בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • כי תבוא
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

משכית בת דינה

לֵב לָדַעַת

undefined

הרב דוד דב לבנון

תשס"ו
8 דק' קריאה
"וְלֹא נָתַן ה' לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (דברים פרק כט). נראה שפסוק זה המופיע בסוף הפרשה הוא המפתח להבנת הפרשה כולה.
ויש להבין מה התחדש היום הזה שבו הם קבלו לב לדעת וכו'? ותגדל הקושיא על הדור הזה שראה נסים גלויים ביציאת מצרים, ובמתן תורה התגלה להם הקב"ה פנים בפנים, ובכל זאת הכתוב מעיד שדוקא עתה בעומדם בפתחה של הארץ, במעבר להנהגה טבעית יותר, יש להם יותר הבנה פנימית מבט נכון ויכולת שמיעה מבעבר. וכל זאת מדוע?
חז"ל למדו מכאן שאין אדם עומד על דעת רבו עד ארבעים שנה, כמו שישראל בסוף ארבעים שנה הבינו את דברי התורה שלמדם משה. כלומר מדובר בהפנמת המסרים הלימודיים והחינוכיים בפנימיות הלב, ולכן דוקא במרחק זמן מהם ובמעמד שונה טבעי יותר, לאחר שהתנסו בעשרה נסיות במדבר, הם יכולים לומר שהדברים נקלטו בלבם 1 .
נעמיק בדברים לפי דרכם של חז"ל, שאמרו על כך דברים שאילולא הם אי אפשר לאומרם. וז"ל
" 'ולא נתן ה' לכם לב לדעת מהו ולא נתן ה' לכם לב לדעת', א"ר מאיר: מי גדול הגנב או הנגנב? הוי אומר הנגנב גדול! שהוא יודע שהוא נגנב ושותק. כך כתיב (תהלים עח) 'ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו ולא נאמנו בבריתו' כביכול, והוא אומר 'מי יתן והיה לבבם זה להם' ". (דב"ר פרשה ז י)

בודאי שישראל לא שקרו כשאמרו "נעשה ונשמע", ולא לחנם קבלו שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע, אלא שהם אמרו זאת מתוך אוירה של שעת שמחה וגדלות דמוחין, כשראו גילוי שכינה במעמד הנשגב של סיני, ובאותה שעה לא יכלו לשער מה נדרש כדי לקיים את התורה, ובאיזה ניסיונות עוד עליהם לעמוד, ואפשר לומר שעדין לא היה לכם לב לדעת את עומק קבלת התורה, ולכן היה באמירתם הנחרצת "נעשה ונשמע" קצת יומרה שהיא כעין פיתוי וכזב שנאמר בחיצוניות הפה, ואעפ"כ הקב"ה קבל את הכרזתם נעשה ונשמע כאילו הבינו כל אשר דיברו.
וכך נראה לפרש את המדרש הבא (שם):
"א"ר יצחק: בשעה שעמדו ישראל על הר סיני ואמרו (שמות כד) 'כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע' אמר הקב"ה (דברים ה) 'מי יתן והיה לבבם זה להם' שמעו ישראל ושתקו. א"ר יהודה בן לוי: למה"ד, לחבר אחד קשה שראה עכנא אחת קשה אמר מי יוכל לחבר את זו. אמרו לו: ולא את החבר הכל ממך?! כך כיון שאמר הקב"ה: 'מי יתן והיה לבבם זה להם' היה להן לומר: רבש"ע! אתה תן. לפיכך אמר משה 'ולא נתן ה' לכם לב לדעת' ".

מדוע לא בקשו מהקב"ה לתת להם לב לדעת יראת ה'? מפני שלא שיערו שהדבר כ"כ קשה ושצריך לכך סייעתא דשמיא, עתה לאחר ארבעים שנה הם מבינים את הקושי, אך גם בטוחים בקב"ה
שאם הוא ציווה לקיים את התורה, ואומר "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים", אפשר לבקש ממנו שיתן את כח לקיים את התורה. 2
נראה עתה כמה דוגמאות מהפרשה שמראות כי עתה יש להם לב לדעת.

