ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מעלת קריאת שמע שעל המטה

בית מדרש פרשת השבוע חומש במדבר בלק Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

תשס"ז

מעלת קריאת שמע שעל המטה


נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
משכית בת דינה

זכה בלעם הרשע בעל כורחו לראות מעלת ישראל אף יותר ממה שמצאנו אצל נביאי ישראל 1 , והוא אומר בשירת חזונו עליהם (במדבר פרק כג כד) "הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה".
רש"י פירש את תיאור גבורה זה כלביא וכארי על קריאת שמע שישראל קוראים בקר וערב, וז"ל
"הן עם כלביא יקום וגו' - כשהן עומדים משנתם שחרית, הן מתגברין כלביא וכארי לחטוף את המצות, ללבוש טלית לקרוא את שמע ולהניח תפילין: לא ישכב - בלילה על מטתו עד שהוא אוכל ומחבל כל מזיק הבא לטרפו. כיצד, קורא את שמע על מטתו ומפקיד רוחו ביד המקום, בא מחנה וגייס להזיקם, הקב"ה שומרם ונלחם מלחמותם ומפילם חללים:". 2

מדברי רש"י אלו אנו לומדים על כוחה של ק"ש לשמור על ישראל מפני המזיקים, ולהגביר כוחם במלחמותיהם נגד האויבים הבאים עליהם. ולהלן נראה שזה אחד הטעמים לק"ש שעל המטה כדי להגן מפני המזיקין.

שני טעמים לקריאת שמה שעל המטה
מצאנו בגמרא שני טעמים למנהג לקרוא ק"ש על המטה:
א. כדי שישן מתוך דברי תורה, ב. להגן מפני המזיקים. להלן נוכיח זאת מן המקורות:
א. להתגבר על יצרו - מובא בגמרא
"אמר רבי יהושע בן לוי: אף על פי שקרא אדם קריאת שמע בבית הכנסת, מצוה לקרותו על מטתו. אמר רבי יוסי: מאי קרא - (תהלים פרק ד ה) 'רִגְזוּ וְאַל תֶּחֱטָאוּ אִמְרוּ בִלְבַבְכֶם עַל מִשְׁכַּבְכֶם וְדֹמּוּ סֶלָה' (בלבבכם –זה ק"ש שנאמר "על לבבך). אמר רב נחמן: (דף ה עמוד א) אם תלמיד חכם הוא אין צריך 3 . אמר אביי: אף תלמיד חכם מיבעי ליה למימר חד פסוקא דרחמי, כגון (תהלים ל"א) 'בידך אפקיד רוחי פדיתה אותי ה' אל אמת' ". (ברכות דף ד ע"ב)


נראה שלפי רבי יוסי הטעם לק"ש שעל המטה הוא כדי שישן מתוך דברי תורה, וכך יהיה לו הכוח להתגבר על יצרו במשכבו בלילות, שלא יבואו לו הרהורים רעים, וגדול כוחה של תורה 4 ובמיוחד כוחה של קריאת שמע לסייע לו בכך. וכפי שפירשו את הפסוק הנ"ל בגמ' שם
"אמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, שנאמר 'רגזו ואל תחטאו'. אם נצחו - מוטב, ואם לאו - יעסוק בתורה, שנאמר: 'אמרו בלבבכם'; אם נצחו - מוטב, ואם לאו - יקרא קריאת שמע, שנאמר: 'על משכבכם'; אם נצחו - מוטב, ואם לאו - יזכור לו יום המיתה, שנאמר: 'ודמו סלה' ".

ולפי טעם זה מובן מה שאומר רב נחמן, שאם הוא ת"ח אין צריך לקרוא ק"ש, כי התלמיד חכם בודאי ישן מתוך מחשבות של תורה ולא יחטא.
לדעת אביי גם ת"ח צריך לומר פסוקי רחמים, אע"פ שת"ח עסוק בד"ת ואינו צריך לקרוא ק"ש מן הטעם שהזכרנו כדי שישן מתוך ד"ת, אבל פסוקי רחמים גם הוא צריך לומר מפני המזיקין.
ב. לחלום טוב - טעם זה לישן מתוך דברי תורה מועיל לא רק כדי להתגבר על היצר הרע, אלא גם באופן חיובי להשרות עליו שמחה של מצווה שתביא לחלום טוב, כפי שמובא הגמרא (פסחים דף קיז ע"א)
"ללמדך שאין השכינה שורה לא מתוך עצלות, ולא מתוך עצבות, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה. שנאמר (מלכים ב ג) 'ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'. אמר רב יהודה אמר רב: וכן לדבר הלכה. אמר רב נחמן: וכן לחלום טוב".

