלא כההוא דאמר ר' פנחס: בשעה שהיה רוח הקודש שרוי עליו היו פניו בוערות כלפידים עליו הה"ד (מלאכי ב) כי שפתי כהן ישמרו דעת וגו ' ". כלומר באותה שעה הכהן הגדול כביכול לא היה אדם אלא מלאך, כל כך היה בהתפשטות הגשמיות ובביטול היש, ולכן השכינה שרתה עמו בקודש.
והנה היינו מצפים שהכהן הגדול ינצל את ההזדמנות הזאת כשהוא בקודש הקודשים להתפלל על כלל ישראל, אולם שם הוא לא התפלל ורק ביציאתו התפלל תפילה קצרה 4 וזאת מפני ששם בקודש הוא היה כל כך בביטול עצמי שלא היה צריך לכלום להתפלל עליו.
ומידה כנגד מידה, גם הקב"ה מצמצם עצמו לשכון במשכן, הלא כך אמר שלמה בחנוכת בית המקדש (מלכים א פרק ח כז) "כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱ-לֹהִים עַל הָאָרֶץ הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי", ואעפ"כ הקב"ה כביכול מבטל עצמו ומצמצם אורו לשכון בתוכם. ומראה להם שכביכול הוא צריך לתפילתם, (ברכות דף ז ע"א) "תניא, אמר רבי ישמעאל בן אלישע: פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים, וראיתי אכתריא-ל י-ה ה' צ-באות שהוא יושב על כסא רם ונשא ואמר לי: ישמעאל בני, ברכני! - אמרתי לו: יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מדותיך ותתנהג עם בניך במדת הרחמים ותכנס להם לפנים משורת הדין, ונענע לי בראשו ".
סוד צמצום השכינה במשכן הוא מרוב אהבתו של הקב"ה לישראל, וכביכול היתה לו תאוה לכך, כפי שאמרו חז"ל "התאווה הקב"ה שתהיה לו דירה בתחתונים", חז"ל למדו זאת משיחת חולין של בני אדם (סנהדרין דף ז ע"א) " ההוא דהוה קאמר ואזיל: כי רחימתין הוה עזיזא - אפותיא דספסירא שכיבן, השתא דלא עזיזא רחימתין - פוריא בר שיתין גרמידי לא סגי לן. (= כשהאהבה בינינו היתה גדולה היינו יכולים לישון ביחד על חודו של סיף, אבל כשלא גדולה האהבה אפילו מיטה של שישים אמות לא תספיק),
"אמר רב הונא: קראי כתיבי, מעיקרא כתיב (שמות כ"ה) 'ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת', ותניא: ארון תשעה וכפורת טפח - הרי כאן עשרה, וכתיב (מלכים א' ו') 'והבית אשר בנה המלך שלמה לה' ששים אמה ארכו ועשרים רחבו ושלשים אמה קומתו'. ולבסוף כתיב (ישעיהו ס"ו) 'כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדם רגלי איזה בית אשר תבנו לי וגו"'.

מובא בגמרא (סנהדרין דף כ ע"א) "אמרו עליו על רבי יהודה ברבי אילעאי, שהיו ששה תלמידים מתכסין בטלית אחת ועוסקין בתורה". וגם כאן אי אפשר להסביר זאת ללא אהבה גדולה שכל אחד מהם רוצה בכסוי חברו 5
וזה גם סוד "ארון אינו מן המידה", (מגילה דף י ע"ב)
"ואמר רבי לוי: דבר זה מסורת בידינו מאבותינו: מקום ארון אינו מן המדה. תניא נמי הכי: ארון שעשה משה יש לו עשר אמות לכל רוח, וכתיב (מלכים א' ו') 'ולפני הדביר עשרים אמה ארך, וכתיב כנף הכרוב האחד עשר אמות וכנף הכרוב האחד עשר אמות', ארון גופיה היכא הוה קאי? אלא לאו שמע מינה: בנס היה עומד".

