מנהג העשׂבים בליל ה"מימונה" | הרב אליהו ממן | בית המדרש

ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש

בית המדרש

שבת ומועדים
פסח
שיעורים נוספים

קטגוריה משנית

1910

23 דק' קריאה

לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

יוסף בן גרציה

שיעורים לנשים פרשת השבוע סדרות ספריה פסקי דין בחן את עצמך

בספר "איזור אליהו" [הובאו דבריו בספר "פסקי חכמי המערב" או"ח ח"ב, עמ' 243, הע' 402] כתב שהמנהג במוצאי חג הפסח - ליל ה"מימונה" לשטוח עשבים הוא ממה שידוע שהגאולה תהיה בניסן (ר"ה יא.), ועשבים רומזים לתחיית המתים, ככתוב (תהלים ע"ב, ט"ז): "יָצִיצוּ מֵעִיר כְּעֵשֶׂב הָאָרֶץ".
"ועיין בספר בית הבחירה (דף רס"ט) בדיני מוצאי חג הפסח (- ליל ה"מימונה", אות ג') שכתב, וזו לשונו: "נהגו בהרבה מקומות בליל מוצאי חג הפסח לוקחים עשבים עם שיבולי החיטים ומניחים אותם בראשיהם כמנהג עירנו אר"ץ זבת חל"ב, וכן בקושטא ובאיזמיר שזורקין בד' פינות הבית ואומרים בשמן ברכה והצלחה בכל מעשה ידינו, והרב בית מועד תמה על מנהג זה דמאי אולמיה (במה עדיף) מוצאי חג המצות משאר החגים ... ובאות ד' כתב וז"ל: "ועוד טעם אחר וכו' דכבר אמרו בניסן נגאלו וכו' [ובניסן עתידין ליגאל (ר"ה יא.)], ואם כן יאמר נא ישראל: כיון שעבר הפסח ולא נגאלנו ח"ו נתייאש מן הגאולה חלילה, על כן זורין עשבים, והוא לרמוז לתחיית המתים על שם: "וְיָצִיצוּ מֵעִיר כְּעֵשֶׂב הָאָרֶץ" (תהלים ע"ב, ט"ז), וכשם שהמתים עתידין לחיות כך הגאולה עתידה לבוא במהרה בימינו אמן, עכ"ל" ("נהגו העם" עמ' שמה, אות כג).
לעניות דעתי העשירה בעניות, נראה להעמיק בטעמו של מנהג זה על-פי מספר שיעורים ממו"ר הגאון הגדול הרב משה שפירא שליט"א המובאים לקמן [נלקט ונערך מתוך הספר "אפיקי מים" בעניני פסח (ח' - י"א)].

"תחיית המתים עתידה להיות בניסן" - "החודש הזה לכם ראש חודשים ..."

