ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

לא בשמים היא

בית מדרש פרשת השבוע חומש דברים ניצבים Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

תשס"ח

לא בשמים היא


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
הרב מרדכי צמח בן מזל

מדוע "אין משגיחין בבת קול"
יסוד ברור הוא שהלכה נקבעת על פי חכמים, ולפי כללי פסק כמו "אחרי רבים להטות", ולא על פי אות משמים כמו בת קול, "שאין משגיחין בבת קול", ואפילו יבוא נביא ויפסוק הלכה לא נשמע לו, שנאמר "לא בשמים היא", לאמור, שתורה כבר נמסרה בסיני ומאז היא מסורה לשפוט החכמים, ולהם ורק להם ניתן הכוח לפסוק הלכה.
מובא בתלמוד
"אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שנפטר משה רבינו לגן עדן, אמר לו ליהושע: שאל ממני כל ספיקות שיש לך! אמר לו: רבי, כלום הנחתיך שעה אחת והלכתי למקום אחר? לא כך כתבת בי (שמות ל"ג) 'ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל'? מיד תשש כחו של יהושע 1 , ונשתכחו ממנו שלש מאות הלכות, ונולדו לו שבע מאות ספיקות, ועמדו כל ישראל להרגו. אמר לו הקב"ה: לומר לך אי אפשר, לך וטורדן במלחמה, שנאמר 'ויהי אחרי מות משה עבד ה' ויאמר ה' וגו'. במתניתין תנא: אלף ושבע מאות קלין וחמורין, וגזירות שוות, ודקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה. אמר רבי אבהו: אעפ"כ החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו, שנאמר – (יהושע ט"ו) 'וילכדה עתניאל בן קנז אחי כלב' ". (תמורה דף טז עמוד א)

נמצאנו למדים מכאן, שלפי כללי התורה המסורה מסיני, לא היה יכול הקב"ה להורות ליהושע מה לעשות הלכה למעשה, ואמר לו " לך וטורדן במלחמה " 2 היינו במלחמתה של תורה, עד ש "החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפול". וזאת משום ש"לא בשמים היא".
וכן מובא בתלמוד (שבת דף קד עמוד א) "דאמר רבי ירמיה, ואיתימא רבי חייא בר אבא: מנצפ"ך צופים אמרום. ותיסברא? והכתיב: (ויקרא כז) 'אלה המצות' - שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה! אלא: מיהוה הואי, מידע לא הוה ידעין הי באמצע תיבה הי בסוף תיבה, ואתו צופים תקנינהו. - ואכתי, אלה המצות - שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה! - אלא: שכחום וחזרו ויסדום ".
הרי לנו, שמה שנביא לא יכול לחדש יכולים חכמי התורה לדרוש לחדש וליסד 3 .
דברים אלו מבוארים ברמב"ם
"דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת שנאמר את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרון לעשות לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו, ונאמר 'והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת', הא למדת שכל דברי תורה מצווין אנו לעשותן עד עולם, וכן הוא אומר 'חוקת עולם לדורותיכם', ונאמר 'לא בשמים היא', הא למדת שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, לפיכך אם יעמוד איש בין מן האומות בין מישראל ויעשה אות ומופת ויאמר שה' שלחו להוסיף מצוה או לגרוע מצוה או לפרש במצוה מן המצות פירוש שלא שמענו ממשה, או שאמר שאותן המצות שנצטוו בהן ישראל אינן לעולם ולדורי דורות אלא מצות לפי זמן היו, הרי זה נביא שקר שהרי בא להכחיש נבואתו של משה, ומיתתו בחנק על שהזיד לדבר בשם ה' אשר לא צוהו, שהוא ברוך שמו צוה למשה שהמצוה הזאת 'לנו ולבנינו עד עולם' 'ולא איש א-ל ויכזב'". (הלכות יסודי התורה פרק ט הלכה א)

