בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • הלכות שבועות
קטגוריה משנית
  • הלכה מחשבה ומוסר
  • נושאים שונים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

חלווה בת פרחה

undefined
10 דק' קריאה
א. המקור לדין ערוב תבשילין. אין לבשל מיום טוב שחל בערב שבת לצורך שבת, אלא אם כן הניח ערוב תבשילין. הגמרא מביאה שתי אסמכתות לדין ערוב תבשילין. אמר שמואל "זכור את יום השבת לקדשו" - זכרהו מאחר שבא להשכיחו. מסביר רש"י, מאחר ומרבה בסעודת יום טוב אינו משאיר לשבת כדי כיבודו, והזהיר הכתוב לזכור השבת, וכשמניח ערוב תבשילין נזכר בשבת. הר"ן מסביר את הגמרא אחרת, זכור את השבת מיום אחר שבא לאסור עליך שלא תבשל לו, והזכירהו בערוב כדי שתוכל לבשל בשבילו.

האסמכתא השניה היא מהפסוק "את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו". כלומר: אומר משה רבינו, מה שאתם רוצים לבשל לשבת תבשלו, ויש יום שישי אחר שאי אפשר לבשל בו לצורך שבת. מכאן אמר ר' אליעזר אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלים אלא על המבושל. מכאן סמכו חכמים לערובי תבשילין מן התורה.

נחלקו האמוראים בטעם ערוב תבשילין: דעת רבא, כדי שיברור מנה יפה לשבת ומנה יפה ליום טוב. רב אשי סובר, כדי שיאמרו אין אופין מיום טוב לשבת קל וחומר מיום טוב לחול. רואים שנחלקו רבא ורב אשי במהות התקנה. לדעת רבא מהות התקנה היא להדגיש את חשיבות השבת. ואילו לדעת רב אשי מאחר ושבת, שקדושתה חמורה, צמודה ליום טוב אנחנו רוצם לשמור על כבוד יום טוב.

לדעת רבא היה אפשר לעשות את הערוב אפילו ביום טוב עצמו, אלא אומרת הגמרא שמא יפשע. הרא"ש מביא נפקא מינה בין השיטות: לדעת רבא צריך לעשות ערוב תבשילין דווקא בערב יום טוב, כדי לזכור את השבת. ולדעת רב אשי יכול לערב כמה ימים קודםם, שהרי כל עניין הערוב שמא יבשל מיום טוב ליום חול ועל ידי הערוב יזכור שאסור.

כתב הרמב"ם, שכל האיסור לבשל מיום טוב, החל ביום שישי לשבת, הוא מדרבנן, כדי שלא יבוא לבשל מיום טוב לחול וחכמים תיקנו ערוב תבשילין והתירו את איסורם. התוספות, לעומתו, סוברים שאיסור בישל ביום טוב לשבת, לדעת רבה, הוא מהתורה, יש איסור הכנה מיום טוב לשבת. מקשים התוספות על שיטתם, איך תקנת חכמים מתירה איסור תורה? ומיישבים: לדעת רבה, הסובר שמותר לבשל ביום טוב עצמו שמא יבואו אורחים חכמים התירו לבשל על ידי הערמה זו. גם למי שלא סובר הואיל ויבואו אורחים ניתן ליישב שאין איסור הכנה, שכל איסור הכנה הוא בדבר חדש אבל לתקן דבר שיהיה ראוי לאכילה אינו נקרא הכנה.

הסברא שמא יבואו אורחים היא מחלוקת בין רבה לרב חסדא. המבשל מיום טוב לחול, רבה אמר: אינו לוקה משום שאמרינן שמא יבואו אורחים ויאכלו את התבשיל. ולדעת רב חסדא לוקה, שאין אומרים שמא ויבואו אורחים. הגמרא במסכת פסחים אומרת, שלרב חסדא יש איסור בישול מיום טוב לשבת מדרבנן.

מדוע נקראת תקנה זו ערוב תבשילין? הרמב"ם אומר שזהו ביטוי מושאל מערוב חצרות, שגם ערוב חצרות וגם ערוב תבשילין הן להיכר וזיכרון. הראב"ד נתן תירוץ אחר, שעל ידי ערוב זה מערב צורכי שבת וצורכי יום טוב לעשותם יחד.

