ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

שבועת הכופר בפקדון ;">

בית מדרש גמרא בבא מציעא Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

כא' אייר תשס"ט

שבועת הכופר בפקדון


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
אודט אוריידא בת תורקיה

שבועת כופר בפקדון
השבועה שהדיינים מטילים על אחד הצדדים מוזכרת בתורה בספר שמות (כב, ח-י):
"עַל כָּל דְּבַר פֶּשַׁע עַל שׁוֹר עַל חֲמוֹר עַל שֶׂה עַל שַׂלְמָה עַל כָּל אֲבֵדָה אֲשֶׁר יֹאמַר כִּי הוּא זֶה עַד הָאֱ-לֹהִים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱ-לֹהִים יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ: כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ חֲמוֹר אוֹ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וְכָל בְּהֵמָה לִשְׁמֹר וּמֵת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה אֵין רֹאֶה: שְׁבֻעַת ה' תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ וְלָקַח בְּעָלָיו וְלֹא יְשַׁלֵּם:"

חז"ל ביארו שהכתוב 'אֲשֶׁר יֹאמַר כִּי הוּא זֶה ' משמעותו הודאה במקצת. יש מחלוקת, האם ההודאה במקצת צריכה להיות בכל סוגי הטענות. יש שיטה שההודאה במקצת צריכה להיות בכל סוגי הטענות, ובכל מקרה שהנתבע אינו מודה בו במקצת הטענה הוא אינו חייב שבועה. ויש שסבורים שרק בטענות מסוימות כמו הלוואה צריך הודאה במקצת; אבל בטענות אחרות - גם כופר הכל יישבע. הסוגיה בבבא מציעא דף ג' דנה בעקיפין בשבועת מודה במקצת, והיא מתבססת על הסוגיה שנידונה במקומה בבבא קמא,וזו לשון הסוגיה בבבא קמא דף ק"ז ע"א:
"דאמר ר' חייא בר יוסף: עירוב פרשיות כתוב כאן, וכי כתיב 'כי הוא זה' - א'מִלְוֶה' הוא דכתיב. ומאי שנא מִלְוֶה? כדרבה, דאמר רבה: מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע? חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו, והאי בכולי בעי דנכפריה, והאי דלא כפריה - משום דאין אדם מעיז פניו, ובכולי בעי דלודי ליה, והאי דכפר ליה במקצת - סבר: אי מודינא ליה בכוליה תבע לי בכוליה, אישתמיט לי מיהא השתא אדהוו לי זוזי ופרענא, הלכך רמא רחמנא שבועה עילויה כי היכי דלודי ליה בכוליה, וגבי מלוה הוא דאיכא למימר הכי, אבל גבי פקדון מעיז ומעיז."

רש"י הסביר שהצורך בהודאה במקצת מתייחס לכתוב שדן ב' מִלְוֶה ' ושאינו בפרשת השבועה; אבל כופר הכל בפקדון - חייב בשבועה. 1

הרי"ף כתב שם (דף ל"ח ע"א מדפי הרי"ף):
"וקי"ל כרבי חייא בר יוסף ושמעינן מינה דלית הילכתא כרמי בר חמא דאמר ארבעה שומרין צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת."

בדברי הרי"ף מבואר שנפסקה הלכה כרבי חייא בר יוסף, ולכן אפשר להשביע שומר גם ללא צורך שיודה במקצת. מפשטות דברי הרי"ף משמע שהשומר חייב להישבע תמיד, בין שהוא טוען טענה שפוטרת אותו כמו "מתה באונס" וכדו' - שאז הבעלים אינם יודעים אם הוא משקר; ובין שהשומר כופר הכל וטוען החזרתי או לא היו דברים מעולם - והבעלים יודעים שהוא משקר.

שיטת הריב"א בתוספות

התוספות הלכו בעקבות הרי"ף ופסקו שיש בתורה 'עירוב פרשיות' והכתוב 'כי הוא זה' מתייחס להלוואה למרות שהוא מופיע בכתוב שמזכיר פקדון וכדו'. אולם מאידך התוספות הקשו, שבמשניות רבות משמע ששבועת הפקדון קיימת רק כאשר הנפקד מודה במקצת. לפיכך, התוספות לא רצו לפסוק שהלוואה שונה מפקדון, ושבפקדון קיימת שבועת 'כופר הכל'. הריב"א הסביר שצריך להבין את ה'מלוה' במשמעות רחבה. ההבדל בין 'מלוה' ל'פקדון' נוצר דווקא בשבועות המיוחדות שקיימות בשומרי פקדון, כמו 'נאנסו' - שהבעלים אינו יודע את האמת. אך בטענת 'כופר הכל' - אין הבדל בין הלוואה ופקדון. הנתבע חושש להעיז פניו בטענה כזו מפני שהתובע מכיר בשקרו - ולכן המצב נידון כ'מלוה'. ולפיכך, אם הנתבע כופר הכל, צריך להאמין לנתבע בלא שבועה - גם בפקדון. 2

רוב הפוסקים קיבלו את שיטת הריב"א, ולפיה גם לר' חייא בר יוסף, אין שבועה בכופר הכל בפקדון אלא בטענת נאנסו וכדו'. ונלענ"ד, שמן העיון בשיטת הרי"ף במסכת שבועות ובמסכת בבא-בתרא, נראה שהרי"ף אינו סבור כך, והוא מחייב כופר הכל בפקדון בשבועה.

