ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
הצטרפו עכשיו לקמפיין ההתרמה לאחינו שבגולה!
בית המדרש פרשת שבוע ותנ"ך ספר שופטים

פרקים יז יח

"אלוהים" גנובים

2216
מוקדש לעלוי נשמת
הראל עוז
לחץ להקדשת שיעור זה
דורו של שמשון הוא לכאורה במצב הירוד ביותר בבנין הלאומי שאינו מצליח להתרומם מראשית ההתנחלות הישראלית בארץ ועד בנין המקדש. בימי שמואל הנביא, מייסד המלוכה, כבר מסתמנת מגמת עליה רוחנית גם בדמות המלכות ההולכת ומתבססת שלב אחר שלב. שתי הפרשות האחרונות בספר שופטים, הלא הן פסל מיכה ופילגש בגבעה, מופיעות אמנם בכתובים בין ימי שמשון לשמואל, אך לדעת בעל המדרש הקדום "סדר עולם", היו מוקדמות הרבה יותר.

זמנן של הפרשיות
בימי כושן רשעתים היה פסלו של מיכה, שנאמר ויקימו להם בני דן את הפסל, ובימיו היתה פילגש בגבעה… 1
כושן רשעתים מלך ארם נהרים הוא אויבו של עתניאל בן קנז, השופט הראשון ונמצא אם כן, שהפרשות אינן כתובות כסדרן. מיקומן הוא בפרקים הראשונים של הספר המתארים את ראשית התקופה. מובן, שלאור דברים אלו תעמוד לדיון בפרשות הללו השאלה - מדוע החליט שמואל הנביא לקבוע את הפרשיות הללו בחתימת ספר שופטים?
גם לולא היו דברי חז"ל מונחים לפנינו ניתן לראות בבירור בסגנון הפרשות הללו יותר מרמז שאין לראות בהן המשך לתיאור המופיע בפרקים שלפניהם.
1.פרקים ב - טז התייחסו למנהיגים שעמדו במרכז ההתרחשות. התמונה החוזרת בסיפורי השופטים גזורה מן התבנית הקבועה שצייר הנביא בראשית הספר: ישראל מיוסרים בידי עמים אחרים עקב חטאיהם. לאחר זעקתם מלוחציהם נעתר להם הקב"ה, ומקים להם שופט. סיפורו של השופט שבכל דור ודור, מהווה את עיקר התיאור בפרקי השופטים. תקופת הישועה היא ההתרוממות של העם פעם אחר פעם מנפילותיו. "וימת...וישפט...עשרים שנה" וחוזר חלילה. הפרשיות שלפנינו אינן עוסקות באישים כמנהיגי האומה כלל ועיקר, ולמעשה אף מתעלמות מקיומם 2 .
2.גם מוקד התיאור שונה. האירועים המופיעים בפרקים האחרונים עוסקים בתהליכים רוחניים-חברתיים פנימיים באומה ובין שבטיה, ולא בחיכוך המתמיד עם אויב חיצוני. מבחינה זו, מתעלם הסיפור בפרשות האחרונות משיעבוד ומצוקה מחד, וניכרת עצמאות פעולתם של בני ישראל ובני בנימין מאידך, בניגוד למצב המדיני-צבאי המתואר בפרקים הקודמים 3 .
3.רש"י בפסוק א בפרק יח כותב על חיפוש הנחלה של בני דן:
כי לא נפלה לו - ירושה כפי הראוי להם בארץ מכובשת, כמו שנאמר ביהושע "ויצא גבול בני דן מהם" ואף מכאן יש ללמוד שהיה מעשה זה בתחלת השופטים מיד...

ואכן בשופטים א' לד נאמר
וילחצו האמרי את בני דן ההרה כי לא נתנו לרדת לעמק.

הוה אומר - כבר בתחילת התקופה היו צריכים בני דן לבקש נחלה 4 , משום שנחלתם באיזור עמק אילון מערבה וצפונה היתה מיושבת על ידי האמורי, שלחצום מחוץ לגבול נחלתם. התיאור של שיגור המשלחת של בני דן במגמה למצוא נחלה חלופית תואם, אפוא, את המתרחש בראשית התקופה, שעה שהשבטים היו עסוקים ביישוב אדמותיהם.
4.מאידך כותב הרד"ק בתחילת פירושו לפרשת פסל מיכה:
וזה רחוק שבימי יהושע היה זה הפסל שהרי כתוב ויעבדו את ד' כל ימי יהושע
ועוד שאמר אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה, ולא היה זה בימי יהושע. כי אפילו על המזבח שבנו בני גד ושבט ראובן אמרו לעלות עליהם לצבא, כל שכן פסל מיכה...
אבל גם לדעת הרד"ק אין הכרח כלל לראות ארועים כאלה כהמשך לתקופת שמשון, מכאן המסקנה, ששני הסיפורים החותמים את ספר שופטים: פסל מיכה ופילגש בגבעה, אינן מהוות המשך של הפרקים שקדמו להם, ואין לחפש כלל רצף ארועים ביניהן. מכאן גם ברור, שאין כל ראיה מן הספר לקבוע את זמן התרחשותן לסוף התקופה יותר מלאמצעה או לתחילתה. רצף הארועים בו מתאר הכתוב את ימי השופטים תקף רק לגבי אותו החלק שהסתיים עם מותו של שמשון. שני האירועים הללו אינם קשורים לתיאור זה. אירועים אלו ארעו במהלך התקופה, ולדעת חז"ל אף בראשיתה. נראה לומר כי בחלקו האחרון של הספר 5 מבקש שמואל הנביא, כותב הספר, להצביע על תהליך רוחני-פנימי אופייני לתקופה כולה. תהליך, הבא לידי ביטוי בראי המעשים המתרחשים בפרשת פסל מיכה ובפרשת פילגש בגבעה. תיאור זה כה חשוב להבנת התקופה, שאילו לא נכתבו לא היתה הבנתנו אותם שלמה.

הפסל
בסוף הפרשיה הראשונה בענין פסל מיכה נאמר:
והאיש מיכה לו בית אלהים ויעש אפוד ותרפים וימלא את יד אחד מבניו ויהי לו לכהן. בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה.

בולטת כאן חתימת הפרשיה:
בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה5א.

נראה שאיננה שייכת לתאור הענין, אלא לקביעת הערכה או רקע לענין.
במה קשור פסוק זה לקודמיו?
האם הוא מהוה הסבר כל שהוא להקמת פסל מיכה? במה?
לכאורה מתארים הפסוקים מאורע בחיי משפחת מיכה: גניבה, ולאחריה הקדשת כסף הגניבה לעשיית פסל לעבודה זרה. מה יכולה לשנות במצב זה נוכחותו של מלך בזירה הלאומית? לכאורה, משכנע יותר היה לו כתב הנביא, "בימים ההם אין יראת אלקים בישראל". מה רואה הנביא להעמיד בבסיס הפרשה את העובדה שכולה מתרחשת כשברקע אין מלך היושב על כסאו? הלא כל תקופת מלכי בית ראשון פשטה עבודה בבמות ופעמים רבות גם ע"ז. המלכים לא הצליחו למנוע תופעות אלו.
* * *
ותאמר אמו ברוך בני לד'... הקדש הקדשתי את הכסף לד' מידי לבני לעשות פסל ומסכה

