בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • ספר שופטים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הראל עוז

פרק יט

נבלה בישראל

undefined

הרב אלחנן בן נון

תשס"ט
6 דק' קריאה
הפרשה הנוראה הזאת החותמת את הספר נפתחת בהכרזה הידועה מפסל מיכה "ויהי בימים ההם ומלך אין בישראל", אם כי לא נאמר כאן "איש הישר בעיניו יעשה" כפי שמופיע בתחילת פסל מיכה ובסוף הספר.
נקודה שווה נוספת, גם כאן הדמויות המרכזיות מהר אפרים ומבית לחם וכך אומר האברבנאל:
סמך זה הסיפור אל הקודם מפסל מיכה, כי שם נזכר שהיה מיכה מהר אפרים ושהנער שבא אליו היה לוי והיה גר בבית לחם. וכן יזכור בכאן, שהיה האיש הזה גר בירכתי הר אפרים והיה לוי, ופילגשו מבית לחם יהודה. הנה מאנשי הר אפרים ובית לחם ועל ידי לוי נמשכו שתים רעות באומתנו? אחת לחיי נפש בפסל מיכה, ואחת לחיים הגופיים מפילגש בגבעה.

בוודאי שאין זה מקרה, שדווקא דמויות כלליות זהות מופיעות בשתי הפרשיות הקשות הללו. אולי מתוך העיון בפסוקים נוכל להבין מה מאחורי הענין.

אחת השאלות המרכזיות בתחילת הענין היא, מה עשתה הפילגש? האם זנתה ממש או רק ברחה?
רוב הראשונים סבורים שרק ברחה או הפסיקה מלאוהבו, אבל לא זנתה ממש. כך רבינו חננאל, רש"י, בעלי התוספות, רלב"ג ואברבנאל. גם הרד"ק מביא תחילה את האפשרות הזאת אבל אחריה את הפירוש שזנתה ממש. המלבי"ם מציין שכך ניתן להסיק גם מדברי חז"ל בגטין וכך הם דבריהם:
כתיב "ותזנה עליו פילגשו" ר' אביתר אמר זבוב מצא לה, ר' יונתן אמר נימא (שערה) מצא לה. אשכחיה ר' אביתר לאליהו, אמר ליה: מאי קא עביד הקב"ה? אמר ליה: עסיק בפילגש בגבעה. ומאי קאמר? אמר ליה: אביתר בני כך הוא אומר, יונתן בני כך הוא אומר. אמר ליה: חס ושלום, ומי איכא ספיקא קמי שמיא? (שמזכיר הקב"ה את דברי החולקים ואינו מכריע ביניהם?) אמר ליה: אלו ואלו דברי אלקים חיים הן. זבוב מצא ולא הקפיד, נימא מצא והקפיד. אמר רבי יהודה: זבוב בקערה ונימא באותו מקום, זבוב מאיסותא ונימא סכנתא. איכא דאמרי: אידי ואידי בקערה, זבוב אונסא ונימא פשיעותא 1 .

גם לדעה שסיבת הריב בענינים שבינו לבינה לא מדובר על כך שזנתה עם אחרים, אלא שלא נהגה עימו כראוי. בוודאי זו גם הדעה השניה שלא הקפידה על נקיון האוכל. מתוך כך אנו מבינים, כי מתוך שהרחיקה אהבתה ודאגתה ממנו נתגלע הריב יותר עד שברחה ממנו לבית אביה. חלק מן המפרשים אף מעירים, כי אלו זנתה ממש אסורה היתה לחזור אליו, ואין זה מסתבר שהיה מחזר אחריה להחזירה, 2 בלי שהנביא ירמוז על איסור בדבר. מכל מקום, אנו רואים שחז"ל התיחסו לסיבת הריב באופן עמוק, מתוך היות הדבר נושא לשאלת ר' אביתר את אליהו הנביא. העסוק בשאלה זו במתיבתא דרקיעא, אף הוא אומר דרשני.
במעשה הנורא בולטת האלימות המוסרית והאנושית. כמובן במעשה האספסוף בגבעה, גם בהצעת הזקן המזכירה את התנהגות לוט לבנותיו, אבל ביותר באטימות הנוראה של האיש לפילגשו. "ויחזק האיש בפילגשו ויצא אליהם החוץ". "ויחזק", בכח, היא בוודאי לא הציעה את עצמה. דברי חז"ל בתנחומא על לוט נוקבים, ואמורים כמובן גם כלפי שני הגברים הללו:
בנוהג שבעולם אדם מוסר עצמו ליהרג על בנותיו ועל אשתו והורג או נהרג, וזה מוסר בנותיו להתעולל בהן" 3
ועוד יותר מכך בהמשך: "ויקם אדֹניה בבקר ויפתח דלתות הבית ויצא ללכת לדרכו". הוא כבר היה בטוח שאין לו מה לחפש יותר את פילגשו. הכתוב מדגיש את פעולת פתיחת הדלתות שאין צורך בהזכרתה.
אם חשבנו שמחפש הוא את פילגשו טעינו, מחשבתו, "ללכת לדרכו". אין זאת כי רצה רק לבדוק שלא יאונה לו כל רע בצאתו. רק אז הוא מגלה "והנה האשה פילגשו, נופלת פתח הבית וידיה על הסף" היא עוד חזרה אל האיש שממנו קותה להגנה ובטחון, אל זה שהלך אחריה עד בית לחם להחזירה. היא אולי חשבה שיחזרו הדברים לתקנם. המצאות הידים על הסף הגם שאינה בהכרח מכוונת, מבטאת את בקשתה הנואשת להצלה. ומה יכול האיש הלזה לאמר, לשאול לשלומה? לבקש את סליחתה? לא ולא.
"ויאמר אליה קומי ונלכה". אינו נוהג אפילו כמנהג אדם באדם. כבר פעמיים בפסוקים האחרונים כונה האיש "אדוניה", אין הוא אלא בעלים לחפץ.
מה פשר מעשה הזוועה שעושה הוא אחר כך בנתחו את גופתה? להשליך את האשמה המוסרית על בני בנימין? האברבנאל אומר, כי לא הסביר האיש את מעשיו ולא את מה שארע אלא לאחר מכן כשנאספו כל ישראל, וגם אז בעיקום דברים. המעשה הנורא הזה של האיש ראוי למילים שאמרו על אנשי הגבעה "לא נהיתה ולא נראתה כזאת למיום עלות בני ישראל מארץ מצרים עד היום הזה". דומה שאפשר לזהות את תחילתו של יחס זה כבר קודם לכן, בתחילת הענין.