שיטת רש"י בשבועת כופר הכל בפקדון
שבועת כופר הכל בפיקדון - כשבועה מן התורה, מוצגת בדרך כלל בתור שיטת רש"י. אולם נראה שרש"י עצמו נקט בסנהדרין דף ה' ע"א בד"ה "דן אפילו ביחיד" שלהלכה קיימא-לן כשיטה שאין ערוב פרשיות.
רש"י התקשה בקושיית התוספות - שבמשניות רבות מבואר שקיימת שבועת הפקדון דווקא במודה במקצת. ולפיכך, רש"י פסק לדינא כמו המשניות האלו, והוא הכריע ששיטת 'ערוב פרשיות' - נדחתה. ונמצא, שרש"י מפרש את שיטת ר' חייא בר יוסף ורבה; אולם הוא עצמו הכריע שלהלכה קיימא-לן כשיטה שאין ערוב פרשיות; ולכן הן בהלוואה והן בפקדון תהיה שבועה - מן התורה - רק כשהודה מקצת. וכן מתבקש מדברי רש"י בסנהדרין דף ה' ע"א.

ברם, הרי"ף הוא זה שפסק שקיימת שבועת התורה - בכופר הכל בפקדון.

השמטת משניות ומימרות מהלכות הרי"ף
הרי"ף סבור כהעמדה בסוגיה בתחילת סנהדרין - לפיה המשנה בתחילת סנהדרין הכריעה כשיטה שיש ערוב פרשיות. אולם גם הרי"ף סבור שצריך להבין את ה'מלוה' שמוזכר בסוגיה במשמעות רחבה; ולאו דווקא כהלוואה רגילה.
לשיטת הרי"ף, כאשר לנטען יש אפשרות להשתמש בדבר שהטוען תובע ממנו - בלא להיחשב לגזלן; אין הוא מסוגל להעיז פניו בפני הטוען. שהרי בפועל - כאלו הלווה לו, ואינו יכול להעיז בפני נותן ההנאה הזו. ולפיכך הרי"ף מביא את המשניות שניתן להעמידן במקח וממכר, שהטוען תובע בהן תמורה לכספו; או משניות שבהן הניזק תובע פיצוי לנזקו. 3 ומאידך הרי"ף משמיט משניות שאינן באופן זה.

במשנה במסכת שבועות דף ל"ח ע"ב מובאים כמה דינים, אולם הרי"ף משמיט ממנה את דין 'ליטרא זהב', וזו לשון המשנה:
"... ליטרא זהב יש לי בידך, אין לך בידי אלא ליטרא כסף - פטור ; דינר זהב יש לי בידך, אין לך בידי אלא דינר כסף וטריסית ופונדיות ופרוטה - חייב, שהכל מין מטבע אחת. כור תבואה לי בידך, אין לך בידי אלא לתך קטנית - פטור; כור פירות לי בידך, אין לך בידי אלא לתך קטנית - חייב, שהקטנית בכלל פירות. טענו חטין והודה לו בשעורין - פטור, ורבן גמליאל מחייב..."

ולפי מה שהתבאר לעיל, הרי"ף השמיט את דין 'ליטרא זהב', מפני שבסוגיה בדף ל"ט ע"ב מבואר, שמדובר שהטוען תובע דווקא את הליטרא זהב, ולא שווה ערך. וזו לשון הסוגיה שם:
"... 'ליטרא זהב יש לי בידך, אין לך בידי אלא ליטרא כסף - פטור'; אי אמרת בשלמא דוקא קתני - משום הכי פטור, אלא אי אמרת שוה - אמאי פטור? ליטרא טובא הוי!"

הסוגיה מבארת שאין כאן הודאה במקצת הטענה, מפני שהטוען תובע חומר של 'זהב' ואילו הנטען מודה בחומר של 'כסף'; ולפיכך לא תהיה שבועה. אולם לשיטת הרי"ף, אדרבא! אם אין כאן מודה במקצת אלא כופר הכל, צריך להשביעו שהרי לשיטתו - כופר הכל בפקדון נשבע. ולפיכך הרי"ף השמיט את הפיסקה הזו מן המשנה.