מובא בטור (סי' ת"צ): והכי אמר רב האי: שמעתי מפי חכמים, כי תחיית המתים עתידה להיות - בניסן, ונצחת גוג ומגוג - בתשרי. ומשום הכי בניסן - מפטירין 'העצמות היבשות' (יחזקאל ל"ז), ובתשרי - 'ביום בוא גוג' (יחזקאל ל"ח) ...", עכ"ל. וצריך בירור השייכות של תחיית המתים לפסח (ועיין מה שיתבאר בזה לקמן).
והנה כתב הרמב"ם (ב"אגרת תחיית המתים") וזו לשונו באמצע דבריו: "שזאת ההכחשה מביאה להכחשת הנפלאות, והכחשת המופת כפירה בעיקר ויציאה מן הדת. ולזה נחשוב תחיית המתים מפינות התורה ...", עכ"ל. וצריך עיון למה הנס של תחיית המתים עיקר ושורש לכל הנפלאות, עד שהכופר בפלא זה הוא ככופר בכל הנפלאות.
ונראה בביאור הענין, שהנה נתבאר באורך בספר "לשם שבו ואחלמה" (בספר הדע"ה ח"ב דרוש ב', ענף ג' אות א' - ד') תוכן עיקר האמונה של תחיית המתים, שהנה התפיסה השיגרתית בזה היא, שבאחרית הימים יעשה הקב"ה פלא מאין כמוהו ויקומו המתים ויחזרו לחיים, ויחיו הלאה כדרך שחיו קודם שמתו. והיינו שכשינערו מעפרם ימשיכו לחיות שנים הרבה [ונחלקו בזה הרמב"ם והרמב"ן (בשער הגמול) אם יישארו כך לעולם (כהרמב"ן) או שמצב זה עתיד להשתנות וישתחררו מגופם ויתעלו למצב של כולו נשמה, ואכמ"ל בעומק מחלוקתם] על דרך משל - לפי תפיסה זו, הנה בגיל השנים שמת בו, יחזור ויחיה הלאה מאותו גיל, והוא על דרך המופת של תחיית המתים שעשו אליהו ואלישע.
אכן לאמיתו של דבר אינו כן, אלא שחיות זו היא אותה החיות שהיתה לו מלידתו עד מיתתו, ובתחיית המתים חוזרת לו אותה מציאות וחי בה שוב פעם בדרך תיקון. שהנה באמת אין פרט קטן שבבריאה ממיכאל שר הגדול ועד שִלשוּל קטן שֶבָיַם שלא שייך למציאות יחודו העליונה, וכל ימות העולם עד היום הזה כמעט ולא זכינו להארה זו [כי אם לשעה קלה במתן תורה קודם שסרחו, וגם כשישב שלמה "על כסא ה'" וחגגו חנוכת הבית, הנה בלילה ההוא נשא בת פרעה, ומובא בגמרא (שבת נו:) שבא גבריאל ונעץ קנה בים שעליו נבנה כרך גדול של רומי] הרי שהבריאה נמשכת והולכת תוך מציאות בלתי מושלמת. ואֹמנם בעל ה"לשם" קבע דבר זה בתורת קושיא - איך אפשר שעומק רצונו בגילוי המציאות כמעט ולא נתקיימה. וכתב שם: שהתירוץ האמיתי הוא מכֹח אמונת תחיית המתים, שכל רגע ורגע וכל פרט מבחינות עולם שנה נפש יחזור ויחיה תוך מציאותה הרוחנית והנצחית, ובבחינה זו חיים לאין סוף בדביקות עילאה. והיינו שהחיות חוזרת אליו במידה שגילה מציאות העליונה תוך חומריותו. ונמצא שאין אמונת תחיית המתים מכֹח הנס והפלא שהקב"ה מחזירו מעפרו לחיים, אלא שזה עיקר תכלית הבריאה, שנשמה העליונה תחזור להתחבר אל הגוף בדרך שהגוף עצמו מתדבק בנשמתו וחלה בה שם "חיים לעולם". ולפי זה אין המשך של חיים כדרך שחי עד מיתתו, אלא שחיותו הנושנת תחזור לו בצורה עליונה ובתיקון נִצחי (וזה לשונו שם בקיצור: "הענין הזה הוא באמת עמוק נורא מאד, ואין איש כערכי אפשר לעמוד על סודו, עכ"ז הנה דחקתי את עצמי לכנוס בזה במעט קט וכפי מה שהעירוני מן השמים ... דכל פרטי הנמצאים שבהבריאה כולה, וכל תהלוכת עניניהם שעברו על כל אחד ואחד הנה כל כוחותיהם כולם אשר בכל פרט ופרט ובכל רגע ורגע מכל ימי צבאם, הנה הם עתידים כולם לחזור ולהתחדש ולקום ולהתתקן בעת תחיית המתים. ולא יהיה תחיית המתים להאדם לבד, אלא כל פרטי הכוחות דכל הבריאה כולה והנהגתה אשר בכל ימי עולם, הנה כולם יתחדשו ויתוקנו בעת תחיית המתים ... והענין הוא כי הרי עיקר הענין דתחיית המתים נודע הוא מדברי האריז"ל שהוא נוהג באמת תמיד בכל רגע ורגע ... והוא מה שאנו רואין גם בעוה"ז שיוצא תמיד פעולות חדשות בכל חלקי הדצח"מ שבה, ומתתקנים לצורך האדם. ואין לך רגע בהזמן כולו שלא יתחדשו פעולות שונות בכל כלי המעשה ומלאכת אומן ... והעולם כולו הרי הוא בפועל תמיד בלי מנוחה אף רגע אחת ... וכל פעולתם הרי הוא לצורך האדם, ובזה הם מתעלים, כי מתקשרים כל הנמצאות כולם בהאדם שהוא מבחר היצור, והוא עילויָם וחיותם ... וכשמשתמש האדם בהנאתם המגיע לו מהם, לעשות רצון קונו ... הנה עולה כל חלקי נפשו ... למעלה למעלה, כל כֹח וכֹח לשורשו ומקורו, ומתחדשים שם בתוספת אור וברכה להאיר באור פני מלך חיים והוא תחיית המתים ממש כי הרי הם חוזרים לחיותם אחר שמתו ונפלו ... בעמקי מצולות ים בלי שום חיות כלל. ועתה הם עולים ומתחדשים בעוד תוספת אור וברכה הרבה ממה שהיו מקודם ... והנה כל כוחות הפעולות כולם אשר נעשה בעוה"ז בכל משך ימי עולם מששת ימי בראשית עד היום הזה ... הנה כולם יעוררו ויזוררו ויעמדו ויקומו ויאירו ויזהירו בעת התיקון, ולא יאבד ולא יתבטל שום כֹח קל מהם ... ולכן מוכרח הוא שיחזרו ויעלו כולם לשורשם בקודש, והוא תחייתם אשר יעמדו ויקומו לעת קץ הימין ... ולא יאבד ולא יתבטל שום כֹח קטן וקל מכל הנמצאים כולם אשר מעת מעשה בראשית עד סוף הזמן דביאת המשיח ויעמדו כולם בתחייה בשפעת קודש מחי העולם ית"ש. ואז יחיו כולם לעד ... והרי נמצא מכ"ז כי אמונת תחיית המתים הנה היא באמת עיקר גדול כי רק בזה יתראה איך שכל הבריאה כולה והנהגתה היא רק לתכלית הטוב ..." עכ"ל, ויעו"ש עוד בכל דבריו.
וראינו מדבריו שם שהאמונה בתחיית המתים לא מתפרש בדרך שהמתים יקומו ויחיו הלאה, וכאילו שמתו מאיזו סיבה, ולעתיד לבוא ימשיכו לחיות, אלא שהפירוש הוא שחיותם הנושנת תחזור להם בצורה עליונה, ויחיו חיותם שוב פעם - ובתיקון, ומה שעד אז לא חלה במציאותם אור הנִצחית שמתגלה מחמת עבודתם הרצויה, הנה בעת התחייה - לאחר כל התיקונים של כל ימות העולם - תחול שלמות ייחוד העליון בכל פרטי עולם התחתון, עד שאור הנצחית יאיר מעולם שלמטה עצמו. ולמדים מזה שסוד התחייה הוא, שנקודה הנִצחית שטמונה בכל פרטי הבריאה תתגלה בכל המציאות וחיות זו תעמוד לעד).
ויש להוסיף ביאור בזה, שהנה מובא בחז"ל (תנחומא, תזריע א') וברש"י על הפסוק: "וַיִּיצֶר ה' אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם" (בראשית ב', ז') - "שתי יצירות - שני יודי"ן ... יצירה אחת בעולם הזה, ויצירה אחת בעולם הבא (לתחיית המתים)". ועומק הענין, שהנה יצירת האדם בעוה"ז הוא במהלך גופני וחומרי, ומציאות זו היא ההיפך הגמור של מציאות האמיתית. אך מלבד שיש בו יצירה זו הנראית לעין, כמו כן טמון בו עוד יצירה עמוקה בדרך שחובק בתוכו מציאות העליונה, והיינו שלאמיתו של דבר אינם סותרים זו את זו, וגם מה ששייך לתחתונים הוא רק ביטוי של מציאות העליונה. וענין זה יתגלה בשעת גילוי יחודו העליון, ואז יתראה לעין כל שאין דברים הגשמיים נפרדים כלל משורשם. ואמנם זהו גמר מהלך היפוך גוף לנשמה, שאז כל חלקי הגוף חוזרים לחיים לעולם ועד, ומתגלה בה מיניה וביה שאינו אלא נִצחית.
מבואר ברמב"ן (סוף פרשת בֹא) שיציאת מצרים היא השורש לרוב מצוות התורה, והענין לדרכינו, שבאמת יש שני מהלכים בסדר העולם - אחד כמו שמסודר במעשה בראשית שהוא דרך הטבע, אך ישנו מהלך יותר עליון בבחינת יצירה לעוה"ב (לתחיית המתים) שגם זה יש בה שם ותורת "סדר". ובשעת היציאה נתחדש בעולם שמעורב בו במהלך של התחתונים עוד סדר על פי תורה שהוא בסוד תחיית המתים. ולכן התורה נקראת "תורת חיים", שרק על ידה מתהפך הגוף לנשמה, וכפי שאנו מברכים "וחיי עולם נטע בתוכינו" (כמבואר בכתובות קיא: ש"אור תורה מחייהו", עי' מה שיתבאר בזה לקמן).
והנה הניסים ונפלאות נתגלו בעולם במהלך של תורה, אשר תחילת הגילוי הוא מפרשת "החודש הזה לכם ..." (שמות י"ב, ב'), והוא היצירה לעוה"ב שחלה בתוך היצירה לעוה"ז בדרך שגם העוה"ז הוא בכלל "חיים לעולם". ואף שלפי ראות העין נראה שהבריאה נוהגת בטבע ומקרה, מ"מ ביציאת מצרים נתגלה שאין הטבע אלא מסווה למהלך של תורה ששולט בכל. וזהו פשר חומרת הענין שקבע הרמב"ן: שבלי תפיסת אמונה זו "אין לאדם חלק בתורת משה רבינו".
וזהו הנראה בכוונת הרמב"ם, שמי שכופר בתחיית המתים הריהו כופר בכל הנפלאות, כי הנס של תחיית המתים הוא השורש לסדר של ניסים ונפלאות בכלל, שכיון שגם סדר בראשית יש בו שם יצירה לעולם הבא (לתחיית המתים) - רוצה לומר שחוזר וחי לנצח (אחרי כל התיקונים), ממילא מתאפשר בה סדר של ניסים שמקורם בעוה"ב (בתחיית המתים).
ובזה יתבאר לנו היטב מה שמובא בטור שתחיית המתים תהיה בניסן, שהרי בחודש ניסן הושרש בבריאה חידוש המהלך של ניסים ונפלאות אשר סדר זה מביא את העולם לתחיית המתים (ולכן ניסן בגימטריא "ניסים", שמהותה היא גילוי מהלך העליון של תורה שהוא תוכן הארת הנפלאות של מצרים). והתחלת המהלך הוא מ"החודש הזה לכם ..." (שמות שם, שם) (כמו שיתבאר עוד בעתיד אי"ה, שהארת התורה היא יסוד מהלך של חידוש תחת השמש, ובלי זה נמשך סדר הבריאה כפי מהלך השנה).