מצורת העבודה בבית מיכה נראה כי סגנון זה של עבודת אלילים ידוע ומוכר לבני ישראל לאורך תקופת השופטים כולה.
מיכה ואמו מאמינים בקב"ה. פיהם ענה בהם. "ברוך בני לד'", "הקדש הקדשתי את הכסף לד'". יתרה מזו, לאחר הודאתו של מיכה והקדשת הכסף לדמות הפסל - הוא נוצק לעבודה לד'! האם ובנה אינם רואים בעיה, או סתירה פנימית, בצורה זו של עבודה. הם אינם עוברים לכאורה על "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" 6 , אלא על הדיבר שבא בעקבותיו - "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" 7 . אמנם בהמשך הענין כשרודף מיכה אחרי בני דן הוא אומר: "את אלהי אשר עשיתי לקחתם" 8 אבל גם זה אינו שונה מ"אלה אלהיך ישראל" שבמעשה העגל, שר' יהודה הלוי בהסברו הידוע אומר כי היה זה רק אמצעי בשביל לכוון דרכו אל ד'. אם כך הלוקים בעיוות רוחני זה חוזרים שוב ושוב על עוון העגל, הפסל והמסכה. אמנם מצאנו בספר גם אלה שעובדים אלילים ממש עם עבודת ד', שבפרק י' פסוק ו' נאמר: "ויעזבו את ד' ולא עבדוהו", אם כך, עד אז היו עובדים גם לד' וגם לאלילים, אבל אולי התקופות שונות ואולי היו אלה הפחותים שבעם שהיו עובדים לצלמים ממש. כפי שמסביר הרמב"ם 9 . בהשקפתם של עובדי ע"ז אולי עומד הקב"ה מעל כל הכוחות ולא בסתירה להם. הם עובדים לפסל ומסכה העומדים כביכול תחתיו ואפשר לפנות אליהם. הפסל יכול להיות שיקוץ צידונים, או אלהי האמורי, שהרי גם בעבודה לאלהי עמון ומואב מחד ולקב"ה מאידך לא היתה לגביהם כל סתירה. לדעתם, כשאין ד' שומע את תפילתם רשאים הם לפנות לפקידיו, במיוחד אם מתברר שאלקי ישראל מניח לעמים זרים לנצחם 10 .
מכל מקום פסל מיכה עדיין בשלב של עבודת ד' דרך פסלים. מכאן גם, שזמנה של פרשת פסל מיכה מוכרח להיות קודם דורו של יפתח, משום שבפרק ההקדמה להופעתו, נאמר שאז כבר הדרדר העם ממצב של עבודה בשיתוף ועזבו את ד' לחלוטין 11 .
ויעזבו את ד' ולא עבדוהו.

האם רק טעות בהבנה רוחנית את האלקות יש כאן או עיוות מוסרי?

כאשר יגשש העיור באפילה
וישב את הכסף לאמו ותקח אמו מאתים כסף ותתנהו לצורף ויעשהו פסל ומסכה ויהי בבית מיכיהו. והאיש מיכה לו בית אלהים ויעש אפוד ותרפים וימלא את יד אחד מבניו ויהי לו לכהן.

כל הסיפור הוא לעג נורא 12 . מיכה גונב את הכסף. אמו, שלא ידעה את זהותו של הגנב, קיללה אותו. מיכה פוחד מקללות, ורוצה לחזור בתשובה ועל כן הוא מחזיר את הכסף לאמו. אזי ממהרת אמו לחזור בה מן הקללה, "ברוך בני לד'". היא מוסיפה ומגלה את אוזן בנה בדבר שבועה שנשבעה בעבר, שאם יחזור הכסף בצורה כל שהיא, יוקדש כולו, או חלקו, לד'. היא נותנת לבנה את הכסף, לעשות פסל, על מנת שיזכה ל"תשובה שלמה". בכסף, בו חטא וגנב, יזכה עתה לעשות פסל ומסכה לקב"ה... 13
זהו ראי עגום מאד לפניו הרוחניים של הדור. האם מאמינה שהקללה, בשם ד', עלולה לפגוע בבן, ולכן היא ממהרת לחזור בה ולברכו בשם ד'. איש הישר בעיניו יעשה. הכל ישר. הכל מותר. אפשר לגנוב, ואפשר לקלל, ואפשר לחזור מהקללה ולהמיר אותה בברכה, ולא עוד אלא שהגנב יכול גם לעשות מהגניבה פסל. אם אין כהן במקדש, אפשר למלא את יד אחד מהבנים, יהא אשר יהא, לכהונה. וכי מה זה משנה היכן יהיה בית האלהים? ומה זה חשוב מה יעמוד בו ומי ישמש בו?! ומה משנה מה ישמש את בית האלהים? כסף זה או כסף אחר. אלו שאלות טכניות. אמצעים שאותם יש למלא למען האלהים, כדי שלא תבוא הקללה, או שלחלופין תשרה הברכה. אין משמעות לרוח ולמוסר, שמאחורי עבודת ד'. כל שיש לעשות הוא שורה של פעולות ומעשים ריקים מתוכן שאותם יש למלא כדי להשיג ברכת שמים. על כל צעד ושעל בפרשה ניתן לזהות בבירור רב את טביעות אצבעותיהן של דפוסי התפישה האלילית, שפשטה בכל חלקה בישראל. הנביא מצייר תמונה של ערבוב עגום בין מושגי אלילות לבין הנדרש בעבודת ד'.
אך בזאת עדיין לא תם הלעג. כשמגיע הנער הלוי כתוב:
ויאמר לו מיכה מאין תבוא ויאמר אליו לוי אנכי מבית לחם יהודה ואנכי הלך לגור באשר אמצא. ויאמר לו מיכה שבה עמדי והיה לי לאב ולכהן ואנכי אתן לך עשרת כסף לימים וערך בגדים ומחיתך וילך הלוי. ויואל הלוי לשבת את האיש ויהי הנער לו כאחד מבניו 14 . וימלא מיכה את יד הלוי ויהי לו הנער לכהן ויהי בבית מיכה. ויאמר מיכה עתה ידעתי כי ייטיב ד' לי כי היה לי הלוי לכהן

לא די היה לו בכהונת אחד מבניו. בסתר ליבו ידע גם מיכה שיש להבדיל בין כהן סוג ב' לבין כהן סוג א', הכהן היותר מקורי. והנה הזדמן למקום הנער הלוי, שהיה משוטט בחיפוש אחר מקום מגורים ותנאי מחיה נוחים. מיכה מציע לו הצעה: אתה תהיה לאב ולכהן, ומשכורתך תהיה מגורים, מחיה, בגוד ועשרה כסף לשנה. הנער הלוי קפץ על המציאה. לטוב מזה לא יכול היה לצפות.
מיכה ממשיך ללכת על פי תפישת עולמו המעוותת. לא חשוב לו מהו גילו של הלוי ואין הוא רואה מעניינו לחקור אחר אישיותו ומעלתו הרוחנית. כל שהוא מבקש לעשות הוא לסתום חלל שנותר פתוח במערכת שזה עתה ייסד. הוא צריך אדם, שימלא את משבצת הכהן במקדש שלו, והוא מוצא אותו בדמות הנער המשוטט.
מיכה מאמין באמת ובתמים, שכעת הכל מסודר על הצד הטוב ביותר. "עתה ידעתי כי ייטיב ד' לי כי היה לי הלוי לכהן"! אין לו צל של ספק כי הוא הולך בדרך נכונה. הנה כבר הכין פסל לד', בנה לו בית ומצא כהן שינהל את עבודתו. כעת לא נותר לו אלא להמתין לקב"ה, שימלא גם הוא את חלקו בהסכם ויגמול לו בכל מילי דמיטב.

האיוולת מתחדדת לשיא עם הופעתם של בני דן. אלו יצאו לבקש נחלה, ובדרכם צפונה עברו בהר אפרים.
המה עם בית מיכה והמה הכירו את קול הנער הלוי ויסורו שם ויאמרו לו מי הביאך הלם ומה אתה עשה בזה ומה לך פה. ויאמר אלהם כזה וכזה עשה לי מיכה וישכרני ואהי לו לכהן. ויאמרו לו שאל נא באלהים ונדעה התצליח דרכנו אשר אנחנו הלכים עליה. ויאמר להם הכהן לכו לשלום נכח ד' דרככם אשר תלכו בה.

