בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • נשא
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב מרדכי צמח בן מזל

התפשטות הקדושה

◆מצוות ברכת כהנים ◆ ברכת כהנים בשמחה ◆ פרשת סוטה ◆ עניין האמון והאמונה ◆ הנזירות, טוב או רע ◆ ההתעלות לאחר שבועות.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

סיוון תשע"ז
14 דק' קריאה 48 דק' צפיה
מצוות ברכת כהנים
אנחנו בסיום שני ימים טובים, חג השבועות ושבת קודש. אלו ימים של התרוממות. קראנו השבת את פרשת נשא ובפרשה כתובה מצוות ברכת כהנים. אני רוצה להרחיב קצת את הדברים על מצות ברכת כהנים, נשיאת כפים. בשולחן ערוך (או"ח קכח, א בהגה) נאמר:
ואין לזר לישא כפיו, אפי' עם כהנים אחרים.
בגמרא במסכת שבת (דף קיח, ב) כתוב:
ואמר רבי יוסי: מימי לא עברתי על דברי חברי. יודע אני בעצמי שאיני כהן, אם אומרים לי חבירי עלה לדוכן - אני עולה.
אומר התוספות שם (ד"ה אילו):
לא ידע ר"י מה איסור יש בזר העולה לדוכן אם לא משום ברכה לבטלה, שלכהנים אמרה תורה לברך את ישראל.
ולכאורה דברי התוספות תמוהים, שכן הגמרא במסכת כתובות (דף כד, ב) אומרת שלישראל אסור לעלות לדוכן, ואם הוא עולה לדוכן הוא עובר בעשה. ואם כן זו גמרא מפורשת שהדבר אסור ואיך תוספות אומר שהוא לא יודע מה איסור בדבר.
את השאלה הזו שואל המגן אברהם ועוד אחרים. והוא מביא את דברי הדרכי משה שאומר שאם כהנים עולים לדוכן וישראלים מצטרפים אליהם, אז אין בזה איסור. והמגן אברהם לא יודע מניין החילוק הזה. והוא אומר שאילולא דברי התוספות היינו אומרים שמה שאמר רבי יוסי שאם היו אומרים לו לעלות לדוכן היה עולה כדי שלא לעבור על דברי חבריו היינו שהוא היה עולה ושותק, סתם עומד על הדוכן ולא מברך ברכת כהנים, רק עולה לדוכן. וכנראה התוספות לא תפס כך. אומר המגן אברהם שאולי אפשר להסביר שאומנם אין ישראל מצווים לעלות לדוכן ולברך, הרי זו מצווה רק על הכהנים, אבל עדיין הוא יהיה בגדר של 'אינו מצווה ועושה'. כמו נשים שלא מצוות לסמוך ידיהם על הקרבן שכן כתוב "בני ישראל" ולא בנות ישראל, ולא שאסור להן אלא שיש להם רשות ולא ציווי, והן יכולות אם הן רוצות.
אותו דבר לגבי ברכת כהנים. ישראל לא מצווים אבל אם הם רוצים הם רשאים. אמנם יש מחלוקת אם מותר לנשים לסמוך או לא. אבל לפי הדעה המתירה לנשים לסמוך על הקרבן, אז מותר גם לישראל לעלות ולברך ברכת כהנים, כמי שאינו מצווה ועושה.
אבל אומר המגן אברהם שרבי יוסי שאומר שהיה עולה לדוכן למרות שאינו כהן, הוא עצמו סובר שאסור לנשים לסמוך. רש"י אומר במסכת ראש השנה (דף לג.) שהסיבה שלנשים אסור לעשות מצוות שהן לא מצוות היא שיש בזה משום "בל תוסיף", שהן לא מצוות והן מוסיפות על עצמן מצווה שהן לא חייבות.