העיקר של "תחיית המתים (ש)עתידה להיות בחודש ניסן (- חודש האביב)"
כתב הרמב"ן (שמות י"ג, ב') על הפסוקים: "קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר ... זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (שם ב' - ג'), וזו לשונו: "וטעם קדש לי, שיקדש אותם מיד, שתהיה המצוה נוהגת במדבר. והוסיפה הפרשה מצות רבות שיזכרו היום והחודש שהיה אביב, וישמרו את החוקה הזאת למועדה, וזה רמז לעבור השנה כי לא נעשה פסח רק בחדש האביב", עכ"ל. והנה מפורש בדבריו שיש חובת זכירה של היום שיצאו ממצרים, וגם על כל חודש האביב. ואֹמנם מובא בהגדה "יכול מראש חודש תלמוד לומר 'ביום ההוא'", הרי שעולה על הדעת שכל החודש כולו מיוחד לסיפור יציאת מצרים, וכאן מפורש ברמב"ן יתר על כן, שמלבד שהחודש כולו מתייחס אל היציאה, כמו כן השם "אביב" מצטרף אליה, ויש מצוה מיוחדת לזכור היום של יציאת מצרים עם החודש שהיה אביב, וצריך בירור בזה. (ועיין מה שכתבנו לעיל ויש להוסיף על זה כמו שיתבאר כאן).
והנה ידוע שהרמב"ם (בפרק חלק) יסד י"ג עיקרי אמונה, והיינו ששאר מצוות התורה ענפים הם לגבי עיקרים (שורשים) אלה (וכדרך נוף של אילן שנגרר אחרי עיקרו). והנה פשוט שגם לולי פרשה של עיקרים, מי שכופר באות אחת מן התורה הריהו מין וכופר, אך בענין זה חידש הרמב"ם שישנם י"ג כללים במיוחד שעליהם תלוי כל הבנין. וצריכים להבין המקור לדעת הרמב"ם, נקבע שם ותורת עיקר על י"ג אלה יתר על כל אות שבתורה (וידועים דברי הגר"ח זצ"ל בדעת הרמב"ם: שכל מי שחסר לו האמונה בפועל על כל הי"ג עיקרים - נקרא אפיקורוס, עיין בדברי הקדוש הגראב"ו בסוף ספר "קובץ הערות" סי' י"ב).
אכן נראה פשוט שהמקור הוא ביציאת מצרים, שהרי כתוב בפסוק: "לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֵין כַּה' אֱ-לֹהֵינוּ" (שמות ח', ו') וכדומה רבות, וכתוב גם כן "לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (דברים ט"ז, ג'), הרי שהכתוב תלה גילוי סדר היציאה ממצרים כידיעה עיקרית, וכל האותות והמופתים באו לפרסם בעולם שורשים אלו שעליהם נאמר "למען". ואֹמנם כך מפורש ברמב"ן (שמות י"ג, ט"ז), וזו לשונו: "ועתה אומר לך כלל בטעם מצות רבות, הנה מעת היות עבודה זרה בעולם מימי אנוש החלו הדעות להשתבש באמונה, מהם כופרים בעיקר ואומרים כי העולם קדמון, כחשו בה' ... ומהם מכחישים בידיעתו הפרטית ... ומהם שיודו בידיעה ומכחישים בהשגחה ויעשו אדם כדגי הים שלא ישגיח האל בהם ואין עימהם עונש או שכר ... וכאשר ירצה הא-לוהים בעדה או ביחיד ויעשה עימהם מופת בשינוי מנהגו של עולם וטבעו, יתברר לכל בטול הדעות האלה כולם, כי המופת הנפלא מורה שיש לעולם א-לוה מחדשו, ויודע ומשגיח ויכול וכאשר יהיה המופת ההוא נגזר תחילה מפי נביא יתברר ממנו עוד אמיתת הנבואה ... ותתקיים עם זה התורה כולה. ולכן יאמר הכתוב במופתים: 'למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ' (שמות ח', י"ח) - להורות על ההשגחה, ואמר: 'למען תדע כי לה' הארץ' (שם ט', כ"ט) - להורות על החידוש ... ואמר: 'בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ' (שם ט', י"ד) - להורות על היכולת, שהוא שליט בכל, אין מעכב בידו ... אם כן האותות והמופתים הגדולים עדים נאמנים באמונת הבורא ובתורה כולה", עכ"ל.
והנה כאן כלל הרמב"ן בדבריו רוב העיקרים, ושהמופתים באו לפרסם ולברר אמיתת עניינם. ובפסוק (שמות ג', י"ב) כתוב עוד שתכלית היציאה ("בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם") היא כדי להגיע למתן תורה ("תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱ-לֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה"). והנה כמו כן מה שקבע הרמב"ם תורת עיקרים, הוא זה מכֹח שאֹמנם נִמסרו אלינו באופן שהם תכלית כל התורה, והמופתים שמגלים את העיקרים הם עדים נאמנים בכל התורה כולה. וזהו שאנו אומרים בהגדה על הבן הרשע: "ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר", שכיון שאינו מצרף עצמו להארת היציאה, הריהו כופר בהעיקרים שעליהם באו נוראות הגילויים של יציאת מצרים. אלא שמעתה צריכים לדעת המקור לאמונת העיקר של תחיית המתים ביציאת מצרים [שהרי מציאות ה', תורה, נבואה והשגחה מפורש מקורם בדברי הרמב"ן (וזו לשון הרמב"ן - על הפסוק: "אָנֹכִי ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (שמות כ', ב') - "כי הוצאתם משם תורה על המציאות ועל החפץ, כי בידיעה ובהשגחה ממנו יצאנו משם. וגם תורה על החידוש, כי עם קדמות העולם לא ישתנה דבר מטבעו, ותורה על היכולת. והיכולת תורה על הייחוד, כמו שאמר: 'בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ' (שם ט', י"ד). וזה טעם 'אשר הוצאתיך', כי הם היודעים ועדים בכל אלה", עכ"ל), אך תחיית המתים לא מבואר במפורש, ויש להתבונן היכן כתוב על זה "למען תזכור" בדומה לשאר העיקרים].