בני דן צריכים סייעתא דשמיא במאבקם נגד יושבי ליש. כשהם רואים את הפסל, האפוד והתרפים והכהן, שהיה מוכר להם, הם מחליטים לגנוב מערכת אלוהות שלמה: פסל עם כהן. כך חשבו להבטיח את הצלחתם בדרכם אל נחלתם החדשה, בצפון הארץ. הנימוק שבאמצעותו הם מצליחים לשכנע את הלוי לעזוב את מקום עבודתו ולקבל את המשרה החדשה הוא
הטוב היותך כהן לבית איש אחד או היותך כהן לשבט ולמשפחה בישראל?

מתוך התבוננות בפרשיה זו עולה מצב מוזר ומסובך. אנשים ממציאים פסלים, מייצרים מקדשים וגם שוכרים כהנים. אחר כך מתברר שכל המערכת ניתנת להעברה בעת הצורך. בני דן גונבים את כל מערכת האלוהות ונכונים לנהל עליה ריב, ואף לפגוע בבעליו הראשונים לשם השגתו. היחס לדברים רוחניים הוא שטחי, חיצוני, כמעט חסר משמעות.
לא רק לעג על הבנה רוחנית עגומה יש כאן, ניתן לראות גם את התנהגותם הבזויה של בני דן. ראשית, דברי נציג השבט לכולם "ועתה דעו מה תעשו" ברמזו לשוד אינם צריכים לפרוט, מובן לכולם מה ניתן לעשות. רק אנשים אלימים הקשורים לחיי פשע ונבלה רגילים לתגובות כאלה מבלי צורך להסביר דבר.
כל התמונה הבאה אחריה היא אלימות ממש. בעוד חמשת האנשים נכנסים פנימה ולוקחים את הפסל והמסכה "שש מאות איש חגורים כלי מלחמתם נצבים פתח השער", והמסר ברור. כיון שאין מלך והכל מופקר, אין חוק ואין מוסר רק כל דאלים גבר. כשרואה ה"כוהן" את שש מאות האיש הוא מבין שחבל להתנגד. כיוון שאינו יכול למנוע, והוא אף יכול להרוויח מהענין, עדיף להצטרף. "וייטב לב הכהן".
התנהגותם של בני דן בעת התגלות הגניבה אינה שונה, "מה לך כי נזעקת", היתממות של "צדיקים". כאילו שאלו, באמת היתכן שקרה דבר מה שאינו מוסרי וראוי? תשובתם הסופית היא "אל תשמע קולך עמנו, פן יפגעו בכם אנשים מרי נפש, ואספת נפשך ונפש ביתך". "הזהר, יש בינינו אנשים חמי מזג ומסוכנים מוטב שתשמור על חייך". כיוון שזה פיקוח נפש בשביל מיכה, באמת מוסרי יותר שיוותר על דבר פעוט שכזה.
גם כיבוש נחלתם בצפון היא גבורה על אנשים שקטים חסרי הגנה. "יושבת לבטח… שֹקט ובֹטֵחַ ואין מַכְלים דבר בארץ יורש עצר ורחוקים המה מצידֹנים ודבר אין להם עם אדם".
אופיני מאוד לאנשים שבינם ובין גבורה אין קשר להפעיל כח כלפי חלשים, וכשבאים אלה החמישה לכל המחנה הם אומרים "אל תעצלו". פירוש הדבר, לאחר שנדחקו בני דן מנחלתם וישבו במקובץ בין צרעה לאשתאול על יד קרית יערים, בכעין "מחנה פליטים", פשו בקרבם השפעות מוסריות קשות של אנשים שאין להם נחלה, ומוסר ומידות רחוקים מהם. תלות באחרים מחד היוצרת עצלות, ואלימות, ותגובות קשות לכל פגיעה בכבודם כביכול, מאידך.
על כרחנו אנו נזכרים בדבריו הקשים של ירמיה 15 :
הגנב רצח ונאף והשבע לשקר וקטר לבעל והלך אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם: ובאתם ועמדתם לפני בבית הזה אשר נקרא שמי עליו ואמרתם נצלנו למען עשות את התועבֹת האלה: המערת פרִצים היה הבית הזה אשר נקרא שמי עליו בעיניכם גם אנכי הנה ראיתי נאם ד': כי לכו נא אל מקומי אשר בשילו אשר שכנתי שמי שם בראשונה וראו את אשר עשיתי לו מפני רעת עמי ישראל:

הנביא מזכיר דווקא את תקופתנו, תקופת שילה. והוא מזכיר גם שזה החטא שגרם את חורבן שילה.
מהו שרשו של חטא זה? חוסר מוסריות או עבודה זרה?
ננסה ללמוד מדברי הרמב"ן על התורה רעיון שיסביר את הענין. בפרשת שופטים כתובים הפסוקים הבאים 16 :
כי אתה בא אל הארץ אשר ד' אלקיך נתן לך לא תלמד לעשות כתועבֹת הגוים ההם: לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קֹסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף: וחֹבֵר חָבֶר ושֹאל אוב וידעוני ודרש אל המתים: כי תועבת ד' כל עשה אלה ובגלל התועבֹת האלה ד' אלקיך מוריש אותם מפניך: תמים תהיה עם ד' אלקיך: כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעֹנֲנים ואל קֹסמים ישמעו ואתה לא כן נתן לך ד' אלקיך: נביא מקרבך מאחיך כמֹני יקים לך ד' אלקיך אליו תשמעון:

ואומר על כך הרמב"ן:
וטעם "תמים תהיה עם ד' אלקיך" שניחד לבבנו אליו לבדו, ונאמין שהוא לבדו עושה כל, והוא היודע אמיתת כל עתיד, וממנו לבדו נדרוש העתידות מנביאיו או מאנשי חסידיו ... ונאמין שכל הבאות תהיינה לפי התגבר האדם לעבודתו. ולפיכך אחר אזהרת שאלת העתידות מקוסם ... אמר שתהיה תמים עם ד' בכל אלה, ולא תירא העתידות.

ומוסיף החזקוני:
אלה הגויים אשר אתה יורש על כרחם צריכים הם להיות שומעים אל מעוננים ואל קוסמים, לפי שאין הקב"ה מדבר עמהם, ואינו משרה שכינתו עליהם.
הסבר הענין הוא שהואיל ואין לעובדי האלילים תורה המדריכתם מה לעשות, ולדעתם גם המציאות העוברת על האדם אינה תוצאה של מעשיו הטובים או הרעים אלא תוצאות מאבקי השליטה של האלים השולטים בעולם. לכן, אין לו לאדם ברירה, אלא לעשות ככל יכולתו לדעת את העתידות בדרכי קסם למיניהן, כדי שיוכל להתגונן מפני העתיד הבא עליו. לגבי מה שאינו יכול למנוע, צריך הוא לעשות הכל כדי לפייס את האלים השולטים בחלקו ובזמנו. לפיכך פולחן הקרבנות על צורותיו השונות הוא ענין מרכזי אצל עובדי האלילים. בזה תלוי הכל, ולא במעשיו הטובים של האדם. לעומת זאת בישראל, אומר הרמב"ן, "הבאות תהיינה כפי התגבר האדם לעבודתו" "וממנו נדרוש העתידות מנביאיו או מאנשי חסידיו" שהם מלמדים ומדריכים את האדם מישראל את דרך העבודה השלמה והנכונה. משום כך הגיעו עובדי האלילים לדברים נוראים עד כדי שריפת בניהם, מתוך פחד יאוש ותקוה שאם האלים יקבלו את קרבנם זה, יסתפקו בדבר גדול כזה ויעזבו את שאר משפחותיהם לשלום. מצד זה אומללים הם עובדי האלילים בניתוקם מבורא שמים וארץ ובפחדם הנורא מכל דבר העלול להתרחש.
רעה גדולה ונוראה ועוול מוסרי יצאו מהשקפה זו. כיון שאין גורלו של האדם תלוי במעשיו הטובים או הרעים, אלא בשרירות לב כחות אלהיים, כביכול, הנלחמים זה בזה על שליטתם בעולם, הרי שאין האדם צריך להשתדל לשפר את מעשיו ולתקנם. גם אם יחטא, הכל תלוי בפיוס האלים, ומכאן הכשר לכל עול ועיוות אם רק יביא האדם פיוס לאל. השקפה נוראה זו מכשירה כל עוול מוסרי בלי להעמידו כמתנגד לעצם הקשר עם האלקים. על זה זועק ירמיה הנביא "המערת פריצים היה הבית הזה" "לאחר החטא תבואו ותקריבו קרבן ותרגישו שפרעתם חובכם לד'". ובהמשך נבואתו אותם הדברים המפורסמים שכבר דשו בהם רבים 17 :
כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוצִיאִ אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח: כי אם את הדבר הזה צויתי אותם לאמר שמעו בקולי והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם ...