אפשר להבין דברים אלו על פי הרמב"ם הבא (הלכות יסודי התורה פרק ח הלכה ג)
"לפיכך אם עמד הנביא ועשה אותות ומופתים גדולים ובקש להכחיש נבואתו של משה רבינו אין שומעין לו ואנו יודעין בבאור שאותן האותות בלט וכשוף הן, לפי שנבואת משה רבינו אינה על פי האותות כדי שנערוך אותות זה לאותות זה, אלא בעינינו ראינוה ובאזנינו שמענוה כמו ששמע הוא, הא למה הדבר דומה לעדים שהעידו לאדם על דבר שראה בעיניו שאינו כמו שראה שאינו שומע להן אלא יודע בודאי שהן עדי שקר, לפיכך אמרה תורה שאם בא האות והמופת לא תשמע אל דברי הנביא ההוא, שהרי זה בא אליך באות ומופת להכחיש מה שראית בעיניך והואיל ואין אנו מאמינים במופת אלא מפני המצות שצונו משה היאך נקבל מאות זה שבא להכחיש נבואתו של משה שראינו וששמענו".

לדברי הרמב"ם האמון שלנו בנביא הוא מכוח גזרת הכתוב ואינו מצד ההיגיון, ולעומת זאת האמון שלנו בתורה הוא החלטי והיא מאומתת אצלנו בגלל שעם שלם שישים ריבוא ראו בעיניהם את נתינתה, ולכן אין יכולת לנביא להכחיש מה שכתוב התורה, שכן הוא כביכול כורת את "הענף שעליו הוא יושב" היא התורה שקבעה להאמין לו. ואפשר להוסיף לפי דבריו, שאין זה מן הראוי שהנביא יתערב גם בקביעת הלכה, מפני שנאמנותו מגזרת הכתוב, והחכמים מבררים את ההלכה בכור הדעת ומתוך בקורת עצמית. אולם נראה שהדברים עמוקים הרבה יותר כפי שיבואר להלן.
ביאור המחלוקת של רבי אליעזר וחכמים בסוגיא של "תנורו של עכנאי"
למרות הדברים הברורים והנוקבים הללו של הרמב"ם, יסוד זה נמצא בתלמוד שנוי במחלוקת החכמים בין רבי אליעזר ורבי יהושע בסוגיא של "תנורו של עכנאי" במסכת בבא מציעא "דף נט עמוד א)
"תנן התם: חתכו חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא, רבי אליעזר מטהר וחכמים מטמאין 4 ... תנא: באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו. אמר להם: אם הלכה כמותי - חרוב זה יוכיח. נעקר חרוב ממקומו מאה אמה, ואמרי לה: ארבע מאות אמה: אמרו לו: אין מביאין ראיה מן החרוב. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי - אמת המים יוכיחו. חזרו אמת המים לאחוריהם. אמרו לו: אין מביאין ראיה מאמת המים. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי - כותלי בית המדרש יוכיחו. הטו כותלי בית המדרש ליפול. גער בהם רבי יהושע, אמר להם: אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה - אתם מה טיבכם?! לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע, ולא זקפו מפני כבודו של רבי אליעזר, ועדין מטין ועומדין 5 . חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי - מן השמים יוכיחו. יצאתה בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום! עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: 'לא בשמים היא'. - מאי (דברים ל') 'לא בשמים היא'? - אמר רבי ירמיה: שכבר נתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת קול 6 . שכבר כתבת בהר סיני בתורה (שמות כ"ג) 'אחרי רבים להטת'. - אשכחיה רבי נתן לאליהו, אמר ליה: מאי עביד קודשא בריך הוא בההיא שעתא? - אמר ליה: קא חייך ואמר נצחוני בני, נצחוני בני".