ב. זמן ערוב תבשילין. בדברי הרא"ש ראינו נפקא מינה בין דעת רבא לרב אשי, האם ניתן לערב כמה ימים לפני ערב יום טוב. הכל בו כתב שיש לעיין בדבר. לעומתו, רבינו נתנאל כתב שאין לשנות את המנהג לעשות בערב יום טוב בלא ראיה ברורה ויש לסבור כלשון המשנה "עושה אדם ערובי תבשילין מערב יום טוב". מהטור משמע שמותר לערב לצורך כל השנה ובלבד שיהיה זה ערוב שלא מתקלקל, כדבר מעושן. טעמו של הטור היא שהלכה כרב אשי ועיקר התקנה היא כדי שלא יבשל מיום טוב ליום חול. דעת המרדכי והגהות מימוניות היא דעה אמצעית; אין לערב לכל השנה אבל מותר לערב מיום טוב ראשון של סוכות גם לצורך שמחת תורה. טעמם, אם יערב לכל השנה כולה לא יהיה ניכר טעמו של רבא, "כדי שיברור מנה יפה לשבת". הביאור הלכה הסתפק, האם לדעות שערוב מועיל ליותר מיום טוב אחד צריך כזית כנגד כל יום טוב.

פסק הב"י לכתחילה להחמיר לעשות ערוב דווקא בערב יום טוב ובדיעבד להקל, שהרי דין זה מדרבנן. הרמ"א פסק בשם המרדכי שמותר להניח ערוב תבשילין אף בספק חשכה. הביאור הלכה הוסיף על דבריו שבוודאי לכתחילה יש להיזהר לעשות ערוב לפני חשכה והדלקת נרות.

כתב המשנ"ב, אם עוד לא התפלל מנחה ושכח לעשות ערוב ואם יחזור לביתו יעבור זמן מנחה, עדיף שיתפלל וימנה שליח לעשות לו ערוב או שיקנה את מוצרי המזון לאחרים והם יבשלו בשבילו.

ג. קיבל עליו יום טוב. כתבו האחרונים, אם קיבל עליו יום טוב באמירת "ברכו" על ידי הקהל אינו יכול לערב ערוב תבשילין אבל אם קיבל יום טוב לעצמו אפשר שיכול לערב אם עוד לא שקעה השמש ולא התפלל ערבית. ובשעת הדחק, אף לאחר "ברכו" יכול לערב כל עוד לא התפללו הקהל ערבית ולא חשך היום.

ד. במה מערב. נחלקו בית שמאי ובית הלל כמה תבשילין צריך בערוב תבשילין, ונפסק כדברי בית הלל, שמספיק תבשיל אחד.

אומר ר"ת, מהפסוק "את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו" אנחנו לומדים שחוץ מתבשיל צריך לערב גם בפת. פת לא מועילה כדי שיהיה אפשר לבשל אבל צריך פת אם רוצה לאפות ביום טוב. ר"י חולק עליו מאחר וישנה ברייתא האומרת שהמערב בתבשיל יכול גם לאפות. ועוד, שפסוק זה נאמר על ידי ר' אליעזר ואילו ר' יהושע חולק עליו בירושלמי, והלכה כר' יהושע מול ר' אליעזר. לכן אומר ר"י, שמספיק רק תבשיל. אבל מוסיף ר"י, שלא מלאו ליבו לעבור על דברי דודו, ונהגו להחמיר כר"ת.

המרדכי פסק כר"ת, ואילו הר"ן כדברי ר"י. ופשט המנהג לערב בפת ותבשיל. אבל אם ערב בתבשיל לחוד מהני אף לאפות. אדם שלא רוצה לאפות יכול לכתחילה לערב רק בתבשיל.

נחלקו הראשונים במקרה וערב רק בפת, שלא מועיל לתבשיל, אם עוזר לאפות ביום טוב. המשנ"ב מביא את הכרעת האחרונים שלא מועיל אף לאפייה.

לכולי עלמא, תבשיל עוזר להתיר הוצאה והדלקת נרות.

ה. גודל התבשיל. שיעור התבשיל על פי הגמרא הוא כזית, ולא חילקה הגמרא בין פת לתבשיל. בירושלמי מובא פת בכביצה ותבשיל בכזית. הרמ"א פסק שלכתחילה ראוי לקחת כביצה לפת. ואומר המשנ"ב שאם לקח כזית לפת אין צריך לחזור ולערב. השו"ע פסק כדברי הטור, ששיעורו כזית, וגם אם מערב לצורך אנשים רבים.

משום הידור מצווה ראוי שיקח פת שלמה וחתיכת בשר או דגים חשובה.

ו. מהו תבשיל. הערוב צריך להיות מדבר הראוי ללפת בו את הפת, ולכן דייסא או פרות חיים אינם יכולים לשמש כערוב תבשילין אפילו במקום שרגילים ללפת בהם את הפת, שבטלה דעתו אצל כל אדם.