א. פרשת בכורים ווידוי מעשר
פרשת בכורים מלמדת מידת הכרת הטוב, "הגדתי היום" "שאיני כפוי טובה". במקרא בכורים חוזרים ומספרים את חסדי ה' עמנו מאז יציאת מצרים. ופרשה זו נבחרה לדרוש אותה בליל הסדר כדי לקיים מצוות ספור יציאת מצרים. יש בה חמישה פסוקים כנגד ארבע לשונות גאולה והפסוק החמישי כנגד הלשון החמישית לגאולה "והבאתי" "ועתה הבאתי את ראשית פרי האדמה וגו' ". והנה "חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", וגם כאן בבכורים הוא אומר "הגדתי היום לה' א-לקיך כי באתי אל הארץ וגו' ", שרואה עצמו כאילו היום בא אל הארץ. ונראה שזו הפנמה עמוקה יותר של יציאת מצרים, שם הוא מכיר שהנסים הגדולים שהיו לאבותינו הביאוהו עד הלום, ונחשב כאילו הוא עצמו יצא ממצרים, אולם כאן הוא מכיר שכל ההנהגה הטבעית שלו היום ממש היא ע"י הקב"ה שפועל ועושה עמו היום הזה.
מובא במדרש תנחומא פרשת כי תבא סימן א
"צפה משה ברוח הקודש וראה שבית המקדש עתיד ליחרב והבכורים עתידין ליפסק, עמד והתקין לישראל שיהיו מתפללין שלשה פעמים בכל יום, לפי שחביב תפלה לפני הקב"ה מכל מעשים טובים ומכל הקרבנות".

לכאורה מה הקשר בין בכורים ותפילה? נראה שחז"ל למדו זאת מהפסוק שנאמר בסוף הפרשה של בכורים ואחרי וידוי מעשר "השקיפה ממעון קדשך מן השמים וגו' " שהוא תפילה על כלל ישראל. וכך ממשיך המדרש ואומר:
"לכך נאמר 'היום הזה ה' א-להיך מצוך לעשות' מה כתיב למעלה מן הענין 'השקיפה ממעון קדשך', א"ר אבהו בשם רבי יוסי בר חנינא: בא וראה כמה מתחטאין וכמה יש להן פתחון פה לעושי מצות אדם יש לו עסק אצל מלכות פעמים שהוא נותן כמה ממון עד שמגיעין אותו אצל המלך כיון שהגיע אצל המלך ספק עושה שאלתו ספק לא עשה, אבל הקב"ה אינו כן אלא יורד אדם לתוך שדהו ראה אשכול שביכר תאנה שביכרה רמון שביכר מניחו בסל והולך לירושלים ובא ועומד באמצע העזרה ומבקש רחמים על עצמו ועל ישראל ועל ארץ ישראל שנאמר השקיפה ממעון קדשך וגו', ולא עוד אלא שהיה אומר איני זז מכאן עד שתעשה צרכי היום הזה שכתוב אחריו היום הזה ה' אלהיך מצוך לעשות". 3

והנה חז"ל דרשו את התפילה הזאת "השקיפה ממעון קדשך" על בכורים, למרות שהתפילה הזאת נזכרת בתורה לאחר וידוי מעשר. ונראה ששתי הפרשיות הללו בכורים ווידוי מעשר משלימות זו את זו וכאילו אחת הן. הבכורים באים בהתחלת היבול ווידוי מעשר בעת כילוי המעשרות.
וחז"ל השוו ביניהם בהשוואה ניגודית ואמרו (סוטה לב ע"ב)
"תניא, רשב"י אומר: אדם אומר שבחו בקול נמוך, וגנותו - בקול רם; שבחו בקול נמוך - מן וידוי המעשר, גנותו בקול רם - ממקרא ביכורים".