מאידך, כאשר הרי"ף נזקק לדין המשנה - "טענו חטין והודה לו בשעורין - פטור, ורבן גמליאל מחייב ..." שאפשר להעמידה במקח-וממכר; הרי"ף הביאה בדף י"ט ע"ב מדפי הרי"ף בתור ברייתא עצמאית - "תניא".
ולכאורה זהו דבר פלא, אולם לפי המבואר לעיל, כך מתבקש לפי שיטת הרי"ף. מכיוון ש"ליטרא זהב" שבמשנה הוא בדווקא, לפי פשוטו - גם "טענו חיטין" שבאותה משנה הוא בדווקא. אולם את הברייתא שאינה חלק מן המשנה, ניתן להעמיד במקח-וממכר. 4

בסוגיה בבבא בתרא דף מ"ה ע"ב מבואר שרבה סבור למסקנה - שהמפקיד אצל חברו בעדים אין צריך לפורעו בעדים - וכן היא גם דעת רבא ורמי בר חמא בסוגיה בשבועות דף מ"ה ע"ב. אולם לשיטת הרי"ף, גם המפקיד אצל חברו שלא-בעדים צריך לפורעו בעדים - כדי להיפטר משבועה התורה של כופר הכל. ולפיכך הרי"ף השמיט את המימרות שבב"ב שם ובשבועות שם.

תשובת הרי"ף סי' ע"ד
חיובו של נפקד בשבועת התורה בכופר הכל מבואר בתשובת הרי"ף, וזו לשונו בשו"ת סימן ע"ד:
"שאלה: ראובן טען כי שמעון מִשכן לו מקרא (ספר) בחמש מאות דינרים ורוצה ליטול אותה בדמים אלו ושמעון אומר לא היו דברים מעולם - שאולה היא בידך.
תשובה: רואין זו המקרא אם בני אדם רגילין להשאיל אותה או לשאול כמותה והי' מנהג שמעון זה להשאיל אותה, - אין ראובן נאמן כי היא ממושכנת אצלו כמו שכתבו רבותינו ז"ל דברים העשויין להשאיל ולהשכיר ואמר לקוחין הן בידי - אינו נאמן; וכשם שאין שומעין לו אם אמר לקוחין הם בידי - כך אין שומעין לו אם אמר ממושכן. ואם אין מנהג המקום לשאול אותה או כיוצא בה - (והיה) [*יהיה] ראובן נאמן עד כדי דמיה ולא יותר לאחר שישבע ' שבועת התורה ' שאין לו עליה פחות ממה שהיא שוה. וכיון שישבע יטול מה שישבע עליו ואם נשתייר לו כלום ישבע שכנגדו 'שבועת היסת' שאין לו ממנו כלום ויפטר."

תשובת הרי"ף זו הובאה ברמב"ן במלחמות ובר"ן בשבועות (בדף כ"ז ע"ב מדפי הרי"ף) - בצמידות לדברי הגאונים שמצריכים במקרים מעין אלו - 'שבועה חמורה'.
ואמנם 'שבועה חמורה' (כעין שבועת המשנה) דומה ל'שבועת התורה' ושתיהן בנקיטת ספר-תורה, אולם קיים הבדל ביניהן. ב'שבועה חמורה' אם הנתבע מסרב להישבע - מכיוון שהשבועה מדרבנן בית הדין אינו יורד לנכסיו; ואילו ב'שבועת התורה' אם הנתבע מסרב להישבע - בית הדין יורד לנכסיו ומגבה אותם לתובע. 5

נראה שהרי"ף לשיטתו שקיימת 'שבועת התורה' בכופר הכל בפקדון, ולפיכך הוא נקט "שבועת התורה" בדווקא. ולשיטת הרי"ף, אם הנתבע יסרב להישבע שהספר אינו שאול, - הרי שיוציאו ממנו את הספר, או שירדו לנכסיו. 6

סוגיה המסייעת לרי"ף בשבועת כופר הכל בפקדון
לפי שיטת הרי"ף שיש שבועה בכופר הכל בפקדון, יבואר ענין תמוה בסוגיה בבבא מציעא דף ו' ע"א, וזו לשונה:
"תא שמע: במה דברים אמורים - ששניהם אדוקין בה, אבל היתה טלית יוצאת מתחת ידו של אחד מהן - המוציא מחברו עליו הראיה. היכי דמי? אי נימא כדקתני - פשיטא! ... הכא במאי עסקינן - כגון דאתו לקמן כדתפיסו לה תרוייהו, ואמרינן להו: זילו פלוגו. ונפקו, והדר אתו כי תפיס לה חד מינייהו. האי אמר: אודויי אודי לי, והאי אמר: בדמי אגרתי ניהליה. - דאמרינן ליה: עד השתא חשדת ליה בגזלן, והשתא מוגרת ליה בלא סהדי?"