וזאת מפני שגם בשנתו של אדם ממשיכים רעיונותיו לפעול, ואם ישן מתוך דברי תורה תהיה לו השראה לחלום טוב שהוא כעין נבואה קטנה, כפי שמספרים על צדיקים שהשיגו בחלום חידושי תורה, וקבלו בו תשובות לשאלות שהעסיקו אותם, וכפי שהאר"י הקדוש העיד על עצמו, שהשיג בחלום יותר ממה שהשיג בהקיץ.
ג. מפני המזיקין - מובא שם (דף ה עמוד א)
"אמר רבי יצחק: כל הקורא קריאת שמע על מטתו, כאלו אוחז חרב של שתי פיות בידו שנאמר (תהלים קמ"ט) 'רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם'. מאי משמע? אמר מר זוטרא ואיתימא רב אשי: מרישא דענינא, דכתיב 'יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם', וכתיב בתריה: 'רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם'. ואמר רבי יצחק: כל הקורא קריאת שמע על מטתו - מזיקין בדילין הימנו, שנאמר (איוב ה') 'ובני רשף יגביהו עוף' ואין עוף אלא תורה, שנאמר: (משלי כ"ג) 'התעיף עיניך בו ואיננו'; ואין 'רשף' אלא מזיקין, שנאמר (דברים ל"ב) 'מזי רעב ולחמי רשף וקטב מרירי' ". רש"י "כאילו אוחז חרב של שתי פיות בידו - להרוג את המזיקין".

ד. וכן מובא בתלמוד ירושלמי (ברכות פרק א דף ב טור ד /ה"א) " רבי הונא בשם רב יוסף מה טעם אמרו אדם צריך לקרות שמע בביתו בערב בשביל להבריח את המזיקין ".
ה. וכן נראה מתוספות שק"ש נאמר מםני המזיקין, וז"ל (חולין דף קה ע"א) "ובהלכות גדולות פירש דראשונים שהם מצוה משום סרך תרומה טעונין ברכה, אבל אחרונים שהם לצורך אדם משום מלח סדומית אין טעונין ברכה. ומכאן כתב רבינו יהודה בפרק במה מדליקין בתוספ' שאין לברך על קריאת שמע שלפני מטתו אשר קדשנו במצותיו וצונו לקרות שמע ". לפי דבריו ק"ש אינה מצווה אלא כדי להגן מפני המזיקין, ולכן לא תקנו על כך ברכה.
ו. נראה לדייק מרמ"א שאומרים ק"ש משני הטעמים הנ"ל, וז"ל (בשו"ע אורח חיים סימן תפא סעיף ב) " ונוהגים (בליל הפסח הראשון) שלא לקרות על מטתו רק פרשת שמע, ולא שאר דברים שקורין בשאר לילות כדי להגן, כי ליל שמורים הוא מן המזיקין ". משמע שק"ש קוראים כדי שישן מתוך ד"ת ולכן גם בליל שמורים של פסח קוראים ק"ש, אבל פסוקי רחמים להגן מפני המזיקים אין אומרים, מפני שלילה זה משומר מהמזיקים.
ז. מטה ארמית - מובא בגמ' (ברכות דף ח ע"ב) " אמר להו רבא לבניה: ... ואל תשבו על מטת ארמית ... איכא דאמרי: לא תגנו בלא קריאת שמע ", רש"י " בלא קריאת שמע - שתהא מטתך דומה למטת ארמית ". כלומר שלא ילך לישון כמו גוי שאינו קורא ק"ש, וזה מתאים לטעם שישן מתוך ד"ת כיהודי 5 .