מסיבות פיוסים
קבלת הפנים לה זוכה האיש בבית לחם מחותנו ומפלגשו שונה לחלוטין מיחסו אל האחרונה. תחילה נאמר "ותביאהו בית אביה" ומפרש הרד"ק : מצאה אותו פילגשו בדרך והכניסה אותו לבית אביה" ובהמשך "ויראהו אבי הנערה וישמח לקראתו". המילים "ויחזק בו חֹתנו" מעידות על כך שהוא רצה לחזור מיד, ורק היות המפציר בו "חֹתנו, אבי הנערה" גרם שישאר. שלושה ימים אכלו ושתו ושוב ביום הרביעי, לפני היציאה אומר לו חותנו "סעד לבך" ובסוף היום "וייטב לבך", האם ראה שאין נפשו של האיש טובה עליו? גם ביום החמישי "סעד נא לבבך", ובסוף היום "וייטב לבבך". (הפעם מוזכרת המילים בשתי ב'. אולי ראה שלבו עוד חצוי וחלוק כדברי חז"ל על "בכל לבבך" "בשני יצריך ביצר טוב וביצר הרע" 4 ). אבל יותר מכל זה, אם נקשיב לדברי הפסוק, נקלוט נעימה נוספת. אפשר להתפלא על העיכוב המתמשך, המלווה בכל פעם באכילה ושתיה. האם איש הולל הוא הלוי שאכילה ושתיה מטים את ליבו להשאר בלי חשבון? אולי החתן רצה לשוב לביתו מיד, אולם אבי הנערה הוא המבלה זמנו באכילה ושתיה כאחד הריקים! אבל בפסוק ט' אנו שומעים:
ויאמר לו חֹתנו אבי הנערה, הנה נא רפה היום לערוב לינו נא, הנה חנות היום לין פה וייטב לבבך, והשכמתם מחר לדרככם והלכת לאֹהלך.