המחשבה שהקרבנות יפתרו את הענין הרוחני עם הקב"ה היא מחשבה אלילית. ומכאן אנו חוזרים לעניננו, כשחדרה מחשבה זו לעם ישראל השחיתה רבים וטובים, שאולי לכתחילה לא נטו לדרך זו, לולא הקלות שהיא מציעה בקשר עם הקב"ה.
על פי התורה בשביל להגיע לקשר עם הקב"ה יש לעשות תשובה ולהטהר ואחר כך להתכונן לעלות למקדש. בדרך כלל עשה זאת אדם או כשהיה צריך לכפר על עצמו, או להביא קרבן תודה על הצלה גדולה, או באחד מהרגלים. אין זה פשוט להגיע לשיא הקשר עם ד', ואי אפשר לעשות זאת בלי הכנה ותיקון של האדם ומידותיו. אולם עובדי האלילים הראו לישראל עד כמה קל הדבר לעשות במה או מזבח ליד כל בית או בכל מקום שנראה לאדם מתאים לחוויה הרוחנית שהוא שואף אליה.
הדרך שבה נמשכו ישראל אל דרכי העבודה הזרה היתה האפשרות להגיע לחוויה רוחנית כביכול של פגישה עם האלהים בדרכי עבודתם. דרכים שהביאו אותם אל התלהבות דמיונית, חלקה מבוססת על השפעות חיצוניות כמו מקומות יפים בטבע "על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן", על ידי חוויות מפחידות כמו פחד ואימה, ואפילו על ידי חוויות של תענוגות בשרים. חלק גדול מהן על ידי דרכי התנהגותו של האדם, הגורמות לו לגלות בקרבו רגשות ודמיונות מתוכו. המשותף לכל אלה הוא הדמיון. הפעלת הדמיון של האדם שיביאו לידי חוויה אלהית כביכול. כאילו נפגש הוא עם האלהים.
בדרך זו, מסביר הרב זצ"ל, היתה התרבות האלילית שנבנתה על כח המדמה נותנת הכשר לכל תאוות הגוף ונפילותיו 18 . חוויות אלו שנדמו בהתלהבותן לחוויה רוחנית סחפו רבים מישראל והפכו את עבודת ד' לפורקן והתלהבות בלי תיקון המעשים והמידות. כך אפשר לתת הכשר לגניבה על ידי עשית פסל ומסיכה, כך אפשר לקלל ולברך בלי קשר למעשה ולתיקון. העיקר הוא המעשה הטכני של האדם, אפשר גם לגנוב את האלוהים ואת הכהן וליצור מקדש חדש מושלם.
כיצד הגיעו לזה בני ישראל?
* * *
כאמור, אין הנביא קושר באופן כל שהוא בין המתואר בפרשות לבין נקודת זמן כל שהיא בתוך תקופת השופטים. הפרשה נטולת שמות, אישים, אירועים או כל הקשר היסטורי אחר. היא אינה נוקבת בזמן ואינה נקשרת במעשיו של אחד השופטים. הפרט היחיד הידוע לנו בהקשר זה הוא, שהיא שייכת לתקופת השופטים.
עובדה זו איננה מקרית. לא חשוב באיזה זמן היה האירוע הזה בפועל. הלעג המוצג בו הוא חותם רוחני ומייצג את פני התקופה בכללה. שילובה בחתימת הספר היא דרכו של הנביא לספר בתמצית אופיה של תקופה שלמה. תקופה רוחנית עגומה ומביכה מאד בתולדות ישראל.
אבל האם באמת כבר בתחילת תקופת השופטים ירדו ישראל למדה זו?
לכאורה מדברי הגמרא במסכת סנהדרין נלמד יותר מכך:

מסך העשן
ועבר בים צרה והכה בים גלים 19 .
אמר רבי יוחנן: זה פסלו של מיכה (שעבר עם בני ישראל כבר בקריעת ים סוף). תניא, רבי נתן אומר: מגרב לשילה שלשה מילין, והיה עשן המערכה ועשן פסל מיכה מתערבין זה בזה. בקשו מלאכי השרת לדוחפו, אמר להן הקדוש ברוך הוא: הניחו לו, שפתו מצויה לעוברי דרכים 20

לדברי ר' יוחנן נפילה זו של עבודה זרה לא נולדה בישראל, בארץ, היא תוצאה של טומאת עבודה זרה של מצרים, וגם העוברים בים סוף לא נקו ממנה. גלוי האמונה הישראלית בטהרתה צריך הוא לתהליך ארוך. אם כי בעומק נשמתם בוודאי כל ישראל מאמינים בני מאמינים, אבל צריך הדבר הכשר וטהרה גדולים. גם הנדודים במדבר לא סיימו את התהליך. כך נמצא עם ישראל עדיין לא שלם באמונתו, ופגיע להשפעת הגויים.
בכל אופן, לסוברים שזמנן של הפרשיות הללו הוא בתחילת התקופה, המשמעות הרוחנית קשה כפליים, שהרי הסיפור הזה קרה בפועל, סמוך לזמנו של יהושע! זה עוד השלב הראשוני, סמוך מאד לזמן שבו עוד היו עובדים לד'! חיש מהר התגלגלה עבודה זו לצורתה השניה - עבודת ד' בצרופים מוזרים ובצורות ריקניות, כדוגמת פסל ומסכה. אולם מצב גרוע יותר בוודאי היה בסוף התקופה. אז עזבו כבר את ד'. אם נעשה פסל מיכה בימי עתניאל, הרי שפחות מעשרים שנה מאז הועבר המשכן לשילה כבר הועמד כביכול תחליף כנגדו בבית מיכה במרחק של פחות משלשה ק"מ!! הפסל הזה עמד אחר כך בדן, במשך יותר משלש מאות שנה, כל אותו הזמן שהמשכן עמד בשילה.
מאידך, לעומת מיכה ובני דן נראה שהנער הלוי אינו "תמים" כל כך.

שורשיו העמוקים של הנער הלוי
"ויהי נער מבית לחם יהודה ממשפחת יהודה והוא לוי והוא גר שם", הא גופא קשיא, אמרת והוא לוי - אלמא מלוי אתי, ממשפחת יהודה - אלמא מיהודה אתי! אלא לאו דאבוה מלוי ואימיה מיהודה 21
כלומר: הנער משבט לוי, אלא שאמו היא משבט יהודה.
באותו מקום ממשיכים חכמים ומביאים שיטה אחרת על מוצאו של הנער על סמך פסוק בסוף הפרשה:
וכי לוי שמו? והלא יהונתן שמו, שנאמר: ויהונתן בן גרשם בן מנשה הוא ובניו היו כהנים לשבט הדני 22 . אמר ליה: וליטעמיך, וכי בן מנשה הוא? והלא בן משה הוא, דכתיב: בני משה גרשם ואליעזר 23 אלא, מתוך שעשה מעשה מנשה - תלאו הכתוב במנשה, הכא נמי, מתוך שעשה מעשה מנשה דאתי מיהודה - תלאו הכתוב ביהודה. 24
הנער, אם כן, הוא בנו של איש משבט לוי, לשיטה האחת בגמרא נישא לבת שבט יהודה, ולשיטה האחרת בגלל עשית הפסל יחסוהו למנשה מלך יהודה. אך, מהו הקשר של בני דן לנער הזה?
המה עם בית מיכה והמה הכירו את קול הנער הלוי, ויסורו שם ויאמרו לו מי הביאך הלֹם ומה אתה עושה בזה ומה לך פה!