הקשר בין שני הטעמים הנ"ל

האם יש קשר בין שני הטעמים הללו לקריאת שמע שעל המטה, הנראים כשונים זה מזה, האחד ערכי כדי שישן מתוך ד"ת, והשני לצורך עצמו - כדי להגן עליו מן המזיקין?
המאירי בברכות כתב פירוש מחודש שהמזיקים הם הדעות הכוזבות, בהיות האדם משוטט במחשבתו על משכבו בלילות מעסיקות אותו מחשבות זרות אלו, וע"י שיקרא ק"ש וישן מתוך ד"ת משומר הוא מהדעות הרעות.
אולם נראה שיש קשר נוסף בין הטעמים, וזאת בהקדים קושיא נוספת, איך מותר להשתמש בדברי תורה להגן מפני המזיקים האם אין בכך "ניחוש"? הגמ' עומדת על כך (שבועות דף טו עמוד ב) ואומרת שריב"ל היה אומר לפני השינה פרקי תהילים כמו "שיר של פגעים" 'יושב בסתר עליון בצל וגו'. עד 'כי אתה ה' מחסי'. ואומר 'ה' מה רבו צרי רבים קמים עלי' עד 'לה' הישועה', ושואלת הגמ' " והאמר ר' יהושע בן לוי: אסור להתרפאות בדברי תורה?! להגן שאני ". ולכאורה החילוק אינו מובן מדוע אסור להתרפאות מדברי תורה והלוחש פסוק על המכה אין לו חלק לעולם הבא, ולהגן מותר?
נראה שהחילוק ביניהם הוא אם הוא חושב שלפסוקים יש איזה כח מיסטי לרפא, או שהמצווה מגינה עליו, הלוחש על המכה פועל כדרכי האמורי המאמינים בלחשים וכשפים, ואפילו אומר פסוק לשם לחש גם כן אינו ניצל מאסור ניחוש, אבל האומר פסוק להגן הרי הוא כמתפלל אל ה' שיגן עליו ומותר. וכן הקורא ק"ש להגן עליו על ידי שהוא מכריז על אמונתו בקב"ה שאין עוד מלבדו, וכשכר לאמונתו זו הקב"ה מגן עליו והוא ניצל מן המזיקין, זה מותר.

האמונה ביחוד ה' וזכות המצווה הם המגנים עלינו
היסוד הזה שהאמונה ביחוד ה' וזכות המצווה מגינה עלינו עולה מתוך כמה סוגיות דלהלן:
א. 'אין עוד מלבדו' מועיל כנגד כשפים - מובא בגמ' (סנהדרין דף סז ע"ב) " אמר רבי יוחנן: למה נקרא שמן כשפים - שמכחישין פמליא של מעלה. (דברים ד') 'אין עוד מלבדו' - אמר רבי חנינא: אפילו לדבר כשפים ". כלומר הכשפים מראים כאילו כביכול יש כוחות שסותרים את ההשגחה העליונה, ואפשר להשתמש בהם להזיק למי שלא מגיע לו כל עונש, אולם מי שמאמין שאין עוד מלבדו ניצל מהכשפים ואינו נתון לשליטתם. וכך מסופר שום על אשה בעלת כוח כשפים שרצתה להזיק לרבי חנינא. והוא לא פחד ממנה ואמר לה " זילי עבידי, 'אין עוד מלבדו' ", מפרש רש"י " אין עוד מלבדו כתיב - ואם המקום חפץ בי לא תוכלי להרע, ואם תוכלי מאתו יצא ואני מקבלן ". אפשר לפי זה לישב דעת הרמב"ם שאינו מזכיר בהלכותיו מזיקין, וכביכול מתעלם מהם, ואפשר שהרמב"ם סבר שהמזיקין מזיקים רק למי שמאמין בהם אבל אם הוא אומר שאין עוד מלבדו לא יזיקו לו כדברי הגמרא הנ"ל, והואיל ובדורות שלנו כבר לא חוששים להם לא יוכלו להזיק לו.
ב. כריעה לה' מכניעה מזיקים - מובא בגמרא (קידושין כט ע"ב) על רב אחא בר יעקב שהגיע אצל אביי, הואיל ואביי ידע גודל חוכמתו וצדקתו הכניסו למקום שהיה ידוע שיש בו מזיקים כדי שזכותו תגן לסלק אותם משם, ואכן רב אחא בר יעקב נכנס לשם, וראה את המזיקים והיו נדמים לו כתנין בן שבעה ראשים הוא התחיל לכרוע בתפילה וכל כריעה שכרע נפל ראש אחד של התנין. מבאר המהרש"א שהכריעה היא הוראה של ביטול לקב"ה וכך הכניע את המזיק. ללמדך שהכנעה לקב"ה אמונה בו מסלקת את הכוחות האחרים המכחישים פמליא של מעלה.
ג. מזוזה "שומר דלתות ישראל" - הרמב"ם מתייחס בחומרה על אלו השמים מזוזה על פתחיהם כקמע שתגן עליהם, ובמיוחד אלו הרושמים שמות המלאכים על גבי המזוזות כסגולה, וז"ל (הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה פרק ה הלכה ד)
"מנהג פשוט שכותבים על המזוזה מבחוץ כנגד הריוח שבין פרשה לפרשה שדי ואין בזה הפסד לפי שהוא מבחוץ, אבל אלו שכותבין מבפנים שמות המלאכים או שמות קדושים או פסוק או חותמות הרי הן בכלל מי שאין להם חלק לעולם הבא, שאלו הטפשים לא די להם שבטלו המצוה אלא שעשו מצוה גדולה שהיא יחוד השם של הקב"ה ואהבתו ועבודתו כאילו הוא קמיע של הניית עצמן כמו שעלה על לבם הסכל שזהו דבר המהנה בהבלי העולם".

