ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

טעמי תורה

בית מדרש פרשת השבוע חומש במדבר חקת Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

תשס"ז

טעמי תורה


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
יוסף בן גרציה

"זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה וגו' "

פירש רש"י " זאת חקת התורה - לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, לפיכך כתב בה חקה, גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה".
החוקים הם המצוות שאין אנו יודעים טעמם, נבחרה מצוות פרה אדומה מבין החוקים להיות דוגמא ובנין אב לכל החוקים ולהיקרא בכללות "חוקת התורה", כי היא הקשה שבכולם להבנה בגלל הסתירות שבהלכותיה, שמטהרת טמאים ומטמאת את העוסקים בה הטהורים, כפי שאמרו חז"ל (במדבר רבה פרשה יט) " העוסקין בפרה מתחלה ועד סוף מטמאין בגדים, היא גופה מטהרת בגדים!? אמר הקב"ה: חקה חקקתי גזירה גזרתי אי אתה רשאי לעבור על גזרתי " 1 . ובלשון אחרת בגמרא (נדה דף ט ע"א) "(איוב י"ד) 'מי יתן טהור מטמא לא אחד'... ור"א אומר: אלו מי הנדה, שהמזה ומזין עליו - טהור, ונוגע - טמא. ומזה טהור? והכתיב: 'ומזה מי הנדה יכבס בגדיו!' ... והיינו דאמר שלמה (קהלת ו' ,ז') 'אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני' ".
למרות כל זאת, רש"י מביא טעם למצוות פרה אדומה וז"ל: " ומדרש אגדה העתקתי מיסודו של ר' משה הדרשן, וזהו: 'ויקחו אליך' - משלהם כשם שהם פרקו נזמי הזהב לעגל משלהם כך יביאו זו לכפרה משלהם: 'פרה אדמה' - משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך. אמרו תבא אמו ותקנח הצואה, כך תבא פרה ותכפר על העגל: וכו' ". רש"י מאריך לפרט את הלכותיה של פרה אדומה ונותן להם טעם, ולכאורה התורה אומרת שזו חוקה שאין אנו יכולים להבין אותה ולמצוא לה טעם מספיק, ואיך רש"י יכול לגלות מה שהתורה כיסתה וקראה לו חוקה וסוד?
אלא באמת ההסבר שנותן רש"י טעון ביאור, מה המשמעות הסמלית שיש במשל - תבוא האם ותקנח צואת בנה? נראה שהמשל של האם ובנה בא לומר שמצוות פרה אדומה וחטא העגל דומים זה לזה במובן מה, הרמב"ן אומר שמעשה הפרה שנשחטת בחוץ דומה לע"ז, שנראה כאילו מקריב לשעירים שעל פני השדה, הדמיון הזה מקשה יותר על ההבנה כיצד תבוא הפרה ותכפר על חטא העגל, אלא יש ב"פאה" תשובת המשקל, עיקר חטא העגל היה בכך שהם בחרו מדעתם לעשות דבר אשר ה' לא צווה 2 , וממילא זה הפך לעבודה זרה. באה מצוות הפרה שהיא חוקה בלא טעם מספיק ודומה כביכול לע"ז, ומלאה בסתירות הגיוניות, למרות כל זאת, ישראל מקיימים אותה מצווה רק בגלל שה' צווה, משום ש "גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה ", וכך תבוא הפרה תקנח את בנה.
נמצא שהטעם שפירש רש"י במצוות הפרה הוא בעצם העובדה שאי אפשר להבינה את סוד חוקת פרה אדומה, ובכל זאת יש לקיים מצווה זו ובכך להוכיח את אמונתנו בקב"ה.