התבשיל יכול להיות צלי, שלוק, כבוש או מעושן. אפילו דגים קטנים, שהדחתן היא בישולם, יכולים לשמש לערוב תבשילין. וכן סומך על פרות מבושלים במקום שרגילים ללפת בהם הפת. דג מלוח אין מערבין בו, כך משמע מהגמרא, אבל בדג כבוש מערבים.

ז. תבשיל מיוחד לערוב. יכול לסמוך על תבשיל שלא התכוון בבישולו לצורך ערוב תבשילין. וכתב הב"ח, מצווה מן המוחבר לעשות תבשיל לצורך ערובי תבשילין.

ח. לערב בשאריות תבשיל. אם אין לו דבר אחר יכול לערב אף בשאריות של תבשיל מוכן. ולכתחילה לא, משום ביזוי מצווה.

ט. סדר ערוב תבשילין . מגביה התבשיל והפת לפחות טפח מעל הקרקע או מעל השולחן שהיה מונח עליו ומברך: "...אשר קדשנו במצותיו וציונו על מצות ערוב".
ואומר: "בדין זה יהא שרי לן לאפויי ולבשולי - בערוב זה יהיה מותר לנו לאפות ולבשל
ולאטמוני ולאדלוקי שרגא ולמיעבד כל צרכנא - ולהטמין ולהדליק נר לעשות כל צרכינו
מיום טוב לשבת ולכל בני העיר הזאת". - מיום טוב לשבת ולכל בני העיר הזאת.
(או לכל מי שירצה בפרט)

לכתחילה טוב לפרש גם על שחיטה והוצאה, ובדיעבד אם לא הזכיר אותם, וכן אם לא הדלקת הנר, מותר, שהרי כלולים ב"כל צרכינו".

י. בלשון שמבין. כותב הרמ"א שצריך לומר נוסח זה בלשון שמבין, שאם אינו מבינו איך יסמוך על הערוב.

יא. לא אמר את הנוסח. לדעת הרמ"א אם לא אמר "בדין יהא שרי..." או אמר הנוסח ולא פרט המלאכות (אפויי, בשולי, ואטמוני) אלא אמר רק "ולמעבד כל צרכנא" לא יצא ידי חובת ערוב תבשילין, מאחר ולא קיים את תקנת חכמים לומר את הנוסח. יש החולקים וסוברים שנוסח זה הוא רק לכתחילה ובדיעבד כיוון שהניח את התבשיל לשם ערוב אפשר לסמוך עליו. כך פוסק השו"ע על פי הרמב"ם.

פסק המשנ"ב, שלכתחילה יש להחמיר כסברת הרמ"א ולכן אם שכח לומר הנוסח ונזכר לפני השקיעה יטול הערוב בידו ויאמר את הנוסח ולא יברך שוב ואם נזכר רק ביום טוב עצמו יקנה את מוצרי המזון שלו לחברו והוא יבשל בשבילו. אין לו מי להקנות יכול לסמוך על המקילים.

יב. שכח לברך אינו מעכב שברכות אינן מעכבות.

יג. העושה ערוב לחברו או לבני העיר יקנה קודם הברכה את הערוב על ידי אדם שלישי להם ויחזור ויטול הערוב בידו ויברך (בביאור הלכה מביא בשם הגרש"ז מלאדי, שיש ספק אם יברך שליח על הערוב אם הערוב שייך למשלח)

מזכה ע"י אחר, ובתנאי שאינו בנו ובתו הקטנים או עבדו ושפחתו הכנעניים, ויכול לזכות על ידי ילדיו הגדולים ועבדיו העבריים.

בבן גדול הסמוך על שולחן אביו וכן בקטן שאינו סמוך על שולחן אביו נחלקו הראשונים. לדעת הרא"ש, גדול הסמוך על שולחן אביו אינו יכול לזכות לאחרים, שידו כיד אביו, וקטן שאינו סמוך על אביו יכול לזכות. הרמב"ם והרי"ף חולקים על הרא"ש וסוברים שגדול הסמוך על אביו והוא נשוי יכול לזכות לאחרים לכולי עלמא. טוב להחמיר כדברי שניהם ובדעבד סומכים על המיקל, מאחר שדין ערוב תבשילין הוא מדרבנן.

וכתב הסמ"ק, כדול הסמוך על אביו והוא נשוי יכול לזכות לאחרים לכולי עלמא. כתב הכלבו, עבדו ושפחתו העבריים יכולים לזכות לאחרים אפילו הם קטנים.