בכורים הוא הכרה בכך שהכל מאת ה' ומבטא את אפסותו וגנותו של האדם חסר הישע בלא עזרת הבורא ולכן זה כאילו גנותו. לעומת זאת וידוי מעשר שאומר "לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי" הוא שבחו, ופונה אל הקב"ה בדרישה אני עשיתי את שלי, עשה אתה רבונו של עולם את שלך וברכני. כאן הוא מדבר עם הקב"ה כשותף שצריך לעמוד בהתחייבויותיו. וכמה גדולה מצוות מעשרות שהנותן מבקש שכרו בזרוע, אמרו חז"ל (שמ"ר פרשה מא א) "אין לנו שעה שאנו באין בזרוע, אלא בשעה שאנו מוציאים מעשרותינו שנאמר (דברים כו) כי תכלה לעשר מה כתיב בסוף השקיפה ממעון קדשך מן השמים". אבל לא יתכן לבקש כך ללא התנאי המקדים של מקרא בכורים, שבו הוא מכיר שהכל בא לו מאת ה' יתברך, ואחרי זה הוא מתעלה למדרגה שניה של חבור אל הקב"ה עד שיכול להתחטא לפניו ולבקש איני זז מכאן עד שתעשה בקשתי.
ב. וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב
בסוף פרשת בכורים הוא אומר (דברים פרק כו) "וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ". מהו "בכל הטוב"? נראה שבא ללמד שצריך לשמוח בכל דבר טוב שמקבל, אף שהוא מעורב ביסורים יחפש את הטוב שבהם וישמח. השמחה בכל היא מידתו של יעקב אבינו ע"ה שאמר "יש לי כל", שרומז למידת ההסתפקות במה שהקב"ה נותן לו שזה כל צורכו, לעומת עשו הרשע שאומר "יש לי רב" שמתיחס לכמות שיש לו כערך שעליו אמרו "יש לו מנה רוצה מאתים". לפי זה מפרש משך חכמה את הפסוק (דברים פרק כח) "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל", אי השמחה נבע "מרוב כל" הדגש על הרוב שלא היתה מידת ההסתפקות במה שהקב"ה חננו. ועונשו "וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר יְשַׁלְּחֶנּוּ ה' בָּךְ בְּרָעָב וּבְצָמָא וּבְעֵירֹם וּבְחֹסֶר כֹּל", שתפסיק את המידה "כל" ופירשו בגמ' (נדרים מא ע"א) "רב נחמן אמר: בלא דעה". הדעה היא ההתחברות אל הקב"ה וההבנה שהוא נותן לך הכל.
ג. היום הזה נהיית לעם
הכתוב אומר
"הַיּוֹם הַזֶּה ה' אֱ-לֹהֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵא-לֹהִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ: וה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְלִשְׁמֹר כָּל מִצְוֹתָיו:".

לכאורה קבלנו מצוות ונעשינו לעם במעמד הר סיני, ומהו הדגש היום הזה אנכי מצוך, והיום הזה האמרת את ה' אלקיך, והיום הזה האמירך ה' להיות לו לעם סגולה? אלא שהיום הזה בסוף ארבעים שנה זכינו ללב לדעת וכו' ונחשב כאילו היום הזה קבלנו מצוות ונהיינו לעם סגולה.
אבן עזרא מפרש בשם ריה"ל הספרדי את המילה "האמרת" שכולם אומרים עליך שה' הוא אלוקיך וכולם אומרים על הקב"ה שיש לו עם סגולה, כלומר הדברים מוכחים מהתנהגות ישראל שהם עם ה' וכן מהתנהגותו כלפינו כולם מבינים שאנו עמו ונחלתו. וזה מלמד על הפנמת הדברים אצל ישראל.
ולכאורה קשה, הכתוב בא להראות הדדיות בין הקב"ה וישראל ואומר "אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵא-לֹהִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ". אבל גם על הקב"ה הוא אומר "וה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְלִשְׁמֹר כָּל מִצְוֹתָיו:". לכאורה סיום הפסוק לשמור כל מצותיו הוא מצד ישראל ולא מצד הקב"ה? נראה לומר בדרך דרוש שהכוונה למצות שהקב"ה מקיים, כמו שאמרו חז"ל שהקב"ה מניח תפילין שכתוב בהן "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. וזהו להיות לו לעם סגולה ובכך הקב"ה יקיים כל מצוותיו.
ד. קללות שבמשנה תורה - פוסק
מובא בגמ'
"ואין מפסיקין בקללות. מנא הני מילי? אמר רב חייא בר גמדא אמר רבי אסי: דאמר קרא (משלי ג') 'מוסר ה' בני אל תמאס'. ריש לקיש אמר: לפי שאין אומרים ברכה על הפורענות (משום 'עמו אנכי בצרה' - תוספות). אלא היכי עביד? תנא: כשהוא מתחיל - מתחיל בפסוק שלפניהם, וכשהוא מסיים - מסיים בפסוק שלאחריהן. אמר אביי: לא שנו אלא בקללות שבתורת כהנים, אבל קללות שבמשנה תורה - פוסק. מאי טעמא? הללו - בלשון רבים אמורות, ומשה מפי הגבורה אמרן. והללו - בלשון יחיד אמורות, ומשה מפי עצמו אמרן. לוי בר בוטי הוה קרי וקא מגמגם קמיה דרב הונא בארורי, אמר לו: אכנפשך, לא שנו אלא קללות שבתורת כהנים, אבל שבמשנה תורה – פוסק".(מגילה לא ע"ב)