וכך אומר הרמב"ם סוף הלכות מעילה (פרק ח הלכה ח) "ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה ולידע סוף ענינם כפי כחו, ודבר שלא ימצא לו טעם ולא ידע לו עילה אל יהי קל בעיניו ולא יהרוס לעלות אל ה' פן יפרוץ בו, ולא תהא מחשבתו בו כמחשבתו בשאר דברי החול ... וכמה היה דוד המלך מצטער מן המינים ומן העכו"ם שהיו משיבין על החקים, וכל זמן שהיו רודפין אותו בתשובות השקר שעורכין לפי קוצר דעת האדם היה מוסיף דביקות בתורה, שנאמר 'טפלו עלי שקר זדים אני בכל לב אצור פקודיך', ונאמר שם בענין 'כל מצותיך אמונה שקר רדפוני עזרני', וכל הקרבנות כולן מכלל החוקים הן, אמרו חכמים שבשביל עבודת הקרבנות העולם עומד, שבעשיית החוקים והמשפטים זוכין הישרים לחיי העולם הבא, והקדימה תורה ציווי על החוקים, שנאמר 'ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם' ".
הנה מחדש הרמב"ם שלכתחילה יש להתבונן במצוות תורה למצוא את טעמם, אבל אם אינו מוצא טעם, יקיים אותם מתוך אמונה בקב"ה ויוסיף דבקות בו מזה שמקיים דבריו אף שאינו מבין אותם, כמו שדוד היה מוסיף דבקות ואמונה מחוקי התורה, מפני שעליהם היה נרדף והוא הוכיח את אמונתו בה' דוקא בקיום החוקים, ולכן הרגיש תוספת קדושה ודבקות בה' בקיומם. ונמצא שתכלית חוקי התורה להביא את האדם לידי דביקות בה', וזהו טעם המצווה.
והנה התורה אומרת במה תתגלה חוכמתנו (דברים פרק ד) "וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה:
לכאורה חכמת ישראל מתגלית בחכמת התורה במשפטי התורה, אולם התורה תולה זאת שמיעת החוקים שאין בהם הבנה, ואיך תתגלה דרכם חכמת ישראל?
הר"ן בדרשותיו (סימן א' ט') עומד על כך, ואומר שעל ידי החוקים שישראל מקיימים, רואים הגויים את דבקותם בה', ואת השפעת התורה עליהם, עד שנעשים חכמים מחוכמים 3 .
ולפי דבריו מובן המשך הכתוב בתורה "כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱ-לֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּה' אֱ-לֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו וגו' ".
והנה אמרו חז"ל במדרש תנחומא (בובר) פרשת חקת סימן כד " ויקחו אליך (במדבר יט ב). אמר ר' יוסי בר חנינא א"ל הקב"ה למשה: לך אני מגלה טעמו של פרה, אבל לאחרים חקה ", ולכאורה אם פרשת פרה היא חוקה, האי אין לה טעם, ואיך יכול לגלות טעמה למשה? ועוד צריך להבין למה למשה דוקא נתגלה סוד פרה אדומה? ולפי דברינו שטעם המורגש בחוקה הוא בחיזוק האמונה בקב"ה וקיום מצוותיו בבחינת "נעשה ונשמע" ללא ערעורים, מובן שאין כמו משה רבנו שדבר עם ה' פנים בפנים, שלא חטא בחטא העגל, (שיסודו דומה לחטא עץ הדעת טוב ורע לבחור ולעשות מה שלא צווה ה'), להבין את סוד פרה אדומה, ולהרגיש את "הטעם" שלה לקיים רצון ה'.
בכיוון זה של אמונה בקב"ה אפשר להעמיק ולמצוא טעם נוסף לשבח בפרדוקס שמצאנו בהלכות "פרה", כיצד הפרה מטמאה טהורים ומטהרת טמאים!? וחז"ל אמרו שאין לכך תשובה אלא מה שנאמר בספר איוב (י"ד)"מי יתן טהור מטמא לא אחד' . כוונתם ללמוד מכאן מה היסוד המטהר בפרה, אם המתעסקים בה נטמאים מוכרחים לומר שלא הכהן המזה מטהר ולא אפר הפרה מטהרים אלא הקב"ה יחידו של עולם הוא המטהר. והבנה זו עולה דוקא מתוך חוקת הפרה 4 .