החתם סופר אומר שדווקא התירוץ שתירץ המגן אברהם הוא תירוץ טוב. כי במקום של הידור מצווה אין "בל תוסיף", והוא מוכיח מהלכות סוכה ברמב"ם שזה מותר. נראה לי שהוא מתכוון למה שכותב הרמב"ם שמותר להוסיף הדסים ואולי אפילו הדסים שוטים, כי זה רק הידור מצווה, זו לא מצווה נוספת אלא להדר את המצווה. וממילא אם יש כהנים שעולים לדוכן ובא ישראל ומצטרף אליהן וגם עולה לדוכן, אז ההצטרפות של הישראל זה רק בגדר הידור, ובהידור אין בעיה של בל תוסיף. ולכן הוא מחזיק בתירוץ של המגן אברהם להסביר את מה שאמר הדרכי משה שאם יש כהנים אחרים מותר ואם אין כהנים אחרים יש איסור.
ספר חרדים אומר שיש מצווה על ישראל להתברך מפי הכהנים. כמו שיש מצווה על הכהנים לברך. ואומר בעל ההפלאה במסכת כתובות שלפי זה אפשר להבין איזה איסור יש לישראל לעלות לדוכן, כמו שאמרה הגמרא בכתובות שעובר בעשה. כי הישראל שעולה לדוכן נעשה מהמברכים ולא מהמתברכים ואז הוא מבטל את המצווה, שהוא לא מתברך. וזו הכוונה שהוא עובר בעשה, שהרי הוא צריך להתברך. החידוש של ספר החרדים הוא שיש מצווה על ישראל להתברך, זה חידוש אמיתי. לא יתכן שיש מצווה לברך בלי שיהיו מתברכים. חייבים להיות מתברכים. אז המתברכים הם חלק מהמצווה.
מה שלמדנו מכאן, שיש על ישראל מצווה להתברך בברכת כהנים. כמו שיש מצווה על הכהנים לברך כך יש מצווה על ישראל להתברך.

ברכת כהנים בשמחה
בחוץ לארץ, לפי הרמ"א וכל הקהילות האשכנזיות, הכהנים לא עולים לדוכן. ואומר הרמ"א (או"ח קכח, סעיף מד) שרק במוסף של יום טוב עולים לדוכן, "משום שאז שרויים בשמחת יום טוב, וטוב לב הוא יברך". וגם אז דווקא במוסף מפני שמיד אחר כך יוצאים לאכול סעודת יום טוב, וכבר יש שמחת הסעודה של יום טוב ואז מברכים ברכת כהנים. כי ברכת כהנים צריכה להיות בשמחה. ואין שמחה בחוץ לארץ.
כאשר העולים הראשונים האשכנזים הגיעו לצפת, כיוון שנהגו בחוץ לארץ שלא לברך, הם גם לא ברכו כאן בארץ. ואז נהיה מנהג בצפת ובחלק מקהילות בגליל שלא לברך. זה היה דיון רחב. הרב שאר ישוב (תחומין ב, עמ' 363-345) כתב מאמר ארוך בעניין. אין שום הגיון וטעם שלא לברך ברכת כהנים בגליל. כל הטעמים שהם הביאו הם לא טעמים מספיקים, כי זו מצוות עשה מדאורייתא.
על כל פנים מצווה על הכהנים לברך בשמחה. אז יש דעה שרווקים שלא נשואים לא יעלו לדוכן. לא מדובר על רווקים צעירים, אלא על אנשים שהגיע זמנם להתחתן והם לא התחתנו והם מרגישים בדידות, אז הם לא יברכו. כך יש אומרים. מי מברך - מי ששרוי בשמחה. גם בברכת המזון מכבדים את האדם שהוא עם לב טוב. שהוא אוהב לברך את ישראל, הוא נמצא בשמחה. הוא מכובד בברכת המזון. כי כל ברכה שמברכים, וכשמברכים את ישראל, צריך לברך בשמחה.