הפעם חוזר חותנו על הבקשה פעמים "הנה נא" "הנה" וכדי להשקיט את חששו של האיש, אולי שוב "יעכב אותו אבי הנערה אומר הוא לו פעם ראשונה "והשכמתם מחר והלכת לאֹהלך". מה פשר הפצרות חוזרות ונשנות אלה?
נראה, שבעל הטעמים נותן לנו את התשובה. בפסוק "ויאמר לו חֹתנו אבי הנערה" הוא מטעים את ארבע המילים הראשונות ב"מונח" ("הולך") ואת "הנערה" ב"פזר". אפשר לזכור הרכבה כזאת של טעמים בפסוקים דומים בנביאים למשל:
והיה כנוח כפות רגלי הכהנים יהושע ג, יג
בתאור כריתת מי הירדן עם הכנס הכהנים למים.
ויהי כשמוע כל מלכי האמרי יהושע ה, א
כששמעו כל המלכים על כריתת הירדן ונבהלו.
ויקח יהושע את עכן בן זרח יהושע ז, כד
כשלקחו על מנת להמיתו.
בכל המקומות הללו מבטא ה"מונח" ("הולך") את ההכנה לאיזה שהוא מצב מרעיש ומיוחד לטובה או לפורענות. נראה לי שהטעמים רצו לבטא כאן תחנונים של אבי הנערה שזה ארבעה ימים עמל לפיס את האיש ולהשיב את ליבו אל בתו. הוא הבין שאי אפשר שתחזור סתם כך אל אדוניה. "הר גבוה" עומד בניהם וצריך להשתדל הרבה להביאם שוב לאהוב זה את זה. דיוק מיוחד מראה הרד"ק 5 בתחילת הפרשה. נאמר שם: "ויקם אישה וילך אחריה לדבר על ליבה להשיבו" ובמקום שבאופן טבעי היינו קוראים "להשיבה" יש קרי וכתיב. הכתיב הוא "להשיבו" והקרי "להשיבה" ואומר הרד"ק "ופרש הכתוב להשיבו אליה, והיא תשוב אליו".
ניתן היה להבין שהוא הנעזב והנבגד והוא מוכן להתחנן מצדו על מנת לשכנע אותה. נכון הוא הדבר, אבל זה אינו הכל. סיבת הדבר היא שהיא לא עניינה אותו, חפץ היה בה כחפץ. כשרצה לחזור מיד לדרכו מוזכר חותנו, שהחזיק בו, בתואר כפול "חותנו ואבי הנערה", וכן ביום החמישי האחרון. דהיינו. היה צריך את כל משקלו ויחסו אליו גם כחותנו וגם כאבי הנערה שישאר, ראה הוא בחכמתו שאין את נפשו אלא לצרכיו, ורצה להחזיקו כדי להשלים באמת ביניהם.

מכאן נבוא לדיוק נוסף. מאז ששמענו על פעולת הנערה שהביאה אותו לבית אביה, לא שמענו דבר עליה. אולי בפסוק ד' "ויאכלו וישתו וילינו שם". כל הפעמים ישב האיש עם אבי הנערה לבדו.
וישב אתו שלשת ימים וישבו ויאכלו שניהם יחדָו ויאכלו שניהם

וכל חמשת הימים הללו לא מוזכרת היא הפילגש כלל. נראה לי שניסה אבי הנערה להשיבו אליה. עד שביום החמישי בתחנונים:
ויאמר לו חֹתנו אבי הנערה.

ואז בבקשה כפולה מכופלת הוא מבקשו שישאר ואולי הפעם ייטב לבבו אליה. אבל האיש מיום ליום הולך ומתרחק. אם ביום הרביעי היה בו, "לבו" הרי ביום החמישי כבר היה "לבבו". אם בתחילת היום הרביעי אומר אבי הנערה אל "חתנו" הרי בסוף היום הוא אומר אל "האיש", ואין הוא נקרא יותר חתנו. חרד היה חותנו אבי הנערה והוא מתחנן שישלים עם בתו. אבל האיש התרחק יותר ויותר מלהיות קרוב אל פילגשו. אמנם בהמשך דרכם בפגשו את האיש הזקן בגבעה אינו חושף את יחסו הקר ומכנה את פילגשו, "אמתך" 6 , ומציג את עצמו "כהולך לבית ד'" כדי להראות את עצמו כאיש הגון ומכובד המחפש את קירבת ד', אבל בסוף הענין מתגלה האמת ואין הוא אלה "אדוניה".
נראה עוד לומר שהאיש ממהר לדרכו, ואולי זאת הסיבה שאינו רוצה להתעכב ביבוס. יודע הוא שלא יוכל להגיע לשילה, אבל כועס הוא על פילגשו ועל חותנו שעיכב אותו כל כך, ועוד ניסה למצוא בו את הגורם לפרוד. כשנאלץ להעצר בגבעה ואין איש מכניסם הביתה גדל הכעס עוד יותר. בגלל פילגשו נאלץ להגיע למצב אומלל כזה, שרוצים להתעלל בו בדבר חרפה. יודע הוא כי לא יעמוד בזה, ומוכן למסור עצמו למיתה, ובלבד שלא יבזוהו כך. כך מסביר הרד"ק 7 את התמיהה, שבספרו את הענין לבני ישראל 8 , ספר האיש כאילו רצו להרגו, דבר שלא היה. אלא אומר הרד"ק שידע שלא יתן לעשות בו מעשה כזה, וילחם עד שיהרגוהו. כעס כזה, הוא אולי הסיבה לאטימות הנוראה אליה מגיע האיש באופן המעורר צמרמורת.


^ 1 גיטין ו:, לשאלת ר' אביתר על עיסוקו של הקב"ה בבית המדרש של מעלה ענה לו שעוסק בענין פילגש בגבעה, ומזכיר את שתי הדעות שלו ושל ר' יונתן. כשתמה על הספק לפני הקב"ה ענה לו ששתיהן דברי אלקים חיים.
^ 2 רבנו חננאל ותוס' גיטין ו:, רלב"ג ואברבנאל.
^ 3 תנחומא וירא י"ב
^ 4 המשנה האחרונה במסכת ברכות.
^ 5 י"ט ג.
^ 6 י"ט יט.
^ 7 רד"ק י"ט כב.
^ 8 כ' ה.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il