ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מידת אברהם "העִברי" ;">

בית מדרש מידות ובין אדם לחברו שיעורים נוספים Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

איר תשס"ט

מידת אברהם "העִברי"


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
הרב מרדכי צמח בן מזל

"אלה הדברים, אשר דיבר משה אל כל ישראל: בעבר הירדן במדבר בערבה מול סוף בין פארן ובין תופל ולבן וחצרות ודי זהב" (דברים א',א').
ה"אור החיים" הקדוש כתב (שם): כי "אפשר לפרש כל הכתוב דרך רמז ... ["אין הכוונה שפירוש הפסוק הוא בדרך רמז, אלא שהכתוב בפסוק זה בתורה נאמר דרך רמז ויש במקומות שצויינו בו משום רמז לשיטת הספרי שזה למאורעות שאירעו באותם מקומות (ועיין בדבריו הקודמים שם; וברש"י שם), ואילו הרב סבור שכיון שהפסוק נכתב בדרך המרמזת על כוונות שונות הרי שאפשר לבאר שהרמז הוא לגבי דרך בעבודת ה'" (ביאור "ישמח משה" שם, הערה מ"ה)]. והוא כי במקרא מועט, לימד משה כללות יראת ה', ומידות ההגונות. הצריכין להולכים בתורת ה' ["לשון הכתוב בתהלים (קי"ט, א'): "אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה'" (ביאור "מאורי אור" שם, הערה ל"ב); "לצורך עלייה במעלות התורה, צריכים גם יראת שמיים וגם מידות טובות. וכתב רבינו 'להולכים', כיון שהוראות אלו הן לעולים בעבודת ה' ובלימוד תורה. לא לאלו ה'עומדים' בדרגת עבודתם, אלא דווקא לאלו העולים במעלות עבודת ה'" (ביאור "ישמח משה" שם, הערה מ"ו)]. והם מידות תשעה. האחד: שיהיה לוקח מידתו של אברהם, דכתיב (ראה בראשית י"ד, י"ג): 'לאברם העִברי' ["שאברהם אבינו עמד יחיד ובודד נגד כל העולם באמונתו בה', ונשאר איתן בדעתו ולא התפעל מן המלעיגים עליו, וכדברי רבי יהודה (ב"ר מ"ב, ח') שפירש תיבת 'עִברי' - כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד" (ביאור "מאורי אור" שם, הערה ל"ג; וראה ילקוט "מאורי חיים" שם, הערה כ"ה)], והוא מה שרמז באומרו 'בעבר'". ע"כ [עיי"ש. וב"מאור החיים" הביא תלמיד ה"אור החיים" הקדוש כל הרמז כפי ששמע מרבו במעט שינויים, וזו לשונו [כפי שהובאה בילקוט "מאורי חיים" שם, הערה כ"ד (עי"ש)]: "'אלה הדברים' וגו', דברים רמז משה רבינו בפסוק זה באלו הפרטים שפרט, שלכאורה מה צורך יש לדעת כל כך 'בעבר הירדן במדבר בערבה' וכו'? שִמעו אחי ורעי מה שרמז פה קדוש והוא משה רבינו ע"ה בפסוק זה: 'אלה הדברים אשר דיבר משה... בעבר' - רמז לישראל שיהיו במידת אברהם העִברי ...". עכ"ל].

"יחיד" - "לבדו"