עוד הלכה נוספת מעניינת בברכת כהנים. הכהנים צריכים בברכת 'רצה' לעלות לדוכן. לא חייבים ממש לעלות, אבל צריכים לזוז ממקומם בברכת 'רצה'. ואם לא¬ עשו כך, לא יעלו. ואם עלו, ירדו. כך ההלכה אומרת. ולמה - מפני שצריך לברך בשעת העבודה. אהרן בירך את ישראל בשעה שהוא עשה את העבודה את הקורבנות. כתוב: "וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת ידו יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם וַיֵּרֶד מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים" (ויקרא ט, כב). הוא היה באמצע העבודה ואז הוא בירך ואחר כך "וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים". כלומר צריך לברך בשעת עבודה. ולכאורה איזו עבודה יש בתפילה, האם הכהנים בעת אמירת 'רצה' עושים עבודה - כן, 'רצה' זו עבודה. 'רצה' זו עבודת בית המקדש. תפילות כנגד קורבנות תיקנום. "רצה ה' אלוקינו", זו ברכת עבודה, וברכת עבודה היא כמו עבודה. ואם כהן לא עולה ב'רצה' אז הוא לא חלק מהעבודה. ברכת כהנים זה חלק מעבודת בית המקדש. נכון שאפשר לברך בשאר מקומות, אבל העיקר זה בבית המקדש עצמו, זה חלק מעבודת הכהנים. וזה צריך להיות כאילו בשעת עבודה. יש הרבה פרטי הלכה כאן. העיקרון המעניין כאן הוא שמתייחסים לברכת 'רצה' כאילו זו עבודה ממש. וכהן שלא עלה ב'רצה' אז לא יברך.
אם היה קורה שהרב צבי יהודה היה מאחר עד כדי כך שלא היה יכול לעלות לדוכן, היה מנסה לארגן מניין בישיבה. בתקופה שהיינו בבניין הישן לא היו מאות תלמידים, היו רק עשרות בודדות, הוא היה מנסה לארגן מניין, היה שולח לפנימייה לראות אולי יש עוד כאלה שישנים....כי מאוד היה חשוב לו שלא לבטל ברכת כהנים. ואם לא הסתדר הדבר, היה הולך למאה שערים. שם היה שטיבלא שהיו בו הרבה מניינים, היה הולך כדי לא לוותר על ברכת כהנים. מספרים על הרב מבריסק, שהיה מניין מצומצם בביתו ולא תמיד היו כהנים, והיה חשוב לו שתהיה ברכת כהנים. אז היה שולח ל'זכרון משה', בית הכנסת ליד ביתו, כדי לבקש שכהנים יבואו להתפלל איתם. לפעמים זה היה לוקח זמן, רבע שעה, עשרים דקות, ואולי יותר. זה היה קורה מידי פעם והיו כאלה שקצרה רוחם לחכות. אז הוא אמר להם, אנשים נוסעים לקבל ברכה מרב'ה שעות על גבי שעות, לפעמים חמש שעות לצד אחד, מקבלים ברכה וחוזרים. כאן ריבונו של עולם מברך את ישראל, יש ברכה גדולה מזו - אפשר לחכות רבע שעה בשביל זה...
ברכת כהנים ממשיכה ברכה על ישראל. לכן היא צריכה להאמר בשמחה. היא נאמרת כביכול בשעת עבודה. לכן דווקא בארץ ישראל אנחנו זוכים למצווה הזו. כי כל עבודת ה' בארץ ישראל היא עבודת ה' בשמחה.
ה"שפת אמת" אומר שבחוץ לארץ עיקר עבודת ה' היא ביראה. ומתוך היראה באים לשמחה. ובארץ ישראל עבודת ה' היא בשמחה ומתוך השמחה באים ליראה. זו מצוות ברכת כהנים.

פרשת סוטה
נחזור לעניינים הקודמים בפרשה. בפרשה מובא עניין הסוטה. אישה שיש חשש שהיא מעלה מעל בבעלה. היא נסתרה ולא יודעים האם היא נטמאה או לא. אומרת התורה שיש סדר מיוחד איך בודקים. לוקחים עפר מהמשכן או המקדש, לוקחים מגילה שכותבים עליה פרשת סוטה, עם שם ה', לוקחים מים קדושים, ומוחקים את הפרשה ומערבבים אותה בתוך המים עם העפר, ואת המשקה הזה נותנים לה לשתות. זה משקה שבודק אותה. אם היא חטאה אז בטנה צבה וירכה נופלת. ואם היא לא חטאה אז היא מתברכת. אם לא ילדה, עכשיו היא תלד. אם הייתה יולדת ילדים בעלי מומים, עכשיו תלד ילדים שלמים. הייתה יולדת ילדים מכוערים תלד עכשיו ילדים יפים. כלומר, אותו משקה יכול לגרום לשתי תוצאות. יכול לגרום למיתתה, ויכול לגרום לה ברכה.