ולכאורה הגמ' עצמה אומרת שהמזוזה מגינה על הבית, ולכן רושמים על המזוזה שם ש'ד'י' שהוא ראשי תיבות "שומר דלתות ישראל" ? אלא צריך לומר, שזכות קיום המצווה הוא זה שמגן על הבית, הדבר מבואר ברמב"ם (פרק ו הלכה יג)
"חייב אדם להזהר במזוזה מפני שהיא חובת הכל תמיד, וכל זמן שיכנס ויצא יפגע ביחוד השם שמו של הקדוש ב"ה ויזכור אהבתו ויעור משנתו ושגיותיו בהבלי הזמן, וידע שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולם ומיד הוא חוזר לדעתו והולך בדרכי מישרים, אמרו חכמים הראשונים כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו מוחזק הוא שלא יחטא שהרי יש לו מזכירין רבים והן הם המלאכים שמצילין אותו מלחטוא שנאמר חונה מלאך יי' סביב ליראיו ויחלצם, בריך רחמנא דסייען". כלומר קיום המצווה והאמונה ביחוד השם הם המגינים, ומי שמאמין בקב"ה הוא שומר עליו ושולח מלאכיו סביב ליראיו ויחלצם".

ד. הגנה מנזק בזמן מלחמה - רמב"ם (הלכות מלכים פרק ז הלכה טו)
"מי האיש הירא ורך הלבב כמשמעו, שאין בלבו כח לעמוד בקשרי המלחמה, ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה, וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה, שנאמר אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם, ולא עוד אלא שכל דמי ישראל תלויין בצוארו, ואם לא נצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו, הרי זה כמי ששפך דמי הכל, שנאמר ולא ימס את לבב אחיו כלבבו, והרי מפורש בקבלה ארור עושה מלאכת ה' רמיה וארור מונע חרבו מדם, וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד, מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה, ויבנה לו בית נכון בישראל ויזכה לו ולבניו עד עולם ויזכה לחיי העולם הבא, שנאמר כי עשה יעשה ה' לאדוני בית נאמן כי מלחמות ה' אדוני נלחם ורעה לא תמצא בך וגו' והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' א-להיך".
מדברי הרמב"ם עולה, שהסגולה למלחמה שינצל ולא יארע לו נזק היא שילחם "בכל לבו בלא פחד ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד, מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה", כי ע"י כך שלא יפחיד עצמו במלחמה הוא מקיים את מצוות התורה " ואל תערצו מפניהם ", וכשנלחם לשם שמים מקיים מצווה, והמצוות מגינות על האדם, ובנוסף לכך המחשבה "שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה ", מסלקת את המזיקים באמונה ש"אין עוד מלבדו" הוא מבטל כל כוח אחר שיכול להזיקו. נמצא שמי שמאמין ביחוד ה' ועושה מלחמות ה', אפילו שהוא נמצא במקום סכנה הקב"ה מגן עליו והרמב"ם מבטיחו שלא יארע לו כל נזק.