דוגמא נוספת של פרדוקס הלכתי מובאת בגמרא (נדה דף ט ע"א) "(איוב י"ד) 'מי יתן טהור מטמא לא אחד'. א"ר יוחנן: זו שכבת זרע, שהוא - טמא, ואדם הנוצר ממנו – טהור". גם זה בא ללמד שיסוד הטהרה שבאדם אינו בא מגופו הנוצר משכבת זרע אלא מנשמה שנטע בו הבורא. וכך נראה להסביר טומאת יולדת שילדה אדם חי. לכאורה הטומאה באה מהעדר חיים, והיא נמצאת באדם מת שנטלה ממנו הנשמה, או באשה נדה שלא הופרתה, או בשכבת זרע שלא הופרה, אבל יולדת חיים מדוע היא טמאה? וגם על זה באה התשובה"מי יתן טהור מטמא לא אחד' , כלומר, לא היולדת היא סיבת החיים אלא הקב"ה שנפח בוולד נשמת חיים. ומכל זה אנו לומדים איך על ידי קיום חוקי התורה אפשר להגיע להבנה עמוקה יותר של קשר עם הבורא.

אנו מוצאים בכמה מקומות שהתורה הסמיכה מצוות כבוד אב ואם ומצוות פאה אדומה, כגון מה שאמרו חז"ל שבמרה קבלו מצוות פרה כבוד אב ודינין. מדוע למדם דוקא מצוות אלו? נראה שהקב"ה בקש להטעימם מכל סוגי המצוות שכליות ככבוד אב, ושמעיות אלו החוקים, ומשפטים שבין אדם לחברו אלו הדינין. כמו גר שמלמדים אותו מקצת מצוות לפני שמתגייר כך למד אותם הקב"ה מקצת מצוות לפני גיורם במתן תורה.
כן באגדה הבאה על גוי שהמקפיד במצוות כבוד אב, ובהקשר לכך הוזכרה פרה אדומה. כך מסופר בגמרא ובמדרש (דברים רבה (וילנא) פרשה א ד"ה טו) "א"ר אבהו: שאלו תלמידיו את רבי אליעזר הגדול אי זהו כיבוד אב ואם? אמר להם צאו וראו מה עשה דמה בן נתינה באשקלון, והיתה אמו חסרת דעת והיתה מסטרתו בין חביריו ולא היה אומר לה אלא דייך אמי, אמרו רבותינו: פעם אחת באו חכמים אצלו ליקח הימנו אבן אחת טובה שנאבדה מכלי כהן שהיה דר באשקלון ופסקו עמו באלף זהובים נכנס ומצא רגלו של אביו פשוטה על התיבה שהיתה אבן טובה בתוכה והיה ישן ולא בקש לצערו ויצא לחוץ ריקם, כיון שלא הוציאה כסבורין שמבקש מהן יותר והעלו דמיה י' אלפים זהובים כשניעור אביו משנתו נכנס והוציאה להן בקשו ליתן לו י' אלפים זהובים אמר להם חס לי איני נהנה משכר אבותי אלא בדמים הראשונים שפסקתי עמכם אלף זהובים כך אני נוטל מכם ומה שכר נתן לו הקב"ה אמרו רבותינו באותה שנה ילדה פרתו פרה אדומה ומכרה יותר מי' אלפים זהובים ראה כמה גדול כבוד אב ואם".
נראה שהגמ' באה ללמד זכות על ישראל, עד כמה שהגוי הקפיד על מצוות כבוד אב השכלית, יותר מזאת הקפידו ישראל על מצוות פרה אדומה שהיא חוקה בלתי מובנת, והיו מוכנים לשלם עליה יותר. ועוד אפשר שבאו חז"ל לרמוז לנו, כ"דבר הלמד מעינינו" שגם כבוד אב יש בו חוקה.