איך יכול להיות דבר כזה, איך אותו הדבר יכול לגרום לשני דברים הפכיים - אלא שהמשקה הזה הוא בעצם משקה של קדושה. לוקחים מעפר המשכן שהוא מקום קדוש. המגילה עצמה, האותיות, שם שמים שמוחקים כדי להשכין שלום בין איש לאשתו הוא קדוש. זה משקה של קדושה. אם האישה היא טמאה, זה לא הולך. "הכלי" שמקבל את המשקה נסדק נשבר. הוא לא יכול להתמודד, הוא לא יכול לקבל את הקדושה והקדושה מפוצצת אותו. אבל אם "הכלי" טהור ולא חטא, אומנם לא בהידור שהרי היא נסתרה, על כל פנים היא לא חטאה, אז היא מתאימה לקדושה, היא יכולה לקבל קדושה, אז ההשפעה של הקדושה מרוממת אותה מעלה מעלה.
מעין הדבר הזה אנחנו פוגשים בדברי חז"ל (עבודה זרה ג ע"ב) על העתיד לבוא. הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה והצדיקים יוצאים ונהנים מהחום, מהאור. והרשעים, "הנה יום בא בוער כתנור", הם נשרפים ולא יכולים להתמודד עם הגודל הזה. זאת אומרת שהקב"ה לא אוהב לפגוע באנשים, אלא הוא אוהב להשפיע שפע של טובה ומי שלא ראוי לקבל את הטובה הזו, לא מחזיק מעמד. לעתיד לבוא נאמר: "וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ וִיצָאתֶם וּפִשְׁתֶּם כְּעֶגְלֵי מַרְבֵּק", החום הנעים הזה עושה תחושה נפלאה לצדיקים. האור והחום הזה זה אור של קדושה, של תורה. מי ששייך לזה נותנים לו את האפשרות להבין את הסוגיות, ללמוד יותר טוב, להתרומם, להתחזק באמונה, לזה הוא כל הזמן ציפה. זה ממלא אותו, מגדיל אותו. ומי שהיה בחוץ, לא אהב גמרא, לא אהב ללמוד, לעתיד לבוא מכניסים את כולם לבית המדרש ונותנים להם ספרים ואומרים להם תלמדו, הוא מתמוטט, לא יכול, בשבילו זה אסון, טרגדיה. מה הוא יעשה עם כל המעלות האלה - הוא לא מחזיק מעמד.

עניין האמון והאמונה
פרשת הסוטה חשובה מאד מאד. והרב עוסק בה. עסקנו בזה מעט בשיעורים, כאן בפרשה שלנו המקור למצווה. והרב בישראל ותחייתו בפרק כ"ו מדבר על זה. לא במקרה הרצי"ה סידר את הדבר בפרק כ"ו, כי כ, ו, זה גימטריא של שם הוי"ה. הרב מרחיב מאד את הדיבור ומביא רעיון מאד עמוק, מאד רחב ומקיף, סביב העניין הזה של הבדיקה של הסוטה.
האמון המשפחתי הוא תולדה והמשכה קוית מאותה האמונה הגדולה השרויה בעומק האהבה, הפועלת ברוח חיים בשכל עליון ומפואר, בסדר והתאמה בכללות המון היצורים והעולמים כולם.