אכן נראה בזה, שהנה מפורש בפסוק שיציאתם ממצרים נקראת "לידה", וככתוב: "וּמוֹלְדוֹתַיִךְ בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אֹתָךְ ... בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי" (יחזקאל ט"ז ד', ו'). והנה כל לידה היא חיות חדשה שנמסרת לאדם, אך ביציאת מצרים נתחדש שם ותורת לידה על מי שנולד מכבר, שבשעת היציאה נולדו ישראל והיינו שחלה עליהם צורת אדם מחודשת שהיא מציאות נִצחית (ויתבאר עוד בעתיד אי"ה שלידה זו תלויה בגילוי שם הויה ב"ה בעולם בדרך שחלה בישראל מציאות העליונה). והוא כמו שאמרו ביבמות (סא.): "אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם", ולעומקו של דבר זהו ממש תחיית המתים שהרי מעולם לא חלה התגלות של חיות על מי שכבר היה לו חיות נושנת. וכאן בשעת היציאה חלה בישראל מציאותה של תורה שעליה אמרו (כתובות קיא:): "כל המשתמש (שיש בו) באור תורה אור תורה מחייהו", שהרי המופתים הנוראים של יציאת מצרים גילו בהם מציאות הנִצחית של תורה (וכמו שיתבאר עוד בעתיד אי"ה). הרי כדרך שהתחייה שלעתיד לבוא יהפוך הגוף לנשמה, כך ביציאת מצרים נהפך גופם החומרי של ישראל לצורת אדם שיחיה לעד והגמר להארה זו היה בשעת מתן תורה, וכמובא בגמרא (שבת פח:) שהוריד אז הקב"ה טל של תחיה שעתיד להחיות בו את המתים. והוא משום שבמעמד הר סיני פסקה זוהמתן (שבת קמו.) וחזרו לדרגת אדם הראשון קודם שהביא מיתה לעולם.
ואֹמנם מבואר בירושלמי (פסחים פ"י ה"ו וכמבואר עוד במהר"ל גבורות ה' ספל"ט) שקריעת ים סוף נקראת גמר גאולתן, והיינו שגמר היציאה לא חלה עד שביעי של פסח, והרי אז אמרו שירת "אז ישיר ..." (שמות ט"ו), ועל זה פירש רש"י מחז"ל רוצה לומר: "אז כשראה הנס עלה בלבו שישיר שירה ... אבל מדרשו ארז"ל מכאן רמז לתחיית המתים מן התורה". וראינו שגמר גאולת מצרים צריך לגלות הארת תחיית המתים בעולם, שזהו גמר הגילוי של לידת ישראל בעולם.
ועיין היטב מה שנתבאר לעיל שתחיית המתים הופכת מיתה לחיים, ורוצה לומר שגם הגוף שיסודו מעפר ואין לו חיות נִצחית, חוזר אל "חיים לעולם", והוא ע"י שמתגלה פנימיות חיותה אשר לאמיתו של דבר לא יתכן שום מציאות חוץ ממנה. ועל דרך זה כתוב בפסוק: "בְּדָמַיִךְ חֲיִי ... בְּדָמַיִךְ חֲיִי" (יחזקאל ט"ז, ו'). והיינו שלידה זו יוצאת אל הפועל דוקא מכֹח שבירת הגוף, וכדרך שתחיית המתים שלעתיד לבוא היא ע"י ביטול הגוף, וע"י זה חוזר הגוף למקור חיותה, כך לידתם במצרים היתה בדרך שמצורף ה"דָמַיִךְ" ל"חֲיִי", וזה עצמו הוציא לידת ישראל אל הפועל בצורת אדם חדשה. ועוד יתבארו בעתיד אי"ה דברי חז"ל (ספרי) על הפסוק (במדבר ט', י"ד): "וְכִי יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח" - "יכול כל המתגייר יעשה פסח מיד" (לשון רש"י שם), ולפי מה שיתבאר הרי עצם הגירות מחייבת קֹרבן פסח, שמי שנכנס תחת כנפי השכינה לא שייך למציאות של "כקטן שנולד" (חז"ל) אלא ע"י קֹרבן פסח ולכן היה עולה על הדעת שצריך להקריבו מיד. ועל דרך זה מובא בשם האריז"ל (פע"ח שער חג המצות, פ"ז) שהקֹרבן פסח נִצלה "רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ" משום שזהו צורת עובר במעי אימו, והקֹרבן פסח מוציא לידת ישראל אל הפועל.
וכאן הושרש עיקר האמונה של תחיית המתים, שאֹמנם תכלית היציאה היא, להוליד צורת אדם נִצחית בדרך ששִלטון המוות בטל מהם. ועיין היטב מה שהעתקנו מדברי בעל ה"לשם" לעיל שמתבאר לנכון שזהו תיקון העולם. והרי ביציאת מצרים הושרש מהלך תיקון חטא אדם הראשון שהביא מיתה לעולם.
ולדרכינו נראה שזהו ביאור דברי הרמב"ן שיש מצוה לזכור היציאה וגם החודש שהיה אביב, שהנה מפורש בראשונים: שחודש ניסן הוא פתיחה של מעגל החיים והוא השם חודש האביב שיש בה, שזהו הראשון לחודשים בהיקף השנה (ומובא בספרים: שמילת אביב היא נוטריקון "אב י"ב" - ורוצה לומר שורש ואב לי"ב חודשים). ופירש רש"י בזה (שמות כ"ג, ט"ו) וזו לשונו: "חודש האביב - שהתבואה מתמלאת בו באביה. אביב - לשון אב, בכור וראשון לבשל פירות" (ועל דרך זה מפורש באבן עזרא שמות י"ג, ד'). ולפי המבואר, ע"י כֹח זה יצא לפועל לידת ישראל במצרים. וממילא כדרך שהדין לזכור יציאת מצרים מחייב אותנו באמונת כל העיקרים וכמו שנאמר בהם: "למען תדע..." (וכמפורש ברמב"ן הנ"ל), כך "למען תזכור" שכתוב לענין זכירת יום יציאת מצרים, כולל העיקר לזכור השם אביב שהוא ההתחלה והלידה של ישראל בסוד תחיית המתים. והיינו שזהו בכלל העיקרים שנתגלו ביציאת מצרים.
וזהו שמובא בטור (סי' ת"צ): שמפטירים בפסח ב'עצמות היבשות' (יחזקאל ל"ז) כיון שלעתיד לבוא תהיה תחיית המתים בחודש ניסן. ולאור האמור, הוא משום שחודש ניסן יש בה כֹח התחלה ולידה גם על מי שכבר נולד מקודם, וכמו שנתגלה שורשה ביציאת מצרים. ולכן לעתיד לבוא יבוא לידי גמר בחודש ניסן.