וכך כותב הרשב"א בתשובה (חלק א סימן צד) "ואף המצות שיראה מפשוטי הטעמים שנתנה בהם התורה שהטעמים ההם הם תכלית הכונה בהם אינה תכלית. אלא הטעם ההוא אמת אך הוא כנקודה מתועלותיה ומכוונותיה. והדברים הנעלמים הרמוזים בתוכה לאשר חננם השם יתברך אין להם תכלה. והוא שאמר דוד (תהלים קי"ט) 'לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאוד'. ואם על הפשטים לבד יכילם מעט גליון כאזהרות שחברו הפייטנים. ואם על פירושיהם יכילום קונדריסין כמשנה וכתלמוד".


רש"י ויקרא פרק כו פסוק ג) אם בחקתי תלכו - יכול זה קיום המצות, כשהוא אומר ואת מצותי תשמרו, הרי קיום המצות אמור, הא מה אני מקיים אם בחקתי תלכו, שתהיו עמלים בתורה:
ויקרא רבה (וילנא) פרשה לה ד"ה א אם בחקותי א אם בחקותי תלכו הה"ד (תהלים קיט) חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך אמר דוד רבש"ע בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני ולבית דירה פלונית אני הולך והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות
במדבר פרק כא (יז) אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ: (יח) בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה: (יט) וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת:
(כ) וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְנִשְׁקָפָה עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן:
רש"י במדבר פרק כא פסוק כ במחקק - על פי משה שנקרא מחוקק, שנאמר (דברים לג, כא) כי שם חלקת מחוקק ספון. ולמה לא נזכר משה בשירה זו, לפי שלקה ע"י הבאר. וכיון שלא נזכר שמו של משה לא נזכר שמו של הקב"ה. משל למלך שהיו מזמנין אותו לסעודה, אמר אם אוהבי שם אני שם, ואם לאו איני הולך:
רש"י במדבר פרק כא פסוק כ ומבמות הגיא אשר בשדה מואב - כי שם מת משה ושם בטלה הבאר. דבר אחר כרוה נדיבי העם כל נשיא ונשיא כשהיו חונים וטל מקלו ומושך אצל דגלו ומחנהו ומי הבאר נמשכין דרך אותו סימן ובאין לפני חניית כל שבט ושבט:
דברים פרק לג פסוק כא וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן וַיֵּתֵא רָאשֵׁי עָם צִדְקַת יְקֹוָק עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל:
מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן נוסחא ב פרק יג ד"ה דבר אחר אמר לו ריב"ז אליעזר אמור לנו דבר (אחת) אחד מדברי תורה. אמר לו אמשול לך משל למה אני דומה לבור הזה שאינו (מאבד) יכול להוציא מים יותר ממה שהוא מכניס. אמר לו אמשול לך משל לה"ד לבאר הזאת שהיא מזלת ומוציאה מים מאיליה כך את יכול לומר דברי תורה יתר ממה שנאמר למשה בסיני. [א"ל ב' וג' פעמים ולא קבל עליו יצא ריב"ז והלך לו והיה ר' אליעזר יושב ודורש דברים יותר ממה שנאמר למשה בסיני] ופניו מאירות כאור החמה וקרנותיו יוצאות כקרנותיו של משה ואין אדם יודע אם יום הוא ואם לילה. רבי יהושע ור' שמעון בן נתנאל הלכו ואמרו לריב"ז בוא וראה רבי אליעזר יושב ודורש דברים [יותר] ממה שנאמר למשה בסיני ופניו מאירות כאור החמה וקרנותיו יוצאות כקרנותיו של משה ואין אדם יודע אם יום הוא ואם לילה. בא ר' יוחנן בן זכאי מאחריו ונשקו על ראשו ואמר אשריכם [אברהם] יצחק ויעקב שיצא זה מחלציכם.
מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן נוסחא א פרק כה ד"ה כשחלה רבי נכנס רבי עקיבא וישב לפניו ואמר לו רבי מעתה שנה לי פתח ושנה לו ש' הלכות בבהרת. באותה שעה הגביה רבי אליעזר שתי זרועותיו והניחן על חזה שלו ואמר אוי לי על שתי זרועותי [שהן כשני] ספרי תורות שנפטרין מן העולם. שאם יהיו כל הימים דיו וכל האגמים קולמוסים וכל בני אדם לבלרין אינן יכולין לכתוב כל מה שקריתי ושניתי ומה ששמשתי לחכמים בישיבה. ולא חסרתי מרבותי אלא כאדם שטובל אצבעו בים. ולא חסרתי מתלמידי אלא כדי שיכחול המכחול מן השפופרת.
