ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

פתיחת שער בעת נעילת שער

בית מדרש חגים וזמנים ימים נוראים יום כיפור תפילות יום הכיפורים Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

תשס"ז

פתיחת שער בעת נעילת שער


נערך על ידי הרב

מוקדש להצלחת
עם ישראל

"פתח לנו שער בעת נעילת שער כי פנה היום", אנו עומדים עתה בסוף יום הכפורים בעת נעילת שער, והיא שעת רצון שבה נפעלת המחילה והכפרה של היום הקדוש, כפי שמשמע מחז"ל שיום הכפורים מכפר בסופו בשקיעת החמה 1 . וכך אנו אומרים בכל התפילות של יוה"כ "כתבנו לחיים" עד תפילת נעילה ורק אז אומרים "חתמנו לחיים". נמצא, שכל תפילות היום תלויות בתפילת נעילה שתעלה לרצון וייטיב לנו החתימה.
והנה הפייטן חרז בפיוט שאנו אומרים בנעילה . "פתח לנו שער בעת נעילת שער", רצונו לומר שבשעת נעילת שער נפתח לנו שער מיוחד לקיבול תפילות.
מהו השער שנפתח לנו בשעת נעילה? נראה שבשעת נעילה אנו ניצבים נוכח פני ה', וקרוב הוא אלינו לשמוע תפילתנו. יותר מכל עשרת ימי תשובה. נתבונן בכך ע"פ רעיון שמצאתי במהר"ל (נתיב התשובה ). המהר"ל מבאר את מאמר חז"ל בתלמוד ירושלמי (מכות פרק ב דף לא) "שאלו לחכמה חוטא מהו עונשו? אמרה להם: 'חטאים תרדף רעה'. שאלו לנבואה חוטא מהו עונשו? אמרה להן 'הנפש החוטאת היא תמות',שאלו לקודשא בריך הוא חוטא מהו עונשו? אמר להן יעשה תשובה ויתכפר לו, היינו דכתיב 'על כן יורה חטאים בדרך', יורה לחטאים דרך לעשות תשובה". מאמר זה קשה וטעון הסבר, וכי תתכן מחלוקת בין הנביאים והתורה והקב"ה אם תועילה תשובה, הרי תורה וקוב"ה אחד הם, והנביאים אומרים מה שמצווה הא-ל ב"ה? ועוד הלא הנביאים כולם קוראים לתשובה, ואיך אפשר לומר שהם לא מסכימים שיעשה תשובה ויתכפר?
המהר"ל מפרש את המאמר הנ"ל ע"פ משל: לאדם ששבר כלי בארמון המלך, והצטער על כך מאד, וחפש עצה כיצד יפייס את המלך. הלך ושאל את החכמים, והם אמרו לו שאין לו תקנה על המעשה הרע שעשה. בצר לו פנה לשאול את המקורבים למלך (רומז לנביאים) והם ענו לו שעליו להעלם מפני המלך, כי כל מציאותו היא חלול שמו. כשראה שאינו מקבל תשובות שיכולות לסייע לו לפייס את המלך, פנה לאומן שעשה את הכלי אולי הוא יוכל לתקנו (רומז לתורה שהיא כלי אומנותו של הקב"ה שעמה ברא את העולם), אמר לו האומן: אמנם אפשר לתקן את הכלי אבל ישארו בו סימני השבירה, ואי אפשר לתקנו מכל וכל. כשנוכח לדעת שאין לו תקנה, אמר לעצמו שאין לו ברירה אלא לפנות למלך עצמו ומה שירצה לעשות לו יעשה. ותשובת המלך הייתה שתשובתו מקובלת עליו והוא סולח לו, ומה שהחכמים והנביאים והתורה אינם מסתפקים בכך, מפני שהם חוששים לכבודו של המלך ואינם יכולים למחול על כבודו, אולם המלך עצמו מצד הנהגתו משתמש בכלי השבור.
מה הרעיון הטמון בכך שהמלך מצד הנהגתו משתמש בכלי שבור? באור הדבר, מפני שהדיוט איש כפרי גס שאינו אומן אינו יודע ואינו יכול לכבד את המלך כראוי לו, וכך עאכו"כ שאדם בשר ודם מוגבל בגוף וכוח אינו יכול לכבד את הקב"ה, שבראו יש מאין ואין לו גבול וכל משיגי הגוף, אבל אדם שמכיר בכך ומבטל עצמו לקב"ה בלב נשבר, הוא מכבד את הקב"ה כביכול במידה שאין לה גבול, ולכן הקב"ה מקבל זאת באהבה ומשתמש בכליו השבורים. ונראה שלזה רמז רבי נחמן מברסלב באומרו ש"אין שלם מלב שבור".
רעיון דומה מצאנו במדרש (במד"ר פרשה טו ח) "בהעלותך. למה"ד: למלך שהיה לו אוהב, אמר לו המלך: תדע שאצלך אני סועד, אלא לך ותקן לי. הלך אוהבו והתקין מטה של הדיוט, מנורה של הדיוט ושלחן של הדיוט, כיון שבא המלך באו עמו שמשין סיבבו מיכן ומיכן מנורה של זהב לפניו. כיון שראה אוהבו את כל הכבוד, התבייש והטמין את כל מה שהתקין לו שהיה הכל הדיוטות. א"ל המלך: לא אמרתי לך שאצלך אני סועד, למה לא התקנת לי כלום? אמר לו אוהבו: ראיתי את כל הכבוד הזה שבא עמך ונתביישתי, והטמנתי כל מה שהתקנתי לך, שהיו כלי הדיוטות. אמר לו המלך: חייך! שאני פוסל את כל כלי שהבאתי ובשביל אהבתך איני משתמש אלא בשלך. וכן הקב"ה כולו אורה שנא' (דניאל ב) ונהורא עמיה שרא והוא אמר לישראל התקינו לי מנורה ונרות מה כתיב שם (שמות כה) ''ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם' (שם /שמות כ"ה/) 'ועשית מנורת זהב טהור' כיון שעשו באת שכינה מה כתיב שם (שם /שמות/ מ) 'ולא יכול משה לבא אל אהל מועד', מיד קרא למשה 'ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר', מה דבר אליו 'בהעלותך את הנרות' ".