ענין קרבן פסח, טל ומטר ותחיית המתים
מובא ב"פרקי דרבי אליעזר" (פל"ב, מובא ברש"י על בראשית כ"ז, ט'): "הגיע ליל יום הפסח, וקרא יצחק לעשו בנו הגדול ואמר לו: בני, זה הלילה כל העולם כולו אומרים בו הלל, ואוצרות טללים נִפתחים בזה הלילה, עשה לי מטעמים ... הלך (יעקב) והביא שני גדיי עיזים. וכי שני גדיי עיזים היה מאכלו של יצחק והלֹא די לו באחד?! ... אלא אחד כנגד הפסח ואחד לעשות לו מטעמים לאכול, דתנינן (פסחים ע.): הפסח אינו בא אלא על השובע ...", עכ"ל. הרי שליל פסח הוא זמן המיוחד לברכותיו של יצחק מכיון שבלילה זה אוצרות טללים נפתחים, וזהו שבירכו בהתחלת דבריו: "וְיִתֶּן לְךָ הָאֱ-לֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם ..." (שם שם, כ"ח).
ואֹמנם ראינו עוד, שסיבת הברכות היא הקרבן פסח, וכמו שאמר לו: "וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים ... בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת" (שם שם, ד'). ובאמת כך מפורש בפירוש הגר"א לפיוט "חג גדיא", וזו לשונו: "כלל גדול אצלנו, שכל הטובות שהיו ושיהיו עוד, בין בעוה"ז בין בעוה"ב, את כולם ירשנו מאבותינו בעת שבירך יצחק את יעקב. ולולא הברכות חסרנו את כל, והכל היו לעשו [עי' זח"א קמב/א: "ר' יוסי אמר: תא חזי, אי ח"ו בההוא זִמנא יתברך עשו, לא ישלוט יעקב לעלמין" ("איפה שלמה" להגר"ש ברעוודה שליט"א)]. והסיבה להברכות היו שני גדיי עיזים ...", עכ"ל. וצריך ביאור, השייכות של ברכת הטל לקרבן פסח.
והנה ביום ראשון של פסח פוסקים מלהזכיר גבורות גשמים, ובהרבה תפוצות ישראל (אשכנזים בחו"ל) אין הזכרה של מוריד הטל, וכמו שכתוב בגמרא (תענית ג.): שטל לא נעצר ואם רצה להזכיר - מזכיר, ואם כן צריכים להבין מה שנהגו ישראל לומר בציבור תפילת טל, והרי מובן מה שנאמרה תפילת הגשם על הזכרה וגם שבחג (הסוכות) נידונין על המים, אבל אם אין כאן (בפסח) שום הזכרה של טל, למה לנו תפילה רק כדי להפסיק מהזכרת הגשם? אלא נראה שהמנהג לומר תפילת טל ביום ראשון של פסח הוא מחמת הברכות שניתנו ליעקב, שאִלמלא הברכות לא היה לנו קיום ח"ו, וכיון שמכֹח הקרבן פסח זכינו בהם, ממילא אומרים אנו תפילת טל כדי להתייחס לנכון אל הברכות שתחילתם היא ברכת הטל, והענין צריך בירור.
והנראה בזה, שהנה כתוב (משלי ג', י"ט - כ'): "ה' בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה: בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ וּשְׁחָקִים יִרְעֲפוּ טָל". ומבואר שם בפירוש הגר"א: שחכמה ותבונה הם כנגד שמים וארץ, והדעת היא המידה שמחברת אותם, וזו לשונו באמצע דבריו: "לפי שהדעת כלול משניהם, אמר: 'תהומות' שהוא מן הארץ, 'ושחקים ירעפו טל' הוא מן השמים. והם: טל ומטר, שהם מחברים שמים וארץ, כי טל הוא מן השמים על הארץ, וכן מטר שהוא מן הארץ, כמו שנאמר (בראשית ב', ו'): 'ואד יעלה מן הארץ' ...", עכ"ל. והנה כאן מבאר הגר"א שמטר הוא מן הארץ (והיינו שכתוב: "תהומות" לגבי מטר), וטל הוא מן השמים על הארץ (והיינו שכתוב: "שחקים" לענין טל שהוא מן השמים), ושניהם מחברים שמים וארץ. והדברים צריכים בירור, שהרי ודאי גם מטר הוא מן השמים וככתוב (דברים י"א, י"ז): וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר", ואילו לגבי טל כתוב (שמות ט"ז, י"ד): "וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל", והיינו שעולה מן הארץ ולא מן השמים (וכמפורש שם ברש"י), והוא לכאורה היפך דברי הגר"א. ועל כורחך שודאי כל השפעה באה מן השמים, אלא שדרך השפעתם חלוקה ביסודם, שאף שמקור המטר הוא מן הארץ וככתוב (בראשית ב', ו'): "ואד יעלה מן הארץ", מכל מקום עצם ההשפעה יורד מן השמים. אבל דרך השפעת הטל היא: "מן השמים על הארץ". וצריכים להבין כוונתו שטל אינו עולה מן הארץ כדרך המטר אלא שהוא "מן השמים על הארץ".
ובביאור עומק הענין נראה, שהנה מהלך השפע מלמעלה למטה נקבע ע"י מעשי בני אדם, ועד כמה שמעשיהם הרצויים מעוררים מקורות השפע, כן זוכים לקבל ממרום (כמבואר באורך בספר נפה"ח ש"א). וזהו פנימיות ענין "ואד יעלה מן הארץ" (שם), והיינו שהמקור לשפע גשמים הוא מן הארץ שהוא מקום העבודה ועשיית רצונו יתברך, ואחרי אִתערותא דִלתתא יורד המטר מן השמים [ויעו"ש עוד בהגהת הגרמ"מ בביאור כוונת הגר"א, שהנה כתב הגר"א שם בתחילת הפסוק, וזו לשונו: "הם כנגד ג' ראשונות, שהם: חכמה, בינה ,דעת. וכנגדן בעולם שמים וארץ וימים, כמו שנאמר (נחמיה ט', ו'): אתה עשית את השמים ואת הארץ ואת הים, "כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהֹוָה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם" (שמות כ', י"א), וזה שנאמר (משלי ג', י"ט): "ה' בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה". וכתב על זה הגרמ"מ: "והענין נראה לעניות דעתי, כי בחכמה, שהיא התורה עצמה כמו שהיא, יסד הקב"ה את הארץ, ולכן 'אין כל חדש תחת השמש' (קֹהלת א', ט'), כמו שנאמר (שבת קד.): ''אלה המצוות' (ויקרא כ"ז, ל"ד) - 'שאין כל נביא רשאי לחדש דבר מעתה'. ולכן אמר כאן 'יסד' לשון עבר, אבל השמים, שהם תמיד מתחדשים, כמו שנאמר (איכה ג', כ"ג): 'חדשים לבקרים ...', וכמו שאמרו (תפילת שחרית ברכה א' של ק"ש - ברכת יוצר): 'המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית'. והיינו: בתבונה שאדם מתבונן תמיד ובא אל החכמה על בוריו, זהו 'חדתין עתיקין', וע"י זה מתחדש שם, ולכן אמר 'כונן' לשון הווה שהוא תמיד", עכ"ל. והנה מבואר מתוך דבריו שהחיבור שמים וארץ שמבאר הגר"א שהוא ע"י טל ומטר, מוסב על חיבור של ב' בחינות של הנהגה, שחכמה היא כנגד מהלך סדר עולם התחתון שאין חידוש, ותבונה היא כנגד המהלך של חידוש. ומבואר בהמשך דברי הגר"א: שטל ומטר הם ב' מהלכים של חיבור חכמה ותבונה]. והנה פנימיות ענין ההשפעה מלמעלה הוא התגלות אורו יתברך ["ואין מים אלא תורה" (ב"ק יז., ע"ז ה:)], והרי הנהגתם של בנ"י קובעת כמה הם ראויים לתוספת אור מלמעלה, וע"י שמגלים עוד מעמקים של תורה ע"י עבודתם, זוכים לקבל יותר ויותר ממקור רצון העליון. ונמצא לפי זה, שבחינת מטר היא ענין התייחסות התחתונים לעליונים בדרך נכון, וע"י זה זוכים להתחבר אל השורש ומקבלים השפע. אך על-כל-פנים דנים אנו על הארץ כמקום נפרד משורש העליון, אלא שע"י העבודה הרצויה מתחבר הארץ לשמים וראוי לקבל שפע האור מלמעלה.