וצריך להבין כיצד רבי אליעזר חולק עד יסוד זה ש"לא בשמים היא"? ולא מסתבר שיש מי שחולק על כך, עובדה שנידו אותו על כך, ולא נתנו לגיטימציה לגישתו החולקת על הרוב מכוח בת קול.
נראה שרבי אליעזר סמך על עצמו לחלוק על דעת הרוב מפני שהיה גדול מכל החכמים, כמו שאומרת המשנה (מסכת אבות פרק ב משנה ח) "הוא היה אומר אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ואליעזר בן הורקנוס בכף שניה מכריע את כולם ". וממילא חשב שדעתו חשובה יותר מדעת הרוב ומכריעה את כולם. כמו שמצאנו במחלוקת ב"ש וב"ה בענין "צרת הבת", שישנה דעה שב"ש עשו כדבריהם למרות שהם היו במיעוט, והיה מותר להם לעשות כן מפני שהיו חריפים יותר. והנה הריטב"א שואל על כל, הלא בכל בי"ד ההכרעה נקבעת על פי הרוב, לפי מה שנאמר "אחרי רבים להטות", והרוב קובע בלא להתחשב בחריפות הדינים, כדוגמה הרוב מכריע גם נגד המופלא שבסנהדרין שהיה בודאי חריף יותר מכולם, ואם כן מהו הנימוק שב"ש היו יכולים לעשות כדבריהם בגלל שהיו חריפים יותר?! מתרץ הריטב"א שההכרעה ע"פ הרוב היא רק בסנהדרין שיושבים ביחד ודנים בדבר ומכריעים ברוב דעות, אבל אם לא ישבו במושב אחד, אפשר להתחשב גם בשקול של גדלות וחריפות החכמים אף כשהרוב חולק עליהם. נראה לבאר דבריו, שאם החכמים יושבים במושב אחד, מתקיים דיון ביניהם וחכמים הגדולים יכולים להסביר את דעת לקטנים מהם, ואם בכל זאת החכמים הקטנים יותר לא השתכנעו, ההכרעה תהיה על פי הרוב. וזאת מפני שאם היתה הידברות בין הדינים, הידע והחכמה נמצאים עתה אצל כולם בשווה, ואם דעת הגדולים לא הובנה הרי היא כאילו נשארה "בשמים", כי מה שרוב החכמים לא משיגים אינו נחשב לתורה להלכה ולמעשה. ולפי זה אפשר לומר, שר"א חשב שחכמים לא יורדים לסוף דעתו, או שהוא קבל את ההלכה מרבותיו והם לא קבלו זאת כמותו, ובשבילו גודלו בתורה והיותו מקבל מרבותיו שקול יותר מדעת רוב חבריו, וממילא הוא אינו כפוף לדעת הרוב גם אם הוא ישב עמם במושב אחד, כיון שהם לא שלא ירדו לעומק דעתו, וגם לא קבלו במסורת מרבותיהם כמותו, וכדי להמחיש לחכמים את גדלותו בתורה הוא מבקש מהחרוב, מאמת המים וכותלי בית המדרש להוכיח זאת, ואף פונה לשמים שיוכיחו זאת בבת קול, וזאת לא כדי לפסוק הלכה שגם הוא מסכים ש"לא בשמים היא", אלא כדי להוכיח להם שבמציאות הוא גדול מהם בתורה וממילא ע"פ הלכה הרוב אינו יכול להכריע כנגדו, אולם רבי יהושע סבר שאם הם שמעו אותו ולא השתכנעו כדבריו, אפילו שלא ירדו לעומק דעתו, ואין להם את המסורת שיש לו, אין הם אינם חייבים לקבל דעתו, ותורתו כביכול נשארת בשבילם "בשמים", ומוטל עליו לקבל דעת הרוב.

נצחוני בני

עמדנו לעיל על השאלה מדוע אין משגיחין בבת קול, וזאת כדי לשמר את התורה שלא תהיה חלילה מוחלפת ע"י נביא או בת קול, אבל מדברי הקב"ה "נצחוני בני", משמע שהקב"ה מביע את שמחתו על שהתורה נמצאת אצל ישראל, ורוחה מפעם בקרבם, והוכח שחכם עדיף מנביא, וצדק הקב"ה במה שקבע שלא בשמים היא. ויש לציין שמה שיוצאת בת קול כדעת ר"א אינו שקר, מפני שאלו ואלו דברי אלקים חיים, ובשמים לומדים תורה גם מפי ר"א אע"פ שאין הלכה כמותו.