זה משפט מקיף מאוד. האמון המשפחתי הוא תולדה, האמון בין האיש לאישה, זו תולדה שנמשכת בקו מהאמונה הכללית השרויה בעומק האהבה שהיא פועלת בכל המציאות. האמון האישי בתוך המשפחה, זה חלק מאמון כללי שמקיים את כל המציאות כולה. המציאות צריכה להיות מאוחדת בסדר והתאמה בכללות המון היצורים והעולמים כולם. בלי אמון אין קיום לעולם. אין אפשרות לקיים את העולם בלי אמון בין איש לאיש. אפילו בתוך חבורת גזלנים יש אמון. אחד שולח את השני לעשות איזו פעולה והשני שומר בחוץ, אם לא יהיה אמון, השני לא שומר, אז אי אפשר לעבוד ביחד. האמון זה דבר בסיסי שאי אפשר בלעדיו. אי אפשר לשכור פועל בלי אמון שהפועל יעשה את מלאכתו. והפועל לא יסכים להיות שכיר אם אין לו ביטחון ואמון בבעל הבית שישלם לו בסוף את השכר. כל הקשרים בין אנשים מבוססים על אמון, כל העולם מבוסס על זה.
העולם וריבונו של עולם זה מעין דוגמא כזו. חז"ל בשיר השירים ממשילים אותם לדוד ורעיה שחייב להיות אמון ביניהם. זה הבסיס, זה האמון השורשי של כל העולם כולו. ריבונו של עולם הוא הנותן, המשפיע, הוא המקיים את העולם. והקשר בין העולם לקב"ה הוא קשר של אמון, חייב להיות קשר של אמונה. הרב פותח באמון המשפחתי, זה הבסיס. המשפחה זה דגם למה שקורה בכללות העולם. זה מה שקורה בין ריבונו של עולם לבין העולם, בין ריבונו של עולם לבין כנסת ישראל. זה מין משהו מיניאטורי, מין דגם שהעולם הוא כעין הדבר הזה. וכשיש אמון בתוך המשפחה, זה משפיע על הכול. ואם מופר האמון זה איום ונורא.
המעילה המשפחתית היא מעילה מהרסת את האשיות המעמידות את היצירה וכחותיה בעולם הכללי, לשכלל את העולם המעשי הרוחני.
כשיש מעילה במשפחה זו מעילה שמהרסת כי הבניין המשפחתי צריך להיות עמוק ומוחלט. ללא שום ערעור חס וחלילה של הקשר, של הביטחון, של האמון של בני הזוג. אתם לפני נישואין, אבל אדרבה היא הנותנת, צריך לדעת את הדבר. אמינות, יסוד קיומו של העולם זה אמונה, אמינות, אמון. שיהיה אמון בין אחד לשני. שאדם יהיה אמין, שמה שהוא אומר שיבצע, שיעמוד בדיבורו. זה יסוד האמונה, ובזה אפשר להעמיק ולהעמיק עוד ועוד. יש הרבה עומקים בחוזק ובעוצמת האמונה. ולכן התורה מדגישה את הפרשה שאם ח"ו יש משבר באמון, יש מעילה, "מעלה בו מעל", מעילה יכולה להיות בפועל ויכולה להיות מעילה במחשבות, בהרהורים - זה הרס ופגם. וממשיך הרב:
האותיות המבטאות את שם ד' אלהי ישראל, הכוללות בקרבן את כל חיי העולמים כולם עם מקוריותם ושרשם העליון, עם סדרם והרמוניותם, כוללות בקרבן את כל האמון היסודי, שהתוכן התיאורי והמעשי של משפחת האדם המשוכללה נובע מהם.