אכן השפעת טל הוא מן הארץ עצמו, שהנה תכלית כל העבודה היא, שמהארץ עצמה יתגלה אורו יתברך, שאף שבמשך ימות העולם, התחתונים נפרדים משורשם ומשמש כ"מקבל" מן העליונים, אולם כל זה הוא רק כדי לקיים המהלך של עבודה ובחירה שהוא הדרך להגיע לגילוי יחודו יתברך באחרית הימים. אבל אחרי ככלות הכל, יתגלה עומק רצונו יתברך שלאמיתו של דבר גם הארץ לא היה נפרד משורשה העליון, ומיניה וביה טמונה נקודה עמוקה שאין בה שום צד של חומר וגשם, וכל מציאותה היא מציאות של עליונים בלי שום חילוק והבדל כלל.
ואֹמנם גילוי זה הוא הארת תחיית המתים, כמו שדרשו בגמרא (כתובות קיא:) על הפסוק (ישעיה כ"ו, י"ט): "כִּי טַל אוֹרֹת טַלֶּךָ וָאָרֶץ רְפָאִים תַּפִּיל" - "כל המשתמש באור תורה, אור תורה מחייהו ...". ומובא בגמרא (שבת פח:): שכשהקב"ה אמר "אנֹכי" ו"לא יהיה לך", פרחה נשמתן והוריד הקב"ה טל של תחיה שעתיד להחיות בו את המתים. הרי שתחיית המתים היא ע"י טל. והביאור הוא, שתחיית המתים היא הגילוי של חיות נצחיות הגוף. שאף שהגוף כבר מת ושב אל העפר, יש בו נקודה ושורש ממציאותו האמיתית העליונה שלעולם לא נתגשם, ומכֹח האי "קיסטא דחיותא" [רושם שהוא בחינת הקיום שלו, בדומה בערך, לאדם ישן, שעם הסתלקות כל הכוחות ממנו, מכל מקום אינו נבחן למת, אלא שיש בו קצת חיות, באופן שהוא מוכשר שתחזור כל חיותו בעת שינער משנתו (ע"פ "אבן ספיר")], מתגלה אור התורה על כל הגוף ומתהפך כולו לחיות (ועיין היטב מה שנתבאר לעיל בשם בעל ה"לשם", שתחיית המתים היא על כל הבריאה).
ובאמת גם בטבע הדברים ניכר החילוק בין טל ומטר. שהרי במטר נראה לעין כל מהלך השפעתו, אבל בטל איננו רואים שום מהלך איך מגיע לארץ, ורק שרואים אנו שהוא תמיד בנמצא. וידוע שחכמי הטבע נִלאו למצוא המפתח איך מגיע לכאן. אכן לאמיתו של דבר הטל בא מתוך הטבע עצמו ואינו יורד דרך השפעה, אלא שכדרך שמציאות שלמטה היא כאן, כך הטל לא נעצר. ומובא בגמרא (תענית ד.): "אף כנסת ישראל שאלה שלא כהוגן, והקדוש ברוך הוא השיבה כהוגן, שנאמר (הושע ו', ג'): 'וְנֵדְעָה נִרְדְּפָה לָדַעַת אֶת ה' כְּשַׁחַר נָכוֹן מֹצָאוֹ וְיָבוֹא כַגֶּשֶׁם לָנוּ', אמר לה הקב"ה: בִתי, את שואלת דבר שפעמים מתבקש ופעמים אינו מתבקש [כגשם ... שהוא סימן קללה בקיץ (רש"י)], אבל אני אהיה לך דבר המתבקש לעולם [טל אפילו בימות החמה (רש"י)], שנאמר (שם י"ד, ו'): 'אהיה כטל לישראל'". הרי שע"י טל אנו מחוברים אליו יתברך לעולם, ואף שנמצאים אנו בעוה"ז, מכל מקום ע"י טל הקב"ה מתבקש לעולם.
ואֹמנם כשנתבונן בענין תחיית המתים שע"י טל, לכאורה יש לתמוה: איך יתכן שיחזור הגוף ממיתה לחיים, והרי כל שפע ממרום צריך "מקבל" תחילה כדי שתחול עליו החיות אבל אם הגוף כלה ומת, הרי אין מציאות מלכתחילה שראויה לקבל חיות החדשה. ועל כֹרחינו שאין תחיית המתים מתגלה בדרך השפעה, אלא שהחיות מתגלה מיניה וביה, ותוך המיתה עצמה יש נקודה ושורש נִצחי שמחזיר הכל לחיים. ונקודה זו היא בחינת טל נגד ההארה הטמונה בתוך מהלכי הטבע [אבל גשמים יורדים ע"י תפילה דהיינו בדרך שהמקבל מעורר השפעתה ממרום, אבל בלי תפילה אין מטר, כמבואר ברש"י על הפסוק (בראשית ב', ה'): "וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר ה' אֱ-לֹהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה" - "'כי לא המטיר' ומה טעם 'לא המטיר' לפי ש'אדם אין לעבוד את האדמה' ואין מכיר בטובתן של גשמים וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם התפלל עליהם וירדו וצמחו האילנות והדשאים", עכ"ל. וב"אדרת אליהו" לגר"א (פרשת וזאת הברכה - אופן שני ל"ג, א'): "אמרו רז"ל (ברכות לג.): 'מזכירין גבורות גשמים בתחיית המתים', ואמרו (תענית ז.): 'מתוך שהיא שקולה כתחיית המתים (לפיכך) קבעוה בתחיית המתים'. והענין, כי הגשמים אינן ע"פ הטבע כלל, כי כל הדברים בעולם אומרים הפילוסופים: שהוא ע"פ הטבע ... אבל על הגשמים מודים שאינן ע"פ טבע כלל, כאשר אנו רואים שפעמים לא ירד כלל ופעמים ירד בכל יום ויום, ולכן נקרא גבורות גשמים - שבזה ניכר גבורת ה' יותר מכל הדברים. וזה שאמרו (שם): 'מתוך שהיא שקולה ...' כי גם בתחיית המתים מודים כולם שהוא אינו ע"פ טבע, שע"פ טבע לא יתכן שיהא האדם הנרקב מזמן רב לחזור ולחיות, ולכן קבעוה בתחיית המתים", עכ"ל].
וזהו כלל ענין עבודה ושכר, שבחינת מטר היא כנגד עוה"ז - מקום העבודה, וממשיכים אנו ע"י מעשינו הארת עוה"ב תוך עוה"ז, אלא שאחרי שנתחבר על ידינו השפעת התורה בתחתונים, אז מתגלה עומק נוסף של תורה שהוא בגוף עצמו. ואֹמנם על זה אמרו (קידושין לט:): "שכר מצוה בהאי עלמא ליכא" (אין שכר מצוה ניתן בעוה"ז), והביאור הוא עפ"י מה שנאמר (שם): "אין לך כל מצוה ומצוה ... שאין תחיית המתים תלויה בה", הרי שבכל מעשה מצוה שע"י כלי הגוף, טמון טל של תחייה שחוזר ומגלה אור הנִצחי שבגוף עצמו [ואף שבגמרא (שם) נאמר כך לגבי מצוה שמתן שכרה כתובה בצידה, מכל מקום מבואר במפורש בסוגיא, שקמ"ל שאף שמתן שכרה כתובה בצידה, מכל מקום אין שכר מצוה ניתן בעוה"ז, אך עכ"פ מוסבת מימרא זו על כל מצוות התורה שתחיית המתים תלויה בהם), ואף שבעוה"ז אין הגוף אלא מציאות של חומר וגשם וחוזר לעפרו מכל מקום לעתיד לבֹא יתגלה שנמצא בתוך הגוף כל מה שנמשך מלמעלה מעוה"ב לעוה"ז. אך בעוה"ז לא יתכן גילוי זה כיון שמציאות התחתונה היא בחינת עשייה בלבד. ונמצא שהטעם