ה. לולב עוצר רוחות רעות וטללים רעים - שני טעמים נאמרו בנענוני הלולב: (סוכה דף לז עמוד ב)
"אמר רבי יוחנן: מוליך ומביא - למי שהארבע רוחות שלו, מעלה ומוריד - למי שהשמים והארץ שלו. במערבא מתנו הכי, אמר רבי חמא בר עוקבא אמר רבי יוסי ברבי חנינא: מוליך ומביא - כדי לעצור רוחות רעות, מעלה ומוריד - כדי לעצור טללים רעים".
נראה שיש קשר בין שני הטעמים, כי מכוח האמונה ששמים וארץ של הקב"ה ואין עוד מלבדו, הוא מבטל כל כוח אחר בעולם שיכול להזיק לו, וכך הוא ניצל מרוחות רעות ומטללים רעים ומכל המזיקים.
וזה רמוז גם במקום שמנענעים בלולב: ב'הודו לה' וב'אנא ה' הושיעה נא', כי מי שמודה ואומר "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו" ומנענע לכל רוחות השמים לציין שלמעלה ולמטה ובד' רוחות השמים נמצא הבורא יתברך, זוכה שיתקבלו התפילות של "אנא ה' הושיעה נא" לבטל רוחות רעים וטללים רעים.
ו. יום הדין מביא ישועה - הרא"ש (סוכה פרק ג סימן כו) מביא מקור לכך מן הכתוב
"על פי המקרא (דה"א טז) דכתיב 'אז ירננו עצי היער וגו' וכתיב בתריה 'הודו לה' כי טוב' וכתיב נמי בתריה 'ואמרו הושיענו א-להי ישענו וגו' ואיתא במדרש 'לפי שבר"ה באין לדין ישראל ואומות העולם ואין יודעין מי יצא זכאי ומי יצא חייב נתן הקב"ה מצוה זו לישראל שיהו שמחים בלולביהם כאדם היוצא מלפני השופט זכאי שהוא שמח' והיינו דכתיב 'ירננו עצי היער' כלומר ירננו בעצי היער כאשר יצאו מלפני ה' זכאין כשבאין לשפוט את הארץ, ובמה ירננו ב'הודו' וב'הושיעה נא' ".
השמחה שעומד למשפט לפני הקב"ה מורה על כך שהוא מכיר במלכותו יתברך, והיא גופא הסיבה שיהיה נושע בדינו זוכה לישועת ה'.
מכל המקורות הללו למדנו שהמצוות מגינות עלינו, ובפרט מחשבה על יחוד ה', בכוחה לבטל את כל המזיקים, שכביכול פוגעים באחדותו יתברך. ולכן בקריאת שמע שעל המטה שבה הוא מתכוון לישון
מתוך דברי תורה, המצווה מגינה עליו, ובפרט כאשר הוא מכוון באמירת "ה' אחד" ואין עוד מלבדו הוא ניצול מכל נזק וה' עמו.
כל זאת למדנו מדברי בלעם "הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה". וכפי שהביאנו פירש רש"י
"לא ישכב - בלילה על מטתו עד שהוא אוכל ומחבל כל מזיק הבא לטרפו. כיצד, קורא את שמע על מטתו ומפקיד רוחו ביד המקום, בא מחנה וגייס להזיקם, הקב"ה שומרם ונלחם מלחמותם ומפילם חללים"