שם ה' זו הופעה, ריבונו של עולם מתגלה בשמו. כל התורה היא שמותיו של הקב"ה. כל העולם כולו מהתורה, הקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם. זאת אומרת שכל העולם הוא הופעה של שם ה'. התורה היא מקור של כל העולם, המקור ממנו העולם נמשך. הרעיון של התורה, עניינה של התורה, וכל קיומו של העולם נמשך משמו יתברך. אם כן שמו זו התגלותו. כל העולם זו התגלות פעולות ה', זו התגלות של ריבונו של עולם. כל המציאות זו הופעה של שמות ה'. הופעה של גבורתו, חסדו, טובו וכדומה. הקב"ה מתגלה בהופעות שונות וגלויים שונים, וכל המציאות כולה, המציאות הגשמית, המציאות האנושית, הכול זו הופעה בעצם של הבריאה האלוקית שה' ברא. הכול מתחיל מהשם העיקרי, שם הוי"ה. הכול מתגלגל מהשם הזה, מהאותיות שלו. ארבע אותיות של שם הוי"ה. הכול מתחיל מזה. אמרנו למעלה רמז מהדברים. שם הוי"ה בגימטריא זה כ,ו, לכן אמרתי שאני חושב שהרצי"ה לא במקרה ערך את הפרק הזה בפרק כ"ו. כי כאן הרב עוסק בשמו יתברך, שזה הגימטריא שלו. ואם זה עם המילוי של אל"ף, כלומר יו"ד ה"א וא"ו ה"א, ביחד זה יוצא ארבעים וחמש. זה גימטריא של 'אדם'. גם ארבעים וחמש. ואומר לנו הרב שהאותיות הללו "כוללות בקרבן את כל האמון היסודי, שהתוכן התאורי והמעשי של משפחת האדם המשוכללה נובע מהם" יש כאן עומקים גדולים במשפט הזה. הכול נובע משם ה', משפחת האדם, "ויקרא שמם אדם". שמם של שניהם, של אדם וחוה. הקב"ה קרא לשניהם אדם. ואמרנו שכך שם ה' במילואו, כאילו באדם מתגלה צלם אלוקים. האדם נברא בצלם אלוקים. והרמז לזה זה הגימטריא השווה. וכשאנחנו בודקים, אז מוסיפים תשע עשרה על עשרים ושש כדי להגיע לארבעים וחמש. וגימטריא של חוה זה גם כן תשע עשרה. זאת אומרת שבתוך האדם, המילוי שלו, ההשלמה של האיש זו האישה, זו חוה, שם הוי"ה עם השלמתו, במילוי, יוצא ארבעים וחמש. ויקרא שמם אדם. יש כאן רמזים עמוקים מאד. אני מסתפק בזה, בדרך כלל אנחנו לא עוסקים בסוג כזה של רמזים, רק שזה כל כך מפורסם עד שזה לא סוד, אז הרשתי לעצמי לחזור על הדברים הללו. מעין הדבר הזה אפשר להרחיב עוד ועוד.
מה אנחנו לומדים מזה - ההופעה השלמה של האדם ואשתו, היא הופעה של צלם אלוקים. פגם בשלמות של הקשר שבין בני הזוג זה פגם בצלם אלוקים. זה פגם בהופעה אלוקית. הבסיס המשפחתי הזה נמשך מכל המציאות כולה. וכשיש בבסיס הזה אמון שלם זה משפיע על הכול, מהכול נמשך אל הבית המשפחתי, ומהבית נמשך אל הכול. אמונה. זה בעצם הבסיס שמקיים את כל המציאות כולה. אי אפשר בלי אמונה. כמו שאמרתי, אמונה זה אמון, אמינות, השענות, זה קשר. העולם כולו בנוי על זה שהוא קשור זה בזה. אמונה זו שייכות, מאמין בקב"ה, שייך לקב"ה. לכן הפרשה הזו היא פרשה חשובה מאוד.

הנזירות, טוב או רע?
פרשה נוספת שיש לנו בפרשתנו זה נזיר. האם נזיר הוא חוטא או קדוש. מצד אחד הוא קדוש, מצד שני הוא צריך להביא קורבנות, יש כאן איזה צד של חטא. אנחנו כולנו מכירים את מה שהגמרא במסכת נדרים מספרת (ט ע"ב):
אמר שמעון הצדיק: מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד; פעם אחת בא אדם אחד נזיר מן הדרום, וראיתיו שהוא יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים, אמרתי לו: בני, מה ראית להשחית את שערך זה הנאה? אמר לי: רועה הייתי לאבא בעירי, הלכתי למלאות מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי, ופחז עלי יצרי ובקש לטורדני מן העולם, אמרתי לו: רשע! למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, במי שהוא עתיד להיות רמה ותולעה? העבודה, שאגלחך לשמים!