כיצד הכירו בני יהודה את הנער?
בני דן לא הצליחו מעולם לרשת את נחלתם. הסיבה כתובה בפרק הראשון של הספר "וילחצו האמרי את בני דן ההרה כי לא נתנו לרדת לעמק" 25 . הם לא הצליחו ליישב נחלה בארץ ישראל, "כי לא נפלה להם נחלה". הם נכשלו בנסיון להאחז בנחלה שעלתה להם בגורל אצל יהושע ופנחס. יישוב דל אמנם התקיים בהר וחלק אולי רק ברצועה בין צרעה לאשתאל, אך לא יותר מזה. על כרחם נאלצו בני שבט דן לחסות בצילו של בני השבט השכן. הם נאלצו להתיישב בתחום יהודה, ולהיבלע בתוכו. בשלב מסוים החליטה קבוצת מנהיגים מבני דן לצאת צפונה לחפש נחלה במקום אחר בארץ.
בני דן מכירים את קול הנער הלוי, שאמו היתה ממשפחת יהודה, משום שהם ישבו זה אצל זה בגבול נחלת יהודה 26 . גם לדעה השניה בגמרא שלא התיחס כלל לשבט יהודה אבל ישב בנחלתם, כיוון שהלויים היו מחזרים על הגרנות הכירוהו משם. אבל אפשר ללמוד מדברי חז"ל על רקע מתמיה הרבה יותר של הנער הלוי הזה.
וכך הם דברי הגמרא בבא בתרא:
"ויסורו שם ויאמרו לו מי הביאך הלום ומה אתה עושה בזה ומה לך פה" - אמרו לו: לאו ממשה קא אתית דכתיב ביה "אל תקרב הלום"? לאו ממשה קא אתית דכתיב ביה: "מה זה בידך"? לאו ממשה קא אתית דכתיב ביה: "ואתה פה עמוד עמדי"? תעשה כהן לע"ז? אמר להן, כך מקובלני מבית אבי אבא: לעולם ישכיר אדם עצמו לע"ז ואל יצטרך לבריות. הוא סבר: לע"ז ממש; ולא היא, אלא ע"ז - עבודה שזרה לו, כדאמר ליה רב לרב כהנא: נטוש נבילתא בשוקא ושקול אגרא, ולא תימא גברא רבא אנא וזילא בי מילתא..." 27 .

שלוש השאלות הרצופות מתפרשות על ידי הגמרא כשונות, ואולי אף של אנשים שונים. הם מתוודעים לעיסוקו החדש של מכרם משכבר הימים. תכליתן של השאלות היא לחדד שאלה מרכזית אחת ויחידה, וכולן אינן באות אלא לבטא את התמיהה העצומה שעולה נוכח מעשיו של זה.
"וכי לאו ממשה קא אתית"? היתכן שאתה, נכדו של נותן התורה, משרת פסלים במקדש לעבודה זרה?
* * *
בעיון מעמיק יותר בשלוש השאלות הללו נוכל לראות שלמקורותיהן מכנה משותף:
התקשרותו של משה לקב"ה ויחסו לשכינה.
משה מסתיר פניו. הוא מצטווה להזהר בכבוד שכינה ולא להתקרב
במעמד הסנה. משה חושש שהעם לא יאמין כי נגלה אליו ד', ומקבל לידיו לראשונה בחייו שליחות לגילוי הנס.
העם אינו מסוגל לשמוע דבר אלקים חיים. רק משה נשאר אצל הקב"ה כדי ללמד לעם את תורת ד'.
השאלה של בני דן היא: כיצד נכדו של משה רבינו, שהיה כל כך זהיר ביחס לשכינה, עובד עבודה זרה? כיצד אינו נזהר מזה? להיכן נעלם הכבוד לשכינה?
גם אם כל הדור נוהג בדרכי עבודה זרה, וגם הם עצמם, אין זה ראוי לזרעו של משה שיפול גם הוא למדריגה פחותה זו.
אמר להם: כך מקובלני מבית אבי אבא לעולם ישכיר אדם עצמו לע"ז ואל יצטרך לבריות.
מיהו אבי אבא?
יתרו, כהן מדין.
ליהונתן יש מסורת מאבי סבו, שבשביל פרנסה מותר להיות כהן לעבודה זרה. גם יתרו היה קרוב בליבו לעבודת ד', בודאי לאחר שנתן את בתו למשה, ואף על פי כן לא נמנע לשוב אל מקומו ולארצו 28 . שם שמש ככהן לעבודה זרה גם כשהוא עצמו חדל להאמין בה.
אבל לחכמים ענפים נוספים לדמותו של הנער הלוי, וכך הם דברי הגמרא בירושלמי מסכת ברכות:
רבי חונה ושמעון קמטריא בשם רבי שמואל בר נחמן "ויהונתן בן גרשום בן מנשה" נו"ן תלוי 29 אם זכה בן משה ואם לאו בן מנשה...
חבריא בעון (שאלו) קומי ר' שמואל בר נחמן, כומר היה לעבודה זרה והאריך ימים? אמר לון: על ידי שהיה עינו צרה בעבודה זרה שלו. כיצד היתה עינו צרה בעבודה זרה שלו? הוה בר נש אתא למיקרבה תור או אימר (שור או שה) או גדי לעבודה זרה ואמר ליה פייסיה עלי, (פייס את האל בשבילי) והוא אמר ליה מה זו מועילה לך, לא רואה ולא שומעת, לא אוכלת ולא שותה, לא מיטיבה ולא מריעה ולא מדברת. אמר ליה: חייך, ומה נעביד? ואמר ליה: אזיל עביד ואייתי לי חד פינך דסולת (קערת סולת) ואתקין עלוי עשר ביעין (עשר ביצים), ואתקין קומוי, והוא אכל מכל מה דאתי ואנא מפייס לה עליך. מכיון דאזיל ליה הוה אכיל לון (הנער הלוי היה אוכל). זימנא חדא אתא חד בר פחין (אדם בזוי וחצוף), אמר ליה כן. אמר ליה: אם אין מועילה כלום את מה את עביד הכא? אמר ליה: בגין חיי (בשביל פרנסתי) 30 .
כיון שעמד דוד המלך שלח והביאו. אמר ליה: את בן בנו של אותו צדיק ואת עובד עבודה זרה? אמר ליה: כך אני מקובל מבית אבי אבא מכור עצמך לעבודה זרה ואל תצטרך לבריות. אמר ליה: חס ושלום לא אמר כן, אלא מכור עצמך לעבודה שהיא זרה לך ואל תצטרך לבריות. כיון שראה דוד כך שהוא אוהב ממון, מה עשה העמידו קומוס על תיסבריות שלו. הה"ד "ושבֻאל בן גרשום בן משה נגיד על האֹצרות" 31 "שבואל" ששב אל אל בכל לבו ובכל כחו. "נגיד על האוצרות" שמינהו על תיסבריות שלו.
מתיבין לרבי שמואל בר נחמן והא כתיב "עד יום גלות הארץ" (שאלו, והרי נשאר עד הגלות עם הפסל) ? אמר לון כיון שמת דוד עמד שלמה וחילף סנקליטין שלו, חזר לקילקולו הראשון, הה"ד "ונביא אחד זקן יושב בבית אל" 32 אמרין הוא הוה 33 .
חז"ל רואים אם כן את הנער הלוי כדמות עוברת דורות רבים. הנקודה העיקרית היא, שהוא מחפש את מעמדו ופרנסתו בכבוד, ולו במחיר שרות לעבודה זרה. כך אצל מיכה, כך אצל דוד, וכך גם בסיפור על הבאת המנחה במקום הקרבן. אבל אין הוא בוש להודות ואף להודיע שאין הוא מודה בעבודה זרה כלל, וכל מעשיו אינם אלא כדי לקבל פרנסה ומעמד.