משה רבנו התבייש בכלים שעשה לכבוד המקום, והחביא אותם מפניו, אמר לו הקב"ה שדוקא בכלים אלו הוא סועד והם חביבים לפניו יותר מכל כלים שמימיים שיש לו במרום, כי גם הכלים הרוחניים הם בעלי גבול היחס לקב"ה, ואינו יכול לצמצם עצמו בהם, אבל כלים שבורים שנעשו בלב נשבר ומתוך ביטול אליו יתברך, אינם משועבדים לגבול החומר ומאפשרים לקב"ה שהוא בלא גבול לשכון בהם.
אלא שלכאורה קשה מדוע החכמים הנביאים והתורה לא ידעו זאת ולא ענו כמו שאמר הקב"ה? על זה באה התשובה במשל הנ"ל, מפני שהם דברו מצד כבודו של הקב"ה, ולא מצד הנהגתו. היינו שאדם צריך לעבור במחשבה בשלבי תשובתו הראשונים את תחושת החכמים והנביאים והתורה, ולהבין כמה קשה היא התשובה, וכמה נפלאית היא ממנו וכאילו אין לו תיקון, ואז לאזור אומץ של קדושה ולהיות מוכן להופיע כמו שהוא לפני המלך ולבקש קרבתו, ולקבל עליו כל מה שיטיל עליו, ואם עשה כן ולא ברח מלעשות תשובה, ובשברון לב וכפיפת ברך התקרב לקב"ה, זה מראה שיש לו שייכות קרובה אליו יתברך, והקב"ה מקבל אותו באהבה ורוצה להשתמש בכליו השבורים, שהם שלימים במהותם לפני ה'.
נראה לומר שאנו עוברים את שלבי התשובה שע"פ הירושלמי הנ"ל מר"ה ועד יוה"כ, ראש השנה הוא שעת המלכת המלך, ובו מתגלה המרחק בינינו למלכו של עולם, והחכמה אומרת שאי אפשר להזכיר את החטא ביום זה, ולכן בר"ה לא מתוודים ולא מזכירים את החטא אפילו ברמז מפחד הדרת גאונו. עד שאנו מגיעים ליום הכפורים שבו אנו מרשים לעצמינו להתוודות,
וזה מראה על קרבה אל הקב"ה וכעצת התורה יביא קורבן ויתכפר, וזו עבודת הכהן הגדול ביום הכפורים, עד שלסוף אנו מגיעים לשעת נעילה, ומרגישים שלא קבלנו כל עצה כיצד לפייס את המלך מלכו של עולם ואנו ניצבים לפני דלת נעולה, והנה דוקא אז בעת נעילת שער, כאשר נראה שאין תקוה וננעלים השערים, נפתח השער והקב"ה מאיר לנו פנים ורואה שברון לבנו "לב נשבר ונדכה א-להים לא תבזה", והקב"ה אומר לנו יעשה תשובה ויתכפר.
עלינו להיות מודעים לכך שלא להפסיד הזדמנות גדולה זו ולנצלה. וזה מזכיר את מה שמסביר רש"י על ערך סמיכת גאולה לתפילה, וז"ל: (ברכות דף ד ע"ב) "ואמרינן בברכות ירושלמי (פרק א'): מי שאינו סומך גאולה לתפלה למה הוא דומה - לאוהבו של מלך שבא ודפק על פתחו של מלך, יצא המלך ומצאו שהפליג - אף הוא הפליג, אלא יהיה אדם מקרב להקדוש ברוך הוא אליו, ומרצהו בתשבחות וקלוסין של יציאת מצרים, והוא מתקרב אליו, ובעודו קרוב אליו יש לו לתבוע צרכיו". וגם כאן בשעת נעילה שכבר נפתח השער ואנו עומדים לפני המלך, ראוי להתאמץ שלא להחמיץ את שעת הכושר הזאת, ובעוד הקב"ה קרוב אלינו לבקש מחילה ולהתפלל שיזכרנו לחיים, והקב"ה יקבל אותנו באהבה, ולא עוד אלא מבטל את כליו ומשתמש בכלינו השבורים.


^ 1 כך משמע בתלמוד (שבועות דף יג ע"ב) "כרת דיממא לרבי לית ליה? אלמה לא? משכחת לה דאכל אומצא וחנקיה ומית; אי נמי, דאכל סמוך לשקיעת החמה, דלא הוה שהות לכפורי ליה". ובתוספות שם "ונפקא מינה דשעיר מכפר מיד ויום הכפורים אינו מכפר עד שתחשך למוצאי יום הכפורים כדתניא חומר בשעיר מביום הכפורים שהשעיר מכפר מיד ויום הכפורים עד שתחשך חומר ביוה"כ מבשעיר שיום הכפורים מכפר בלא קרבן מה שאין כן בשעיר והא דנקט כגון דחנקתיה אומצא לאו דוקא אלא הוא הדין שמת בו ביום ולרווחא דמילתא נקטה אי נמי אפילו לא מת בו ביום אלא אחר כמה ימים וכגון דעבד סמוך לשקיעת החמה".
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il