משמעות המחלוקת בין הקב"ה ומתיבתא דרקיעא
מובא בתלמוד (בבא מציעא דף פו עמוד א) מעשה ברבה בר נחמני שברח ממקומו, בגלל הלשנה שהלשינו עליו למלך 7 על שהוא מבטל שנים עשר אלף גבריו מישראל ירח בקיץ וירח בחורף בלמוד תורה. לבסוף מצאו את מקומו, והוא עלה על דקל גבוה להיסתר ולמד שם תורה.
באותה שעה חלקו במתיבתא דרקיעא אם בהרת קודמת לשער לבן - טמא, ואם שער לבן קודם לבהרת - טהור. ספק, הקדוש ברוך הוא אומר: טהור, וכולהו מתיבתא דרקיעא אמרי טמא. אמרו: מי מחכמי ישראל יכול להכריע בהלכה זו? ענו: רבה בר נחמני. " דאמר רבה בר נחמני: אני יחיד בנגעים, אני יחיד באהלות ".
מובא שם, ששלחו משמים את מלאך המות להביאו לשמים אבל הוא לא יכול לו מפני שלא פסק פיו מתורה. ואז נשבה רוח ומרחש העלים הפסיק רבה נלמודו, וכך מלאך המות יכול לו ומת.
כשמת אמר על השאלה שנשאלה טהור, טהור. יצאת בת קול ואמרה: אשריך רבה בר נחמני שגופך טהור, ויצאתה נשמתך בטהור. נפל פתקא מרקיעא בפומבדיתא: רבה בר נחמני נתבקש בישיבה של מעלה.
צריך להבין : א. מה שייך מחלוקת בין הקב"ה למתיבתא דרקיעא? ב. מדוע היה בכוחו של רבה להכריע את במחלוקת זו יותר ממלאכי השרת?
נראה שהמחלוקת בשמים מושפעת מן המחלוקת הארץ בין החכמים, וזאת מפני שלא בשמים היא, ומה שהקב"ה חלק על מתיבתא דרקיעא ואמר טהור זה משום שרבה פסק טהור, הרי לנו שהיסוד ש"לא בשמים היא" אינו רק משום בעיה טכנית חיצונית שלא תעקר התורה המסורה, אלא שכך באמת הוא שתורה נמצאת אצל ישראל, והם יכולים לכוון לדעת אלוקים יותר ממלאכי השרת.
אולם קשה על הרמב"ם שאינו פוסק כרבה ויותר חמור מכך שאינו פוסק כפי שפסק הקב"ה בעצמו, וז"ל: (הלכות טומאת צרעת פרק ב הלכה ט) " ספק שיער לבן קדם ספק הבהרת קדמה הרי זו טמא, ויראה לי שטומאתו בספק ".
כסף משנה שם מתרץ:
"ומ"ש ספק שיער לבן קדם וכו' עד הרי זה טמא. שם בסוף הפרק וכת"ק ואע"ג דבפרק הפועלים (דף פ"ו) אמרינן דקב"ה אמר טהור לא בשמים היא ואע"ג דאמרינן מאן נוכח רבה בר נחמני ואיהו אמר טהור ויצתה נשמתו בטהרה? י"ל דכיון דבשעת יציאת נשמה הוא דאמר הכי הוי בכלל 'לא בשמים היא' ואינו כדאי להוציא מכלל שבידינו דהלכה כת"ק. ועוד שבתחילת פרק ה' דנגעים סתם לן תנא הכי".

לכאורה תשובתו קשה, קשה לומר שרבה פסק את דבריו לאחר שיצאה נשמתו, ולכן נחשב כאילו הוא בשמים ולא פוסקים כמותו.
ונראה לע"ד לתרץ, שאין להביא ראיה להלכה מהקב"ה, לפי הכלל שלא בשמים היא, העובדה שבמתיבתא דרקיעא פסקו טמא נובעת מכך שרוב החכמים במתיבתא דארעא פסקו טמא, ומה שאמר הקב"ה טהור זה יכול להיות לכבודו של רבה, שדעתו היא גם כן דברי אלקים חיים אף שאין הלכה כמותו, וזה דומה לבת קול שאין משגיחין בה, ולכן פסק הרמב"ם הלכה כרבים שטמא.