אותו נזיר ראה שזה שהוא יפה מאד זה גורר אותו לכל מיני מחשבות של גאווה אישית שמסוכנת לכל עבודת ה' שלו. אז מה עושים - עושים עם זה מצווה. הוא לא בא הביתה וגזר את השערות והשליך אותם. השיער הוא מאד יפה ויצרו פחז עליו, הוא לקח את היצר הרע והפך אותו למצווה. הוא נדר לגלח את שערו לשמים, לעשות בו מצווה.
מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו, אמרתי לו: בני, כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל, עליך הכתוב אומר: "איש... כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה".
שמעון הצדיק לא היה אוכל מאשם נזיר. למה - נזיר שנטמא ובטלה נזירותו, בשביל לחדש אותה הוא צריך להביא אשם נזיר. בדרך כלל נזיר לא מתכוון להיטמא בתקופת נזירותו, ואם הוא נטמא צריך להתחיל הכול מחדש, ואז הוא מתחרט ויוצא שכל הנזירות שלו היא לא בשמחה, הוא מתחרט על זה. אז שמעון הצדיק לא רצה לאכול מאשם נזיר. אבל הצדיק הזה, שהוא מספר שכל הנזירות שלו הייתה מפני שהוא רוצה לקחת את השערות היפות ולהקדישם לשמים, כמוהו ירבו בישראל. אבל בדרך כלל יש בנזירות צד של חטא. כשאדם מפריש את עצמו מהציבור ועושה מצוות נוספות, יש בזה צד לא טוב. "בתוך עמי אנכי יושבת". צריך לקיים את כל המצוות שה' מצווה, לא צריכים להוסיף עוד מצוות. רק במקרים חריגים, שאדם מרגיש שהוא נמשך לכיוון שלילי מאד מאד, כמו המקרה של הנזיר מהדרום, זה טוב וזה קדוש. אם אדם מרגיש שהוא נמשך אחרי היין וזה נעשה אצלו תאווה שהוא לא יכול לעמוד בה, אז הוא נוזר נזירות כדי שלא לשתות יין. האדם היה במצב לא טוב והוא נוקט אמצעים כדי לצאת מזה, לזה יש מקום. לנזירות כזו יש מקום. זה לצורך תיקון, אבל זה לא הסדר הנורמאלי.
אדם לא צריך לשאוף להיות יותר ויותר ולצאת מהכלל אלא אדם צריך להיות בתוך סדר המציאות, כמו כולם. הקב"ה ברא את היין כדי לשתות ולשמוח איתו בחגים ובשאר שמחות, לשם שמים. כמו שרבא אמר "חמרי וריחני פיקחין". הייתה לו סוגיה קשה שרצה להעמיק בה, אז הוא שתה קצת יין. רב אחד סיפר לי שכשהוא באמצע סוגיא בלילה מאוחר, והוא עדיין לא גמר להכין אותה לשיעור למחר, אז הוא שותה מין קונייק, משקה חריף שהוא אוהב, והוא אומר שכשהוא שותה הראש מתחיל לעבוד יותר טוב. כל הדברים נבראו שישתמשו בהם לשם שמים. והיין בכלל זה "יין ישמח לבב אנוש", ורבים מהדברים שבקדושה נאמרים על היין. קידוש של שבת, קידוש של יום טוב, הבדלה, קידושין על היין, ברכת המזון על היין. כלומר, יש ביין מעלה, לא צריך לפרוש מזה. רק במקרים חריגים יש לזה מקום. יש מקום לאנשים יחידים יוצאים מהכלל, שהם טיפוסים כאלה שהם זקוקים לרוחניות פנימית, מין התבודדות, לזה יש מקום. כמו שהרב דוד הכהן היה נזיר, הוא היה דמות מיוחדת, אישיות מיוחדת, אצל אנשים כאלה יש לזה מקום.