וצריך להבין מדוע בקללות שבמשנה תורה פוסק, מה תשובה היא זו שמשה מפי עצמו אמרן?
נראה לפרש, שקללות שבמשנה תורה הם תוכחות שמשה אומר מעצמו, ומה שאדם אומר מעצמו דומה למרדות שבלבו של אדם, ובזה לא שייך לומר שמואס במוסר של עצמו, וכן ישראל היו באותו זמן נכונים לקבל מוסר, כפי שהעיד עליהם משה שיש להם לב לדעת היום הזה, ולכן מותר להפסיק בתוכחה זו כי ההפסקה באה כדי להתבונן בענין, ואף אם הוא מרגיש שעדין אינו יכול לומר זאת לעצמו עדיף שיפסיק מעט, עד שהדברים יצאו מתוך לבו באמת. וכן אין חשש אם יוסיף ברכות על התוכחה, כי היא לא נאמרת מפי הגבורה, ואין חשש שיחשוב שהקב"ה אינו מצטער עמו.
מכל זה למדנו שעתה הגיעו ישראל למדרגה של לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ דברי ה'.


^ 1 רש"י פירש "עד היום הזה - שמעתי שאותו היום שנתן משה ספר התורה לבני לוי, כמו שכתוב (לקמן לא, ט) ויתנה אל הכהנים בני לוי באו כל ישראל לפני משה ואמרו לו משה רבינו אף אנו עמדנו בסיני וקבלנו את התורה ונתנה לנו, ומה אתה משליט את בני שבטך עליה, ויאמרו לנו יום מחר לא לכם נתנה, לנו נתנה. ושמח משה על הדבר, ועל זאת אמר להם היום הזה נהיית לעם וגו' (לעיל כז, ט), היום הזה הבנתי שאתם דבקים וחפצים במקום".
^ 2 לפי המדרש הבא הכתוב 'ולא נתן ה' לכם לב לדעת מהו ולא נתן ה' לכם לב לדעת עד היום הזה', כולל גם את היום הזה, שעדין אין להם לב לדעת. "א"ר שמואל בר יצחק כיון שנטה משה למות ולא בקשו עליו רחמים שיכנס לארץ כנס אותן והתחיל מוכיחן, א"ל אחד פדה ס' רבוא בעגל וס' רבוא לא היו יכולין לפדות אדם אחד הרי ולא נתן ה' לכם לב לדעת אמר להם אי אתם זכורים כל מה שהנהגתי אתכם במדבר שנא' (שם /דברים/ כט) ואולך אתכם מ' שנה במדבר וגו' ". לכאורה מדוע לא בקשו על משה שלא ימות לאחר שמה מוכיח אותם על כך? נראה שלא די לומר להם זאת, הם צריכים לבקש מפנימיות לבם, ומתוך לב לדעת וכו'.
^ 3 השווה לגמ' תענית יט ע"א על חוני העגל "מה עשה? עג עוגה ועמד בתוכה, ואמר לפניו: רבונו של עולם! בניך שמו פניהם עלי שאני כבן בית לפניך, נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך... שלח לו שמעון בן שטח: אלמלא חוני אתה גוזרני עליך נידוי, אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך, כבן שהוא מתחטא על אביו ועושה לו רצונו, ועליך הכתוב אומר (משלי כ"ג) 'ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך' ".
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il