"במדרש מובא (בראשית רבה מ"ב, ח'): ''ויגד לאברם העִברי' ... רבי יהודה אומר: כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד'. תכונת הנפש היסודית ביותר של אברהם אבינו התבטאה במה שסיגל לעצמו כוח לעמוד נגד הזרם של זמנו. בספר "רוח חיים" (פ"ה, מ"ד) ביאר הגה"צ רבי חיים מוולאז'ין זצוקללה"ה שכל הניסיונות שעמד בהם אברהם אבינו מטרתם הייתה לסלול את הדרך לפני בניו, וממנו יונק כלל ישראל לדורות כוח לעמוד בניסיונות דומים. מן הסתם ניתן לומר שגם כח: 'והוא בעבר אחד' גם הוא ירושה לנו מאברהם כתכונה יסודית באיש הישראלי (ועיין בגיליון הקודם - בפינת "תנא דבי אליהו"). היהודי השלם באמונתו אינו מושפע מהדעות והתנועות הסובבות בעולם - לא מהעולם הגויי ולא מהעולם היהודי ...
עיין בדברי הגה"צ רבי ירוחם ממיר זצוקללה"ה ("דעת תורה") על הפסוק (בראשית ל"ב, כ"ה): 'ויוותר יעקב לבדו' וזו לשונו: 'כי זה ממידותיו של הקב"ה - מידה של 'לבדו' ... ובמידה ההיא הכל בה, בהנהגת המידה ההיא כבר אין שום צורך ולא הִזדקקות לעזר כל שהוא מזולתו. 'ויוותר יעקב לבדו ויאבק איש עימו', לא נאמר זה להגיד כי נשאר עזוב באין עזר, וכאן מצא איש מקום להיאבק איתו. לפי דברי חז"ל הנה זה אדרבה בגדולתו של יעקב מזכירים זאת, כי בא לפיסגת מדרגתו, כי היה דומה לו יתברך במידה של 'לבדו', ולא היה נצרך לכלום עזר, כי היא המידה שכולה בה, ובמידה זו דווקא הוא אשר לחם ונתברך. והוא על דרך אומרם ז"ל [וכנזכר לעיל (פסחים קיח.; ילקוט שמעוני - בראשית פט"ו, רמז ע"ז; שם - תהלים פקי"ג, רמז תתע"ג]: 'בשעה שהפיל נימרוד הרשע את אברהם אבינו לתוך כיבשן האש, אמר גבריאל לפני הקב"ה: ריבונו-של-עולם ארד ואצנן ואציל את הצדיק מכיבשן האש אמר לו הקב"ה: אני יחיד בעולמי והוא יחיד בעולמו, נאה ליחיד להציל את היחיד'. מידתו של הקב"ה הלוא היא 'יחיד', 'לבדו', וכן אברהם אבינו ע"ה היה לו מידה של יחיד, 'יחידות' בתכלית, וכזה הוא 'ויוותר יעקב לבדו'', עיי"ש" ["לב נאמן" ח"א, פ"ג, עמ' י' - י"א (עיי"ש)].

"אחד היה אברהם"
בשם הגה"ק רבי נחמן מברסלב זצוקלה"ה נכתב (בהשמטה שבהקדמת הספה"ק "ליקוטי מוהר"ן" תנינא) בזו הלשון: "'אחד היה אברהם' (יחזקאל ל"ג, כ"ד) - שאברהם עבד ה' רק על-ידי שהיה אחד, שחשב בדעתו שהוא רק יחידי בעולם, ולא הסתכל כלל על בני העולם, שסרים מאחרי ה' ומונעים אותו, ולא על אביו ושאר המונעים, רק כאילו הוא אחד בעולם, וזהו: 'אחד היה אברהם' (שם). וכן כל הרוצה לכנוס בעבודת ה', אי-אפשר לו לכנוס כי אם על-ידי בחינת שיחשוב שאין בעולם כי אם הוא לבדו יחידי בעולם, ולא יסתכל על שום אדם המונעו, כגון: אביו ואִמו או חותנו ואִשתו ובניו וכיוצא, או המניעות שיש משאר בני העולם, המלעיגים ומסיתים ומונעים מעבודתו יתברך. וצריך שלא יחוש ויסתכל עליהם כלל, רק יהיה בבחינת: 'אחד היה אברהם' (שם) - כאילו הוא יחיד בעולם כנ"ל". עכל"ק.