זרעו של משה
מתוך דברי המהרש"א 34 ניתן להוסיף ולהרחיב שבני משה שלא זכו לשום כתר, נדחו הצידה, ותרעומת היתה להם על כך. קבלת המעמד אצל מיכה ואחר כך אצל שבט דן היא נקמה מתוקה על דחייתם הצידה. הדבר מוסיף הסבר בפירוש הירושלמי על כוונת דוד להחזירם לתפקיד במקדש, עד שנדחו שוב על ידי שלמה וחזרו לקלקולם. למרות שהנער הלוי וגם אחרים ידעו את אפסות הפולחן לעבודה זרה, הניחו את העם במצבם הירוד, כנראה מתוך הנחה שהעם שפל ואין אפשרות לרומם אותו מהאמונות השפלות שהאמין בהם.
הירושלמי מוסיף עוד שהנער הלוי היה הנביא הזקן היושב בבית אל בבוא איש האלוקים מיהודה, לבית אל. האיש שהוא עידו הנביא על פי קבלת רבותינו34א, בא לבשר לירבעם על ענשו בעשיית המזבח בבית אל, ועל שבירת המזבח על ידי יאשיהו המלך. הנביא הזקן היה זה שניסה להחזיר את הגזירה על ירבעם ולשנותה, הוא ישב בבית אל ונתן גיבוי למעשה ירבעם. אם כן מוצאים אנו דמויות במהלך הדורות שנתנו הכשר בדיעבד לעשיית פסל מיכה ולעגלי ירבעם, על ידי איזו הבנה שאם זה מצב הדור צריך להניח לו, ולהמתין עד שיגיע מעצמו למדריגה גבוהה יותר. מכאן אנו למדים, שהיו אנשים בישראל באותה עת, שדאגו לעולמם הם, החמרי והרוחני, ביודעם שהמון העם שפל וירוד ותועה בדרכו. כיון שחשבוהו לשפל הניחו לו, ולא נסו לרומם אותו אל האמונה השלמה.
על פי המאמר בסנהדרין המובא לעיל 35 , בקשו מלאכי השרת לדחפו למיכה, וכפירושה של הגמרא שם, שלא יזכה לעולם הבא, ומן השמים וויתרו לו, רק מפני שהיה גומל חסדים. למדנו מכאן שמעשה זה של פסל מיכה עשה רושם רוחני גדול באותה תקופה, הן היה ג' מילין בלבד רחוק משילה. אם כן בתוך נחלת אפרים נמצא "איש" אדם חשוב שבגבויו של הנער הלוי גורם לנפילת עבודת ד' לדרכי עבודה זרה כמו ירבעם בן נבט בשעתו. אין זו פרשה פרטית קטנה, אלא ביטוי למהלך שלם שפוגע בכל הדור כולו. חז"ל דרשו את הפסוק הזה, "בן מנשה" לצד הפסוק "עד יום גלות הארץ" כדי ללמד שהשפעת מעשי הנער הלוי איננה מסתכמת בהר אפרים ובדן ואיננה מצטמצמת לזמנו, אלא מטביעה את רישומה לאורך תקופה ארוכה, עד ימי הגלות, ימי מלכות חזקיה ומנשה בסוף ימי הבית הראשון.

וכך מעמיד גם בעל "סדר עולם" את פני הדברים בראייתו את תקופת מנשה.
"בן שתים עשרה שנה מנשה במלכו וגו' בשנת כ"ב למנשה גלה מנשה לבבל, ופסלו של מיכה עמו, שנאמר ויקימו להם בני דן את הפסל וגו' עד יום גלות הארץ, וכהצר לו חלה את פני ד' וגו' נמצא מנשה עשה תשובה ל"ג שנה לפני מיתתו..." 36

הפרשה שלפנינו מגוללת את סיפורו של שבט דן, שהקדים את ירבעם בן נבט בחמש מאות שנה בהצבת פסל בעיר דן. ירבעם הקים את הפסלים בטענה שגם מלכות ישראל זקוקה למרכז רוחני, כן עשו גם בני דן. הם רוצים לעבוד את ד', אך הם מחפשים לסלול להם דרך משלהם בעבודה זו. יש להם מקדש משלהם ואפוד ומסכה משלהם. הכהנים המשמשים הם לא פחות מצאצאיו של משה רבינו עליו השלום, ולא זו בלבד, אלא שהם מחוברים גם לשבט יהודה. הכהן שלהם הוא ממשפחת יהודה, מניצני המלוכה מחד, ונכד לאדון הנביאים ומייסד הכהונה מאידך. מעשה פסל מיכה איננו סיפור צדדי שהתרחש בתקופת השופטים. אמנם לא מצאנו עקבות של השפעה גלויה על שאר השבטים ועל ירבעם, אבל העובדה שגם ירבעם מציב את העגל בדן מרמזת על קשר והשפעה. אין פלא שרבותינו מוסרים שהיחידים שנטו לקבל בראשונה את פולחן העגלים של ירבעם בן נבט היו בני דן 37 . הבית בהר אפרים, שושלת הכהנים המלאכותית שנתייסדה, וכסף הגניבה שנוצק לפסל, זרעו זרעי ראש ולענה בקרקע התרבותית שעיצבה את פני התקופה ואת פני התקופות הבאות אחריה. גידולי-פרא של תרבות זו ניכרים עד ימי מנשה. הפסל גופו עבר מן הארץ רק בימי מנשה, כשהגלה אותו מלך אשור, וגם אז רישומי השפעותיו לא נמוגו תקופה ארוכה.
ישנה ממש כת של "כהנים" בני משה, שנמצאת בקצוי ארץ, בלשם שבנחלת דן החדשה 38 . כת זו אומצה בראשית דרכה על ידי שבט דן. הנער הלוי שהוזמן לבכר כהונה על שבט שלם נעשה לראש משפחה ענפה, שאיישה משרת כהונה מפוקפקת במשך מאות שנים, עד שגלתה בימי מנשה. כדי להמעיט את הפגיעה בכבודו של משה, תלה הכתוב את הקלון בסוף התקופה, בימי מנשה, אבל לא נמנע מלרמוז על הקשר שבין משה רבינו ל"כהן" זה 39 .