אנחנו יכולים ללמוד מנזירות. התורה אוסרת עליו יין, והתורה מוסיפה שלא לאכול ענבים, ולא לאכול חרצנים, ולא זגים, ולא קליפות, ולא גרעיני ענבים, להתרחק מכל משרת ענבים, מכל תערובת, הכול שמא יבוא לשתות יין. מכאן לומדים חכמים שבכל המצוות כולם יש מקום שאדם יעשה גזירות כדי שלא יבוא לידי העבירה עצמה. והגזירות הן כדי להרחיק. אומרים לנזיר 'אל תתקרב לכרם, לך מסביב' כי אם יכנס שמא יתגרה, שמא ישכח ויאכל. ומכאן למדו על כל המצוות כולם. זה אחד המקומות שמהם לומדים שעל כל מצווה ומצווה האדם צריך לעשות לו גדרים, לעשות סייג לתורה. לראות מה יכול למשוך ולקרב אותו לדבר שאסור לעשות, ומזה להתרחק. וכמו שצריך לעשות סייג לתורה להימנע מדברים המרחיקים, כך צריך לעשות סייג לדברים המקרבים לתורה. כלומר האדם יעשה חשבון מה מקרב אותו לעבודת ה', וכל דבר שאפילו אינו מצווה, אלא רק מביא אותו למצווה, גם להשתמש בזה. מצווה גוררת מצווה. כל דבר טוב שאדם עושה, מביא אותו לעשייה שלמה יותר.

המשך ההתעלות לאחר שבועות
בסיום הדברים נביא עוד מדרש. המדרש אומר (מדרש רבה פרשה יב) על הפסוק "ויהי ביום הקים את המשכן":
"ויהי" ווי היה, מי אמר ווי? אמר ר' אבין: כביכול הקדוש ברוך הוא אמר ווי. למה הדבר דומה? למלך שהיה לו מטרונה רוטננית (מלאה תלונות), ואמר לה המלך: עשי לי פורפירא (בגד מלכות) כל ימיה שהיתה עסוקה באותה פורפירא לא היתה מרננת.
לא היה לה זמן להתלונן, היא הייתה עסוקה בעשיית הבגד למלך.
אחר ימים גמרה את הפורפירא ונתנה אותה לכובס ועשאה והביאה למלך. כיון שראה אותה המלך והתחיל צווח ווי שלא תחזור לרוטנניתה. כך את מוצא שהיו ישראל מרננים בכל שעה כמה שכתוב: "וילונו העם על משה", וכן "וילונו כל עדת בני ישראל" וגו', וכן "אתם המתם את עם ה'". תבע הקדוש ברוך הוא שיעשו לו מקדש כמו שכתוב: "ועשו לי מקדש וגו', את מוצא כל הימים שהיו עסוקים במלאכת המשכן לא היו מרננים, וכיון שגמרו מלאכת המשכן התחיל הקדוש ברוך הוא צווח ווי שלא יחזרו וירננו כשם שהיו מרננים.
אנחנו מסיימים תקופה של התכוננות לקראת חג השבועות. שלא תהיה "נפילת מתח" אחרי חג השבועות, שלא נגיד "וי שהוקם המשכן". בנינו בניין רוחני, התקדמנו, עלינו, הגענו לחג השבועות להתעלות עצומה. ועכשיו צריך להמשיך במלא הכוחות. עומדת לפנינו תקופה של קיץ, של חום שהקב"ה מביא לצדיקים כמו שאמרנו, כדי שייהנו מהחום הזה ויעסקו בתורה. אני חושב שהתרוממנו, ועכשיו צריך לא רק שלא לרדת אלא לקחת איתנו את הכוחות שצברנו. בחג השבועות התעלינו, ואת העלייה הזו לשמור ולא רק לשמור אלא להשתמש בה כמנוף גדול להתקדמות, לשקידה, לעבודת ה' גדולה, להתחזקות בינינו, חיזוק האמון, האמונה. שתהיה לנו תקופה של הלוך ועלה. שנמשיך לעלות במעלות הקודש.


⦿⦿⦿
לקבלת השיחה כל שבוע במייל או בווצאפ,
שלחו הודעה לכתובת bogrim@yeshiva.org.il , או למספר 0547881227
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il