סוד ה' ליראיו
מצאנו פעמים מספר בראב"ד שפוסק הלכה ואומר שזה נמסר לו בסוד ה' ליראיו, כגון בענין קדושת המקדש, שלפי הרמב"ם לא בטלה מעולם מאז שנתקדש המקום, והראב"ד חולק ואומר שהקדושה בטלה ועתידה להתקדש מחדש, וז"ל
"ולא עוד אלא שאני אומר שאפילו לרבי יוסי דאמר קדושה שנייה קדשה לעתיד לבא לא אמר אלא לשאר א"י אבל לירושלים ולמקדש לא אמר לפי שהיה יודע עזרא שהמקדש וירושלים עתידים להשתנות ולהתקדש קידוש אחר עולמי בכבוד ה' לעולם כך נגלה לי מ"סוד ה' ליראיו", לפיכך הנכנס עתה שם אין בו כרת". (רמב"ם הלכות בית הבחירה פרק ו הלכה יד)

וכן בענין הדס שנקטם ראשו, פוסק הרמב"ם שכשר, והראב"ד חולק עליו ואומר שכשר על פי רוח הקדש, וז"ל:
"השגת הראב"ד/ הדס שנקטם ראשו כשר. א"א כבר הופיע רוח הקודש בבית מדרשנו מכמה שנים והעלינו שהוא פסול כסתם משנתינו /סוכה/ (לב) ודברי ר' טרפון שאמר /סוכה/ (לד) אפילו שלשתן קטומים כשרין ענין אחר הוא ולא שנקטם ראשו והכל ברור בחבורנו ומקום הניחו לי מן השמים".(רמב"ם הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ח הלכה ה)


המגיד משנה אומר לישב את הרמב"ם " ועם כל השבח הזה שהוא משבח סברתו כבר ראה הרמב"ן ז"ל דבריו והשיב עליהן ודחה קושיותיו שהקשה על הגאונים ז"ל והעמיד דבריהם".
ולכאורה איך פסק הראב"ד על פי הסוד המתגלה משמים או על פי רוח הקדש? האם הוא חולק על הכלל של "לא משמים"?!
נראה שכוונת הראב"ד היא לומר שההלכה הזאת כל כך מישבת על לבו, עד שנראה לו כאמת גמורה המסורה משמים וכאילו נמסרה לו משמים, כי כל מה שחכם מחדש הוא מסוד ה' ליראיו, ועל שם זה נקרא הסודר שלובשים ת"ח (שבת דף עז עמוד ב) " סודרא - סוד ה' ליראיו ". שכן גם החכם זוכה להשראה שהיא כנבואה, ולכן אמרו בתלמוד (בבא בתרא דף יב עמוד א) " אטו חכם לאו נביא הוא? הכי קאמר: אע"פ שניטלה מן הנביאים, מן החכמים לא ניטלה. אמר אמימר: וחכם עדיף מנביא ".
וכך אומר הראב"ד בפירוש בהקדמתו למסכת עדויות, שם הראב"ד מודיע לכל שימחלו לו אם טעה כי לא קבל את הדברים מפי רב ומורה. אבל " הנמצא בו מן הטוב והישר ידע כי הוא מן הסוד כעין סוד הר ליראיו ובריתו להודיעם ", הרי לנו בפירוש, שהדברים שמחדש החכם מדעתו משכלו הישר הוא מסוד ה' ליראיו, למרות שלא קבל את הדברים בנבואה.
דוגמה לדבר, החידוש של פורים הוא חידוש הלכתי, אבל חז"ל אמרו על כך שה' האיר את עיניהם, כמבואר בתלמוד ירושלמי (מסכת מגילה פרק א דף ע) "רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן: שמונים וחמשה זקינים ומהם שלשים וכמה נביאים היו מצטערין על הדבר הזה, אמרו כתיב 'אלה המצות אשר צוה יי' את משה' אילו המצות שנצטוינו מפי משה' כך אמר לנו משה אין נביא אחר עתיד לחדש לכם דבר מעתה ומרדכי ואסתר מבקשים לחדש לנו דבר. לא זזו משם נושאי' ונותנין בדבר עד שהאיר הקב"ה את עיניהם ומצאו אותה כתובה בתורה ובנביאיה ובכתובים וכו' ".