בני דן
בני דן משיגים את נחלתם בקלות, ללא מאמץ. זו התנחלות קלה. מי שאינו מוכן להתאמץ בעבודת ד' אינו מתאמץ גם בירושת הארץ. הארוע הזה מתרחש בתחילת ימי השופטים. לכאורה היה צריך הנביא לשבח את המעשה של בני דן, שמבקשים לרשת חבלי אדמה בארץ ישראל. אמנם לא במקום, המיועד להם לפי הגורל, משום שלא היה להם כח לרשת אותו, אבל לפחות במקום שבו הם יכולים לרשת בצפון הארץ!
אעפ"כ איננו שומעים גנאי או שבח כאן.
מאידך הנביא מציין:
ויקראו שם העיר דן בשם דן אביהם אשר יולד לישראל

מה הצורך לציין זאת וכי איננו יודעים לאיזה שבט הם מיוחסים?
הרד"ק פירש שבא לשלול שם דן אחר מאבות המשפחה בעת ההיא, אבל נראה לי לומר שכיוון שלא זכו הם להקים נחלה בארץ ישראל עד אז, הרגישו נחותים ודחויים מכלל השבטים. רק כשכבשו את העיר וביססו לעצמם נחלה יכלו סוף סוף לקבוע שקיימת נחלה לשבט דן בן ישראל כשאר השבטים. אמנם האברבנאל טוען שהיה המקום מחוץ לגבולות ארץ כנען שחולקו לשבטים, אבל לפחות לפי הידוע מאיתור המקום אין זה כך, המקום היה חלק מנחלת נפתלי, יתכן שנפתלי לא כבש את החלק הצפוני של נחלתו 40 , לכן התיישב שם דן.
אף על פי כן איננו שומעים את שמחת הנביא על כיבוש הנחלה.
ביהושע 41 נקראה העיר בשם לשם. רש"י מדייק משינוי השם שמצאו שם אבן טובה שזה שמה, והיה להם הדבר לסימן משמים, כי זה שם האבן של בני דן בחושן. רמז נוסף אולי למדו מברכת משה שבה כתוב "דן גור אריה יזנק מן הבשן" 42 .
אבל חז"ל אומרים בפסיקתא דרב כהנא:
אמר ר' יהודה בר סימון, כתיב "והמה לקחו את אשר עשה מיכה ואת הכהן אשר היה לו". "אשר עשה מיכה", זה צלמניא. "ואת הכהן", זה כומריא. "ויבואו על ליש על עם שקט ובוטח". עובדים עבודה זרה והיא מצלחא בידיהון? וכי יש צדקה גדולה מזאת? הוי "לך אדני הצדקה ולנו בשת הפנים" 43 .

אם כן, לפחות זו הסיבה שאין כאן שמחה, ואין כאן הערכה לשבט דן שנגרר אחרי כולם. מאסף לכל המחנות, לא רק במדבר ולא רק בנחלה אלא גם בהתנהגותו.

פעמיים מזכיר הנביא "אין מלך בישראל" בעניננו, האחת עם עשית הפסל 44 , והשניה במינוי הלוי ל"כהן" ובהזכרת שבט דן 45 . מחלקי הפרקים אכן שייכו פסוק אחרון זה לענין חידוש הנחלה, אבל על פי סידור הפרשיות אין זה כך, זהו פסוק החותם את מעשה מיכה. נראה לי שכוונת הנביא על פי סדר הפרשיות לומר: שני דברים, מחד אותו מצב קשה שאין מלך בישראל אפשר למיכה את מעשהו. חסרונו של מלך בישראל גרם נפילה רוחנית. מנהיג שלו רוח ד' יכול היה לרומם את העם משפלותו הרוחנית, שלא יחפשו עזרה והצלה בדרכי העמים ואלהיהם, מאידך הוא יביא גם את סופו של מיכה. כשישנו מצב שכל "איש" 46 , כל מי שמרגיש שהוא חשוב עושה כרצונו 47 , אין להתפלא שה"ישר" בעיני פלוני אינו ה"ישר" בעיני חבירו, והוא יכול לפגוע בו כרצונו. על כן מסיים הנביא את עשית הפסל שוב בפסוק זה.