ספר מורה הנבוכים חלק שלישי פרק מח וזהו הטעם ג"כ בשלוח הקן, כי הביצים אשר שכבה האם עליהם והאפרוחים הצריכים לאמם על הרוב אינם ראוים לאכילה, וכשישלח האם ותלך לה לא תצטער בראות לקיחת הבנים, ועל הרוב יהיה סבה להניח הכל, כי מה שהיה לוקח ברוב הפעמים אינו ראוי לאכילה, ואם אלו הצערים הנפשיים חסה תורה עליהם בבהמות ובעופות כל שכן בבני אדם, ולא תקשה עלי באמרם על קן צפור יגיעו רחמיך וגו', כי הוא לפי אחת משתי הדעות אשר זכרנום, ר"ל דעת מי שחושב שאין טעם לתורה אלא הרצון לבד, ואנחנו נמשכנו אחר הדעת השני,
בראשית רבה (וילנא) פרשה עו ד"ה ו הצילני נא פן יבא והכני אם על בנים, ואתה אמרת (דברים כב) לא תקח האם על הבנים, ד"א פן יבא והכני אם על בנים, ואתה אמרת (ויקרא כב) ושור ושה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד.
קהלת פרק ז (כג) כָּל זֹה נִסִּיתִי בַחָכְמָה אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי:
במדבר רבה (וילנא) פרשה יט ד"ה ג זאת חקת זאת חקת התורה וגו' רבי יצחק פתח (קהלת ז) כל זה נסיתי בחכמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני כתיב (מלכים א ה) ויתן אלהים חכמה לשלמה מהו כחול רבנן אמרי נתן לו חכמה כנגד כל ישראל שנא' ויהי מספר בני ישראל כחול הים וגו' א"ר לוי מה חול גדר לים כך היתה חכמה גדורה לשלמה מתלא אמרין דעה חסרת מה קנית דעה קנית מה חסרת ... אמר שלמה על כל אלה עמדתי ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי (קהלת ז) אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני.
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף כא עמוד ב ואמר רבי יצחק: מפני מה לא נתגלו טעמי תורה - שהרי שתי מקראות נתגלו טעמן נכשל בהן גדול העולם. כתיב +דברים י"ז+ לא ירבה לו נשים, אמר שלמה: אני ארבה ולא אסור, וכתיב +מלכים א' י"א+ ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו. וכתיב +דברים י"ז+ לא ירבה לו סוסים, ואמר שלמה: אני ארבה ולא אשיב וכתיב +מלכים א' י"א /י'/+ ותצא מרכבה ממצרים בשש וגו'.
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף כא עמוד א משנה. +דברים י"ז+ לא ירבה לו נשים - אלא שמנה עשרה. רבי יהודה אומר: מרבה הוא לו, ובלבד שלא יהו מסירות את לבו. רבי שמעון אומר: אפילו אחת ומסירה את לבו - הרי זה לא ישאנה, אם כן למה נאמר לא ירבה לו נשים - דאפילו כאביגיל.
גמ. +דברים כ"ד+ לא תחבל בגד אלמנה, דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר: עשירה - ממשכנין אותה, ענייה - אין ממשכנין אותה, ואתה חייב להחזיר לה, ואתה משיאה שם רע בשכנותיה. ואמרינן: מאי קאמר? - הכי קאמר: מתוך שאתה ממשכנה אתה חייב להחזיר לה, ואתה משיאה שם רע בשכנותיה. אלמא: רבי יהודה לא דריש טעמא דקרא, ורבי שמעון דריש טעמא דקרא! - בעלמא רבי יהודה לא דריש טעמא דקרא, ושאני הכא דמפרש טעמא דקרא: מה טעם לא ירבה לו נשים - משום +דברים י"ז+ דלא יסור לבבו. ורבי שמעון אמר לך: מכדי בעלמא דרשינן טעמא דקרא, אם כן לכתוב קרא לא ירבה לו נשים ולישתוק, ואנא אמינא: מה טעם לא ירבה - משום דלא יסור. לא יסור למה לי - אפילו אחת ומסירה את לבו הרי זו לא ישאנה. אלא מה אני מקיים לא ירבה - דאפילו כאביגיל.