הקב"ה מתגלה ע"י ישראל
מסופר על אלישע בן אבוה שיצא לתרבות רבה, ור' מאיר המשיך ללמד תורה מפיו, וניסה להחזירו לדרך הישר. לבסוף לפני מותו אלישע בכה ומת, ואומר התוספות בשם ירושלמי
"בכה אלישע ונפטר. א"ר מאיר: דומה שמתוך תשובה נפטר. וכי מן [דקברוניה] ירדה אש מן השמים ושרפה אותו וא"ל לר"מ הא קבר דרבך [אוקיד אתא] וקא פריס גלימיה עליה ואמר: 'ליני (פה) הלילה וגו' (רות ג) ליני פה בעולם הזה שדומה ללילה, והיה בבוקר לעולם הבא 'אם יגאלך טוב יגאל' זה הקדוש ברוך הוא שנאמר 'טוב ה' לכל' (תהלים קמה) יגאל 'ואם לא יחפוץ לגאלך וגאלתיך אנכי' אמרו ליה אין [אמרין] לך בההיא עלמא למאן את בעי למקרבה קדמייתא לאבוך או לרבך אמר לון מיקרב לרבי קדמוי ובתר כן לאבא א"ל ושמעינן לך א"ל ולא כן תנינן מצילין תיק הספר עם הספר מצילין אלישע בזכות תורתו".(חגיגה דף טו עמוד א)


ר' מאיר אומר דברים נועזים כלפי מעלה, שאם הקב"ה לא יגאל את אלישע ויוציאו מדינה של גהנם ר' מאיר עצמו יוציא אותו מן הגהנם ... הא כיצד?!
נראה לבאר זאת כך, ר' מאיר מבין מצד האחריות שלו לרבו אלישע שהוא צריך להצילו ולסנגר עליו, והוא גם בטוח שה' הטוב יגאל אותו, והוא אומר כך: אם החכמים יסכימו לדבריו שיש באלישע תוך חיובי ואת קליפתו יזרקו, ויצילו "תיק הספר עם הספר" טוב, אולם אם הם לא ימצאו לנכון לעשות כן, אז סימן שהדבר מוטל עליו בשם ה' לגלות את טהרתו של אלישע והוא יעשה זאת. זו דוגמה קצונית של חידוש הלכתי שהחכם לוקח על עצמו לחדש מפני שהוא משוכנע שהקב"ה מטיל עליו את השליחות להוציא חידוש זה אל הפועל.
וכך היה בדיוק במקור הפסוק עם בועז, שאמר לרות שהיא חוסה תחת כנפי השכינה, ולכן הוא יגאל אותה, וציפה שיגאלנה קרוב משפחתה "טוב", אולם משהוא לא הסכים לגאול, הבין "וגאלתך אנכי" שהקב"ה הטיל עליו את המשימה הזאת.
דוגמה נוספת לרוח הקודש המפעמת בתלמידי חכמים, היא הקביעה שמגילת אסתר נאמרה ברוח הקודש, ולאחר שכל התנאים ניסו להוכיח זאת, אומר שמואל האמורא דבר שאין לו פירכא, וז"ל (מגילה דף ז עמוד א)
"אמר שמואל: אי הואי התם הוה אמינא מלתא דעדיפא מכולהו, שנאמר קימו וקבלו - קימו למעלה מה שקיבלו למטה. אמר רבא: לכולהו אית להו פירכא, לבר מדשמואל דלית ליה פירכא".