אפשר שבלעם פירש זאת על עצמו. שכן בלעם עצמו היה קוסם, כפי שנאמר בספר יהושע (פרק יג פסוק כב) "וְאֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הַקּוֹסֵם הָרְגוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּחֶרֶב אֶל חַלְלֵיהֶם", וכן בפרשה נאמר (במדבר פרק כד) "וְלֹא הָלַךְ כְּפַעַם בְּפַעַם לִקְרַאת נְחָשִׁים", הרי לנו שהיה מנחש, נאמר עליו "יודע דעת עליון" פירשו חז"ל שידע את השעה שהקב"ה כועס וזאת כדי לקלל בעינו הרעה, בא בלעם וגילה לנו באיזה כוח הצליחו ישראל להכניע את כוחו לקלל וקסום ולנחש, שזה ע"י קריאת שמע שיש בה אחדות השם, וגילוי שאין עוד מלבדו בטלה כוחו לכשף ולהזיק. ואיך מת בלעם עצמו? אומר רש"י (במדבר פרק לא פסוק ו)
"וכלי הקדש - זה הארון והציץ. שהיה בלעם עמהם ומפריח מלכי מדין בכשפים, והוא עצמו פורח עמהם. הראה להם את הציץ, שהשם חקוק בו, והם נופלים, לכך נאמר על חלליהם במלכי מדין, שנופלים על החללים מן האויר, וכן בבלעם כתיב (יהושע יג, כב) אל חלליהם".

הרי לנו, שע"י שהראו לו את השם המפורש שעל ציץ הקודש המורה על אחדותו יתברך נשאב כל כוחו של בלעם ונעשה חלל בטל מן המציאות.


^ 1 על פי מדרש ילקוט שמעוני במדבר פרק כה המשך רמז תשע"א.
^ 2 צ"ע מדוע רש"י לא פירש זאת על הפסוק הקודם (במדבר פרק כד ט) "כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ", ונראה שרש"י על התורה העדיף פסוק שיש בו יותר עוצמה "הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה". ואכן רבי צדוק הכהן מלובלין מפרש שהפסוק "כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ", ללמדנו שגם אם כרע ונפל ממדרגתו יש כוח לישראל להתגבר כלביא ואף לקום כארי, ובגמרא העדיפו את הפסוק הזה, מפני שבאו לבאר מדוע בקשו חכמים לכתוב פרשת בלעם בק"ש ובפסוק זה יש רמז לפסוק "בשכבך ובקומך".
^ 3 לפי רש"י יש מכוון נוסף לק"ש שעל המטה לצאת ידי חובת ק"ש למי שקרא ק"ש מבעוד יום. וז"ל רש"י (ברכות דף ב עמוד א) "לפיכך הקורא קודם לכן - לא יצא ידי חובתו, אם כן למה קורין אותה בבית הכנסת, - כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה, והכי תניא בברייתא בברכות ירושלמי, ולפיכך, חובה עלינו לקרותה משתחשך, ובקריאת פרשה ראשונה שאדם קורא על מטתו – יצא".
^ 4 וכך מובא בגמרא (סוכה דף נב עמוד ב) "תנא דבי רבי ישמעאל: אם פגע בך מנוול זה - משכהו לבית המדרש. אם אבן הוא - נימוח, אם ברזל הוא - מתפוצץ. אם אבן הוא - נימוח, דכתיב (ישעיהו נה) 'הוי כל צמא לכו למים', וכתיב (איוב יד) 'אבנים שחקו מים'. אם ברזל הוא - מתפוצץ, דכתיב (ירמיהו כג) 'הלא כה דברי כאש נאום ה' וכפטיש יפוצץ סלע' ".
^ 5 מובא ברמ"א (שו"ע סימן א סעיף א) "ובשכבו על משכבו ידע לפני מי הוא שוכב, ג ומיד שיעור משנתו יקום (ח) [ה] בזריזות לעבודת בוראו יתברך ויתעלה (טור)". הנה למרות שהשו"ע מדבר על הלכות השכמת הבקר הוא מקדים את השכינה על מטתו, מפני שקימת הבקר תלויה באופן ששכב לישון, וזהו שלא ישן על מטת ארמי, שלא ילך לישון כמו גוי.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il