שאין שכר מצוה ניתן בעוה"ז הוא ככתוב (דברי הימים ב ב', ה'): "כִּי הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלֻהוּ", ולא יתכן שיחול עומק אור העליון במצב שמתגלה מציאות גופניות והרי הם תרתי דסתרי, אבל לעתיד לבֹא יתגלה לעין כל שאין עוד מלבדו, והוא ע"י הטל של תחייה שמגלה שגם הגוף עצמו קיים בסוד עוה"ב [ויעוין בהגהת מהרי"ץ מואלאזין באורך (בתחילת ספר נפה"ח) שמבאר שד' אותיות שם הוי' הם כנגד הד' יסודות - אש רוח מים עפר, והג' הראשונות הם שורשי הפועלים כנגד ג' אותיות הראשונות שבשם, ויסוד העפר הוא כנגד ה"א בתראה שבשם. ועומק הענין הוא שהעפר הוא בחינת מקבל, שהפועלים ממשיכים אל בחינת עפר. וכמו"כ בשם הוי' ב"ה, הה"א בתראה הוא כנגד בחינת מקבל (מדת המלכות), וג' הראשונות כנגד חב"ד שהם בסוד עלמא עילאה שמשפיעים לעולם התחתון. ומובא בחז"ל שהמילוי של שם הוי' הוא בגימט' מ"ה כזה - יו"ד ה"א וא"ו ה"א (במילוי אלפין - שהוא הנקרא שם המפורש כמבואר בחז"ל), והוא גימט' אדם כידוע. והביא שם ר' איצלה שגימט' של שם הוי' בלי הה"א בתראה עולה ל"ט כמנין ט"ל (וכ"ה בגר"א בליקוט סוף סד"צ). והיינו שעומק גילוי של טל הוא האור של עוה"ב בעוה"ז בלי המהלך של השפעה מלמעלה למטה, שהרי המהלך של משפיע ומקבל הוא רק שיש בחינת פירוד בין שמים לארץ, אבל דרגה של תחיית המתים היא שמתגלה העוה"ב בתוך העוה"ז מיניה וביה בלי בחינת תחתונים שקיים בסוד עפר שמקבל שפע העליון, ולכן ג' אותיות הראשונות שבשם הם בסוד טל כיון שבבחינה זו אין מציאות של תחתונים שנפרד משורשה, ודו"ק].
והנה מובא בכתבי האריז"ל (פע"ח שער הסליחות פ"י) שבפיוטים של תפילת גשם וטל יש חילוק יסודי בסדר התפילה שעפ"י הא"ב, שלגבי גשם סידר הפייטן כסדר אבג"ד - כפי שאומרים: "זכור אב נמשך אחריך כמים, ברכתו ... גננתו ... דרשתו ...". ואילו לגבי טל קבעה הפייטן כסדר תשר"ק - וכפי שאומרים: "טל תן לרצות ארצך, שתינו ... רוב דגן ותירוש ... קומם עיר ...". ולדרכינו נראה הביאור, שלגבי גשם פנימיות ענינה היא שהשפע בא ממעלה למטה ולכן סידר הפייטן מאל"ף עד תי"ו שהוא סוף דרגין דהיינו ממקור השפע עד הסוף ששם מקבלים אותה. אבל גבי טל השפע נמצא בתוכה, ומתגלה אור העליון מן העולם של המקבלים עצמו, ולכן מתחיל הפייטן לסדר מסוף המדרגות כיון שמשם מתחיל עצם השפע.
ועל דרך זה מובא בספרים: ש"טל" הוא היפוך אותיות "לייט" - לשון קללה [וידוע שמלך המשיח יוצא מזרעו של לוט, והענין הוא שמפורש בחז"ל (זח"א פ/ב ובכ"מ): שלוט הוא מלשון לטיא, שהוא שורש הקללה בעולם, והקללה צריכה ליהפך לברכה שזהו תכלית היחוד שלעתיד לבֹא, ואכמ"ל [ועי' בשל"ה - פרשת לך לך, תורה אור (ד') ובאורך בפרשת וישב]], והביאור בזה לאור האמור הוא, שענין קללה הוא ניתוק משורש הברכה והשפעה העליונה באופן שבחינת תחתונים עומדת לחוד, וכמו שטל מהפך מיתה לחיים ע"י שמגלה בגוף המת עומק החיות שיש בה תמיד, כמו כן מגלה הטל שאין הקללה אלא ברכה ובאמת אין שום ניתוק ממציאות העליונה [ואֹמנם מה שהיה חושש יעקב "וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה וְלֹא בְרָכָה" (בראשית כ"ז, י"ב), באמת לא רק שלא נתקלל יעקב, אלא שע"י ברכת הטל נתברך גם כן, ורבקה אמרה: "עָלַי קִלְלָתְךָ בְּנִי" (שם שם, י"ג). הרי שלא די בזה שלא קיבל יעקב הברכות ולא נתקלל, אלא שכמו כן נתהפך לו קללה לברכה, ולא נשאר צד של קללה כלל].
ונמצינו למדים עומק ההבדל בין חיבור שמים וארץ שע"י מטר לבין החיבור שע"י טל, כי אף שמטר הוא מן הארץ ובסוד "ואד יעלה מן הארץ" (בראשית ב', ו'), מכל מקום דרך השפעתו הוא מלמעלה למטה, אבל טל נושא בתוכו השפעת שמים בארץ עצמה. והנה מזה הטעם טל לא נעצר, שכמו שמערכת העולם סובב והולך בדרכי הטבע [וככתוב בפסוק (בראשית ח', כ"ב): "ויום ולילה לא ישבותו"], כמו כן טל לא נעצר, שהרי גילוי של טל הוא בתוך הטבע, ואם הטבע קיים, כך גם נקודתה הפנימית הקיימת (אבל מטר שונה, שיש זמנים שיורד השפע מלמעלה ויש זמנים שאינו יורד, ולכן שייך בו תפילה כדי לעורר השפעתו ממעל, מה שאין כן טל שאין בו תפילה מיוחדת, והוא בכלל שאר עניני הטבע שאינם נפסקים).
ולפי דרכינו מובן מה שברכותיו של יצחק (שתחילתם טל) היו מיוחדים לעשו (ורק שאח"כ לקחם יעקב), שהנה נתבאר (תנד"א זוטא פי"ט): חלקו של יעקב הוא עוה"ב, ושל עשו עוה"ז, ולכן עשו נקרא על שם העשייה כיון שהוא כולו גוף וחומר, ותכליתו הייתה לתקן מהלך הטבע ולהִבטל לעוה"ב. אלא שכיון שסרח, הוצרך יעקב ליטול גם את חלק הטבע ולהעלותה לבחינת עוה"ב. וזהו שכתב הגר"א הנ"ל: שלולא הברכות חסרנו את כל, שהרי יעקב מצד עצמו אין לו שום זכות לעוה"ז, שחלק זה הוא של עשו, ויעקב יש לו רק עוה"ב, ורק משום שירש גם עוה"ז ישנה אפשרות של קיום גם בעוה"ז. והנה אילו היה עשו מתייחס נכון לבחינת עוה"ז והיה נתפס אצלו מהלך הטבע בדרך שגם זה אינו אלא "שמים", אז היה מן הראוי שעשו יקבל ברכת הטל כיון שעוה"ז באמת שייך אליו. אלא שכיון שאחיזתו בעוה"ז היתה בדרך שהארץ מנותקת מן השמים, ממילא הוצרך יעקב לקבל גם חלק זה ולגלות נקודת החיות שבתוך עולם המיתה. ואֹמנם נגד מה שאמר עשו: "הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת" (בראשית כ"ה, ל"ב) - מכיון שאצלו העוה"ז הוא כולו מיתה - נתגלה לעומת זה ש"יעקב אבינו לא מת" (תענית ה:), והוא מכֹח טל שמחיה מתים [ועי' בס' "שפתי כהן" עה"ת (ס"פ ויצא) שטל בגימטריא הוי' אחד (ועל דרך זה מובא בשו"ע סי"א, סי"ד: שמנין כריכות הציצית הוא ל"ט כמספר הוי' אחד. וע"ע ב"מגלה עמוקות" אופן רכ"ט: שצירופי שם הוי' ב"ה (שם ע"ב, ס"ג, מ"ה, ב"ן) הם ל"ט אותיות בסוד "רֹאשי נמלא ט"ל" (שיה"ש ה' ב', ועי' בהקדמת ה"תיקוני זוהר" יז/ב - מאמר "פתח אליהו"), ולדרכינו היינו איחוד הגמור של סוד תחיית המתים, יעו"ש עוד) ולדרכינו הוא משום שע"י טל מתגלה היחוד השלם].