מדוע לא יכולה להיות לדבריו פירכא? מפני שהחכמים לא קבלו את המגילה בנבואה אלא היו משוכנעים שה' עמם, ו"קימו למעלה מה שקיבלו למטה".

דין ר"ה תלוי בישראל
אנו עומדים ערב ר"ה, והרי לנו מה שאמרו חז"ל במה תלוי דין ר"ה,
"תני ר' אושעיא גזרו בית דין למטה היום ראש השנה, אומר הקב"ה למלאכי השרת העמידו בימה ויעמדו סנגוריא ויעמדו סקיפטורין שגזרו בית דין למטה ואמרו היום ראש השנה, נשתהו העדים מלבא שנמלכו בית דין לעברה, הקב"ה אומר למלאכי השרת העבירו בימה העבירו סניגוריא ויעברו סקיפטורין שגזרו בית דין למטה ואמרו למחר יהיה ראש השנה, מאי טעמא כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב. ר' פנחס ור' חלקיה בשם ר' סימון מתכנסין מלאכי השרת אצל הקב"ה ואומרים אימתי ראש השנה והוא אומר ולי אתם שואלים! אני ואתם נשאל לבית דין של מטה, שנאמר בכל קראנו אליו". (ילקוט שמעוני תהילים רמז תתלא)

גם כאן מדובר בדבר שהוא נפקא מינה לשמים מתי לשפוט את ישראל, וגם זה מושפע מקביעת התחתונים, הרי לנו שתורה נמצאת אצל ישראל, ויש להם החוש שנקרא רוח הקודש לפסוק בתורה, וזהו עומק המובן שלא בשמים היא.