כל יהודי הוא בנו יחידו של הקב"ה
בספר "מעדני מלך" (על הספה"ק "ליקוטי מוהר"ן") כתב (שם) וזו לשונו: "הנה רז"ל (אסתר רבה ו', ב') דרשו על הכתוב: 'איש יהודי היה בשושן ושמו מרדכי' - איש יחידי. נמצא שכל עצם מהות שם ישראל שנקראים יהודים, היינו על שם שהם יחידים כי כל היהדות שיש לכל אחד הוא כפי בחינת היחידות שלו, כפי שמעלים עיניו מכל המונעים הסובבים הן הרחוקים ממנו, ובפרט מהקרובים אליו כאשתו ובני משפחתו וכמבואר פנים ("ליקוטי מוהר"ן" שם) וכולנו בני אברהם שהיה יחיד בעולם בבחינת 'אחד היה אברהם' (שם) וכמבואר פנים ("ליקוטי מוהר"ן" שם). ועל שם זה נקרא (בראשית י"ד, ג'): 'אברהם העִברי' כמו שאמרו רז"ל (ב"ר מ"ב, ח'), על שם שכל העולם (שהיו עובדי עבודה זרה) מעבר זה והוא מעבר זה. ולא שם ליבו אליהם כלל ובבחינת '(ו)צדיק באמונתו יחיה' (חבקוק ב', ד'), שהלך עם אמונתו לעבוד את ה' ולִבלי להסתכל ולשים לב לכל המונעים והפיתויים וההסתות שמסביב לו.
ואכן אמרו והשוו כן רז"ל (ילקוט שמעוני - אסתר פ"ב, רמז תתרנ"ג) שיש אומרים שהיה שקול מרדכי כאברהם בדורו (עיי"ש)". עכ"ל.
"מהותו של כל יהודי היא היותו איש יחידי - יש לו תפקיד המיוחד אך ורק לו ויש לו גם נִסיונות המיוחדים רק לו. הבורא ציוה אותנו: 'לא תחמוד בית רעך, שורו וחמורו וכל אשר לרעך'. התורה מורה: אל תחמוד את מה שיש לחברך, לא בגשמיות ולא ברוחניות, אתם הִנכם שני עולמות. לכל אחד מכם יש נִסיונות אחרים, תפקידים אחרים וכלים אחרים. החמדה של האחד כלפי חבירו צריכה להיות מכם והלאה.
המהר"ל (ב"נצח ישראל" פי"א) מבאר זאת באופן הבא: הקב"ה מכנה אותנו 'בני בכורי ישראל' (שמות ד', כ"ב), במשפחה יש רק בן בכור אחד. זוהי דרגת הקירבה של ה' יתברך כלפי כל יהודי - הוא נחשב לבן בכור, בן יחיד" ("פרקי מחשבה" - בין אדם לעצמו - מהותו של יהודי, עמ' פט - צ).

"לך-לך ... ומבית אביך"
"ויאמר ה' אל אברם: לך-לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (בראשית י"ב, א').
כתב הגה"ק רבי נתן - תלמידו של הגה"ק רבי נחמן מברסלב זצוקללה"ה [בספרו "ליקוטי הלכות" הלכות שבת - ז', ע"ה (עיי"ש); ועיין ב"ליקוטי מוהר"ן" תנינא, תורה מ"ח] וזו לשונו: "כי עיקר התשובה (ועיין ב"אורות התשובה" פט"ו, סע' י') ... שצריכין לצאת מכל המקומות שנתעה לשם ולשוב למקור שנחצב נשמתו משם. כי כל אחד מישראל שורש נשמתו גבוה מאוד מאוד ... רק שירדה לארציות וגשמיות זה העולם בשביל הבחירה כדי שדווקא על-ידי זה תשוב למקורה בשלמות נפלא וכו' וכל אדם שבעולם מגדול ועד קטן בהכרח שיעבור עליו כמה וכמה הרפתקאות וכו', שכולם הם בחינת ניסיונות וצרופים ועליות וירידות בלי שיעור. וכל כוונת ה' יתברך לטובה, 'כי כל מה דעביד רחמנא - לטב עביד' ['כל מה שעושה ה' - הוא עושה לטוב' (ברכות ס:)]. כי כל כוונתו יתברך הכל שעל-ידי זה דווקא יעלה מכל המקומות שירד לשם לברר משם מה שיברר עד שיבוא למקום מנוחתו למקור נשמתו וכו' כנ"ל ...
וזהו שאמר ה' יתברך לאברהם שמרמז בזה לכל אדם שבעולם 'לך-לך' שמזהיר את האדם שילך לעצמו, כי עצם האדם מה שנקרא אני הוא רק הנשמה (כמו שכתוב ב"ליקוטי מוהר"ן" תורה כ"ב - "חותם בתוך חותם"), וכן כשמדברים עם האדם לנוכח ואומרים לו 'אתה' או 'לך', עיקר הכוונה על הנשמה שהוא עצם האדם כידוע, וזהו שמזהרת התורה את האדם: 'לך-לך' - שתלך-לך לעצמך, היינו למקור נשמתך שכל הילוכך ונסיעתך וכל דרכיך בזה העולם, בכולם תכוין לילך-לך בעצמך היינו למקור נשמתך שזה עיקר עצם האדם שמדברים עימו כנ"ל ...
וזהו: 'מארצך', 'מארצך' דווקא. היינו מתוך ארציות וגשמיות שלך לאיזה ארציות וגשמיות שירדת לשם שנדמה לך שקשה לצאת משם אף-על-פי-כן אתה צריך להתגבר לילך מתוך ארצך דווקא לילך-לך לנשמתך וכו' כנ"ל.
וזהו: 'וממולדתך' איך שנולדת באיזה גשמיות שנולדת אף-על-פי שגם זה מונע גדול, כמו שאמר דוד (תהלים נ"א, ז'): 'הן בעוון חוללתי' וכו' אף-על-פי-כן אתה מוכרח לילך 'ממולדתך' דווקא, לילך-לך דווקא כנ"ל.
'ומבית אביך' - שהם המשפחה והשכנים וקרוביו ומיודעיו שמגודל ביניהם, שגם מהם יש כמה וכמה מניעות לעבודת ה' יתברך שמונעים בכמה דרכים, לפעמים בגשמיות ולפעמים על-ידי דעותיהם וסברותיהם ההפוכות מן האמת, מכולם אתה צריך לצאת ולילך-לך לנשמתך כנ"ל, כי אתה צריך להאמין שבוודאי אין הקב"ה בא בטרוניא [בעלילה (רש"י)] עם בריותיו (ע"ז ג.), ובוודאי יש לך כח לעמוד בכל זה כמו שכתב אדמו"ר ז"ל (ב"ליקוטי מוהר"ן" תנינא, תורה מ"ו) שאין הקב"ה שולח להאדם מניעות שלא יוכל לעמוד בהם וכו'.
וזהו: 'אל הארץ אשר אראך', שהוא ארץ ישראל שהוא כלליות הקדושה, ששם הבית-מקדש, ששם מקור כל הנשמות, שעל זה מזהירו 'לך-לך' לנשמתך כנ"ל ...". עכל"ק.