שיעורים נוספים

הרב אליהו ממן

ראש ישיבת "תורת אברהם" נצרת עילית.

שיעורים נוספים
"חג המימונה" - מנהג או "גהנם"?
תשס"ט
אחדות ומחלוקות
יום ז' מר-חשוון - יש לו כוח מיוחד לאחדות בני ישראל
חשוון תשע"ב
שופטים
הכנה לקראת הימים הנוראים
אלול תשע"א
הקשר הזוגי
חטא נדב ואביהו
"בהקריב"ם א"ש זר"ה"
איר תשס"ט

שיעורים נוספים

1:30
בשלח
גאולת מצרים וגאולה העתידה
הרה"ג חיים יעקב גולדויכט
שיעורים נוספים
שואלים בהלכות הפסח
הרב אליעזר מלמד | כ"ז באדר תשס"ד
שיעורים נוספים
בניסן נגאלו בניסן עתידין להגאל
הרב יוסף כרמל | ניסן תשע"ב
35 דק'
שיעורים נוספים
חג החירות
מתוך יום העיון בישיבת בית אל לקראת פסח תשפ"א
הרב ש. יוסף וייצן | א' ניסן התשפ"א

שיעורים נוספים

סרטונים קצרים מיוחדים

שיעורים פופולריים

הלכות שלושת השבועות
מנהגי שלושת השבועות
הרב אליעזר מלמד | שבט תשפ
פורים בראי דורנו
אילת השחר - כך היא גאולתן של ישראל
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | אדר ב' תשס"ה
חקת
כשהבעש"ט היה דוקטור
הרב נתנאל יוסיפון | תמוז תשפ"ה
חקת
רעיונות לפרשת חוקת
הרב עזריאל אריאל | תשנ"ח-תשס"א

שיעורים פופולריים

שיעורים חדשים

צבא
גבולות המחנה
הרב עזריאל אריאל | תמוז תשפ"ו
לא טרגדיה, צמיחה
הרב אורי סדן | תמוז תשפ"ו
חקת
למה הכסף הפך לנייר חסר ערך?
הרב נתנאל יוסיפון | תמוז תשפ"ו
30 דק'
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א
יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ב' תמוז תשפ"ו

שיעורים חדשים

שיעורים באתר ישיבה

ניווט מהיר

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
הרב אורי שרקי
הרב חיים דרוקמן
הרב חגי לונדין
ר' יעקב כץ (כצל'ה)
הרב דוב בערל ויין זצ"ל
הרב עוזי קלכהיים זצ"ל
הרה"ג שמחה קוק זצ"ל
הרב דוד חי הכהן
הרב שמעון קליין

קרוב אליך
קרוב אליך – חקת
עלון מספר 606
עלון מספר 606
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו
פרשת שבוע
לכל איש יש שם. על דת, רם ושלטון
הרב יוסף כרמל | תמוז תשפ"ו
חמדת השבת
מגע מאכלים בחום כלי ראשון, כלי שני, ועירוי
הרב בצלאל דניאל | תמוז תשפ"ו
חקת
למה הכסף הפך לנייר חסר ערך?
הרב נתנאל יוסיפון | תמוז תשפ"ו
לא טרגדיה, צמיחה
בזמן שיש מי שמזהירים מפני שקיעתו של חושן המשפט, המציאות בשטח מספרת סיפור אחר: עולם דיני הממונות התורני, אשר מתמודד עם אתגרי החיים המודרניים, חווה בעשורים האחרונים פריחה חסרת תקדים ומעמיד אלטרנטיבה הלכתית מעשית למשפט האזרחי
הרב אורי סדן | תמוז תשפ"ו
צבא
גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
הרב עזריאל אריאל | תמוז תשפ"ו
רביבים
העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
הרב אליעזר מלמד | תמוז תשפ"ו
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש
פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
רבנים שונים | תמוז תשפ"ו
30 דק'
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א
יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ב' תמוז תשפ"ו
33 דק'
מאמר שלישי
גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
הרב חיים אביהוא שוורץ | כ"ג סיון תשפ"ו
33 דק'
יסודות הש"ס
יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
הרב דוד ניסים זאגא | ב' תמוז תשפ"ו
30 דק'
אורות התשובה - הרב הראל כהן
החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
הרב הראל כהן | ב' תמוז תשפ"ו
30 דק'
חקת
דיבור לסלע או הכאתו
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
10 דק'
כהנים
ברכת כוהנים - הסברים והדרכה לכוהנים
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
1:00
קול צופיך - הרב שמואל אליהו
פרשת חקת תשפ"ו – הגיע זמן גאולתכם
הרב שמואל אליהו | תמוז תשפ"ו
23 דק'
אורות ישראל ותחייתו
בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
הרב משה גנץ | ג' תמוז תשפ"ו
35 דק'
תפילה ובית כנסת
נפילת אפיים - הלכות ומנהגים
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
7 דק'
כהנים
קדושת הכוהנים והיחס אליהם
הרב יצחק בן יוסף | תמוז תשפ"ו
34 דק'
חקת
סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
הרב חיים בן שושן | ג' תמוז תשפ"ו
39 דק'
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן
מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
הרב ש. יוסף וייצן | ל' סיון תשפ"ו