גם באשתו, אם יכולה לזכות לאחרים, נחלקו הראשונים. לדעת הרי"ף, ר"י והרמב"ם אפשר לזכות לאחרים על ידה, שיש לאשה קנין בלא בעלה. הרא"ש חולק וסובר שאנה יכולה לזכות לאחרים, שהרי ערוב בעלה פוטר אותה לכן נחשבת כמוהו. להלכה פסק הב"י שמותר לזכות על ידי אשתו.

יד. מצווה על כל גדול העיר לערב על כל בני עירו. וכך נהגו כמה מגדולי האמוראים. מביא הב"י מחלוקת ראשונים למי מועיל ערוב זה. לדעת הרא"ש והטור מועיל הערוב למי שטרוד או שכח ולא עירב אבל אם בכוונה לא מניח ערוב תבשילין, ורוצה לסמוך על ערובו של גדול העיר, פושע הוא ואינו יוצא בערובו. אבל, לדעת רש"י, אם דעת הגדול אף על הפושעים שלא הניחו ערוב תבשילין יוצאין בערובו של הגדול. כתב במשנ"ב, שגם לדעת רש"י אם הניח בעצמו כמה פעמים ערוב תבשילין, ומראה בזה שלא סומך על ערובו של גדול העיר, ואחר כך שכח להניח כמה פעמים אין הגדול מוציאו, שהרי אין דרכו לסמוך על ערבו של הגדול.

פסק השו"ע כדעת הרא"ש והטור, שמי ששכח או נאנס או שהניח ערובו ואבד וכן עם הארץ, שאינו יודע לערב (הוספת הרמ"א), יוצאים בערובו של גדול. אבל מי שיודע לערב ואינו מערב כי רוצה לסמוך על ערוב הגדול לא יוצא ידי הערוב ולא יכול לסמוך עליו.

אומר המשנ"ב, השוכח פעמיים הרי הוא כפושע, שניכר שאינו חרד על המצוה. ערוך השולחן מקל.

מי שחשב שאפשר לצאת על ידי ערובו של גדול, ולכן לא הניח ערוב בעצמו, מועיל לו ערובו של גדול.

כותב בשער הציון, שאין מחלוקת בין הרא"ש לרש"י, ואין לגדול לכוון להוציא הפושעים ידי חובת ערוב.

מכל מקום, בדיעבד יש לסמוך על המקילים, משום שמחת יום טוב (משנ"ב).

טו. לכוון על אחרים. כשמערב על אחר צריך שיכוון בדעתו עליו, והמערב על כל העיר יכוון עליהם ביחד ואין צריך לפרט על כל אחד. אין צריך דעת מי שהניחו לו, ואפשר להודיע לו ביום טוב עעצמו שהוא יכול לבשל.

טז. למי מועיל הערוב. הערוב מועיל לכל מי שנמצא בתוך תחום העיר. הטעם לכך אומר רש"י, שאין דעת המניח על מי שנמצא חוץ לתחום. משמע מדבריו, שאם הייתה דעת המניח עליו מועיל לו הערוב. הר"ן חולק ואומר, שאין זה בדין שיערב אחד על כל העולם, ולכן מועיל הערוב רק למי שבתוך תחום העיר. לדעת הרשב"א והתוספות אם יכול להגיע על ידי ערוב תחומין אז מועיל לו ערוב התבשילין ובתנאי שהמניח פירש שמתכוון עליו.

השו"ע פוסק כשיטת הר"ן ואילו הרמ"א פסק כשיטת רש"י ותוספות, שאם הניח ערוב תחומין והמניח את ערוב התבשילין התכוון עליו, יוצא בערוב זה.

יז. לברך על ערוב של אחרים. בביאור הלכה מסתפק במקרה שמניח ערוב לאחרים בלבד, אם יכול לברך על הערוב של האחרים, שמא כל אחד יניח ערוב לחוד ולא ישתמשו בערובו. עוד יש להסתפק, במקרה וכבר הניח לעצמו ורוצה להניח לאחרים, אם צריך להניח להם ערוב אחר או יכול להשתמש בערוב שכבר הניח בשבלו, כיוון שערוב אחד מועיל להרבה אנשים.

יח. מה יעשה בערוב. לאחר שסיים להכין כל צרכי שבת יכול לאכול את הערוב מיד ביום טוב, ויותר טוב שישתמש בפת ללחם משנה בסעודות הערב והבוקר של שבת ויבצע עליו בסעודה שלישית. הסיבה לכך, שמאחר ונעשתה בו מצוה אחת תעשה בו מצוה אחרת.