"ואת הנפש אשר עשו בחרן"
בספר "חיי מוהר"ן" [שצ"ה, ד' - ענין המחלוקת שעליו (מתוך סיפורים חדשים, סוף סי' כ"א - עיי"ש); ועיין ברמב"ם - הלכות ע"ז פ"א, ה"ג] מסופר: "אברהם אבינו היה לו גם-כן ייסורים גדולים ממעשיות כאלו (כלומר: כמו ענין המעשיות והייסורים שעוברים עליו) כי אברהם אבינו היה גם-כן מקרב בני הנעורים לה' יתברך. כי היה מגייר גרים כידוע. ודרכו שהיה בא בתוך העיר, והיה רץ בתוך העיר, והיה צועק הוי הוי, גִוואלְד. והיו רצים אחריו כמו שרודפים אחרי המשוגע, והוא היה טוען עימהם הרבה שהם כולם בטעויות גדולות, כי היה בקי בכל השִׂכליות והסברות של דרכי העבודה-זרה שלהם ... והיה מוכיחם ומראה להם שהכל טעות, וגילה להם האמונה הקדושה האמיתית. ונמשכו אחריו קצת בני הנעורים, כי זקנים לא היה מקרב, כי הזקנים כבר נִשרשו בטעויותיהם הרבה וקשה להשיבם מדרכם עוד, רק בני הנעורים נמשכו ורצו אחריו. והיה הולך מעיר לעיר והם רצו אחריו. והיו אביהם ונשותיהם חולקים עליהם, על אלו בני הנעורים, כי אמרו עליהם שיצאו לתרבות רעה ונשתמדו, עד שהיו מרחקים אותם מאוד. עד שקצת בני הנעורים חזרו לסורם מחמת הייסורים שהיו להם מביתם מחותנם ומאביהם ומנשותיהם וכיוצא, וקצתם נשארו אצלו ונדבקו בו. והיה אברהם אבינו עוסק בזה הרבה לגלות האמונה הקדושה בעולם. והיה מחבר ספרים הרבה מאוד על זה, אלפים ספרים ... ואחר-כך היה יצחק גם-כן הולך בדרך זה ... וכן יעקב היה גם-כן עוסק בזה ... לוי ...". ע"כ.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il