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לג עמוד ב על קן צפור יגיעו רחמיך מאי טעמא? - פליגי בה תרי אמוראי במערבא, רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא; חד אמר: מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית, וחד אמר: מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים, ואינן אלא גזרות.
רמב"ן דברים פרק כב פסוק ו וכן מה שאמרו (ברכות לג ב) לפי שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזרות, לומר שלא חס האל על קן צפור ולא הגיעו רחמיו על אותו ואת בנו, שאין רחמיו מגיעין בבעלי הנפש הבהמית למנוע אותנו מלעשות בהם צרכנו, שאם כן היה אוסר השחיטה, אבל טעם המניעה ללמד אותנו מדת הרחמנות ושלא נתאכזר.
רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ט הלכה ז מי שאמר בתחנונים מי שריחם על קן ציפור שלא ליקח האם על הבנים או שלא לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד ירחם עלינו וכיוצא בענין זה משתקין אותו, מפני שמצות אלו גזרת הכתוב הן ואינן רחמים, שאילו היו מפני רחמים לא היה מתיר לנו שחיטה כל עיקר,
משלי פרק ל (יח) שְׁלֹשָׁה הֵמָּה נִפְלְאוּ מִמֶּנִּי <וארבע> וְאַרְבָּעָה לֹא יְדַעְתִּים:
(יט) דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם דֶּרֶךְ נָחָשׁ עֲלֵי צוּר דֶּרֶךְ אֳנִיָּה בְלֶב יָם וְדֶרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה:
ויקרא רבה (וילנא) פרשה ל ד"ה טו ד"א ולקחתם אלו ד' מינין שכל אחד ואחד מישראל הולך ורץ ולוקח לו מהן להלל להקב"ה והם נראים קטנים בעיני אדם וגדולים המה לפני הקב"ה ומי פירש להם לישראל על הד' מינין האלו שהן אתרוג לולב הדס ערבה חכמים שנאמר (שם /משלי ל'/) והמה חכמים מחוכמים.
מדרש תנחומא (בובר) פרשת חקת סימן כד ויקחו אליך (במדבר יט ב). אמר ר' יוסי בר חנינא א"ל הקב"ה למשה, לך אני מגלה טעמו של פרה, אבל לאחרים חקה, אמר רב הונא כתיב כי אקח מועד אני מישרים אשפוט (תהלים עה ג), וכתיב והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון (זכריה יד ו), דברים המכוסים מכם בעולם הזה, עתידים להיות צפים לכם לעולם הבא, כהדין סמיא דצפי, דכתיב והולכתי עורים בדרך לא ידעו [וגו'] אשים מחשך לפניהם לאור [וגו'] אלה הדברים עשיתם (ישעיה מב טז), אעשה לא נאמר, אלא עשיתם, שכבר עשיתם לר' עקיבא וחביריו. [אמר ר' אחא דברים שלא נגלו למשה, נגלו לר' עקיבא, שנאמר וכל יקר ראתה עינו (איוב כח י), זה ר' עקיבא וחביריו]. אמר ר' יוסי בר חנינא רמזו שכל הפרות כלות, ושלו קיימת לעולם. ר' אחא בשם ר' יוסי בר חנינא אמר בשעה שעלה משה לרקיע, שמע קולו של הקב"ה יושב ועוסק בפרשת פרה, ואומר הלכה בשם אומרה, ר' אליעזר אומר עגלה בת שנתה ופרה בת שתים, אמר משה רבש"ע והלא העליונים והתחתונים שלך הם, ואתה אומר הלכה משמו של בשר ודם, א"ל צדיק אחד עתיד לעמוד בעולמי, ועתיד לפתוח בפרשת פרה תחלה, ר' אליעזר אומר עגלה בת שנתה, ופרה בת שתים, אמר לפניו רבש"ע יהי רצון שיהא מחלציי, א"ל חייך שהוא מחלציך, שנאמר שם האחד אליעזר (שמות יח ד), שם אותו המיוחד אליעזר.