יט. לבשל סמוך לחשיכה ביום טוב. לדעת האומרים שיש איסור תורה להכין מיום טוב לשבת וכל היתר ערוב תבשילין הוא משום שמא יבואו אורחים, יהיה אסור שהרי כבר לא יבואו אורחים. כך פסק המגן אברהם, והוסיף, שלכן נהגו להקדים ערבית של שבת לתוך של יום טוב, כדי שלא יבשלו סמוך לשקיעה. אבל לדעת הפוסקים, שאיסור בישול מיום טוב לחבירו הוא מדרבנן, וכן לאומרים, שאין איסור הכנה בבישול ואפיה ואין כאן איסור תורה, מותר לבשל סמוך לחשיכה.

פסק הביאור הלכה, לכתחילה יש להיזהר כדעת האוסרים ובשעת הדחק יש לסמוך על המתירים. בפרט, שהרא"ש והטור לא כתבו כתבו כתוספות שאסור, וגם הגמרא כתבה בסתם שמותר לבשל על ידי ערוב ולא חילקה בין סמוך לחשיכה למופלג. וביום טוב שני של גלויות, שהוא מדרבנן, ודאי יש לסמוך לעת הצורך.

כ. במקרה ויו"ט ראשון יוצא ביום חמישי ויו"ט שני של גלויות יוצא ביום שני, אין לבשל מיום טוב ראשון לשבת אלא רק מיום טוב שני לשבת. והטעם, כתב הרא"ש, שיום טוב שני הוא משום גזירת שמד וכיוון שאפשר להכין ביום טוב שני, שהוא כחול, למה יכין בראשון שהוא ודאי קודש. והר"ן כתב טעם אחר, ששבת קרובה התירו ע"י ערוב תבשילין ולא שבת רחוקה.

ואם עבר ובישל כתב המהרש"ל, שאסור באכילה בשבת מאחר ויכול לבשל ביום טוב שני לצורך שבת. הט"ז חולק עליו ואומר שאם אין לו תבשיל אחר יכול לאוכלו בשבת. וביו"ט עצמו ודאי שאין לאסור. המשנ"ב פסק כדברי הט"ז.

כא. נאכל הערוב או אבד קודם שבישל עליו , אינו יכול לבשל אלא אם כן נשאר ממנו כזית. אם נאכל רק הפת יכול לסמוך על התבשיל אף לצורך אפיה.

כב. התחיל לבשל ואבד הערוב. הסתפקו הרא"ש הר"ן במקרה והתחיל לבשל ואבד הערוב, האם יכול לגמור התבשיל הזה בלבד או שיכול אף לגמור את כל האוכל לצורך שבת. וסתם השו"ע לחומרא, שאם התחיל לבשל או התחיל העיסה ואבד הערוב, יכול לגמור את המאכל שהתחיל בו. ודעת הברכי יוסף והשיטה מקובצת להתיר לגמור כל צרכו. הביאור הלכה הכריע כדעת השו"ע.

כג. מה יעשה אם אבד הערוב. כתב הראב"ד, אם בישל בהיתר לצורך יום טוב ואח"כ אבד הערוב, מותר לאוכלו בשבת, ומכאן ואילך יבשל רק לצורך יום טוב, וכן פסק השו"ע.

כד. הדלקת נר שבת. כתבו הרא"ש והר"ן, מי שלא ערב ערוב תבשילין אסור לו להדליק נר לשבת, והרמב"ם פסק שמותר. וכן פסק השו"ע בסתם והביא את דעת הרא"ש ב"ויש אוסרים". ופסק המשנ"ב, אם לא הניח כלל ערובי תבשילין, ידליק לכתחילה רק נר אחד או יקנה נרותיו לאחרים והם ידליקו בשבילו.

כה. מי שלא עירב . אסור לו לבשל לצורך שבת בין לעצמו בין לאחרים. ותקנתו היא, שיקנה את מוצריו לאחרים והם יבשלו בשבילו. ואם אין אחרים, יש המתירים לאפות פת אחת ולבשל קדירה אחת ולהדליק נר אחד.

כו. כשלא מתכנן לבשל בחג עבור השבת. גם אם לא מתכנן לבשל צריך לשים עירוב, כי מדליקים נרות שבת. לגבי ברכה, אם זה רק לצורך נרות שבת לדעת השמירת שבת אין לברך. אבל למעשה, כיון שמחמם אוכל ואולי יראה שחסר משהו ויבשל (ואם מחמם מאכל עם רוטב או מרק זה בישול) יברך.



את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il