מן הסוגיה משמע שאם בעל הדין היה טוען שחברו תקפה ממנו, טענתו היתה נשמעת; ואמנם הרמב"ם פסק נגד משמעות זו; אך הרי"ף הביא את הסוגיה כפשטותה.
ונראה לכאורה שלשיטת הרי"ף אם בעל הדין היה טוען שחברו התגבר עליו וחטפה, והלה כופר; היו משביעים את הכופר שבועת התורה - שלא חטפה. אולם, כשם שחזקת 'אין אדם מעיז פניו בפני בעל-חובו' - פטרה משבועת התורה; כך החזקה שטענת "בדמי אגרתי ניהליה" אינה הגיונית - תפטור את שכנגדו.


^ 1 וזו לשון רש"י שם:"עירוב פרשיות - פסוק שהוא מפרשה אחרת נתערב בזו שאינו מקומו דהאי 'כי הוא זה' - ב(פרשיית) 'אם כסף תלוה' הוה ליה למכתביה, דהתם קאי; דאילו בהך פרשתא דפקדון -בלא הודאה במקצת מחייב. ומאי שנא מִלְוֶה - דעקרינן לקרא מדוכתיה ומוקמינן ליה עלה. כדרבה דאמר רבה - אין אדם מעיז פניו בפני זה שעושה לו טובה, הלכך היכא דכפר הכל פטור משבועה, דאי לאו קושטא בהדיה - לא הוה מצי למכפר ביה. והיכא דמודה מקצת בכולה בעי למכפריה והא דלא כפריה משום דאין אדם מעיז. אבל בפקדון - דאין כאן טובה. מעיז ומעיז - הלכך אפי' כפר בכוליה רמיא רחמנא שבועה עליה."
^ 2 זו לשון התוספות שם: "עירוב פרשיות... - ...וקשה ... ועוד דבכמה משניות משמע דלא מתחייב בפקדון אלא במודה מקצת כי ההיא דשבועות (דף מג.) דסלע הלויתני עליו ושתים היה שוה וכן ההיא דמנורה בת עשרה ליטרין (שם) וההיא דעשר גפנות טעונות מסרתי לך (שם דף מב:) ... ונראה כפירוש ריב"א דמפרש כי כתיב כי הוא זה אמִלְוֶה הוא דכתיב, והלכך בפקדון נמי לא מוקמינן ליה אלא בטענה דשייכא במִלְוֶה דהיינו ב'כפירה והודאה', אבל טענת 'נאנסו' לא. והכי קאמר מאי שנא 'טענה דשייכא במִלְוֶה' מ'טענת נאנסו', ומסיק כדרבה. וגבי מִלְוֶה הוא דאיכא למימר הכי כלומר בטענה השייכא במִלְוֶה כגון כפירה והודאה - דאין מעיז פניו לכפור במידי דידע בה חבריה; אבל בפקדון כלומר טענה השייכא בפקדון כגון נאנסו - דלא ידע ביה חבריה מעיז ומעיז ומחייב בלא הודאה..."
^ 3 הרי"ף סבור כעין המבואר בשיטת הרמב"ם בהלכות נזקי ממון פרק ח' הלכה ו', שגם בשור תם כל עוד שהמזיק לא עמד בדין, המזיק מחליט מה יעשה בשור. והמזיק (הבעלים) אינו נחשב לגזלן על חלק הניזק.
^ 4 וכן יש לדייק בדברי הרי"ף שם וזו לשונו: - "וגרסינן בפרק המניח את הכד ... אי מהתם הוה אמינא מאי פטור פטור מדמי חיטים ולעולם חייב בשעורים ...". המילה "דמי" מורה שמדובר בתביעת כסף בשוווי חיטים, ולא בתביעת חיטים עצמם.
^ 5 כמבואר בשבועות דף מ"א והובא בדברי הרי"ף לעיל מיניה בדף כ' ע"א מדפי הרי"ף, וזו לשונו שם: "איכא בינייהו למיחת לניכסיה, בדאורייתא אי לא בעי לאשתבועי נחתינן לנכסיה, בדרבנן לא נחתינן לנכסיה."
^ 6 ואמנם מתחילה בפרוש המשניות במהדו"ק גם הרמב"ם לא הבדיל בין "שבועת התורה" לבין "שבועה חמורה"; אולם במהדו"ב הרמב"ם חזר להבדיל בינם, ודייק לקרוא לשבועה חמורה "שבועה בתורה", דהיינו שבועת חכמים בנקיטת ספר תורה; כדי להבדילה מ"שבועת התורה", שרק בה יורדים לנכסי המסרב להישבע.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il