אלא כיון שהאהבה בין התורה וכנסת ישראל היתה גדולה הארון הצטמצם ולא תפס מקום.
תופעה כזאת שהארון הצטמצם ממידתו מצאנו בזמן חנוכת המקדש הראשון כאשר ביקשו להכניס את הארון לבית קודש הקודשים, וז"ל המדרש
"בשעה שהכניס הארון לבית קדשי הקדשים עשה ארון של י' אמות, כיון שהגיע לפתח בית המקדש היה הפתח של י' אמות והארון של י' אמות, ואין עשרה אמות יכולין להכנס בתוך י' אמות, ועוד שהיו טעונין בו כיון שבא להכניסו לא היה יכול, עמד שלמה והיה מתבייש ולא היה יודע מה לעשות התחיל להתפלל לפני הקב"ה, מה עשה שלמה? ארז"ל הלך והביא ארונו של דוד ואמר (דברי הימים ב ו) 'ה' אלהים אל תשב פני משיחך', א"ר ברכיה בשם ר' חלבו: באותה שעה חיה דוד, והכל ממך לדרוש, שכן דוד אומר (תהלים ל) 'ה' העלית מן שאול נפשי חייתני מירדי בור', והיה שלמה אומר רבון העולמים עשה בזכותו של זה, שנאמר (דברי הימים ב ו) 'זכרה לחסדי דויד עבדך' מיד נענה, מה כתיב אחריו, וככלות שלמה להתפלל והאש ירדה מהשמים ותאכל העולה והזבחים וכבוד ה' מלא את הבית, ורוח הקודש צווחת ואומרת (קהלת ד) 'ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עדנה', התחיל שלמה אומר (תהלים כד) 'שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד', אמרו לו השערים 'מי הוא זה מלך הכבוד', א"ל 'ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה', כיון שאמר להם כן מיד שככו, אלולי כן בקשו לרוץ את ראשו להמיתו".(שמ"ר פרשה ח א)

מה משמעות הדבר שהארון אינו יכול להיכנס לבית קודשי הקודשים? לכאורה בא להמחיש את הקושי של השכינה להצטמצם למקום מוגבל. והנה כשאמר שלמה'שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד' , חשבו השערים שהוא מתכוון לעצמו ורצו לרצוץ את מוחו. ולכאורה איך טעו בדבר ולא הבינו שהוא מתכוון לקב"ה כפי שפירש להם? אלא שנראה לומר שהוא התכוון באמת לעצמו אלא שהוא במלכותו מיצג את מלכות שמים 6 , ומלכי בית דוד יושבים בעזרה, כביכול על כסא ה', אבל אם היתה לו נגיעה כל שהיא של כבוד, לא היתה השכינה יכולה להיכנס אל הבית, ורק כאשר ביטל עצמו לגמרי ובקש בעבור דוד אביו גם הארון הצטמצם ולא היתה לו מידה ונכנס לפני ולפנים.


^ 1 אמנם חז"ל דרשו מכאן שרק במקום המיוחד שהותר לנו להזכיר את השם המפורש שם מותר להקריב, אבל אין מקרא יוצא מידי פשוטו, וחז"ל דרשו מכאן שאפילו יחיד שעוסק בתורה בכל מקום שהוא השכינה עמו.
^ 2 יש מחלוקת במדרש מתי יהיה השיא של שמחת לבו אם במשכן או במקדש וז"ל: (שמ"ר פרשה נב) "(שיר /השירים/ ד) צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו, אימתי נאמר הפסוק הזה? ביום שעמד המשכן שהיתה שמחה גדולה בישראל שהקב"ה שורה אצלם, ... ד"א ביום חתונתו במשכן וביום שמחת לבו בבית המקדש, וכן דוד אמר (תהלים מח), יפה נוף משוש כל הארץ הר ציון ירכתי צפון קרית מלך רב, יפה נוף משוש כל הארץ",
^ 3 נלמד מארון וכפורת שהיו גבוהים עשרה טפחים, ושכינה ירדה לשכון בין בדי ארון.
^ 4 (מסכת יומא דף נג ע"ב) "ומתפלל תפלה קצרה בבית החיצון. מאי מצלי? רבא בר רב אדא ורבין בר רב אדא, תרוייהו משמיה דרב אמרי: יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתהא שנה זו גשומה ושחונה. - שחונה מעליותא היא? - אלא אימא: אם שחונה - תהא גשומה. רב אחא בריה דרבא מסיים בה משמיה דרב יהודה: לא יעדי עביד שולטן מדבית יהודה, ולא יהיו עמך ישראל צריכין לפרנס זה מזה, ולא תכנס לפניך תפלת עוברי דרכים".
^ 5 שמעתי מהגאון רבי חיים שמואלביץ' שאם כל אחד היה רוצה להתכסות, כולם היו מגולים, ורק אם כל אחד רוצה בכיסוי חברו כולם יהיו מכוסים.
^ 6 ולפי זה יובן המשך המדרש שאומר שהקב"ה חולק מכבודו לבשר ודם, וז"ל "ד"א מי הוא זה מלך הכבוד למה קרא להקב"ה מלך הכבוד שהוא חולק כבוד ליראיו, כיצד מלך בשר ודם אין רוכבין על סוסו ואין יושבין על כסאו, והקב"ה הושיב לשלמה על כסאו שנאמר (ד"ה =דברי הימים= א כט) וישב שלמה על כסא ה' למלך, והרכיב לאליהו על סוסו, ומהו סוסו של הקב"ה סופה וסערה שנאמר (נחום א) ה' בסופה ובסערה דרכו וענן אבק רגליו, וכתיב (מ"ב =מלכים ב'= ב) ויעל אליהו בסערה השמים, וכו' ".
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il