^ 1 האם יהושע ענה כן למשה שהוא לא צריך לשאלה מתוך גאוה, ולכן שכח תלמודו? נראה שאין זה נכון לומר כן על יהושע שגילה ענוה יתרה כלפי משה, וגם אומר תרגום יהונתן "כד חזי משה עינותנותיה דיהושע" הוסיף לו יו"ד לשמו, אלא עצם העמידה נוכח משה הסירה כל ספיקות מלבו, וכיון שנסתלק משה נולדו כל הספיקות הנ"ל.
^ 2 "לך וטורדן במלחמה" יש לו משמעות כפולה, על פי הפשט מלחמה לכבוש את חברון היא קרית ספר, ולפי הדרש מלחמתה של תורה לפשוט ספיקות "בקרית ספר" היא התורה, ואפשר לחבר את שני הפירושים ולומר שההתמודדות עם שאלות המוסר וההלכה בשעת מלחמה מולידות את הפתרונות הנכונים על פי התורה, והדברים יבוארו להלן.
^ 3 בפשטות רואים כאן שחכמים יכולים לחדש גם בדבר שהיה הלכה למשה מסיני ושכחו אותה הלכה, כיון ששכחו יתן כוח לחכמים לחדש זאת מדעתם.
^ 4 יש סמליות רבה בכך שרבי אליעזר מטהר תנור שחברו אותו מחוליות, וחכמים מטמאים אותו, נקודת המחלוקת ביניהם הוא אם יש חשיבות לצירוף של חתיכות רבות ביחד להיות כלי שלם. ובכך הם לשיטתם, אם יש חשיבות לרבים להכריע הלכה יותר ממי שהוא שלם מהם בדעתו, לפי חכמים "אחרי רבים להטות", ולפי ר"א השלם בדעתו מכריע את כולם.
^ 5 רבי אליעזר קורא לעזרתו את החרוב ואת אמת המים ואת כותלי בית המדרש, שיוכיחו את צדקתו, נראה לומר שהם היו עדים להתמדתו הגדולה בתורה ומידת הסתפקותו במועט, מסופר עליו בתחילת דרכו בתורה שאביו הדיר הנאה ממנו ולא היה לו לאכול ואכל עפר והיה נודף מפיו ריח רע, וריב"ז בירכו שבגלל זה פיו יפיק ריח טוב של תורה. והחרוב ואמת המים סיפקו את מזונו הדל, כמו רשב"י במערה, וכותלי בית המדרש היו עדים להתמדתו בהם. ורבי יהושע לא היה יכול להתוכח עם דרגת ההסתפקות במועט של ר"א ורק כשאמר "כותלי בית המדרש יוכיחו", מחה בהם ואמר "אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה - אתם מה טיבכם?!".
^ 6 התוספות מקשה "לא בשמים היא - והא דאמר בפ"ק דיבמות (ד' יד. ושם ד"ה רבי) דהלכה כב"ה משום דיצאה בת קול שאני הכא שבא לחלוק על דברי תורה, דכתיב 'אחרי רבים להטות', אבל התם אדרבה ב"ה רובא אי לאו דהוה מספקא לן אי אזלינן בתר רובא משום דב"ש הוו חריפי טובא.
ועוד דכאן לא יצאה בת קול אלא משום כבודו דר"א שאמר מן השמים יוכיחו, והא דאמר התם רבי יהושע היא דאמר אין משגיחין בבת קול ולא שמעינן ליה לר' יהושע אלא על ב"ק דהאי מעשה דר"א דהכא, התם דייק מדקאמר לא בשמים היא כבר ניתנה לנו תורה מסיני משמע דבשום מקום אין משגיחין".
לפי תירוץ ראשון הבת קול שיצאה ואמרה הלכה כב"ה רק חיזקה את ההלכה שאחרי רבים להטות, ולא באה אלא לישב לב החוששים לחריפותם של ב"ש, ובאופן זה שאין סתירה בין הבת קול לבין ההלכה, אפשר להתחשב בבת קול.
לפי תירוץ שני, יש דעה שמשגיחין בבת קול שבאה מעצמה, ולא מוזמנת ע"י הצד הנוגע לכבודו. האם לפי זה משגיחין בבת קול גם עם היא נגד דעת הרוב? נראה שאין הכרח לעשות מחלוקת בדבר כה יסודי, ובפרט שקשה לדעת אם הבת קול יצאה לכבודו של חכם, וממילא קשה לסמור עליה כנגד הרוב, אלא נראה שהתירץ השני (הפותח "ועוד") רק משלים את קודמו, שמשגיחין בבת קול אם היא מסיעת לרוב, ובתנאי שלא יצאה לכבודו כאמור.
^ 7 נראה שהלשנה זו באה מיהודים ששנאו אותו בגלל שהיה מוכיח בעניני שמים כפי שמסופר בגמ' (שבת דף קנג עמוד א) "אמר ליה אביי לרבה: כגון מר, דסנו ליה כולהו פומבדיתאי, מאן אחים הספידא? - אמר ליה: מיסתיא את ורבה בר רב חנן". ופירש רש"י "דסנו ליה כולהו פומבדיתאי - משום דמוכח להו במילי דשמיא, ובני פומבדיתאי רמאין הן, כדאמרינן בשחיטת חולין (חולין קכז, א): פומבדיתאי לוייך שני אושפיזך".
לאחר שמת רבה בר בר חנה מסופר בגמ' שם שיצאו אביי ורבא וכולהו רבנן להתעסק בקבורתו, ספדוהו שלושה ימים ושלושה לילות. נפל פתק משמים: כל הפורש יהא בנידוי. ספדוהו שבעה יומי, נפל פתק: לכו לביתכם לשלום. נראה שהקפידה להספיד אותו כראוי היתה מפני שהיו ששנאוהו וכדי לכפר על כך. וכן אפשר שההלכה שאמר רבה שספק נגע טהור היה לימוד זכות על הרשעים שדומים למצורעים, ונתגלה כוחו של רבה בלימוד זכות, ומוכח שאינו שונא את הרשעים אלא אוהבם ומה שהוכיחם היה מתוך אהבה.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il

בית המדרש החדש נמצא בתהליכי בנייה סופיים,
בוא ותתחדש אתנו בגירסת הנסיון!



אל תציג לי הודעה זו שנית