^ 1 הרמב"ן מסביר את הקושי ההגיוני בחוקת הפרה, שהיא דומה לעבודה זרה "וכבר כתבתי בענין שעיר המשתלח (ויקרא טז ח) מה טעם לאומות שיהיו מונין אותנו בזאת יותר משאר הקרבנות שיכפרו ויש מהם שיטהרו כקרבנות הזב והיולדת, כי מפני היותה נעשית בחוץ יראה להם שהיא נזבחת לשעירים על פני השדה, והאמת שהיא להעביר רוח טומאה ושריפתה כריח ניחוח בחוץ".
^ 2 לפי ספר הכוזרי חטא העגל לא היה ע"ז כפשוטו, אלא אמצעי לעבודת ה', וכל החטא היה בכך שעשו דבר על ה' לא צווה. ולפי הספרים מבואר שחטא העגל מקביל לחטא עץ הדעת טוב ורע, שיסוד החטא היה רצון לבחור בעצמם לעשות טוב ורע.
^ 3 מובא בתלמוד (שבת דף עה ע"א) "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: מנין שמצוה על האדם לחשב תקופות ומזלות - שנאמר (דברים ד) 'ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים' איזו חכמה ובינה שהיא לעיני העמים? - הוי אומר זה חישוב תקופות ומזלות". מפרש רש"י "לעיני העמים - שחכמה הניכרת היא, שמראה להם סימן לדבריו בהילוך החמה והמזלות שמעידין כדבריו, שאומר שנה זו גשומה והיא כן, שנה זו שחונה והיא כן, שכל העיתים לפי מהלך החמה במזלותיה ומולדותיה, במזל תלוי הכל לפי השעה המתחלת לשמש בכניסת החמה למזל". האם רש"י מתכוון לחכמת האסטרולוגיה, לכאורה אין לזה קשר לתורה? אלא נראה שכוונתו ליכולת של ישראל להשפיע על הגשמים שירדו, ועל זה נאמר "מעשה ידיו מגיד הרקיע" ואמרו חז"ל מעשיהם של צדיקים שמבקשים מטר והקב"ה נותן.
^ 4 יסוד זה עולה מן הרמב"ם (סוף הלכות מקוואות פרק יא הלכה יב) "דבר ברור וגלוי שהטומאות והטהרות גזירות הכתוב הן, ואינן מדברים שדעתו של אדם מכרעתו והרי הן מכלל החוקים, וכן הטבילה מן הטומאות מכלל החוקים הוא שאין הטומאה טיט או צואה שתעבור במים אלא גזירת הכתוב היא והדבר תלוי בכוונת הלב, ולפיכך אמרו חכמים טבל ולא הוחזק כאילו לא טבל, ואעפ"כ רמז יש בדבר כשם שהמכוין לבו לטהר כיון שטבל טהור ואע"פ שלא נתחדש בגופו דבר כך המכוין לבו לטהר נפשו מטומאות הנפשות שהן מחשבות האון ודעות הרעות, כיון שהסכים בלבו לפרוש מאותן העצות והביא נפשו במי הדעת טהור, הרי הוא אומר וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם, השם ברחמיו הרבים מכל חטא עון ואשמה יטהרנו אמן". כלומר הטומאה אינה לכלוך והמים אינם יכולים לנקות את הטומאה אלא בגזרת הכתוב וברצון הבורא שכן ציווה. וכוונת הלב צריכה להיות להתחבר אל מי הדעת, דעת עליון שבתורה, בלא כל חציצה ובלא שערה אחת מחוצה לה.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il