^ 1 סדר עולם רבה י"ב, הוכחת המדרש מסוף הפסוק הבא אחריו "כל ימי היות בית האלהים בשילה" המחייב את קדמות הספור לתחילת תקופת ה"שופטים", ובהנחה שלא יתכן שהיה הדבר כבר בזמן יהושע.
^ 2 שהרי הן אינן צומחות בחלל הריק של הזמן. ההתרחשויות המתוארות בפרקים שלפנינו ארעו בפרק זמן כל שהוא בתוך ימי השופטים, ובזיקה כל שהיא להנהגה המדינית באותה שעה, אם בימי עתניאל ואם בכל זמן שהוא. נמצא, שהנביא מתאר מעשה בתוך התקופה תוך התעלמות מכוונת מן הדמויות העומדות ברקע, המשמשות בו ציר מרכזי.
^ 3 עובדה זו מחזקת את תפישת חז"ל, לפיה האירועים הנ"ל ארעו בראשית התקופה, לפני שהחלה השקיעה הרוחנית, ובעקבותיה השיעבוד הלאומי לגורמים חיצוניים.
^ 4 הדברים אינם מוכרחים, משום שניתן לראות את החלק הראשון של הספר (עד פסוק ה בפרק ב'), כיחידה עצמאית העוסקת בהתרשלות השבטים בירושת הארץ. לפי מבט זה אירעו התהליכים המתוארים בהמשך הספר במקביל לתיאור המופיע בחלק הראשון, אלא שהחלק הראשון עוסק בירושת הארץ, והחלק השני - בהדרדרות לעבודה זרה. לפי דרך זו, אי אפשר לקבוע על איזה שלב בתקופה אמור הפסוק "וילחצו האמורי את בני דן" ויתכן שזמנו מאוחר ומקביל לימי אחד השופטים האחרונים.
ברם, מעצם התיאור על חיפוש מקום להתנחל, יש יותר מרמז שמדובר בשלבים הראשונים של ההתנחלות בארץ. יתר על כן, חז"ל אומרים שתהליך ההתנחלות ארך שבע שנים. לא סביר לומר, כי הפרק המתאר חפוש אדמה להתיישבות שבט דן ארבע מאות שנים לאחר כניסת שבט זה לארץ. אמנם האברבנאל בפירושו מישב חלק גדול מן הקושיות באופן שפרשות אלה הן המשך לתקופת שמשון, אבל הוא עצמו מסביר עוד קודם לכן את שטת המדרש.
^ 5 אכן אפשר לראות בפרקים י"ז - י"ח חלק העומד בפני עצמו. הדגש על העדר המלוכה מופיע בו כמה פעמים. יתר על כן, חזרת המשפט המלא "בימים ההם אין מלך בישראל " בראשית סיפור פסל מיכה ובחתימת מעשה פילגש בגבעה, מהווה מסגרת סגנונית האוגדת את שתי הפרשות לחטיבה עצמאית, מלבד המסר הרוחני המשותף להן.
5א בענין בית האלוקים שעשה מיכה יש לשאול האם היה אחד מיני רבים שעשו אחרים בישראל וביהודה, ואת תכליתו יש לראות כמעין "בית במה", היינו: מקום להצבת פסל ולעבודתו. או משמעותו היתה רחבה הרבה יותר, והמשקל שייחס מיכה לפסל שלו כמו למבנה הבית וצורת העבודה שנעשו עבורו, היה כה רב עד שביקש לראות בבית זה תחליף למקום העבודה המרכזי בשילה. מדברי חז"ל נראה כי פסל זה ובית מיכה היו בעלי השפעה ואת מקומו בתקופת השופטים יש לראות באופן יותר רחב.
סיוע לכאורה להבנה זו עולה מהפסוק החותם את הפרשה ומעמיד לכאורה זה לעומת זה את שני המקומות, הטמא והטהור: "וישימו להם את פסל מיכה אשר עשה כל ימי היות בית האלוקים בשילה".
^ 6 שמות כ' ג ; דברים ה' ז.
^ 7 שם ד, שם ח ( בחסרון וי"ו)
^ 8 י"ח כד.
^ 9 רמב"ם הלכות עבודה זרה א' א-ב.
^ 10 לכל אורך ימי הבית הראשון היתה נפוצה עבודת האלילים בישראל וביהודה. עיקרה של עבודה זו בתחלה בניסיון לעבוד את ד' באמצעים מעשה ידי אדם, או מאוחר יותר, לשתף בעבודת ד' פולחן לאלילים. מובן, שהשפעה ניכרת היתה לעירוב התרבויות עם יושבי הארץ הכנענים ושכניהם, כפי שהזהיר משה "ואם לא תורישו את ישבי הארץ מפניכם והיה אשר תותירו מהם לשכים בעיניכם ולצנינִם בצדיכם" (במדבר ל"ג נה). אליהו עמד על שורש הדברים בביקורתו כלפי העם במעמד הכרמל: "עד מתי אתם פֹסחים על שתי הסעִפים?" (מלכים א י"ח כא). התפישה הרוחנית בימי הבית הראשון היא שעבודת ד' אינה סותרת באופן מוחלט עבודת במות, פסלים, או כל דבר אחר, באותה מידה רווחה גם במלכות יהודה עבודת במות, כמו גם עבודה בשיתוף, לאמר: העבודה לקב"ה עומדת לעצמה, ואין בניסיון לרצות את אלהי מואב, או לקיים פולחן לאלהי צידון כדי לסתור את עבודת ד'. בסוף ימי מלכות יהודה הגיע מנשה המלך לשיא העיוות בהעמידו צלם אצל היכל ד', שני דורות בלבד לאחר שאחז העתיק את דמות המזבח מדמשק אל המקדש בירושלים.
^ 11 עי' לעיל פרק י'. אמנם, הראיה אינה מכרעת לחלוטין, משום שניתן היה לומר, שעזבו את ד' בדורו של יפתח ואחר כך חזרו לעבוד בשיתוף, אך בראי פני התקופה ההולכת ומתדרדרת, נראה שיש בכתובים כאן סימוך לדברי חז"ל.
^ 12 כך פירש פרופ' יהודה אליצור בדעת מקרא כאן, ונראים לי מאד דבריו.
^ 13 הפך השקפת התורה. עי' דברים כ"ג יט: "לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ד' אלקיך". הכפרה על חטא לא תעשה על ידי הקדשת הרווח. לא רק בשל הסיבה הפשוטה שכפרה לא קונים בכסף כי אם בעבודת הלב, אלא משום שסוג כזה של כפרה מהווה מעין מתן לגיטמציה לחוטא, אשר יטען : בסופו של דבר לא אני, אלא ההקדש, נהנה מחטאי, ואין לך חילול שם שמים גדול מזה, עי' רמבן שם.
^ 14 פירושו שהיה כאותו אחד מבניו ששימש עד אותה שעה בכהונה והלוי הצטרף אליו, או שבא במקומו והנער הלוי הוא הכהן היחיד, ומשמעות הכתוב שהיה למיכה כאחד מבניו, שאספו אל משפחתו.
^ 15 ירמיה ז' ט-יב.
^ 16 דברים י"ח ט-טו.
^ 17 ירמיה ז' כב-כג.
^ 18 אורות עמוד לב, לד.
^ 19 זכריה י' יא.
^ 20 סנהדרין קג:, יש לעיין עוד שם קא: בבריתא המזהה את מיכה עם נבט אבי ירבעם ועם שבע בן בכרי, כולם התייחסו לאפרים וגרמו להתפשטות עבודה זרה בישראל. ועוד בתנחומא כי תשא יט שמיכה היה זה שגרם לעשיית העגל בצורתו, ורש"י מביאו בשמות לב, ד. גם דברים אלה רומזים שנטיות של עבודה זרה ליוו את ישראל מתחילתם, פעמים כשהתגלעה מחלוקת בין השבטים השתמשו בנטיה לעבודה זרה כדי לחדדה, להחריפה ולגרום לנתק.
^ 21 בבא בתרא קט:
^ 22 אצלנו י"ח ל.
^ 23 דברי הימים א כ"ג טו
^ 24 בבא בתרא קט: וכן בילקוט שמעוני כאן (רמז עב), ועי' שיר השירים רבה ב' ג.
^ 25 א' לד.
^ 26 ועי' בפרק י"ג על הקשרים בין מנוח לאשתו, שהוא מדן בין צרעה לאשתאול, והיא מבית לחם, אחותו של בועז, על פי קבלת רבותינו.
^ 27 בבא בתרא קי.
^ 28 ככתוב בסוף פרשת יתרו ועצתו (שמות י"ח כז): "וישלח משה את חתנו וילך לו אל ארצו"
אמנם רש"י מעיר בפירושו לפסוק זה שמטרת הליכתו היתה לגייר את בני משפחתו, אך ברור שגם אחרי הגיור שב לביתו, כפי שנאמר בבמדבר י' ל "ויאמר אליו לא אלך כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך". לדעת רש"י עצמו חובב הוא יתרו.
^ 29 האות נו"ן מוגבהת ממקומה, תלויה ועומדת וניתן לקרוא את המילה איתה או בלעדיה.
^ 30 לשאלת התלמידים, כיצד כומר לעבודה זרה האריך ימים, ענה שעינו היתה צרה בעבודה זרה, והיה חס על ממון הבריות ושדלם שיביאו סולת וביצים במקום קרבנות, שכן אין העבודה זרה אוכלת וכו'. גם את המעט שהביאו היה הוא עצמו אוכל. וכששאלו אדם פחות אחד לשם מה הוא משרת לעבודה זרה אם אין בה תועלת, ענה, כדי להתפרנס.
^ 31 דברי הימים א כ"ו כד. במערכת מינויים להקמת המקדש.
^ 32 מלכים א י"ג יא.
^ 33 ירושלמי ברכות ט' ב, וכן סנהדרין י"א ה.
^ 34 בבא בתרא דף קי. ד"ה ויאמרו לו.
34א סנהדרין פט:
^ 35 בקטע " מסך העשן"
^ 36 סדר עולם רבה פרק כ"ד.
^ 37 במדבר רבה ב' יט.
^ 38 בהסכמה של הרב קוק זצ"ל לספר קול מבשר, מציין הרב שלשה סוגים של נדחי ישראל: בני יונדב בן רכב, גלות עשרת השבטים ובני משה הנידחים. בני יונדב - בית הרכבים היו נזירים מצאצאי יתרו שהתגיירו. עשרת השבטים - הם הגולים בגלות סנחריב. ובני משה - זו ממש כת נבדלת של "כהנים", שהתפתחה בצפון הארץ, מנותקת במשהו מכלל העם. כת זו גלתה כחטיבה אחת, ואבדה בנכר. עיין במאמרי הראי"ה עמ' 194-6.
^ 39 מנשה - נו"ן תלויה, ובהשמטתה - משה.
^ 40 א' לג.
^ 41 יהושע י"ט מז.
^ 42 דברים ל"ג כב, ורש"י שם.
^ 43 דניאל ט' ז.
^ 44 י"ז ו.
^ 45 י"ח א.
^ 46 עיין תנחומא שמיני ט' ט. רש"י משלי י"ח ד. רש"י ישעיה ב' ט.
^ 47 גם זה סממן מאפיין לתקופה. הנער, שעל פי חז"ל יוצא ממשפחת משה וקשור גם לשבט יהודה בא משכבת ההנהגה בישראל. כפי שמוכח מתוך תפישתו, הוא גם נמצא במדרגה רוחנית גבוהה משל ישראל, אבל אינו מנצל את מעמדו ויכולתו הרוחנית כדי לרומם את העם. כל מה שנותר לו לעשות הוא החשבון הפרטי. בשביל להמשיך להתקיים הוא מוכן לעבוד במשכן שאין בו כלום, כיון שבני דן ומיכה מאמינים בו, ומוכנים לשלם לו עבור העבודה. עמדנו בענינו של יפתח ופנחס על הנתוק שבין ההנהגה לדור, ועל התרשלות בדאגה לדור. מעשה פסל מיכה מחדד את הפער, שבין הקצוות. לא רק שיהונתן בן גרשם אינו מסייע לאחיו השפלים ברוחניותם, הוא עוד מנצל את זה לצרכיו. מתוך התפישה שהם אינם מסוגלים להתעלות, לא נותר לו אלא להציל את עצמו, כשהם רק כלי עזר לקיומו, ולו גם במחיר נפילתם הרוחנית.
עוד בנושא ספר שופטים
שאל שאלה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il